אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן יב

סימן יא

נשאלתי באיזה נפטרים שמתו במגפה ר"ל לפני שני שנים בכפר ולא הניחום הערכאות להובילם העירה לקברות ישראל רק לקברן שם בשדה וכ"א בארון של עץ סגור וסתום ביתידות, ומחמת שמונחים שם בשדה הפקר ומדרס לרועים נכרים שינהגו מנהג בזיון ע"כ השתדלו ומצאו רשות מערכאותיהם לפנותם ולהובילם העירה לביה"ח ובפרט כי יש בבית הקברות דהעיר מקברי אבותיהם רק הרשות נתונה באופן להוליכם בעגלות הארון שלם סגור ומסוגר ולא לפתחן כלל. והשאלה הוא כעת אם צריכין קרוביהם להתאבל בעת שיובילו אותם להעיר כדין יום שבו מפנים העצמות כמבואר בטוש"ע יו"ד (סי' ת"ג) או אולי י"ל כיון שהטעם הוא שזלזול הוא בעת שיראו העצמות מפוזרים והרקב מונח מקרוביהם וכמבואר שם בב"י בשם הנמ"י דכשרואה אביו שנעשה עפר ואפר לבו חם בקרבו ודואג עליו וכן שם בש"ע (סעי' ז') שלא ילקטם בעצמו לעצמות או"א משום שלא יהיו בזויות עליו עיי"ש משא"כ כשאין פותחין הארון רק מוציאין הארון סתום וכמות שהוא סגור להובילו לבית הקברות כנז' ליכא שום בזיונא ושום ענין התעוררות כשאין רואין כלל שום א' את הנפטר ועצמותיו א"כ י"ל דא"צ להתאבל כלל, ועיי' בשו"ת חכם צבי (סי' נ' וסי' מ"ז) דבארון אשר לא נפתח לא שייך ניוול כלל כשמפנים אותו עיי"ש. ולא דמי למה דפסקינן שם בש"ע (סעי' ה') דכששמע שמלקטין היום עצמות קרוביו מחוייב להתאבל עליהם אפי' כשאינו שם וא"כ ה"נ כשרואה שמובילין ארון קרוביו רק שאינו רואה העצמות, ז"א דמיון הראוי. דהתם עכ"פ אחרים ראו בבזיון וצער שהוא גם להרואה ע"כ צריך הקרוב להתאבל משא"כ הכא שלא נראה כלל לשום אדם העצמות רק הארון סגור כנז'. ע"כ נראה דא"צ להתאבל וכיון דאין מבואר כלל בהפוסקים עכ"פ ספק הוי וקיי"ל ספק אבל להקל כיון דהוי מדרבנן וספיקו לקולא ופטורין מלהתאבל. זולת אם בעת שיקחו הארונות אם יפתח א' מהם אז שייך הך דינא דפינוי עצמות שרואה בניוולו ע"כ צריכין הקרובים להתאבל. ועיי' מה שכתבנו במנח"א (חלק ב' סי' נ"א אות ג') עי"ש. ושוב מצאתי מפורש בירושלמי פסחים (פ"ח הל' ב') ומ"ק (פ"א הל' ה') וסנהדרין (פ"ו הל' י') בזה"ל תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות א"ר אחא הדא דאתמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות א"ל ר' יוסי אפי' תימא בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות עיי"ש במפרשים והרי לדידן מפורש דאפי' בארון עץ אין בו משום ליקוט עצמות דהלכה כד' המיקל באבל והיינו ר' יוסי (עיי"ש בפסחים בירושלמי דר' חגי בשם ר' זעירא לפי פי' הק"ע שם דאפי' כשמונחים באפקורסין ל"ש דין מלקט עצמות רק כשמלקט עצם אל עצם) ועכ"פ בארון של עץ הלכה לקולא כנז':

והנה במה שכתבנו דבס' אבילות בעת פינוי עצמות יש להקל. עיי' בט"ז יו"ד (סי' שצ"ז ס"ק כ') בשם תשו' מהר"ם מינץ ובדברינו במנח"א (ח"א סי'ע"ו). אמנם צ"ע בזה בדברי הש"ס יבמות (ק' ע"ב) דאמרי' בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה בנשואין דשני וליקוט עצמות דקמא עיי"ש ובבית שמואל (אהע"ז סי' ג' ס"ק ט"ו) וא"כ בשלמא באנינות דהוי דאו' לכמה דיעות ע"כ החמירו בספק בן ט' לראשון משא"כ באנינות דפינוי עצמות (דהיינו רק אבילות כנ"ל) דהוי רק דרבנן וס' דרבנן לקולא א"כ למה צריכי' להתאבל על שניהם. אולם התוס' ביבמות (ל"ו ע"ב. בד"ה לא שהה) כבר תי' זה עיי"ש ובס' ישרש יעקב (על יבמות דף ק' שם):

והנה הגאון חת"ס ז"ל (בחיו"ד סי' שנ"ג) ומובא בפתחי תשובה שם (סי' ת"ג ס"ק א') ע"ד השואל שמתמה ע"ד הגאון מהר"ם פישלס ז"ל בשו"ת נודע ביהודה (קמא, חיו"ד סי' פ"ט) שיתבטלו קרובי המתים המתפנים מן המצות באותו היום וע"ז הקשה דהא מפורש שם (בסעי' א') דאין אנינות בליקוט עצמות כלל, ותי' החת"ס עפי"ד הש"ע שם (סעי' ט') דפסקי' דהמלקט עצמות והמשמר את המת והמוליך אותם ממקום למקום פטור מק"ש ותפילין ותפלה ומכל מצות האמורות בתורה וא"כ הקרובים שהחיוב ועול מוטל עליהם פטורים מכל המצות ושפיר כ' הגאון מהר"מ פישלס בלשונו הנ"ל עכ"ד החת"ס. ונ"ל להביא ראי' זה מלשון הט"ז שם (ס"ק א') שכ' על הך דאין אנינות בליקוט עצמות וז"ל כלומר שיאסר קודם שיקברו העצמות באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן לעיל סי' שמ"א אלא מיד חל עליו האבילות קודם שיקברם עכ"ל הט"ז ולכאורה יפלא לשונו דלמה חשב הנ"מ רק לענין בשר ויין והלא הרבה יש נ"מ בין דין אונן לאבל שאונן פטור מכל המצות שבתורה עד שיקבר מתו וכו' אלא ודאי דבאמת בכל המצות פטור משום שמוטל עליו החיוב אז לפנותן וכד' החת"ס ע"כ שפיר דייק וכ' הט"ז הנ"מ רק לענין בשר ויין דזהו אינו תלוי בעול וחיוב הפינוי שמוטל על הקרובים רק משום דהוי משום איסור אונן ואסור בבשר ויין משום להראות צער ואנינות לבו על מתו וזהו לא תיקנו בפינוי עצמות כלל רק אבילות ע"כ חשב רק נ"מ זה דאין אנינות נוהג בזה בבשר ויין כנז'. ונכון. ומחי' חיים יאריך ימינו ושנותינו בטוב ובנעימים. יחיינו מיומים. וביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ב"ב:

ב) והנה נשאלתי אח"כ ג"כ בענין כזה שהי' בעת המגפה ר"ל גם בכפר הסמוך לשם נקבר אז מת א' (בן תורה וי"ש) בגן שלו ואז מת ג"כ בחור א' קרובו ונקבר ג"כ אצלו עפ"י פקודתם וגזירתם שלא הניחום להובילם לבית קברות יהודים. וכאשר ניתן עתה הרשות להוציאם ולהובילם לביה"ק העירה בקברי ישראל. כאשר המה טמונים בארונם. גם בעדו יוכלו להשיג רשות כזה. ולכאורה יש להסתפק כיון שהוא קבור בגן שלו ול"ש הך דאמרי' בב"ב (דף קי"ב ע"א) נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ומזה למדו הפוסקים האחרונים לענין פינוי לתוך שלו וכיון שזהו הגן שלו צ"ע אם להתיר לפנותו. אך באמת כיון שלא יפתחו הארון וילטלום רק בארונם לבית החיים העירה והעיקר חשש ניוול וחרדת הדין שייך רק בפתיחת הגולל כמבואר ביו"ד (סי' שס"ג) כמו שנראה שם היינו כשפותחין הארון וכנ"ל. ועיי' בשו"ת חכם צבי (סי' מ"ז וסי' נ') דעיקר הקפידא הוא מטעם ניוול והוא רק כשפותחין ארונו. ולפלא על הגאון חכ"צ ודעימי' ז"ל וכי נעלם מהם דברי הירושלמי (פסחים ומ"ק וסנהדרין) כנ"ל דבארון סתום ל"ש דין פינוי. וזהו כמפורש וראי' לדבריהם. הגם דשם מיירי לענין אבילות (עיי"ש בפני משה) פשוט דחד טעמא הוא לענין ניוול ג"כ דכיון שסתום בארונו ולא נראה אין צער להקרובים וזהו טעם דמ"ד הנ"ל בירושלמי דבארון של עץ שמא ירקב ויראו המת מתוכו ע"כ שייך דין פינוי בשל עץ. (ולעיל כתבנו למסקנא דגם בארון של עץ יש להקל כנז') וגם בירושלמי מ"ק שם אמרי' לענין דנינחו אבותיו מן הדין וע"ז אמרי' תני המעביר עצמות ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות וכו' עיי"ש משמע דבארון שלם ליכא גם חרדת הדין. והנה בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שנ"ד) ס"ל דגם בארון שלם י"ל דאיכא חרדת הדין כשלא נתעכל עוד הבשר ומד' הירושלמי משמע דזהו רק כשקוברין במהמורות וכנ"ל אבל בארון שלם נראה מד' הירושלמי דאין בו משום חרדת הדין כנז'. והגם שכתב שם בחכ"צ די"ל דגם בטלטול הארון ממקום שייך חרדת הדין מ"מ כיון שהוא כבר לאחר יב"ח יש לצרף לזה דעת הנודע ביהודה (קמא. חיו"ד סי' פ"ט) דבעצמות בלי בשר ל"ש עוד בלבול וחרדת הדין ואולי כבר נתעכל הבשר כיון שהוא לאחר יב"ח ואין לחוש שמא יתפרקו הארונות בעת שיוציאום ויהי' ניוול ג"כ דהרי ראינו באותן הארבעה וחמשה מתים שהוציאו בכפר הסמוך שנקברו ג"כ באותו זמן (במגפה ובפקודתם כנז') שהיו הארונות שלמים ע"כ אין לחוש לחשש רחוק כזה. ואדרבא החשש יותר קרוב כי מי יודע אם לא יומכר השדה לאחרים במשך הזמנים הבאים מיורשיהם או יטלום ח"ו בע"כ ע"י חובותם או בפקודת הממשלה כשעושים מדידת השדה ומחלקים לאחרים [ובפרט כעת לנכרים לעגיאנער"ע וכיוצא] ויוכלו להוציא ח"ו עצמותיהם והגם שיעמדו שם מצבת אבן אין זה הצלה כלל ברבות השנים אם הוא רק קבר יחיד או שנים ולא בית החיים קבוע של הקהל לעולמי עד. וגם הרי בניו וקרוביו לא קברוהו אז לחלוטין כי ידעו שאין זה כי אם מחמת המגפה ובהלה שהי' אז ובהכרח פקודת הממשלה לקבור אז גם ת"ח ואדם חשוב בתוך הגן (גם אם הוא שלו) שלא בקברי ישראל ועיי' בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סי' ל"ז) ובדברינו במנח"א (ח"ב סי' ע"א אות ב') באורך בזה והוי כאלו התנה בפירוש לפנותו ובנתנוהו ע"מ לפנותו מותר בכל ענין כמבואר בטוש"ע יו"ד (סי' שע"ג סעי' א') ובפרט אשר יוכלו להובילו בארונו סתום לעיר הסמוכה שיש שם בביה"ק קברות משפחתו ואבות אבותיו ולזה מותר אפי' לפנותו (כמ"ש ביו"ד סי' שס"ג סעי' א' וש"ך שם ס"ק ב') מכ"ש לטלטלו בתוך הארון כנז' לביה"ח קברי משפחתו. וזכר וסמך גדול מלשון רש"י ז"ל (פ' ויחי) עה"כ ואני בבואי מפדן וגו' על רחל אמנו ולא הולכתי' לבית לחם להכניסה לארץ ולכאו' יפלא הלשון וכי מקום קבורת רחל בשדה סמוך לבית לחם אינו א"ו. אלא ודאי כפי' השפתי חכמים שם דהיינו בארץ פי' בעיר שבנ"א יושבים כמו ארץ נושבת עיי"ש והגם שהיו בהעיר רק כנענים קבורים כי לא היו אז ישראל שם עכ"ז הוא כבוד יותר להכניסה לקברות עיר נושבת, הגם שבודאי לא הי' קוברה ח"ו בין קברות הנכרים בסמוך ח' אמות, עכ"ז הי' כבוד אם הכניסה לעיר מקום קברות קבוע ובטוח רק שעפ"י הדבור היתה לקוברה שם בדרך אפרת בשדה. עאכו"כ להכניסו (בארונו) להביה"ח של העיר קברות ישראל וצדיקים וגדולי הדור ושם קבורים גם ממשפחתו כנ"ל בודאי אין להניחו שם בקבר ע"פ השדה גם אם הגן עתה של בניו מ"מ מי יודע כנ"ל וגם הוא בזיון גדול ודוגמת חוקי הנכרים אשר יפלו ויקברו כדומן ע"פ השדה ויש מהם עושים קברות משפחתם בשדיהם וכרמיהם לא כן חלק יעקב עם בנ"י בדורותינו, ובפרט שהוחזקנו אנן מתלמידי תלמידי רבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע כמבואר בספר נר ישראל להמגיד הקדוש מקאזניץ זי"ע וכן בס' קודש הלולים ובשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' קל"ה) ובשו"ת צבי תפארת לאאמו"ר (סי' כ"ד) לקדש חת בית החיים ולהקיפו במזמורים כמבואר שם ובלתי זה לא יקברו שם מת ישראל וזה לא יעשו עתה. בני הכפר שם לקדש את הגן הלז ולהקיפו בתורת בית החיים מפני כמה טעמים, והמה בעצמם לא ירצו לקבור שם ולעשותו ביה"ח רק (אחרי אריכות ימיהם ושנותיהם) רצונם ליקבר בביה"ח בהעיר ומקום משפחתם כנ"ל ע"כ בודאי מצוה לפנותו בארונו כנ"ל. וכן שמעתי שעשו לאדם חשוב ות"ח גביר א' בגאליציען (עפ"י תשו' גדולי הדור) שנפטר בגאליציען במגפה ר"ל בכפר אשר הוא שלו וקברוהו שם בשדהו ואחוזתו (עפ"י השוטרים בפקודת הממשלה) ואעפי"כ השתדלו בניו למצוא רשיון מהממשלה להביאו העירה ופנוהו לאחר יב"ח והי' שלם בגופו והלבישוהו תכריכין מכ"ש בנידון דידן (שממילא לא מצאו רשיון באופן אחר רק בארונות הי' שם רופא המחוז בעת) שפינוהו בארונו כנ"ל בודאי יש להתיר ומצוה לפנותו כנז'. והנה באיש הנז' שאל מבניו וגם התערב בזה רב מפורסם א' בגליל שאינו תחת דגלו (רק שייך לרב אחר) והורה לאסור לפנותו גם בארונו ועי"ז נתרשלו ידי קרוביו מלהשתדל לפנותו בארונו והרב הנז' שהורה. נגד פסק הרב מרא דאתרא. ושלא כדת של תורה. (כמו שביארנו בזה בעה"י) עליו הוטל האחריות הנורא. ועלינו יערה רוח הבורא. בקדושה וטהרה. ונזכה למ"ש וטהרו הארץ בביאגצב"ב:

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה