אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן א

מפתחות או"ח

נתתי אל לבי בענין אינו ראוי או ראוי מדרבנן אם הוי כמו כן בדאורייתא אשר ניתן הענין להענות בו בגדולי האחרונים ז"ל והמרו את מקורו טהור בש"ס ותוס' וראשונים כנודע מהמשנה למלך ועיי' בס' מלא הרועים (אות א') ועיי' בדברי אאמו"ר בשו"ת צבי תפארת (סי' ה' כ"ג וכ"ה) וכן נדפס עתה בזה קונ' מיוחד והוא מזה כחצי הס' חמדת ישראל (להה"ג מדווארט ברו"פ) נקרא "תורה אור" מ"ש מד' הש"ס בסדר זרעים ומועד אולם מדבריו נמצא מראה פנים לכל צד לפעמים נראה דא"ר מדרבנן הוי א"ר מה"ת ובמק"א נראה להיפך דהיינו שהוא ראוי מה"ת וקיי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן בפרט בד' הש"ס לומר דסוגיות חלופות וחבילות פלוגתות הן בש"ס, לא זו הדרך של הלימוד, רק בע"כ צריכין למצוא, היכא דאפשר, חילוק א' או איזה חילוקים אשר יספיקו ליישר העמקים כדי שלא יהיו הני מילי בש"ס סתרא"י נינהו ושלא לעשות פלוגתות חדשות כנ"ל: והנה ראיתי לאאמו"ר זי"ע בשו"ת צבי תפארת (סי' ה') חילוק ישר ונכון בזה וז"ל ולפענ"ד נראה לתת גבול וחילוק בין הענינים האלו באופן שלא יהי' סתירה בענין זה, והוא שיש חילוק בין אם דנין על האדם על משך ימי חיי האדם כגון אם דנין על איש אם הוא בעלה של אשה זו, ועל האשה אם היא אשתו שדנין על כל משך ימי חייהם אז מסתבר לומר דאפי' אין חזי רק מדרבנן הוי כאלו איתחזי מדאורייתא דאל"כ הרי כל ימיהם הם עומדים לניגוד דברי חכז"ל מש"ה מסתבר שפיר לומר כיון דאוושא מילתא כ"כ העמידו דבריהם ועשאום כשל תורה בכח הלאו דלא תסור משא"כ אם דנין על דבר שאינו בהתמד כל ימי חיי האדם רק באקראי פעם א' או שתים שאירע כן, בזה י"ל דלא גזרו חז"ל להחמיר כ"כ ולעשות דבריהם כשל תורה ובזה שפיר אמרינן דאינו ראוי מדרבנן הוי ראוי מדאורייתא, וסמוכין לסברא זו י"ל עפי"ד הפמ"ג (בפתיחה כוללת לאו"ח חלק ג' אות ז') שכתב הסברא דאינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא שכן תיקנו חז"ל כי היכא דלא אתי למיסרך ולעשות כן תמיד ולעבור על דבריהם עיי"ש לדרכו והנה זה נודע מ"ש התוס' והר"ן (בשבת דף קל"ט ובעירובין דף מ' ע"ב) שיש חילוק בין הא דתענית צבור מברכין על הכוס ונותני' הכוס לתינוק לשתות ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך ובין זמן דיוה"כ דלא מברכין על הכוס ליתנו לתינוק דחיישינן דילמא אתי למיסרך כיון דיוה"כ הוי קביע וקיימי בכל שנה ושנה שייך דילמא אתי למיסרך משא"כ מילה בת"צ דלא הוי רק באקראי ולא הוי קבוע לא שייך לומר דילמא אתי למיסרך עיי"ש ובטוש"ע (או"ח ס' תקנ"ו) ובמג"א שם ריש הסי' (ולהלן סי' תקנ"ט) ובש"ע (סעי' ז') ובמג"א (סק"ט) ובמחצית השקל (שם) עיי"ש ותבין. ובזה הכל. על מקומו יבא בשלום ולא יהי' סתירה משום קושיא דבשלמא בהא (דחולין שם) שדנין על כסוי הדם דשחיטת עוף הזה שפיר קאמר דאם אמרת דאין שחיטה לעוף מה"ת ניבעי כיסוי דאע"ג דאינו חזי מדרבנן מיקרי ראוי מדאורייתא דבכה"ג לא גזרו חכז"ל לעשותו כדאורייתא כיון דלא הוי דבר הנמשך דהחיוב חל תיכף לאחר שחיטה ותיכף לאחר הכיסוי אזדא למצותה לכן אף אם יכסה לא הוי אוושא מילתא שיהי' זמן רב לנגד תקנות חז"ל ולא שייך דאתי למיסרך ולעשות כן תמיד וכן בהא (דש"ס כתובות וב"ק שם) דאמרינן דלהמ"ד דמעשה שבת אינו אסור רק מדרבנן שחיטה ראויי' הוא מה"ת וכן מ"ש הרמב"ם (בהל' גניבה שם) דהשוחט חולין בעזרה דאם אינו ראוי מדרבנן מיקרי ראוי מה"ת הוא ג"כ מטעם הנ"ל וכן בהא דש"ס סוכה שם דעושה סוכתו ע"ג האילן או ע"ג הגמל דהוי ראויי' מדאורייתא ואעפ"י שאינה ראוי' מדרבנן משום שהנידון אינו על משך זמן רב כימי חיי האדם ואינה רק לשבעה ימי החג דלא אוושא מילתא כ"כ ובכה"ג י"ל דלא גזרו חז"ל להחמיר כ"כ וכנ"ל משא"כ היכא שדנין על משך כל ימי האדם שפיר אמרי' דאף דאינו ראוי רק מדרבנן אפי"ה לא הוי ראוי מה"ת וכו' עכ"ל בצבי תפארת והאריך עוד שם בזה עיי"ש והעתקתי לשונו הזהב כי ממנו יתד וממנו פינה בעה"י לשדד את המסילה ולא לעשות פלוגתא בזה. ומה שיש להוסיף לענ"ד נראה. א'). דמ"ש אאמו"ר בדבר שנוהג כל ימי חייו אז אמרי' דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מה"ת לאו דוקא כל ימי חייו אלא דעובדא דאונס לא יוכל שלחה כל ימיו הכי הוי דמיירי שם בכל ימי חייו וכן כיוצא אבל באמת זיל בתר טעמי' לשבח שחילק וכ' היכא שהוא דבר תמידי הנוהג לזמן מרובה אז כדי שלא יהי' עובר על דברי חכמים לזמן רב ע"כ העמידו דבריהם שלא יהי' ראוי מה"ת משא"כ בדבר הנוהג רק פ"א ואח"כ אזדו לי' מצותי' דאז יש לחלק דגם כשהוא אינו ראוי מדרבנן מ"מ מה"ת הוי ראוי נמצא עכ"פ בדבר הנוהג לזמן מרובה (ולאו דוקא בכל ימי חייו) והוי אוושא מילתא י"ל ג"כ דהוי א"ר מדרבנן גם מה"ת אינו ראוי. - חלוקה ב'). צריכין לידע כי גם במקום שהוא לזמן מרובה לא נאמר דהוי א"ר מדרבנן גם מה"ת א"ר אלא במקום שלא יגיע מזה שיצטרכו לעקור הדבר של תורה בקום ועשה וזה אין באפשרי לחכמים כמסקנא דסוגיא ביבמות (דף פ"ט) ובשאר דוכתי ורק בשוא"ת יש להם לחכמים כח לעקור ה"נ גם אם הוא חיזוק דבריהם עי"ז כיון שהוא לזמן רב כנז' מ"מ היכא שהוא לעבור עי"ז בקום ועשה על איסור מה"ת לא אמרי' דהוי א"ר מה"ת, ועי' רש"י חולין (דף י"ג ע"א) ד"ה או דרבנן לענין מחשבתו דקטן ניכרת מתוך מעשיו אי הוי דרבנן אז לא אמרי' להקל עי"ז בדאו' עיי"ש. - חלוקה ג'). י"ל במקום שגם עפ"י הסיבה והסברא הפשוטה נתהוה ממילא ע"י ד"א שע"י תקנת חכמים אנוס הוי (או נסובב הדבר עי"ז) שאינו ראוי מה"ת כגון בחלה שעי"ז אינו נאכל בכל מושבות או כגון מע"ש דגבולין דהוא רק מדרבנן ופטורה מחלה מה"ת כיון שהוא אסור באכילה כדאמרי' בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) (וכהאי דאמרינן בתוס' יומא (דף כ"ט) בד"ה אלא אפי' עולת העוף וכו' דכשאסרו חכמים לזריקת הדם משום גזירה וממילא מיפסל זיבחא עיי"ש. וכמו דאמרי' בירושלמי (פאה פ"ה הל' א') ומנין שהוא פטור מן המעשרות וכו' ועיי' בחמדת ישראל הנ"ל (אות ב') שפי' דמטעם דהפקר ב"ד הפקר מדרבנן א"כ ממילא פטור מן המעשר עיי"ש] ואין זה ענין לעקור דבר מה"ת שעקרו חז"ל רק שממילא נסובב עפ"י תקנתם וגזירתם כי הדין תורה גם בדאורייתא הוא כן כנז' דרך משל שאינו נאכל בכל מושבות וכיון דהוא אסור באכילה הגם שהוא רק אסור מדרבנן (וגם מע"ש דגבולין וכנז') מ"מ אין נ"מ הא אסור הוא באכילה וע"כ לא חייבתו תורה בחלה וכן בעניני ממון ע"י ההפקר ב"ד הפקר הוי כשלו גם בדאורייתא כדאמרינן כ"פ בש"ס וז"פ וה"ז כעין מ"ש התוס' בע"ז (כ"ב ע"א) דמכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא כיון דעכ"פ מכשול הוא וע"כ הוי בלאו דלא תתן מכשול ואין זה ענין לדמותו לשאר מקומות היכא דהוי א"ר מדרבנן אם הוי ג"כ אינו ראוי מה"ת. - חלוקה ד'). בברכות שתיקנו חכמים שבזה יש כח לחכמים ביותר ובפרטות שגם לאו דלא תשא שהוא מה"ת כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' ברכות) עובר כשמברך ברכה שאינה צריכה אם כי על הברכה בעצמותה הוא רק נוסח חכמים שתקנום והגם שהתוס' (בר"ה דף ל"ג ע"א ועירובין צ"ב ע"ב) חלקו עליו בזה מ"מ כן הוא דעת הרמב"ם ודעימי' עיי' בדבריו בס' המצות (מ"ע סי' ד') ובשו"ת פאר הדור (סי' כ"ו) והארכתי בזה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן כ"ה) עכ"פ אין לדמות הך לענין ברכות שתיקנו המה דבכה"ג בברכות בודאי הוי ראוי מדרבנן ראוי מה"ת כיון דגם הלאו מה"ת דלא תשא תלוי בזה בדבריהם משא"כ בשאר מילי דרבנן תלוי בחלוקות הנ"ל. ועפ"י ארבעה אופנים (חלוקות) הנז' נלך אי"ה לבטח דרכנו. ועוד נראה להוסיף אופן ה') דבקדשים כיון דמצינו לחכז"ל שאין שבות במקדש וכיוצא ע"כ לא עשו תקנה לדבריהם שיהי' כמו ראוי מדאורייתא במקדש. הגם דמצינו כ"פ גזירות בקדשים ג"כ כדאמרי' במנחות (דף י"ד ע"ב) דר' יוסי ורבנן גזרו שיהי' פסול ואינו פיגול עיי"ש וכן בכמה דוכתי מ"מ שיהי' לו כח גדול כ"כ עד שתהי' הגזירה כמו ראוי ממש בודאי לא אמרינן בקדשים כנז' ואין להקשות ממ"ש לעיל (חלוקה ג') לראי' מתוס' יומא (דף כ"ט) דע"כ מיירי בקדשים, דהתם שאני דבא ממילא כנ"ל שא"י לזרוק הדם כמובן. ועיין בפסחים (ס"ב ע"ב) בשוחט אחרים לשם פסח בזמנו דר' יהושע מכשיר אפי' דפסול מדרבנן כמ"ש בתוס' ישנים יומא (דף ל"ג ע"א) ד"ה עלי' השלם וכו' עיי"ש, ואבא בתחלה על הקונ' תורה אור הנ"ל:

מ"ש מענין בהמ"ז כשאוכל איסור דרבנן. דפסק הרמב"ם (פ"א דברכות הל' י"ט) דהאוכל דבר איסור דרבנן אינו חייב בבהמ"ז ורצה מזה להוכיח בקונט' הנז' דהרמב"ם ס"ל בכל מקום דא"ר מדרבנן הוי א"ר מה"ת (דהא מדאורייתא לא אכל איסור). ולפי הנז' בחלוקה ד') זה אינו ראי' דברכות שאני הגם דבהמ"ז דאורייתא היינו משה תיקן מ"מ נמסר לחכמים שהמה מתקני ומייסדי הברכות. והרמב"ם לשיטתו כנ"ל דס"ל דגם לאו דלא תשא תלוי בתיקון מטבע ברכות שטבעו חכמים וה"נ תלוי בתקנות חכמים ודבריהם שכיון שאכל דבר שהוא אסור מדבריהם הוי אוכל איסור ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דלא יברך בהמ"ז וכדאמרינן בב"ק (דף צ"ד) הרי שגזל סאה חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ והובא בתוס' ברכות (מ"ה ע"א) בד"ה אכל טבל וה"נ גבי דבריהם כשאכל איסור מדבריהם הם אמרו והם אמרו דלא יברך. ובזה מיושב מה דפסק הרמב"ם (בפט"ז מה"מ) וכן פסק בש"ע חו"מ (סי' רל"ד) דמחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן דמכר לחבירו איסור דאורייתא יחזיר לו הדמים אבל באיסור דרבנן אם מכר לו ואכלו אין צריך להחזיר לו הדמים והרי מזה דאיסור דרבנן קיל דנחשב אכילה שאכל ולגבי בהמ"ז פסק הרמב"ם דא"צ לברך באכל איסור דרבנן כמו באיסור דאורייתא אלא ודאי החילוק דלענין ברכות חמיר דרבנן כמו דאורייתא כנז' וכן נראה בט"ז או"ח (סי' קצ"ו ס"ק א') עיי"ש ועיי' בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' ז') משא"כ לענין מקח וממכר כיון דאיסור דרבנן אינו רק איסור גברא כמ"ש הנתיבות שם (סי' רל"ד) ול"ש לומר דנפשו חותה באכילת איסור כשכבר אכלו כיון דאיסור דרבנן אינו איסור (חפצא) בעצמותו שיהיה נפשו חותה בו וכמו שהארכנו בסברא זו בכמה מקומות בחיבורנו מנח"א בעה"י והגם דלא כללא הוא לכ"ע דאיסור דרבנן אינו רק איסור גברא וכתבנו מזה ג"כ שם במק"א עכ"פ לענינינו בודאי הוא כן ברור דלענין ברכות כן הוא כנזכר ואין ראי' לשאר מקומות דאין ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא. ומ"ש בקונ' הנז' אות ב') זהו פשוט כמו דסיים שם (וגם מעיקרא לא ידעתי מה הי' קס"ד בזה) דאין זה שייך כלל לא"ר מדרבנן וכו' דהא זה פשיטא דעיבור החודש מדאורייתא ובפרט דקיי"ל אתם אפי' שוגגים אפי' מזידים רק שקיל וטרי בירושלמי שם אי חששו לתקנות הכהנים והלויים ולא יפטרו ממעשר לגמרי עיי"ש וז"פ. ומ"ש בקונ' הנז' באות ג') מהירושלמי (שביעית פ"ט) הנה ג"כ לפי חלוקה ג') שכתבנו לעיל דדמי למע"ש דגבולין דפטורה מה"ט כיון דאסורה באכילה הגם דמע"ש בגבולין אינו מה"ת כנ"ל ואינו ענין לא"ר מדרבנן וכו' בשאר דוכתי כנז'. ומ"ש בקונ' הנז' אות ד') ראי' מהר"ש בשביעית (פ"י משנה ב') בהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו' שהקשה הר"ש שם דהא בע"כ פליגי אי הלואת יו"ט ניתן לתבוע (בשבת דף קמ"ח ע"ב) רק לאחר יו"ט אבל ביו"ט כולהו מודי דלא ניתן ליתבע ולא קרינן בי' לא יגוש אח"כ אין מועיל מידי דהוי אמלוה לחבירו לי' שנים דפ"ק דמכות עכ"ל הר"ש ז"ל והיינו כיון דקסבר הי' שהוא יו"ט (ביום א' דר"ה) ולא ידע אז שנתעברה השנה א"כ לא קרינן בי' לא יגוש ושוב אינו משמט ומקו' הר"ש בזה רצה להוכיח שם (בתורה אור) דאינו ראוי מדרבנן וכו' כיון דהך דלא יתבע ביו"ט בע"כ אינו רק מדרבנן עיי"ש. אמנם נ"ל דז"א ראי' דכיון דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שהתורה התירה וכיון דהך דלא יתבע חבירו ביו"ט הוא בכלל ממצוא חפצך ודבר דבר (ועי' בדברינו בשו"ת מנח"א ח"א ס"ק י"ג) קי"ל דברי קבלה כד"ת דמיא ובכה"ג שמצוה הנביא בדרך ציווי הוא בודאי כד"ת דמיא כמ"ש רש"י בתענית (דף ט"ו ע"א) עיי"ש ובדברינו במנח"א (ח"א סי' ט"ז) ובשאר דוכתי א"כ לא הוי דרבנן רק דברי קבלה כד"ת ובודאי הוי ראוי מה"ת לכ"ע כיון דהוא כד"ת ואין ראי' לא"ר מדרבנן וכו' - ומ"ש בקונ' הנז' באות ה') לענין דברי הירושלמי (בפ"ג ממע"ש הל' ט') עיי"ש, דאסור להוציאו חוץ לירושלים כיון דמה"ת טהור הוא וכן מזה דלא מהני הפדיון מה"ת מוכרח דאין ראוי מדרבנן הוי ראוי מדאו' עכ"ד, הנה לפי חלוקה א') שכתבנו לעיל היינו עפי"ד אאמו"ר בשו"ת צבי תפארת ממילא ניחא כיון דלא הוי רק על פעם א' ובכה"ג לא תיקנו רבנן דבריהם בזה כשל תורה לומר דהוי אינו ראוי מדאו' כנ"ל. - וכן מ"ש שם באות ו' מד' הירושלמי (פ"ק דערלה הל' א') לענין זית שנטעו להדליק בו נר חנוכה דהוי דרבנן כיון דהוא רק על פעם א' כנ"ל בדברינו בחלוקה א' כנ"ל שייך שפיר לחלק בין דאו' לדרבנן בזה ומ"ש שם (בתורה אור) לענין דברי הרז"ה דמללה"נ במצוה דרבנן הנה כתבתי מזה ג"כ בהגהותיי לירושלמי בכת"י ועיי' בדברינו במנח"א (ח"א סי' ל"ט) ואכמ"ל. - ומ"ש באות ז') ממס' בכורים (פ"א מ"א) נכונים דבריו מטעם שכתבנו בחלוקה ג') לעיל דכיון שפסקו ב"ד לסלק היזקו ולעקור הנטיעה כיון דאסור לו לעשות חלל ברה"ר א"כ אינו שלו ואינו מביא בכורים ואינו ענין לא"ר מדרבנן וכו'. ומ"ש שם באות ח') לענין איסורי הנאה מדרבנן אי מפקיע מטומאת מדרס י"ל ג"כ עפ"י חלוקה א') הנ"ל כד' אאמו"ר בצבי תפארת דבדבר הנוהג לזמן מרובה בע"כ אמרינן א"ר מדרבנן הוי א"ר מדאורייתא והיינו שפועל הדרבנן על דאו' וה"נ כיון שטומאה וטהרות נוהג בכלי דהוי מדרס כל זמן שהכלי קיימת לזמן מרובה ע"כ אמרינן בזה דפועל הדרבנן על דאורייתא דהוי כמו דאורייתא כנז'. ומ"ש באות ט') משבת (דף פ' ע"א) פשוט דאינו ענין לא"ר מדרבנן וכו' כיון דכרמלית הוי בעצמותו הוא ניכר לרשות אחר וז"פ. ומ"ש באות י') מתוס' שבת (דף ק' ע"א) הנה שפיר כ' שם לפי האמת שתי' התוס' דמה"ת כל דבר ממעט ורק שגזרו רבנן על דבר שניטל וכו' ולהכי לא קאמר מותר לזרוק לתוכו רק הזורק לתוכו פטור ה"ה בטבל איכא איסור דרבנן ולכן תמיד פטור אבל אסור כיון דגם לנגד דרבנן אינו פועל כלום במה שאסור ליטלו מדרבנן כמו לענין נוטל כלי מהיכנו עיי"ש ואינו ענין לא"ר מדרבנן וכו'. - ומ"ש באות י"א) משבת (דף ק"ד ע"ב) לענין חיוב שבת אי הוי כתב מה"ת הנה לפי חלוקה א') הנ"ל כיון דהוא רק לפעם א' באקראי ל"ש לומר דיפעול גם בדאורייתא. ועוד נ"ל בזה לפי חלוקה ב') הנ"ל כיון דאם נאמר דאינו כתב יהי' פטור מה"ת ובאמת הוא חייב מה"ת ולהקל עפי"ז הוי כעקרו דבר מה"ת בקום ועשה דזהו לא אמרינן ע"כ אמרו שפיר דחייב מה"ת. - ומ"ש שם באות י"ב) ג"כ מתורץ עפ"י חלוקה א') כיון דאינו רק לפעם א' לא אמרינן דאינו ראוי מה"ת כנ"ל ומ"ש שם באות י"ד) כיון דמיירי לענין ברכות שתקנו חכמים וזה שאני כנ"ל בחלוקה ד') - ומ"ש שם באות ט"ו) לענין ביטול חמץ בשעה ששית וכן אם קידש בו אשה שפיר ניחא לפי חלוקה א') הנ"ל בדברינו דהא אם נאמר דלאחר הפסח מותר בהנאה עי"ז או שחל בו קידושין נמצא דאוושא מילתא נגד איסור דרבנן והוא לזמן מרובה ע"כ אמרי' דהוי אינו ראוי גם בדאורייתא, ואין להקשות דא"כ נמצא שהוא נגד חלוקה ב') דהא הוי עוקר בזה דבר מה"ת כיון דנאמר דלא חיילי הקידושין אך לא קשי' דהא בקידושין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. ומ"ש באות ט"ז) לענין חמץ של הקדש הנה אף דר"ש רק קנסא קניס אחר הפסח והוא רק מדרבנן מ"מ הוא לזמן מרובה אחר הפסח כמו דפסקי' בזה דגם בנו קנסו אחריו ע"כ אמרי' דאינו ראוי מה"ת כפי חלוקה א') הנ"ל. ומ"ש שם באות י"ז) לענין דלא היתה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר, הנה לפי חלוקה ג') הנ"ל וכיון שצ"ל היתה לו שעת הכושר וכיון דזה אינו מפני שהאדם נאסר בו גם מדבריהם מ"מ לא מיקרי שעת הכושר ולא דמי לשאר א"ר מדרבנן וכו' [ועי' ירושלמי פסחים (פ"א הל' ד') ה"ז תרומה טהורה היא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה פי' הקרבן עדה דהא מה"ת שריא אלא מדרבנן אסור הלכך חל עלי' שם תרומה מדאורייתא ואסורה היינו ג"כ לפי חלוקה ג' הנ"ל, וכיון שהוא דבר פרטיי שגזרנו עליו שריפה ע"כ הוי שפיר דינו כתרומה מה"ת ואסורה לחומרא כנז'] וכן שם בירושלמי (פ"א הל' ח') בסוגי' דר"ח סגן הכהנים שקלא וטריא בארוכה לענין אם שורפין פסול דרבנן עם תרומה טהורה פלוגתא דתנאי ואמוראי אי ילפינן איסור מטומאה בכזה עיי"ש. ומ"ש שם באות כ"א) לענין מע"ש אי מחיצות לקלוט דרבנן. הנה לפי חלוקה ג') הנ"ל נכון בזה ג"כ גם אם נאמר דהוי דרבנן מ"מ אינו נאכל בכל מושבות משום שאסרו חכמים בקליטת המחיצות ואינו דומה לשאר א"ר מדרבנן וכו' כנ"ל. ומ"ש באות כ"ב) מד' רש"י בפסחים (מ"ז ע"ב) שנראה מדבריו כיון דמה"ת אם הי' כאן דם ציפור היה יכול לכסות שוב אמרינן הואיל אף דלכתוש כלאח"י ג"כ אסור מדבריהם, הנה נכון ג"כ לפי חלוקה א' הנ"ל כיון דהוי רק בפ"א באקראי ומ"ש באות כ"ג). בעצמו העלה דאין ראי' מוכרחת לשום צד דא"ר מדרבנן וכו' רק אם כדבריו שנראה קצת מד' רש"י דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת אז י"ל שפיר בזה כיון דהוי רק לפעם א' כפי חלוקה א') כנ"ל. וכן מ"ש באות כ"ד כ"ה כ"ו) מיושב לפי חלוקה הא') בדברינו גם אם נאמר דמצד גזירה דרבנן אין הפסח ראוי לאכילה מ"מ כיון דמה"ת ראוי לאכילה וכיון דהוא רק בפעם א' באקראי ע"כ זורקים את הדם והפסח כשר. ומ"ש באות כ"ח) מהתוס' פסחים (ק"ח ע"ב) הנה רק בקס"ד הי' זה אבל לפי האמת מסקינן שם דיצא שמחת יו"ט דאורייתא וז"פ. ומ"ש באות כ"ט) מהך דלא ליכרוך אנוש מצה ומרור ג"כ פשוט משום דהוא רק בפ"א באקראי לא אמרי' דהוי אינו ראוי מה"ת כנ"ל בחלוקה א' ומ"ש באות ל"א) בשם תשו' מהר"ם מינץ האחרון עיי' בדברינו בשו"ת מנח"א (ח"ג סי' מ' אות י') מה שפלפלנו בזה עיי"ש ומ"ש באות ל"ג) מד' רש"י בביצה (ח' ע"א) דלא הוי חשוב מתקן מנא כיון דמדאורייתא הוא טהור מעליא ג"כ נכון לפי החלוקה א') דהוי רק לפעם א' וכן מ"ש באות ל"ד) הוא ג"כ מיושב בזה כיון דהוא לפעם א' לעלות לרגל במקרה א' ומ"ש באות ל"ו) בשם התוס' בחגיגה (י"ח ע"א) שנראה מדבריהם אם מכשיל לא' באיסור דרבנן שאין לו סמך מה"ת אינו עובר בלפ"ע מדאורייתא הנה התוס' בע"ז (דף כ"ב ע"א) כ' בשם ר"ת דגם המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא וכ"כ משמם המנחת וכל האחרונים והדברים עתיקין וגם לפימ"ש בחלוקה ג') דזה אינו דומה לשאר א"ר מדרבנן שאינו ראוי מדאורייתא כיון דעכ"פ מכשול הוא ולא גרע ממניח אבן תחת הילוך הסומא שעובר בלפ"ע כפשוטו לד' הרמב"ם בס' המצות. ומ"ש שם לענין המכשיל חבירו בשוגג באיסור דרבנן עיין בדברינו במנח"א חלק א' (סי' כ"ד אות ג') ובחלק הלז סי' י"א אות ב') מ"ש בזה בדברי הש"ס בע"ז ותוס' שם. ומ"ש באות ל"ח). זהו נכון לפי חלוקה ג') הנ"ל דהגם דאסור באכילה רק מדבריהם עכ"פ אינו חזי לאכילה לישראל ע"כ הוי א"ר מדאורייתא בכה"ג. ומ"ש באות מ"א) אינו ענין לכאן דהא הוא לד' הרמב"ם והרמב"ם ס"ל דה' עינויים ביוה"כ מה"ת עיי"ש. - ומ"ש באות מ"ג) הוא באמת כמו שסיים שם דעכ"פ לפי"ד התוס' לא הוי בכה"ג הסוכה הזאת דירת קבע כיון דאין עולין בה הגם שאסור לעלות רק מדרבנן מ"מ לא הוי סוכה הראוי' לז' והוא מעין חלוקה ג') הנ"ל ודו"ק. - ומ"ש באות מ"ד ומ"ה) האמת הוא דאינו ענין כלל לא"ר מדרבנן וכו' דאטו מי שאשתו נדה בסוכות יפטר מסוכה וכמ"ש שם. ומ"ש באות מ"ו ומ"ז) בכונת התוס' דאם הוא בשריפה רק מדרבנן יש להסתפק אם אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' ופלפל בהך שכ' האחרונים דאיסור דרבנן לא הוי רק איסור גברא וכו' (עיי' מה שכתבתי בזה לעיל על דבריו באות א') אמנם עדיין חסר תבלין ולפי דברנו בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' מ' אות ב') דתליא בסברא דכמות ואיכות בכל העומד לשרוף וכו' יומתקו הדברים שפיר בעה"י עי"ש. ומ"ש באות נ"א) לענין קנין מדרבנן אם מהני בדאו' הוא ענין בפ"ע ולא שייך לא"ר מדרבנן וכו' ועיין תוס' סוכה (ל' ע"ב) בד"ה קרקע אינה וכו'. ובאמת לפי כללא דכייל אאמו"ר זי"ע כנ"ל בחלוקה א') דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה בדבר ההוה ונוהג לזמן מרובה כדי שלא יבואו להקל בדבריהם כשיראו שמה"ת הוי זה ראוי משא"כ בדבר שאינו רק במקרה לא חיישינן להכי וכנ"ל, משא"כ בקנינים שהוא רק סדר ותיקון חכמים בדיני ממונות ולא הוי לאפרושי מאיסורא כלל ע"כ לא עשאוהו כלל כדאו' הגם שי"ל בזה הפקר ב"ד הפקר ולפי"ז הרי יש כח ביד חכמים לעשות הקנינים בדאורייתא ג"כ אמנם הרי חזינן דמחמרינן ביו"ד הל' בכור בהמה טהורה (סי' ש"כ סעי' ו') שצ"ל קנין כסף וגם משיכה היינו מס' דאו' לחומרא וכן גבי אתרוג פסק במטה אפרים (בדיני סוכות) ליזהר ליתן מעות קודם החג כדי שיהי' לכם במשיכה וכסף משום דלא מצינו בזה שחכמים תקנו שיפעול הקנין שלהם לדאו' ובעניני איסורים החמירו כיון שאין הקנינים מדבריהם רק לתקנות שבין אדם לחבירו כנז' - ומ"ש בסי' נ"ה) בשם חכם א' שנסתפק לדעת הרמב"ם ז"ל אף באכל איסור דרבנן אין מברך עליו בהמ"ז מה הדין באכל איסור דרבנן מה שהוא אסור מספק מפני שהוא דשיל"מ וא"כ לאחר שאכלו הרי אין לו מתירין וא"כ י"ל דהשתא שנבא לדון לענין בהמ"ז אמרינן דס' להקל ולא אכל איסור כלל וחייב לברך בהמ"ז ע"כ השאלה. והנה נ"ל עפימש"כ בארוכה בחי' שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' א') מה דפסקינן דס' דרבנן בדשיל"מ לחומרא היינו כר' אשי בריש ביצה משום דבאמת דעת הרמב"ם דכל מצות דרבנן הם בלאו דלא תסור רק מ"ש ספיקא דרבנן להקל משום דהם אמרו והם אמרו בספיקא להקל אבל בדשיל"מ היכא דאפשר אמרו הם בעצמם דאסור וע"כ ממילא אסור משום לאו דלא תסור עיי"ש בס' המצות ובנושאי כליו במגילת אסתר שם והנה לעיל כתבנו חלוקה ד') דבברכות שתיקנו חז"ל יש להם כח בפרטות לתיקון דבריהם הם אמרו והם אמרו כנ"ל ומעתה כיון שעשו תקנה לברכותיהם שאוכל איסור דבריהם לא יברך כלל כמו שהוא סברת הרמב"ם שפיר לפי"ז גם בס' דבריהם בדשיל"מ כיון שאסרוהו מעיקרא וכיון שאכלו במזיד אין לברך עליו ול"ש לומר דלאחר שאכלו (בזדון) אזדא לי' הך דדשיל"מ כיון שנאכל כבר ואינו בעולם והותר למפרע שיוכל לברך עליו. ז"א שום סברא וכמובן לכל מי שיש לו מוח בקדקדו. ואם אכלו בשוגג לאיסור דרבנן גם לודאי איסור תליא בהך פלוגתא דאחרונים הנ"ל בסברת הנתיבות (סי' רל"ד) דבאיסור דרבנן בשוגג אם אכלו שכ' דא"צ כפרה וכתבתי מזה בכמה מקומות בחי' מנח"א בעה"י. דהגם שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' י"ט) בלשונו כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו תחלה וסוף עכ"ל וכ' אח"כ כגון שאכל טבל של דבריהם ועיי' ט"ז או"ח (סימן קצ"ו ס"ק א') דמה שחלק הראב"ד על הרמב"ם שם דזה הוא רק על האוכל בשוגג אבל לא על האוכל במזיד עי"ש מ"מ דעת הרמב"ם דגם בשוגג לא יברך היינו רק על איסור דאורייתא לד' הנתיבות כיון דא"צ כפרה למה לא יברך וגם י"ל מ"ש הרמב"ם אכל דבר איסור היינו רק איסור חפצא ולא איסור דבריהם שהוא רק איסור גברא ולא דבר איסור בעצמותו והגם שכ' אח"כ טבל דבריהם ע"ז י"ל דזהו רק באכל במזיד טבל דבריהם ולא בשוגג כנ"ל ועדיין צ"ט אם ברור כד' הנתיבות כנ"ל ואכמ"ל. עד כאן כתבתי מה שיש לעורר על דברי הרב אור תורה הנ"ל ועל האותות אשר לא ציינתי עליהם באותותם המה אשר עברתי עליהם ומצאתים שאינם ענין להך כללא דא"ר מדרבנן וכו' רק הם לזה לפלפולא נוגע ואינו נוגע ואינם ידים מוכיחות בפרט מכריחות כלל ובמקומות רבות מהם שהודה בעצמו שם באותות הנ"ל שאינם מוכיחות כלל לזה:

ג) ועתה אבא בעה"י להעיר ולהוסיף עוד ממקומות בש"ס שיש להביא מהם לענין אין ראוי מדרבנן אם הוי א"ר מה"ת כנז'. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

בתוס' פסחים (דף נ"ח ע"ב) דהא דתני בתוספתא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולי' היינו פסולין מדרבנן וכ"כ התוס' בעירובין (דף ב' ע"א) ד"ה שלמים וכן ביומא (דף כ"ט ע"א) ד"ה אלא עיי"ש באורך. ולכאורה ראי' מזה לענין א"ר מדרבנן דהוי א"ר מדאורייתא דאל"כ האיך בעד פסול דרבנן יביא קדשים לבית השריפה אולם עיי' בדבריהם ביומא שם וז"ל ולפי תירץ זה דכל הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחלה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב"א דבפ' התכלת (דף מ"ט) משמע דאינו אלא למצוה ובתוספתא דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולים והשתא אי אמרינן דהאי פסול מדרבנן ניחא עכ"ל ולכאורה קשה על התוס' דמה ניחותי' כל כך הלא קשה כנז' וכי בשביל פסול דרבנן יצא לבית השריפה אלא ודאי בע"כ. (ויש להעמיס ג"כ זאת בכונתם). כמו שכתבו לעיל מזה שם (באותו דיבור) וי"ל אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא לבית השריפה עכ"ל והיינו דדבר אחר מעכבו בשביל שאסור להקריב אחר התמיד ולכך יצא לבית השריפה והוי כהך כללא דכיילינן לעיל בחלוקה ג') בראש דברינו בזה והיינו ג"כ שעפ"י הסיבה זאת שאסור להקריב אימורי' ע"כ נסובב מזה שיצא לבית השריפה ע"כ אין ראי' לשאר מקומות דא"ר מדרבנן וכו' די"ל דבשאר דוכתי הוי ראוי מה"ת וכן הכא הי' כן וכמ"ש התוס' בפירוש דהקרבן כשר וא"כ הוי ראוי מה"ת אלא שמחמת שלא יוכל להקריב האימורים וגם לזרוק הדם ע"כ הוי כד"א גרם לו וממילא בסיבת זה יצא לבית השריפה כנז'. (ועי' בס' חמדת ישראל הוא קונ' תורה אור הנ"ל אות כ"ג וכ"ד):

ובזה יתיישב שפיר מ"ש התוס' להלן בפסחים (דף נ"ט ע"ב) ד"ה עשאום וכו' דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאלו אבדו האימורין עכ"ל היינו ג"כ באופן הנז' בחלוקה ג') דכיון דסיבה זו גרם להם ע"כ גם מדאו' הוי כאלו אבדו האימורין כיון דבהא תליא שירצו האימורין וכיון דרבנן גזרו שלא ירצו עכ"פ סיבה זו גרם להם דהוי כאלו נאבדו כנז'. ולא סתרי עם מ"ש התוס' שם (בד"ה יכול נטמאו וכו') דכיון דחזי לאכילה מדאו' מתכפרין אפי' היכא דאין הבשר נאכל כיון דשם הוא התועלת רק שיהי' הבשר ראוי לאכילה ולא שיאכלו וא"כ ראוי הוא מה"ת לאכילה וע"כ מתכפרין משא"כ האימורין צריכין שירצו וכיון שאין מרצין כנז' (והי' מאיזה סיבה שיהי'. כיון דרבנן אמרו כן.) הוי כאלו נאבדו האימורין: וגם נבין בזה מ"ש התוס' בפסחים (דף ס"ב ע"א) בד"ה כי לית לי' לקולא וכו' דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן וכו' ואין להקשות אי מדרבנן פסול האיך יתחייב פסח אחר הא קמייתי חולין לעזרה לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר וכו' עכ"ל ומיושב בזה מה דלא תקשי לכאורה דכיון דמדאו' כשר הפסח האיך ע"י פסול דרבנן יצא לבית השריפה קרבן כשר מה"ת אלא כיון שחכמים אמרו שלא יזרוק הדם וע"ז יש כח בודאי ביד חכמים לאסור הגברא בשוא"ת שלא יזרוק הדם וכנז' ושוב הפסח פסול ממילא ע"כ יצא לבית השריפה ונכון. וגם לפי חלוקה ה') הנ"ל יתיישב כיון דבמקדש י"ל דל"א ראוי מדרבנן שיהי' ראוי מדאו' כנ"ל:

ד) וגם מה דאמרינן בפסחים (דף צ' ע"ב) ולרב מדאו' מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' והא אמר רב מטמאי' א' מהם בשרץ ופירש"י ואי מדאו' מחזי חזי האיך הוא מכריעם לטומאה דהיינו טמא שרץ דחזי למיטבל עכ"ל והיינו כדברינו בחלוקה א') כיון דהוא רק בפעם א' ל"ש לומר דתקון כעין דאו' וגם כי רק בהא תליא אם מיחזי חזי והלא מדאו' הוא ראוי ע"כ אין נ"מ במה שמדרבנן הי' טמא וכנ"ל (אות ג') לענין שיהי' הבשר ראוי לאכילה עיי"ש. (וגם יתיישב לפי. חלוקה ה' הנ"ל כיון דהוא במקדש מיירי). וכן מיושב בזה מ"ש רש"י ביומא (דף ז' ע"א) ד"ה במזיד לא הורצה ואעפ"י שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהי' בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתן חולין לעזרה דהא מדאו' מיחזי חזי ומיהו שמעי' מיני' דלאו היתר הוא עכ"ל והיינו דהוא רק מקרה בפ"ע ואין הבעלים חייבים בדבר ע"כ אוקמוהו כמו שהי' בעצמותו דאורייתא והיינו כלעיל חלוקה א') וגם כהך דלעיל כיון דבעינן רק שיהי' הבשר ראוי לאכילה כנ"ל:

ה) ובתוס' פסחים (דף צ"ג ע"ב) ד"ה רב יהודה אמר כ' ועוד אליבא דרע"ק קיימי' דאית לי' תחומין דאורייתא וכו' עכ"ל משמע דאם ס"ל תחומין דרבנן אז לא הוי דרך רחוק והוי כיכול ליכנס וא"כ ש"מ דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת אך אין זה הכרח דלא נחתו התוס' שם לחלק בזה בהך דא"ר מדרבנן וגם א"א לדייק מזה דאם ס"ל תחומי' דרבנן וכו' כנז' כיון דהתוס' אזיל בדרך מרווח עדיפא מיני' ממילא דכיון דאל יבא דרע"ק קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא כמ"ש התוס' בפירוש כנז': ו) והנה ביומא (ל"ט ע"ב) עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהן וכ' התוס' שם דאי מדאו' לא יצא מידי מעילה האיך נמכרין לגננין לזבל עכ"ל ולכאורה קשה דאם נימא דתליא בפלוגתא (וכמו שרצה להוכיח בקונ' אור תורה הנ"ל דהתוס' ס"ל דא"ר מדרבנן א"ר מה"ת) ואם ראוי מדרבנן ראוי מה"ת לד' התוס' וכיון שאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מה"ת ושוב אין מועלין בהם מה"ת ומה הקשו התוס' דהאיך נמכרין לגננין א"ו דאין בזה פלוגתא בין הפוסקים רק בהך כללי (ד' חלוקות) דכיילינן בזה תליא וכיון דזה אם נאמר דהוי אינו ראוי מה"ת ושלא יהי' בו מעילה ונמכר לגננין הוי קולא בדאו' בקום ועשה וזה לא אמרי' כנ"ל בחלוקה ב') ע"כ שפיר הקשו התוס' דאיך נמכרין לגננין בקום ועשה כנז': וגם בזה יובן שפיר בש"ס יבמות (דף כ"ח) דאמרי' תנינא איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת (ומשני) התם איסור מצוה לחודא הכא איסור מצוה ואחותה ס"ד אמינא ליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתייבם קמ"ל (ופרכי') ותתייבם (הא) כיון דמדאו' רמיא קמי' קא פגע באחות זקוקתו (ומתרצי') סד"א משום מצוה עבוד רבנן קמ"ל. פירש"י משום מצוה עבוד רבנן שתתקיים מצות יבום ולא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם לאסור את אחותה היכא דהי' עלי' איסור מצוה קמ"ל עכ"ל רש"י עיי"ש בהסוגיא ובריש המס' (בסוף דף ב' ע"ב) וברש"י בד"ה וכל שיכולה למאן ושם (דף י"א ע"א) ביאתה או חליצתה פוטרת וכו' וכן (בדף י"ג ע"א) בגמ' וכל שיכולה למאן וכן (בדף כ' ע"א) איסור מצוה ואיסור קדושה דהיינו ערוה מדרבנן עיי"ש. ובאמת צריכין להבין אם נאמר דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת הרי הוא מחוייב לייבם ולמה באמת לא סילקו חכמים מצות זיקה דבריהם כדי שתתייבם ולפי חלוקה א') הנ"ל יתיישב שפיר כיון דבדבר הקיים לזמן מרובה הוי אינו ראוי מה"ת כי אסרו חכמים כעין דאו' ע"כ אסרו חכמים שפיר שלא תתייבם כיון דלעולם יהא דר עם (אשתו) יבמתו שהוא קרובת זקוקתו מדרבנן ובכה"ג הוי אינו ראוי מה"ת וע"כ אמרו לחלוץ ומעתה פריך הגמ' דאיך קס"ד דתתויבם הא כיון דמדאו' רמיא קמי' הוי' אחות זקוקה כדאמרי' שם (ועיי"ש בפירש"י דף כ"ח ע"ב בד"ה והכא אשמעינן איסור מצוה ואחותו) ואיך קס"ד שתתייבם לעבור בקום ועשה שבכה"ג לא עקרו חכמים את דאו' וכנ"ל בחלוקה ג') ומתרצי הגמ' דקס"ד משום מצוה עבוד רבנן היינו כהאי דחלקו לעיל (דף י"א ע"א) דפרכי' הא איסור סוטה ואת אמרת לי איסור סוטה דרבנן ופרכי' דקארי לי' מה קארי לה ומתרץ הש"ס קסבר כל דתקון רבנן כעין דאו' תיקנו עיי"ש ובפירש"י בד"ה ביאתה או חליצתה דהגם דקנסוה רבנן לגבי בעלה מ"מ לגבי יבם לא קנסוה והיינו בע"כ משום דעבדה מצוה דיבום לא קנסוה רבנן הגם דהוי סוטה מדרבנן ה"נ לגבי מצות יבום הוו"ל למימר דתתייבם ולא תקשי דהא הוי בקום ועשה דהוי דומיא דשם כשנאמר שתדור עמו להלאה וע"ז מתרצי' דמשום מצוה עבוד רבנן לסלק איסור זקוקה היינו משום מצות יבום סילקו את איסור זקוקה דבריהם וממילא לא הוי כלל איסור זקוקתו קמ"ל דלא כיון דהוי עוד כתרתי לריעותא דבר הנוהג לזמן מרובה כחלוקה א') וגם שיעברו בקום ועשה כחלוקה ג') בכה"ג בודאי לא העמידו דבריהם והא דאמרו שם לא תצא משום קנסא היינו דהוא רק משום קנס שקנסו חכמים ובמקום מצות יבום לא קנסו דהרי באמת יבמה של בעלה הראשון פוטרה מה"ת. ול"ק עוד וא"ש ונכון:

ז) בריש ברכות במתני' ר"ג אומר עד עמוד השחר מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות וקשה לכאורה דמה הי' דבני ר"ג באופן אחר ולא יהא אלא כקורא בתורה כלהלן (דף כ"ו ע"א) ועיי' ברבינו יונה בזה ונראה פשוט שסברו בניו של ר"ג דאפקעי חכמים בשוא"ת שלא יקרא כלל כיון שלא קיים זמן סייג דבריהם לקרות קודם חצות ע"כ לא יקרא כלל וכמ"ש רבינו יונה בברכות אליבא דחכמים ע"ז השיב להם ר"ג דבדיעבד לא אמרו חכמים אלא חייבום לקרות בזמנה של תורה כל הלילה דהיינו כיון שהוא רק במקרה שנתאחרו ובמקרה לא עקרו חכמים את דאו' גם בשוא"ת כהאי דחלוקה א') הנ"ל. וכן בסוכה (דף כ"ח) שכ' התוס' אם כן עשית לא קיימת מצות סוכה מימיך שגם הדאו' לא קיים וחולק הר"ן (בפ' ערבי פסחים) על זה וכ' דלאו דוקא עיי"ש דכיון שאינו רק באקראי לא אמרי' דא"ר מדאו' וכמ"ש בשם אאמו"ר בצבי תפארת כנ"ל: והנה עוד בברכות (דף כ"א ע"א) ספק התפלל ספק לא התפלל א"צ לחזור ולהתפלל ר' יוחנן אומר הלואי שיתפלל אדם כל היום ופסקינן בטוש"ע ע או"ח (ס' קיז סטי' א') כר"י ע"כ חוזר ומתפלל משום דהלואי יתפלל אדם כל היום משמע דאם לאו טעמי' אינו חוזר ומתפלל משום תפלה דרבנן וקשה לפי"ד קדוש זקיני בס' דרך פקודיך בהקדמתו לענין תפלה שתקנו חכמים נוסח סדר הברכות ע"כ גם אם התפלל איזה תפלה בכל יום מ"מ כיון דלא אמר נוסח שתקנו חז"ל לא יצא גם הדאו' היינו עפי"ד התוס' בסוכה על הך דלא קיימת מצות סוכה מימיך והביאו הפמ"ג בהקדמתו לאו"ח ועיי' בדברי זקיני שם בדרך פקודיך (מ"ע ל"א חלק הדבור) וכן בתקנות תמכין דאורייתא שנדפס ממנו ולפי"ז קשה דהא גם לת"ק בספק התפלל א"כ הוא ספק אם לא התפלל כנוסח הלז כלל ואז מדאו' לא יצא י"ח והוי ספק דאו' לחומרא (וזקיני הנ"ל הרגיש קצת בזה וכ' דיש לעורר ממה דאמרי' ס' דרבנן לקולא) אך ממילא יש לעורר בזה לפימ"ש בשו"ת מוצל מאש ובשארי גדולי אחרונים לענין ס' חזקת חיוב במצוה דרבנן דהוי ס' דרבנן במקום חזקה דהוי לחומרא כמ"ש הש"ך (בכללי ס"ס) ולמה אמרי' לת"ק בזה דיצא י"ח וצ"ע:

והנה בברכות (דף מ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה עד שיאכל כזית דגן שכ' לחלק וליישב בזה מה דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפי' אכל כדי שביעה הילכך אינו מחוייב בדבר קרינן בי' הלכך לא מפיק לגדול אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה (ע"כ) מחוייב בדבר קרינן בי' אפי' לא אכל כלל וכו' וכזית דגן ל"צ אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל עיי"ש ולהבין כונת התוס' בזה נ"ל דהנה כל מילתא דרבנן הוי דאו' מטעם לא תסור ונודע מד' הרמב"ם בס' המצות ונו"כ שם בזה דמה דספיקא דרבנן לקולא רק משום שהם אמרו והם אמרו וכו' ובאמת לאו דלא תסור הוא רק אקרקפתא דגברא שהוא בר חיובא ע"כ שפיר הוי בזה דגדול גם שאינו מחוייב רק דרבנן כיון שלא אכל כדי שביעה מ"מ מוציא אחרים כיון דהוי ראוי דאורייתא מטעם לא תסור (וכבר כתבנו לעיל בחלוקה ד') כי בברכות יש להם פרטות זכות לחכמים בכח ברכותיהם שתיקנו כמו שיפעול לד' הרמב"ם גם על דאו' לענין לא תשא) משא"כ בקטן כיון שאינו מחוייב בלא תסור ולא הוי הדרבנן אצלו מטעם לא תסור דאורייתא גם כשאכל כדי שביעה אינו מוציא את הגדול משום דרבנן לא אתי ומפיק לדאורייתא וק"ל: ח) ובשבת (דף ד' ע"א) בתוס' קודם שיבא לידי איסור סקילה דכיון שמניח לרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו וכן בפסחים ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת עיי"ש והגם שאינו דומה לא"ר מדרבנן מ"מ הענין שהם החכמים הצילוהו מאיסור סקילה שלא יתחייב ע"י שישמע לתקנתם שלא לרדות בשבת (ובחי' שער יששכר מאמר מאזנים למשפט כתבתי עפי"ז לענין ר"ה שחל בשבת שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר ע"כ בע"כ חכמים יצילנו ולכ"י מדין מיתה בידי שמים בעת המשפט אז כיון שנמנעים לתקוע בשופר שהוא המערבב השטן ומציל אותנו ביום הדין ועפ"י דחז"ל לא יתקעו אז א"כ המה חכז"ל יצילנו ואכמ"ל בדברי אגדה) וכפי שכ' לעיל חלוקה ב') דבשוא"ת העמידו דבריהם לעשות כדאו' ולפעול גם על דאו' ע"כ גם זהו שוא"ת שלא לרדות את הפת וז"פ:

ט) בביצה (דף ל"ד ע"ב) הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו בפירש"י ד"ה הא קמ"ל דטבל מוכן הוא וכו' שכ' כיון דבהגבהת תרומות ומעשרות שרי בשבת מדאו' אין זה מוקצה מחמת איסור וכו' עכל"ה. ולכאורה קשה דהרי כיון שאסור מדרבנן להגביה תרומות ומעשרות בשבת א"כ הוי מוקצה מחמת איסור מדרבנן וא"כ אינו ראוי מדרבנן ליהוי אינו ראוי מדאו' וליהוי מוקצה. אך לפי חלוקה א') דכשהוא בפעם א' במקרה לא אמרי' דא"ר מדרבנן הוי א"ר מה"ת הוא נכון. ואל תשיבני דהתם הוא כולו מדרבנן דמוקצה הוי ג"כ רק מדרבנן. ז"א דאדרבא זהו קמ"ל רבותא דגם מדרבנן היינו לגבי מוקצה הגם דלדבריהם לא הוי מוכן דמדרבנן אסור להגביה תו"מ בשבת מ"מ כיון דמדאו' מותר להגביה וכיון שאינו רק לפ"א כנז' ע"כ לא עשו בזה חילוק כמו דאו' וכיון דמדאו' מותר להגביה תו"מ ע"כ הוי מוכן כנז':

י) ובש"ס מנחות (דף נ"ב ע"א) עיי"ש ובתוס' ד"ה גזרו בי' מעילה ועיי' בש"ס מעילה (דף י"ב ע"ב) לענין מעילה דרבנן דלא משלמינן חומש, ועי' לעיל בדברינו (אות ו') בזה:

ובמה שכתבתי לעיל בדברינו חלוקה ב') דהיכא שהוא להקל מד"ת בקום ועשה לא אמרי' בא"ר מדרבנן דא"ר מה"ת, הנה ראיתי במלא הרועים (בערך סוגיין דאיסור מדרבנן אם אינו ראוי מדאו' אות א' ואות ז') דפשיטא לי' דגם לקולא אמרי' בכמה דוכתי א"ר מדרבנן א"ר מה"ת אך במחכת"ה וכבוד הדר גאונו זצ"ל דבריו אינם מוכרחים בזה והראיות שהביא אינם מוכיחים כלל דמה שהביא שאסורה עליו באיסור דרבנן אינ' שותה ז"א ראי' כלל דאיזו לקולא ואיזו לחומרא שייך בזה דאולי הך דאינ' שותה הוא לחומרא היינו מה שהוא קולא לגבי נפשות דהא אינה שותה שאין המים בודקין אותה ולא תהי' ירכה נופלת ובטנה צבה דהיא הריגתה ר"ל. וגם מ"ש מגוזל עצים וסיכך כיון דמדרבנן אין לה אלא דמי עצים וחשבינן לקולא גם מהאי', גם זה אינו ראי' דאדרבא גבי ממון שייך חומרא לתובע וקולא לנתבע וזהו החומרא לגבי לאו דלא תגזול דאמרי' דהיכא דקאי תיקו וכידוע מדברי הר"י באסאן ז"ל ושארי אחרונים שעסקו בזה:

יא) ובש"ס נדה (מ"ו ע"ב) דאי אמרת מופלא סמוך לאיש דרבנן לא אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא מדאורייתא והיינו כנ"ל דלהקל לעקור דבר מה"ת כיון שזהו אינו ראוי מה"ת לתקן הטבל ונמצא הוא טבל מה"ת ושיאכלוהו אח"כ נמצא עובר בקום ועשה וזה לא אמרי' וכנ"ל בחלוקה ב') וז"פ: יב) וראיתי עתה בס' חלקת יואב בקונטרס קבא דקושייתא (קושיא צ"ט) שהקשה על הגאון רעק"א בדרוש וחידוש (מערכה ח') מ"ש בין הדברים שם בגדול שתקע שופר בשבת קיים מצות שופר אלא שעבר על שבות וע"ז תמה בחלקת יואב הנ"ל דהיכא שעבר אדרבנן גם מדאו' לא יצא והדברים עתיקין כנ"ל ותמהני על הרב בע"ס חלקת יואב ברוב בקיאתו אשר לא ידע דתליא בפלוגתא דרבוותא ובר"ן (פ' ע"פ) חולק על התוס' בסוכה שם דס"ל כן דגם מ"ע דאו' לא קיים בכה"ג והר"ן חולק על זה כנ"ל בתחלת דברינו וא"כ לא הי' כדאי לקבוע הדברים בקונטריסו קבא דקושייתא החמורות והג' רעק"א יכול לסבור כדעת הר"ן והרבה דיעות אחרונים שס"ל כן ולפי הכלל שכתבתי לעיל משו"ת צבי תפארת לאאמו"ר זצוקללה"ה זי"ע (הלוקח א' בדברינו בזה) בודאי ניחא כיון דזהו רק בפעם א' נעשה בתקיעתו בשבת אז לא נעקר המ"ע מדאו' ושפיר כ' הגרעק"א ז"ל, ולענין תקיעת שופר עי' בדברינו לעיל (אות ח') בסי' הלז:

יג) עוד יש להעיר מד' התוס' בכתובות (דף ל"ו ע"ב) בד"ה ואלו שאין להן קנס שכ' אע"ג דמדאו' שבוי' לא הוי בחזקת בעולה מ"מ אין לה קנס משום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דברי' עכל"ה והיינו דכשתנשא לכהן תהי' כל ימי' עמו באיסור ובדבר המתקיים לזמן ארוך (לפי חלוקה א') הוי אינו ראוי מדאו' ג"כ לפיכך אמרי' שאין לה קנס דהוי כבעולה לכל דברי' (וגם משום שאין לה קנס לאפטורי בממונא דהוי מטעם הפקר ב"ד הפקר כנודע):

יד) והנה בירושלמי יומא (פ"ב הלכה א') ציץ מהו שירצה על טומאת ידים היינו דנטמאו ידיו בטומאה דרבנן כאותה ששנינו הפיגול והנותר והטמא מטמאי' את הידים מדרבנן ולא נטמא גופו (עיי"ש בקה"ע ופנ"מ) ומסקי' דא"צ ריצוי ציץ דלא הוי כנטמא בטומאה דאו' היינו ג"כ משום דאינו רק מקרה וכדברי אאמו"ר בצבי תפארת הנ"ל וא"כ לא הוי כנטמא מדאו' וכנ"ל: טו) והנה ממה דאמרינן בפ"א דר"ה (כ"ב ע"ח) וכן בירושלמי שם (פ"א ה"ז) וכן בסנהדרין (דף כ"ה ע"ב) ובירושלמי שם לענין פסולי עדות דרבנן אם פסולים לענין נפשות. אין ראי' לענין א"ר מדרבנן אם א"ר לדאו' וכמבואר שם בירושלמי ר"ה השקלא וטריא והטעם דרק משום דנפשות חמירי להו ולא משקרי הגם דלענין ממון פסולים משום שמשחקים בקוביא וכיוצא ועיי"ש בפנ"מ. וגם מה דאמרו בר"ה שם (וביבמות כ"ה ע"א) דגזלן דבריהם כשר לעדות אשה היינו משום דבעגונה הקילו משום חזקה דדייקא ומנסבא וכמבואר בסוגיא דיבמות וכנודע. וגם מה שפסלוהו לענין ממון אפי' דמדאו' כשר כגון משחק בקוביא וכו' וכיוצא היינו בממון הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר וכן במקום שנוגע לענין קידושין דאפקעינהו רבנן לקידושין וגם היכא דקדיש בביאה כדאמרינן בכתובות (דף ג' ע"א) וכן בכמה מקומות בש"ס וז"פ. וי"ל עוד בזה להעמיס דבזה פליגי (בשבועות דף ל"א ע"א) ר' אחא בר יעקב ורב פפא בכונת המתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד לענין משחק בקוביא דאמרי' שם מדאו' מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה עיי"ש ברש"י דרב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן לי' לא קרינן בי' והוא עד עכ"ל רש"י ז"ל והיינו לפי חלוקה הג') שנפסל ממילא ע"י ד"א (היינו מדרבנן) מלהגיד וזהו סברת רב אחא אמנם רב פפא י"ל שפיר דלא ס"ל שם כסברתינו בחלוקה הג') הנ"ל, וכיון דהלכה שם (ברמב"ם פ"י מהל' שבועות) כרב אחא א"כ נכונים דברינו. ואין להקשות דהא הוי להקל להביא קרבן עולה ויורד והוי לעקור ד"ת כחלוקה הב') דלא אמרי' דאינו ראוי מדאו. ז"א כיון דהוא בכלל החלוקה ג') דאתיא ממילא שנפסל מדבריהם ועכ"פ אינו ראוי להעיד כנז' מדברי רש"י א"כ בכה"ג גם להקל ולעקור ד"ת אמרי' כן כמו שנזכר בחלוקה הג' לעיל: טז) והנה בש"ס גיטין (דף נ"ה ע"א) [ועי' ש"ס יבמות קי"ג ע"ב] ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ואמרי' בגמ' ואילו חרשת לא אכלה מ"ט וכו' ולאכול בתרומה דרבנן גזירה שמא אתי לאכול בתרומה דאורייתא פירש"י וליכול חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתי נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן. והנה לא ס"ל להש"ס דמהני נשואי דרבנן שתאכל תרומה בדאו' דלכאו' י"ל כיון דהוא מקדש אדעתא דרבנן כדת משה וישראל וא"כ יהי' מהני הנשואין מדאו' ליחשב כאשתו מה"ת שתאכל בתרומה דאורייתא ולפי"מ שכתבתי לעיל בחלוקה ג') דבדבר דאתי ממילא י"ל ראוי מדרבנן גם בדאו' ראוי הוא וכיון דע"י הנשואין דרבנן עכ"פ אשתו היא וי"ל דאתי ממילא עי"ז דתאכל בתרומה דאו' כדין אשתו אך לפי החלוקה ב') דבדבר שנעקר בקום ועשה לא אמרינן ראוי מדרבנן ראוי ג"כ מדאו' והכא הוי עוקר בקום ועשה כשתאכל תרומה דאור' הגם דלפי החלוקה הג') כנ"ל י"ל דאתי ממילא כנז' מ"מ אינו סותר החלוקה הב') לחלוקה ג') בזה משום דחלוקה ג') מיירי רק דאתי ממילא לענין שוא"ת דיופטר מחלה (עי' לעיל) הגם כשיפטר מחלה ויאכלו זר יהי' בקום ועשה י"ל כיון שיופטר מחלה לא יהי' עלי' שום איסור משא"כ הכא בתרומה כשכבר הופרשה ויש עלי' איסור מיתה ואיך תאכל בקום ועשה ע"י נשואי' דרבנן ע"כ אמרי' בגמ' דתאכל רק תרומה דרבנן וא"ש ונכון. ועוד י"ל למה שכתבנו דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ל"ש בזה בחרש שנשא פקחת כיון שהחרש אינו בר דיעה ול"ש דעתי' בקידושין לומר כמו ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת משא"כ בזה שאינו בר דיעה רק חכמים תקנו לו קידושין בלא דעתו ולא תקנו לעקור בקום ועשה לאכול תרומה דאו' כנ"ל:

טו"ב) ועוד י"ל ראי' מש"ס יבמות (דף כ') ובירושלמי יבמות (פ"ב הל' ג') באיסור מצוה ואיסור קדושה (והיינו ערוה דרבנן) אם עבר ובא עלי' אם נפטרה צרתה הואיל מה"ת מתייבמת ומדרבנן אסורה ופליגי שם בזה ומסיים דעיקר כר"ח רבה להלכה דנפטרה צרתה (עיי"ש בפנ"מ) וכן פסקי' ברמב"ם (פ"י מהל' יבום הל' י') ובטוש"ע אה"ע (סי' קע"ד סעי' א') וזהו ראי' דלא אמרי' אינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאו' דאל"כ לא הי' נפטרה צרתה בלא חליצה כיון דאסורה עליו בביאתו, וג"כ ניחא לפי חלוקה א') הנ"ל כיון דאינו לזמן קבוע ורק לפעמים כשאירע כזה ע"כ לא אמרי' א"ר בדרבנן שיהי' כמו א"ר מדאו' וגם לפי החלוקה ב') דהוי בקום ועשה אם נאמר שנפטרה צרתה בלא חליצה ותצא לשוק וישאנה אחר בלא חליצה ויעבור בקום ועשה ע"כ לא אמרינן כן ונכון:

ח"י) וגם עוד בירושלמי יבמות (פ"ג הל' ג') במתני' באיסור מצוה ור"ש פוטר ובש"ס דילן (בבלי) לא גרסי' ור"ש פוטר במתני' שם עיי"ש בפנ"מ בירושלמי שכ' דס"ל לר"ש דהואיל ומדאו' חזי ליבומי וזקוקה הוא הו"ל כשאר ב' אחיות וכו' עי"ש והיינו מטעם הנז' באות הקדום (סי' טו"ב) בזה דבכה"ג ל"ש לומר אינו ראוי מדרבנן שיהי' א"ר מדאו' כנז' יט) וגם י"ל עוד מש"ס ב"מ (דף מ"ח ע"א) ברש"י בד"ה קאי באבל וכו' אבל מעות לא קני מדאורייתא ונ"מ לענין איסורא גם אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קידושין מדאו' קניי' ודידי' הוא לריש לקיש לא הוי קידושין עכ"ל רש"י. והנה לענין קידושין היכא שאמרו חכמים אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אף דמקודשת מדאו' כגון באיסורי הנאה דרבנן בשעות דרבנן בע"פ וכיוצא היינו משום שבכונה עשו חכמים זה להפקיע הקידושין משום חיזוק האיסור שעות דרבנן בחמץ וכיוצא (או שהטעם משום היכא דהוי איסורי הנאה דרבנן כגון בשעות דרבנן אם קידש בו את האשה עכ"פ איסורי הנאה ואינו שוה ולא נהנית האשה מזה כיון דאסור עלי' בהנאה מדרבנן ע"כ אינה מקודשת) והיכא שלא עשו חכמים תקנה זו להפקיע הקידושין א"כ נשאר בדאורייתא ועדיין קשה למה לא אמרו בזה אינו ראוי מדאו' (לקדש בו את האשה כיון שהוא אינו ראוי מדרבנן דתקנו שלא יהי' מעות קונות אלא ודאי כיון שעפ"י חלוקים הנ"ל היינו חלוקה א') כיון שז"א שכיח שיקדש במעות קנין כזה א"כ אינו נוהג תדיר ולא אמרי' בכה"ג דא"ר מדרבנן יהי' א"ר מדאורייתא ג"כ. וגם יצטרכו לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אם יאמרו דהקידושין לא חלין ויתירו א"א לעלמא דכיון שלא אמרו בזה בפירוש אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' היינו דהוי כמו אם ירצה אבא שצ"ל האב רוצה אני או לא כיון דמקדש אדעתם (והארכתי בזה כבר במק"א בעה"י) ונמצא דבמקום שלא אמרו חכז"ל בפירוש בזה אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הוי עוקר דאו' בקום ועשה והוא כפי חלוקה ב') הנז' וגם חלוקה ג') וגם ד') הנ"ל ל"ש בזה לומר שיהי' בדרבנן כמו בדאורייתא וע"כ לא הוי אינו ראוי מדאו' ושפיר כ' רש"י בקידושין שם כנ"ל:

ב) וגם בירושלמי יבמות (פ"ז הל' ג') וקשיא "כתובה" מדבר תורה (או לפי גי' הקה"ע "תרומה" מד"ת) ומזון הבנות מדבריהם ודבריהם עוקרין דבר תורה היינו איך יאכלו עבדים בתרומה אם יש בן ובת ונכסים מועטים הא תרומה דאו' אסורה לזרים ומזון הבנות אחרי מיתת אביהם אינה רק דרבנן) ומשני בירושלמי כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות (וא"כ מיירי בתרומה ג"כ מדרבנן) היינו אחרי חורבן הבית עיי"ש, ולא אמרי' שם דיהיו ראוי מדרבנן כמו ראוי מדאורייתא גם לפי הקו' דתרומה דאו' היינו משום דל"ש שוב א' מד' חילוקים הנ"ל ע"כ ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו' וכנ"ל:

כא ובירושלמי יבמות (פי"ג הל' ב') דאמרי' וקשיא דר' יוחנן על ר' יהושע נשואי' דרבנן (היינו מה דא"ר יהושע יתומה קטנה שניסת בעלה זכאי במציאתה ובהפר נדרי' נשואי יתומה קטנה אינה אלא מדרבנן) הפר נדרי' תורה (ונדרי' קיימין מדאורייתא) ומתרצי' לית כן (היינו סמי מכאן) הפר נדרי' ולכאו' קשה דהול"ל דראוי מדרבנן הוי ראוי גם מדאו' לענין הפר נדרי' אך נכון לפי חלוקה ב') הנ"ל דהיכן שהוא לעבור בקום ועשה לא אמרינן ראוי מדרבנן ראוי מדאו' ג"כ כיון דפסקינן דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וה"נ בהפר' נדרי' יעברו בקום ועשה דאו' ע"כ לא אמרינן דראוי מדרבנן יהי' ראוי גם מדאו'. וז"פ: כב) ועיי' ירושלמי מעשרות (פ"ג הל' א') וכן בירושלמי כתובות (פי"ג הל' א') כמ"ד אין מזונות לאשה מדברי תורה. כהדא דתני אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית ופי' הקה"ע אין פוסקין מזונות לאשה (שאין בעלה כאן בעיר) מדמי פירות שביעית שמכר הבעל דכיון דאינו משועבד לה אלא מדרבנן דהיינו תחת מעשי ידי' ה"ל כפורע שכר פועל מדמי שביעית דאסור כדתנן פ"א דשביעית עכ"ל והיינו ג"כ לפי חלוקה הב') דלעבור בקום ועשה לא אמרינן ראוי מדרבנן ראוי לדאו' כיון דאסור לשלם שכר שכיר מדמי שביעית וכנ"ל:

כג) ומה דאמרי' בב"ב (דף קנ"א ע"א) המקדיש נכסיו והי' בהן ס"ת מאי והגי' במוסגר וכ"כ התוס' שם כיון דלא מיזדבין דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמיזדבין ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא והא הך דאסור למכור ס"ת הוא בודאי רק מדרבנן דלא מצינו על זה שום כתוב ושום דרש בתורה אעפי"כ דנין בזה לענין הקדש מדאורייתא דלא יהי' חל, והגם שנראה מהרשב"ם שם דלא גריס כלל הך משום דאסור לזבוני רק טעמו דמפרש שם דהאיבעיא הוא מי מיקרי ס"ת נכסי כתפילין דמי או דילמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ספר מצוה הוא ולא נכסי ואעפ"י שיוכל למכרה לא מתקרי נכסי. עכ"ל הרשב"ם ז"ל. מ"מ קשה לפי"ד הגי' הנ"ל וכ"כ התוס' כנז' דא"כ ראי' מזה דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו' וגם דברי הרשב"ם קשים להבין דאטו בשביל שהוא ס"ת מצוה לא מיקרי בכלל נכסי (גם אם מותר למכרה) והגע בעצמך אם יש לא' אתרוג ולולב בימי החג בחוה"מ והקדיש כל נכסיו היינו מטלטלין פשיטא דהד' מינים הם בכלל הקדש הגם שהם מצוה. וגם בתפילין עצמן דפשיטא לי' דמעלין אותן בדמיהן ומיקרי נכסי אפי' שהם תפילין מצוה:

והנה ראיתי כעת בלימודי בירושלמי נדרים (פ"ה הל' ה') אם קידש אשה בס"ת אפי' של יחיד אינה מקודשת עיי"ש ולכאורה קשה המתני' דמע"ש (פ"א משנה ב') דבכור מקדשין בו את האשה ולא במע"ש משום דהוי כמוכר מע"ש וזהו תליא בפלוגתא אם מע"ש ממון גבוה הוא או ממון בעלים הוא אבל ס"ת ודאי ממון בעלים וכיון שהוא של יחיד למה אינה מקודשת גם בדיעבד. והדברים נפלאים ותמוהים, לא זכיתי להבינם.] עכ"פ כנ"ל פשוט להלכה דמצוה ה"ז בכלל נכסי כנ"ל. א"ו כגי' הנ"ל דסברת האיבעיא הוא רק משום שאסור למכור ס"ת, וא"כ הדקל"ד כנז'. אולם יתיישב היטב עפ"י חלוקה ג') דהיכא שעפ"י סיבה גם שנסובב בתקנת חכז"ל נתהוה ממילא (שלא במכוון לדבר הזה) כגון בחלה שע"י דבריהם אינה נאכלת בכל מושבות הוי ממילא כאינו ראוי מדאו' ואינו כעוקר דבר מה"ת כיון דעפ"י תקנת חכז"ל אסור למכור הס"ת ע"כ שפיר איבעיא להו דלא מיקרי נכסי המקדיש כיון דלא יוכל למוכרו ע"כ לא חל עליו ההקדש או דלמא כיון דיוכל למכור אותו כדי ללמוד תורה ולישא אשה הוי נכסי' וחל ההקדש וכנז': והנה בש"ס סנהדרין (דף קי"ג ע"א) דהיכא דאיכא מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת משום דכתיב ושרפת באש וגו' דמזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה"א ופירש"י דאזכרות א"א לשרפן משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל רש"י ז"ל והנה במה שהוסיף רש"י ע"ד הש"ס וכ' משום דאנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא כנז' כנראה כ' רש"י זה כדי לתרץ מעיקרא קו' התורת חיים דנאמר עדל"ת היינו מ"ע דושרפת באש וגו' ידחה את הל"ת דלא תעשון כן לה' אלקיכם (ומה שתי' שם התו"ח דאין עדל"ת במקדש וה"נ ס"ת הוי כמקדש. הוא דחי ואתי מרחיק. ופשוט עדל"ת שבמקדש היינו במקדש דייקא כמ"ש טעמי' ואכמ"ל) וע"כ פי' דבעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים. וממילא מתורץ (קו' התו"ח) דהא ליכא בזה עשה דושרפת את כל שללה דהאי לאו שללה כלל כנז' וממילא ל"ש להקשות שידחה את הל"ת וגם מתורץ בזה דהא באמת לא לר"ש בלבד קשה קו' התו"ח הנז' אלא גם מה שאמרו בסתם מתני' כתבי קודש יגנזו דלמה יגנזו והלא יכולין וצריכי' לקיים מ"ע דשריפה ע"י עדל"ת כנז'. א"ו דל"ש בזה מ"ע דושרפת את כל שללה, דאינה שלהם כנז' אמנם גוף דברי רש"י הלז צ"ע להבינם דה"ז בע"כ רק כדברי הירושלמי הנז' וס"ת לאו דידי' וכן מזוזה רק כהקדש, והלא באמת אינו כן כיון דיכול למוכרו מדינא וגם ה"ז יוצא בדיינים אם גזלו או שאלו א' ממנו ס"ת או תפילין ומזוזה א"כ ה"ז שלו. וצע"ג ואכמ"ל. [שוב העירוני כי מ"ש לעיל על קו' התו"ח כבר כתוב הוא בשו"ת רבינו הדברי חיים (ח"א חיו"ד סי' נ"ו) אמנם לפלא כי לא העיר שם (מרן בד"ח) על לשון רבינו רש"י דתפילין ומזוזה אינו שלו והלא באמת קשה כדברינו דה"ז שלו ויוצאה בדיינים וכנז':

אולם בהך גופא שכתבנו לעיל דמי שאמר (בחוהמ"ס) נכסי להקדש הרי האתרוג וד' מינים בכלל יש להסתפק לכאורה היכן שהקדיש נכסי' כנ"ל בחוהמ"ס והאתרוג בכלל ואין בעירו והסביבה למצוא אתרוג אחר נמצא דיתבטל מהמצוה בשאר ימי החג ולא קס"ד דהי' דעתו על זה להקדש בכלל נכסי' כיון דתלוי במחשבתו. (ול"ש לומר משום דמללה"נ ע"כ יוכל ליקחו למצוה מההקדש, ז"א כיון דנותני' דמים בעד לקיחת האתרוג הוי כמודר הנאה מחבירו דאמרי' בנדרים ופסקינן דבאתרא דיהבא דמי למגדל בניו ומשלמי' למלמד אז אסור וה"נ נותני' דמים בעד האתרוג וה"ז שלו, ואכמ"ל) אך י"ל גם אם כונתו להקדש הרי ישמיהו בדמים ויוכל לשלם בעדו ולקנותו ע"כ שפיר י"ל דדעתו גם על הד' מינים כמובן:

והנה העירני ש"ב החריף ובקי בח"ת מהרצ"א הי"ו דהנה במתני' דביכורים (סוף פ"ג) והאשה בכתובתה כס"ת ופי' הרע"ב ז"ל דהוי בכלל נכסיי עיי"ש ולכאורה קשה אמאי לא פשיט לי' בב"ב ממתני' דביכורים דהוי בכלל נכסיי ועמד בזה בשו"ת בית יצחק (ח"ב מיו"ד סי' קי"ב) ועפ"י מה שהעירותי לעיל דתליא בפלוגתא אם אינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאו' ונודע מ"ש השעה"מ (בפ"ח מה' לולב) דתליא בפלוגתא דר"ה ור"י (בסוכה דף כ"ג) בסוכה ע"ג גמל דלר' יהודה א"ר מדרבנן אינו ראוי מדאורייתא ולר"מ הוי ראוי מדאורייתא, (וכנ"ל בדברינו ובשו"ת צבי תפארת ושם) ולפי"ז במתני' דביכורים איתא שם דר' יהודא פליג על דינא הנ"ל עיי"ש וסתם בעל פלוגתא דר"י הוא ר"מ ומשו"ה הוי בכלל נכסי אבל האיבעיא הנ"ל בב"ב אזיל למ"ד אין ראוי דרבנן דהוי אינו ראוי מדאו' כנ"ל, עכ"ד הנ"ל:

שוב הראוני מ"ש להפליא ע"ד הירושלמי נדרים דקידש אשה בס"ת שאינה מקודשת הנה בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' ק"ח אות ו') העיר מדברי הירושלמי ותי' עיי"ש:

כד) וגם יש לעורר בזה מש"ס גיטין (דף ע"ז ע"א) בחצר קונה בגט שהקשו בגמ' ממה שקנתה אשה קנה בעלה שזהו רק מתקנת חכמים עיין במ"ש בזה בחי' מנח"א כת"י (חלק ה סי' ל"ד אות א'):

כה) והנה עתה בלימודי בירושלמי נדרים (פ"ח הל' ב') נדר להתענות ונמצא בהם ימים הכתובים במגילת תענית ר' חזקי' ר' יודן ר' ירמי' בשם ר' חייא בר בא חד אמר מתענה ואינו משלים וחרנה אומר לוקה וא"צ התרת חכם (פי' בפנ"מ מתענה אותן ימים הכתובים במגילת תענית הואיל ומדרבנן הוא שלא להתענות בהן אבל א"צ להשלים וחרנה אמר אפי' באלו לוקה משום נדרו וא"צ היתר חכם) (ומה שפי' שם בקה"ע לוקה מכת מרדות דרבנן עכ"ל אין שום פי' לדבריו כי איזו מדרבנן הוא עובר אם על יו"ט דמגילת תענית הא הוא מקיים שאוכל בו ואם על נדרו שעובר כשהוא אוכל ביו"ט כנז' הא נדר דאו' ולוקה מדאו' א"ו כפי' הפנ"מ וז"פ.] והיינו דאפי' שהן מדבריהם הימים טובים הכתובים במגילת תענית מ"מ הוי אינו ראוי מדרבנן כאינו ראוי מדאו' היינו שבתות ויו"ט שאין ראוי להתענות בהם דאמרי' לעיל שם לוקה על נדרו וא"צ היתר חכם וגם בדרבנן ימי יו"ט דמגילת תענית כן נמצא לכאו' דהני אמוראי בירושלמי פליגי בזה, אך ז"א די"ל דסברת פלוגתתם הוא כמ"ש במנח"א (ח"א סי' נ"א אות ב') לענין איסור דרבנן שהוא איסור גברא כס' האחרונים איך יחול עליו שבועה (ועי' מ"ש שם בד"ה ובס' גינת וורדים) אולם התינח לענין שבועה דהוא איסור גברא אבל נדר דהוא איסור חפצא הרי למה לא יחול על איסור דרבנן שהוא איסור גברא ולמה ס"ל למ"ד דלא יתענה רק יאכל בימים אלו ויעבור על נדרו שהוא איסור חפצא כנז' ואולי יש לחלק בין נדר כזה שהוא אסר נפשו לזמן הזה שלא יאכל ולא על חפץ ידוע די"ל דל"ה בכה"ג איסור חפצא אך באמת יותר נראה דבזה הוא פלוגתתם טפי"ד הש"ס דילן בתענית (דף י"ב ע"א) יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה ואירע בהם יו"ט הכתוב במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתינו וכו' וכ' שם הרא"ש (בנדרים פר"א) ומובא בב"י או"ח (סימן תי"ח) דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ויו"ט ושבת נמי צריכין פתח אפ"ה בימים אלו של דבריהם עשו חיזוק יותר משל תורה והסבר הדברים הוא עפ"י מה שביארנו בעה"י במנח"א (ח"ג סי' ל"ח) דלא אמרו דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה רק היכא שאין לו שום שורש בקרא ע"כ חיזקו גזירתם יותר משל תורה עיי"ש באריכות וה"נ ימים שעיראו נס במגילת תענית ועשאן יו"ט אין להם שום שורש בתורה לזמני' הללו ע"כ א"ש ונכון דברי הרא"ש ז"ל דעשו בזה חיזוק יותר משל תורה ובאמת י"ל כנז' דלא פליגי בזה כלל לענין ראוי מדרבנן אם ראוי מדאו' כנז'. ומה דתקשי בזה איך יכלו חכמים לעקור דבר בקום ועשה לאכול בימים האלו ולעבור על נדרו מה"ת בלי התרת חכם עיי' ברדב"ז (ח"ד סימן ב' בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח) מ"ש בזה והאריכו האחרונים בדבריו ז"ל בזה ואכמ"ל:

כו) והנה בש"ס ב"ק (דף ס"ו ע"ב) משכבו להוציא את הגזול פירש"י איש אשר יגע במשכבו גזה"כ להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם ועיי"ש בתוס' ד"ה דגזל משכב דחברי' דמשמע דגזל דוקא ולא משום גזה"כ בשביל שאינו משכבו שלו אמנם הרמב"ם (פכ"ד מהל' כלים הלכה ז') פסק וז"ל אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאין שלו שנא' והנוגע במשכבו וכו' עיי"ש. והנה נסתפקתי לפי כללות ופרטות דידן לעיל בענין ראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאו' אם שכב הבעל על משכב של אשתו היינו נכסי מלוג אם נעשה המשכב מדרס בטומאת זב שלו כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה וה"ז משכב שלו או י"ל כיון דהך דמה שקנתה אשה קנה בעלה אינו רק מדרבנן מתקנת דבריהם ז"ל ועיי' בדברינו בכת"י דמנח"א (חלק ה' סי' ל"ד) ע"ד הש"ס בגיטין (דף ע"ז ע"א) וכיון שמדאו' אינו שלו לא הוי משכבו ואיך נאמר שהוא טמא מדרבנן ויביא קרבן טומאה (כשנכנס למקדש עי"ז וכיוצא) חולין בעזרה. וכבר קיי"ל לעיל בחלוקה ב') דהיכא שיצטרכו לעקור הדבר (להקל על דאו') בקום ועשה אז לא אמרי' ראוי מדרבנן ראוי מדאו' והכא יצטרכו לעקור להביא חולין לעזרה אם נאמר שהוא טמא כנז'. אך י"ל עפ"י חלוקה ג') הנ"ל דהיכא שבא הדבר ממילא ע"י ענין אחר כגון במע"ש וחלה אם נאמר שהוא אינו נאכל בכל מושבות גם ע"י דרבנן מ"מ עי"ז פטור מחלה מה"ת וכיוצא וה"נ הוא נ"מ לכמה ענינים הך דקנתה אשה קנה בעלה ועיי"ש בדברינו (במנח"א חלק ה' הנ"ל) בסוגי' דחצר וכהנה הרבה נ"מ בכמה דינים והלכות ע"כ גם לענין זה י"ל דהוי ראוי מדרבנן ראוי דאו' כיון דהוא שלו כבר גם לענין מה"ת הוי משכבו ואינו כמביא חולין לעזרה כמובן:

כז) והנה בש"ס סוכה (דף ל' ע"ב) בהני אוונכרי וכו' בתוס' בד"ה שינוי החוזר לברייתו וכו' כ' דאפי' דמדרבנן קנה גם בשינוי החוזר לברייתו מ"מ כיון דבדאו' לא קני ע"כ לא יצא עיי"ש וא"כ הוי לכאו' דראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו' מ"מ חילקנו בזה שינוי אכיות לכמיות בחי' כת"י שו"ת מנח"א (חלק ה' סי' ל"ז) ע"כ אין מזה ראי' להך כללא הנ"ל: כח) שוב ראיתי בהך כללא דראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאו' שעברתי ולא העירותי (וגם לא העירו כלל גדולי האחרונים שדברו מכלל זה) על משנה מפורשת (בטהרות פ"ד מ"ה) וכן הוא בגמ' שבת (דף ט"ו ע"ב) ובנדה (דף ל"ג ע"ב) על ו' ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים וכו' והלא כל אלו הטומאות המה רק דרבנן וס' דרבנן ואיך דחו דאו' לעבור בקום ועשה לשרוף את התרומה דבקום ועשה מסקינן ביבמות שם דאין כח ביד חכמים לעקור. אלא ודאי בע"כ י"ל ע"פ חלוקה הג') הנ"ל דקאתי ממילא ע"כ שייך ראוי מדרבנן ראוי בדאו' גם בקום ועשה כנ"ל וה"נ כיון דהוא אסור לאוכלו משום טומאה דרבנן ע"כ ממילא צריך לשורפו והוי ראוי לשריפה גם בקום ועשה דאו'. ועדיין צ"ע: כט) ועיי' ירושלמי נזיר (פ"ח הל' ב') ר' יעקב דרומיא בעי קמי רבי יוסי ונעשו לו תקנה ליינו א"ל וגלח הנזיר פתח אהל מועד הראוי לבא אל אהל מועד יצא זה שאינו ראוי לבא אל אהל מועד (בשביל ספק טומאה מעכבתו לשתות ביין עי"ש בפי' הפני משה) והנה הך ספק טומאה כיון דלא הי' ברה"י דוקא אלא ברה"ר דהוי ספיקו טהור ורק ספיקא דאו' דלד' הרמב"ם הוא ס' לקולא מה"ת ורק מדרבנן לחומרא והא ראי' דהא לענין קרבנות אין להביא מספק רק יביא בדרך תנאי היכא דאפשר (כדי שלא יביא חולין בעזרה) כדאמרי' בפרקין בנזיר וא"כ דצ"ל רק מדרבנן ואיך הוי אינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד מן התורה (בקרא הנ"ל) מחמת ס' טומאה א"ו די"ל מפני חלוקה הג' הנ"ל כיון דאתיא ממילא דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד מפני ס' טומאה הגם שהוא מדרבנן כנז':

ל והנה עיי' בדברינו במנח"א (ח"ג סי' ח"י) בד"ה והנה בש"ס בבא בתרא וכו' לענין ס' עשה דמדבר שקר תרחק והראוני עתה מ"ש בזה הגאון מהר"ב פרענקיל זצ"ל בהגהותיו על הטורי אבן [אמרי ברוך] במגילה (דף כ' ע"ב) שהעיר בזה וכ' עוד שם דבמקום אחר ביאר דמה שראוי לבילה מדאו' רק מדרבנן אינו ראוי אינו מעכב עכ"ד, והנה אותיותיו לא ראינו בזה מה שביאר במקום אחר בזה ועדיין צ"ע:

לא) וגם העירוני על דברינו במנח"א (ח"ג סי' ס') ע"ד מי שנעשה בר מצוה בימי ספה"ע שכתבתי כיון דהברכה על ספה"ע הוא מדרבנן וגם פסקינן לדידן ספה"ע הוא דרבנן וגם החינוך מקודם שבירך על ספה"ע הוא דרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו ואיך שייך לומר שיאמרו חכז"ל שיפסיק מלברך בשביל שקיים עד עתה (במשך ימי הספירה שבירך מצד החינוך דבריהם עי"ז נפסיד עתה הברכה שהוא ג"כ מדבריהם כנז' והקשינו מד' התוס' במגילה (ד' י"ט ע"ב) דלא אתו תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן הגם שהכל הוא מדבריהם שם. וזהו לק"מ דהתם מיירי להוציא לאחר גדול המחוייב ע"כ החמירו חז"ל היכא דאפשר אבל לברך בפ"ע על הספה"ע שיברך הקטן שהגדיל שבירך וספר גם עד עתה פשיטא שלא תיקנו חכמים לגרוע הברכה ולהפסיד עתה כשנעשה בן י"ג כמובן החילוק מאליו, אך מ"ש שם במנח"א לענין מאן דס"ל ספה"ע דאו' כמ"ש במנחת חינוך וע"ז ראוי לעורר מטעם אם ראוי מדרבנן (מה שספר ובירך קודם שנת הי"ג) הוי ראוי מדאו' כשנעשה גדול מה"ח ובספה"ע דאורייתא אמנם כיון דהשאלה הוא רק על הברכה וכיון שביארנו לעיל בחלוקה ד' דלענין ברכות בודאי ראוי מדרבנן הוי ראוי מה"ת (כמבואר הטעם שם) ע"כ שפיר יברך בזה על ספה"ע גם כשהגדיל ונכון:

לב) והנה בש"ס זבחים (מ"ד ע"א) הא מני רבי הוא דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרי לי' ומדמתנותיו שרי לי' מתנותיו מפגלי לי' דתניא לוג שמן של מצורע מועלין בו עד שיזרוק הדם נזרק הדם לא נהנין ולא מועלין רבי אומר מועלין עד שיתן מתנותיו (פירש"י ומדשמעיין לי' לרבי. דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרי לי' לכהנים דאמר אעפ"י שנזרק דם האשם יש בו מעילה בשמן עד שיתן ז' הזאות של צרכי גבוה הילכך מתנותיו מפגלין לי' שהן מתירין אבל מתן בהונות דלאו צורך גבוה ודאי לא פליג רבי) ושוין שאסור באכילה עד שיתן מתן שבע ומתן בהונות (פירש"י ושוין שאפילו נתן מתנות גבוה אסור הוא באכילה] מדרבנן עד שיתן אף מתן בהונות עכל"ה) ולפי"ז אם נאמר דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו' הרי אינו ראוי ואין לו שעת היתר לכהנים עד שיתן מתן בהונות כיון דאסור באכילה מדרבנן ואיך נאמר דז' מתנותיו של גבוה מתירין לפיגולו הא אין מתירין עוד אותו כיון דאסור באכילה מדרבנן והוי כאינו ראוי מראוי ושוב אינו מתירין הז' הזאות לאכילה ואיך הם מרצים לפיגולו. אך יתיישב לפי חלוקה א') הנ"ל בשם אאמו"ר בשו"ת צבי תפארת דהיכא שהוא רק מקרה ואינו בתמידות (או לזמן רב עכ"פ) לא אמרינן א"ר מדרבנן שיהי' א"ר מדאו' וגם הכא שיארע פגול קודם שבע הזאות הוא רק במקרה רחוק ע"כ גם אם אינו ראוי מדרבנן לאכילה הוי היתר לכהנים מדאו' כנז'. וגם לפי חלוקה ה') הנ"ל כיון דהוא במקדש ל"ש לומר א"ר מדרבנן אינו ראוי מדאו':

לג) עוד שם (בזבחים דף נ"ו ע"א) בלשכות הבנויית בקודש ופתוחות לחול דהם קדש רק מדרבנן ופירש"י בד"ה מדרבנן מצות חכמים הוא שלא יכנסו להם בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא עכל"ה והיינו דרק מצות חכמים הוא לגדר ולתקנה ולא העמידו דבריהם בזה לחייב כרת ולהביא קרבן לעזרה דלכאו' יש להם כח בזה כנז' לעיל בחלוקה ג') דכיון שעשו חכמים זה לקדש בכל דבר ותקנו כן הב"ד שבירושלים בעת הבנין א"כ לחייב ממילא הנכנס לשם בטומאה אלא שבזה לא העמידו דבריהם לחייב כרת וקרבן כנז' וכדפריך הש"ס אח"ז ופירש"י בד"ה והתניא מנין ללשכות וכו' דאי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא האיך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים עכל"ה והיינו כלעיל חלוקה ב') דלעקור דבר לקולא לא אמרינן ראוי מדרבנן ראוי מדאו' (אלא שי"ל כחלוקה ג') דבא ממילא כנ"ל כיון שתקנו כן המקום לקודש ע"ז קאמר דרק מצות חכמים הוא כך ולא לחייב קרבן וכרת היינו שכך אמרו בפירוש דרק לחומרא ואזהרה וקדושת עזרה תקנו כן ולא לחייב כרת ולהקל בקרבן) והטעם נראה עפ"י חלוקה ה') כיון דבמקדש י"ל דלא אמרי' א"ר מדרבנן א"ר מדאו' כנ"ל:

לד) עוד שם (דף צ"ד ע"ב וצ"ה ע"א) בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים תני במתני' דקורעו ומכניסו ומכבסו במקום קדוש (כיון דאי אפשר להכניס טומאה במקדש) ומתקיף לה רבינא בגד קורעו בגד אמר רחמנא ולאו בגד הוא (פירש"י שיהא שם בגד עליו בשטת כיבוסו עכל"ה והיינו דא"כ שמקרעו אינו בגד עוד כשמכניסו לקודש לכבסו הרי אינו מקיים מ"ע דתכבס [הבגד[ במקום קדוש ומשני) דמשייר בה כדי מעפורת (ופריך איני והא אמר רב הונא ל"ש אלא שלא שייר בה כדי מעפורת אבל שייר בהכדי מעפורת חיבור הוי (פרש"י ועדיין הוא בטומאתו ומשני) מדרבנן הוא (פירש"י דילמא לא אתיא למיקרע רובה אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצות כיבוס עכל"ה) וגם דזה הוא טמא מדרבנן עכ"ז מותר להכניסה, משום דמדאו' טהורה ולא אמרי' א"ר מדרבנן א"ר מדאו' משום דהא רק מקרה רחוקה שניתז עלי' מדם חטאת ויצתה לחוץ כחלוקה א') וגם הוי משום מצות כיבוס במקום קדוש שתתבטל אם נחמיר בזה לומר דא"ר מדרבנן וכו' וכחלוקה הב') וגם כחלוקה ה') דהוי דבר שבמקדש:

לה) ועוד יש להעיר ממתני' (תרומות פ"א משנה ב') חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום (משום הברכה) ואם תרם תרומתו תרומה ועיי"ש (משנה ו') לפניו אלם ובתוי"ט משום דברכות אין מעכבות לכך תרומתו תרומה בדיעבד ולכאו' יפלא מה זה אשמעי' דהאיך הי' קס"ד דהברכה שהוא מדרבנן יעכב את המ"ע דאו' שנאמר שלא יהי' תרומה גם בדיעבד אם לא בירך כראוי אלא ודאי דקס"ד שפיר משום דא"ר מדרבנן א"ר מדאורייתא לענין הברכות כמו שכתבנו לעיל חלוקה ד') ע"כ שפיר אשמעינן רבותא דעכ"ז בדיעבד בזה תרומתו תרומה כנז'. לו) והנה בזבחים (דף ק"ט ע"ב) ברש"י בד"ה בהקטרה דהיכל שבכל יום שלא נאמר בו שיעור והאי פרס שיעורא דרבנן הוא מודה ר"א דבכזית הוא הקטרה לחייב עלי' בחוץ וכו' עיי"ש ולכאורה קשה דאם נאמר א"ר מדרבנן א"ר מדאו' וכיון דלא הקטיר מבחוץ רק כזית ומדרבנן אינו כשיעור דצריך לדבריהם חצי פרס ולמה לחייב ויש לתרץ עפ"י חלוקה א') דכיון דהוא רק מקריי ל"ש לומר שתקנו:

שיהי' ראוי מדבריהם כעין דאורייתא וגם עפ"י חלוקה ה') דבמקדש ל"ש זה כנ"ל:

ובמנח"א חלק ה' כת"י (סי' מ' בד"ה עוד נ"ל וכו') כתבנו ג"כ בעה"י מענין זה דא"ר מדרבנן וכו' עיי"ש:

לז) והנה מ"ש לעיל חלוקה ג') כיון דאתיא ממילא כגון מטעם הפקר אפי' מדרבנן מ"מ פטור מן המעשר או גבי חלה עי"ש מ"ש מש"ס סנהדרין (קי"ב ע"ב) ומירושלמי פאה והנה עתה העירוני מדברי המהרי"ט אלגאזי ז"ל בבכורות (אות ב') שהקשה על הש"ס דבכורות (דף י"ב ע"ב) גבי חלה כשנטמאה מדרבנן ופטורה מחלה והקשה דהא איך אוכלים טבל בלי הפרשת החלה דהא הוי עוקר בקום ועשה [ועיי' לעיל שזהו חלוקה ב') לדידן לדרכנו] וכן כ' שם במהרי"ט אלגאזי (אות יט') חולק על מהר"י קורקוס ז"ל דהא אם יאכל מה שהוא טבל לגבי מדאו' הוי עוקר מה"ת בקום ועשה. אמנם ז"א סתירה לדברינו דאדרבא מוכח מד' הש"ס בבכורות הנז' כדברנו דכיון דנטמאה גם מדרבנן פטורה מחלה מה"ת כיון דאין ראוי לאכילה היינו דאתיא ממילא כנ"ל וכן המהר"י קורקוס ס"ל בע"כ כדברינו ול"ק קו' המהרי"ט אלגזי כיון דאתיא ממילא (כחלוקה ג') שוב אינו עובר בקום ועשה על איסור חלה באכילתה כיון דלא חל עליה שם חלה כלל כיון דנטמא ואינו ראוי לאכילה או הוי הפקר לענין מעשרות כמו שביארנו לעיל בעה"י וגם הראוני בס' דעת תורה על הל' שחיטה בפתיחה ראשית דעת (אות כ') מ"ש על הך ש"ס דבכורות הנז' דהוא מימרת ר' חסדא ורב חסדא לשיטתו ביבמות (פ"ט ע"ב) דחכמים יכולי' לעקור דבר מה"ת ע"כ ל"ק כנז': לח) והנה במתני' הוריות (דף ד' ע"ב) כשהיה א' מסנהדרין גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראוי לבנים ה"ז פטורי' מקרבן שנאמר עדה וכו' אף עדה האמורים כאן עד שיהי' כולן ראויין להוראה ועיין בגמ' וגם בירושלמי שם דדרשי' והתייצבו שם עמך בדומין לך ודרש בירושלמי מה אתה שאינך לא גר ולא נתין ולא ממזר עיי"ש מ"מ קשה כיון דעכ"פ פשוט דהך פסול של זקן או אין לו בנים הוא בודאי רק מדרבנן דזהו בודאי ל"ש לומר בדומין לך שאינך זקן דהא הי' כבר אז משה רבינו זקן א"ו פשוט דזהו לא דריש באמת מקרא לפסול זקן או סריס או שאין לו בנים רק דחכמים גזרו שאינו רחמני שכבר שכח צער גידול בנים ובפרט מי שאין לו בנים מעולם שהוא חשש אכזרי ולא ירחם בדיני נפשות כדאמרינן בסנהדרין (ל"ו ע"ב) עפרש"י שם ונראה מזה בע"כ דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאורייתא דפטור מקרבן בשביל זה דהוי אינו ראוי לסנהדרין ורש"י פי' בזה בהוריות בד"ה או זקן שאינו ראוי לבנים וקשיא לי מפני מה אינו ראוי להוראה עכל"ה ובע"כ לתרץ דהיינו דאינו ראוי להיות בסנהדרין כנ"ל וזהו קראו במתני' הוראה וכמ"ש הרמב"ם (בפי"ג מהל' שגגות ה' א') וז"ל ראוי להיות ראוי להתמנות בסנהדרין משא"כ זקן או סריס שאינו ראוי לסנהדרין עכ"פ אינו ראוי לסנהדרין רק בדרבנן. אך י"ל דהוי כמו משחק בקוביא וכיוצא פסולי עדות רק מדרבנן מ"מ פטורים מקרבן בשבועת העדות מ"ט בראויים להעיד הכתב מדבר ואלו אין ראוים להעיד יהי' גם מדרבנן מ"מ הוי כמו חלוקה ג') הנ"ל כמו בנתהוה ממילא דאינו ראוי להעיד או כאן דאינו ראוי לסנהדרין כנז':

אמנם זהו יש לעורר עפ"י מה ששמעתי כבר קושי' בסוגיא דרוב בחולין (י"א ע"א) דאמרי' מנ"ל דאזלינן בתר רובא דהך דכתיב אחרי רבים להטות התינח רובא דאיתא קמן בסנהדרין מנ"ל רובא דליתא קמן, הא מרובא דאיתא קמן היינו סנהדרין נשמע ממילא גם ברובא דליתא קמן דאזלינן בתר רובא דאל"כ ניחוש בכ"א מסנהדרין דילמא לאו אביו הוא ונמצא הוא ממזר ופסול לישב ולדון בסנהדרין א"ו משום דאזלינן בתר רובא עכ"ד. אולם נראה דל"ק משום דהך פסול דממזר בסנהדרין הוא כנראה רק אסמכתא ואינו מדאורייתא לעכב בדיעבד ע"כ אין ללמוד מזה רוב. אך לפי"מ דאמרי' בירושלמי הוריות כנ"ל דדריש מה אתה שאינך ממזר ולא דריש שאינך זקן או סריס משמע דעכ"פ ממזר הוי פסול מדאורייתא לסנהדרין וכן נראה בקדושין (פ' עשרה יוחסין) דדריש והתייצבו שם עמך בדומין לך. ועיי' רמב"ם (פ"ב מהל' סנהדרין הל' ב') וכפי' הרדב"ז שם ובע"כ לתרץ דצריך לבחור רק למוחזקים לכשרים ואם לא ידענו והוא ממזר (ומוחזק בטעות לכשר) ג"כ כשר בדיעבד משפטו בסנהדרין א"כ שוב אין ראי' ללמוד מזה רוב כנז' ואכ"מ להאריך:

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה