שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ז · סימן נה
שאלה אשר נשאלתי מפי חמי אוהב תורה ומכבד התורה ירא אלקים ר' יוסף צבי (סופר) [דייטש] ז"ל המעשה שהי' כך הי' הוא ואחוזת מרעיו ארבעה אנשים סוחרים הסכימו להתייעץ על פני השדה בעבור משא ומתן אחד ויראו להתייעץ בביתם כי אזנים לכותל והלכו בלילה מחוץ לעיר ושם נשאו ונתנו בדבר וגמרו יחדיו שלא ליגע בו כי יש סכנה בדבר וכאשר הלכו לביתם וחפצו לילך אחורי בתים ראו כר עליון שנקרא דאכענט מונח עלי ארץ ורצו להגביה אמר אחד מחביריו כעת הוא חצי לילה אולי יש איזה כישוף בדבר מראשית קחו איש מאכלת ונדקר בתוך הכר כי שמעתי באופן זה לא יזיק הכישוף ועשו כן ודקרו בתוך הכר בכמה מקומות וכהרף עין נשמע קול אשה אשר קראה גלויבט השי"ת דער מיך ערלעזט האט והמה האנשים האלו חיל ורעדה אחזתם ונזרו אחור והאשה קראה אחריהם לזרוק לה בגד עליון של אחד מהם כי היא ערומה ואח"כ תדבר אליהם וזרק לה אחד ראק שלו ולבשה אותו וקמה האשה ועמדה לפניהם והם הכירו אותה כי היא אשה מבעל הבית בעיר וספרה להם דעו כי זה לפני ג' שנים הייתי יולדות ובעלי לא הי' אז בהעיר והבטיח לה אשה אחת שתבוא לישן אצלה ומחמת איזה סיבה לא היתה בא ויהי כבחצי הלילה ואני הייתי נעורה במטה ואיש עמד לפני ופחד נפל עלי והוא עלה על המטה ובעל אותי ולא יכולתי לצעוק וכאשר הבוקר אור ראיתי שהדלת סגורה אמרתי אין זה כי חלום חלמתי כאלו הייתי ער ואחד בעל אותי דאל"כ איך הדלת סגור ומפתח בו מבפנים ומאז וע"ע הרגשתי שהוא מזיק שד וכמה פעמים בלילה נושאים אותי ממטתי הגם שבעלי עמי במטתי הוא נרדם ואותי נשאו ושד זה בועל אותי ולא היתה לי רשות לגלות ועכשיו שדקרתם הצלתם אותי שלא יהיה לו עוד כח לשלוט עלי והתחילה לבכות ואנא אני בא אם אתם תספרו את הדבר הזה ימאס בעלי בי וגם בני ובנותי יהי' לחרפת עולם ע"כ עשו עמדי חסד ותשבעו שלא לגלות שמי לעולם והמה כולם נשאו את ידם נגד השמים ושבעו לה בחי העולמים שלא לגלות שמה אפי' לנשותיהם והוליכו אותה עד פתח ביתה כך הי' המעשה ומאז לבי דואג אולי עשינו שלא כדת כי מדבריה הי' ניכר שלבסוף נתרצית לו בבעילותיו א"כ נאסרה על בעלה כי היא סוטה המזנת תחת בעלה על כן מבקש שאגיד לו אם מחויב לעבור על שבועתו אשר נשבע לה בד' או לא מחויב לעבור וגם זאת שיש סכנה בדבר לפניו אם יודע הדבר על ידו שבעלה ובניה יעשו לו מעשים אשר לא יעשה. תשובה אשר חקרתי והשבתי לחמי ז"ל שישתוק ויהי' שב ואל תעשה ופחד לבי כאשר הגיע לידי שו"ת של הגאון ר' חיים כהן וד' עזר לי לחזק הפסק אשר הגדתי לחמי ז"ל לשתוק ויקבל שכר על השתיקה. הנה השבתי אז לחמי ז"ל לשתוק מכמה טעמים (א) דהלכה פסוקה בש"ע א"ע סימן ו' בב"ש ס"ק י"ז שכתב וז"ל הנרבעת לבהמה וכן הנבעלת לרוח או לשד אע"ג שפרים ורבים אינה אסורה לבעלה עיין תשובת מהרי"מ לובלין סי' קט"ו עכ"ל וכן הובא בט"ז שם ס"ק ט' וא"כ נידן הזה באשה הזאת אשר אמרה כל המאורע שנדבק בה שד ומזיק א"כ בעילתו לא אוסרה על בעלה וא"כ מהכ"ת יעבור על השבועה אשר נשבע לה שלא לגלות לשום אדם אשר ראה ואשר שמע. (ב) הלא נשבע לה בחי העולמים בשמו של הקב"ה שלא לגלות שמה לשום אדם וא"כ להגיד הדבר לשאר בני אדם אין בו סרך מצוה וחל השבועה וממילא חל השבועה ג"כ נגד הבעל בכולל דהא מה שהוא ראה ושמע ואינו מגלה לבעלה הוא שב ואל תעשה הגם שבעל עובר ועושה מעשה בעילה שהוא עבירה בשוגג בקום ועשה אבל מה שהעד שותק הוה שוא"ת וכן מבואר בנב"י ח"ר א"ח סי' ל"ה דמה שהעד שותק ואינו מודיע הוה שב ואל תעשה וכן מובן בשכל פשוט גדול ומבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ה' אם נשבע בסתם שלא לאכול מצה ולא לישב בסוכה חל השבועה בכולל לבטל המצוה בשוא"ת ועיין בש"ך יו"ד שם ס"ק ט"ו בשם מהר"ם פדווא דבשוא"ת חייל אפי' על ל"ת יעו"ש היטב וא"כ בנידן דידן שנשבעו שלא לגלות לשום אדם אפי' לנשותיהם וחל השבועה בכולל להיות שב ואל תעשה ודוק ועיין בבאר היטב סי' רט"ו בשם רדב"ז אם נשבע שלא לישא אשה]. (ג) הלא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב וא"ת ואפי' בלא תעשה דאורייתא כמבואר בירושלמי ברכות פ"ג שמפני כבוד רבים מותר לילך עמם אפי' בדרך קרובה אפי' בטומאה דאורייתא יעו"ש וגם כאן הוה כבוד רבים הבעל והבנים וכל בני משפחה והגם שנב"י בסי' ל"ה העיר שירושלמי מתיר רק בשעה אחת אבל מה שבעל ידור עם אשתו הוה איסור זמן מרובה עיין בנב"י בד"ה והנה יעו"ש לדעתי פלא מי יתן גבול לשעה הזאת אלא מחשבת ירושלמי אם הכבוד הבריות הוא בשעה שנדחה הל"ת לאפוקי אם ידחה עכשיו הל"ת וכבוד הבריות יבוא אח"כ ובנידן הנ"ל בכל עת שהבעל יבעול את האשה בא מחדש גדול כבוד הבריות שידחה הל"ת אשר הבועל הוא קו"ע והעד היודע הוא שוא"ת והארכתי בזה במקו"א. (ד) הלא האשה מוחזקת בחזקות כשרות רק אירע לה אונס כזה שנדבק בה שד ר"ל והיא היתה כפופה ואסורה תחת רשותו ע"י משלחת רעים אשר לא היתה יכולה לספר אשר נעשה לה ולו יהי' שע"י הרגל נתרצית לו האי רצון אונס הוא דהא בכל אופן תבעל לו כי הוא השד חזק ממנה ויבעל אותה אפי' לא תרצה לו א"כ גם אם נתרצית לו הוה האי רצון אונס כיון שלא הי' בידה לפדות עצמה ממנו עד שבא איש אחר ודקר בו ועיין רמב"ן בתורה ע"פ צעקה נערה שכתב וז"ל או טעמו אם צעקה אין מושיע לה כי אפי' שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה עכ"ל הרי דלא תלי' אם צעקה יען דידעה שצעקה לא יושיע לה ואעתיק דברי רמב"ן במלחמות פרק בן סורר ומורה וז"ל דאפי' לאביי משכחת לה תהרג ואל תעבור בשהעלה לבה טינא ולא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחרים אונסים אותה שתבעל ואל תהרג מאחר שיכולים לבעול אותה בעל כרחה אבל כה"ג תמות ואל תבעול לו עכ"ל ועיין בר"ן שם וא"כ בנידן כזה אשר השד מוציא אותה מחוץ לבית ובועל אותה על פני השדה וכיון שהמעשה הבעילה בודאי יהי' נעשה בה א"כ האי רצון אונס הוא דהא אין בידה להפלט מזנות זה וע"כ נתרצית לו גם לצחוק וכאב לב. הן כל אלה הי' טעמים שלי לחזק לחמי ז"ל לשתוק מהדבר שלא יוציא מפיו לעולם אבל העיקר אשר סמכתי כי ראיתי שהב"ש מביא כן להלכה פסוקה בשם שו"ת מהר"ם לובלין ז"ל ואיזה שנים אח"כ זכיתי שבא לידי השו"ת מהגאון ר' חיים כהן ז"ל שנדפס ומצאתי שחולק על פסק מהר"ם הנ"ל בא"ע סי' ח' שהביא בקיצור דברי מהר"ם אשר הוכיח דמותרת מסוטה דר"פ ארוסה דממעטי' מדכתיב ושכב איש אותה למעט בהמה ונא אמרי' למעט שד דשאני בבהמה דס"ד דיש זנות בבהמה דהא יש בה דין סקילה אבל בבעילת שד לא אשכחן איסור בקרא מהכ"ת לומר דיש שם זנות בבעילתו אפי' רבא דסובר דיש שם זנות בבהמה מתיר בשד והשיג עליו הגאון מהר"ח וכתב וז"ל ואני בעניי נ"ל דאפשר דשד גרע מבהמה דאיתא בסנהדרין דף נ"ח ע"א והי' לבשר אחד מי שנעשים בשר אחד יצא בהמה וחיה שאין נעשים בשר א' ופירש"י וז"ל יצאו חי' ובהמה שאין יולדים מן האדם עכ"ל ובר"פ המוכר את הספינה גבי הורמין בר לילית דא' התם שמעו בי מלכא פי' רשב"ם וז"ל וא"ד מלכא קיסר שהי' ירא שלא יטול המלכות ממנו שהי' אותו שד מאדם הבא על השידה עכ"ל ולפ"ז אע"ג דבהמה אימעוט היינו משום דאינה יולדת מאדם אבל שידה דיולדת מאדם שפיר נאסרה משום זונה דבהמה הוה כמוכת עץ כדאמר התם משא"כ שד מוליד באדם נ"ה כמוכת עץ ושייך בי' שפיר איסור זונה לכהונה עכ"ל. ונלע"ד ליישב דעת מהר"ם לובלין דהי' פלא בעיני על דברי רשב"ם שכתב שהי' אותו שד מאדם שבא על השידה מנ"ל לרשב"ם זה דלמא הי' אותו שד משד שבא על אשה שהיא מבני אדם וצע"ג. ואמרתי ששפתיו ברור מללו כאשר אבאר בעזה"י ואעתיק דברי מדרש רבה בבראשית סוף פרשה ז' ע"פ ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה וז"ל אמר ר"ח בר הושעיא בנפשות אומר ד' משנבראו הוא אומר חית הארץ למינה ואת הבהמה ואת כל רמש האדמה אתמהא ר' אומר אלו השדים שברא הקב"ה את נשמתן ובא ליבראות את גופן וקדש השבת ולא בראן עכ"ל וכתב שם רש"י וז"ל בנפשות הוא אומר ארבעה דכתיב תוציא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ובגופין הוא אומר שלשה דכתוב ויעש אלהי' את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו ואלו חיתו ארץ לא נאמר אלא אילו חיתי השדים איך מה דאת אמר וקטב מרירי שברא הקב"ה בערב שבת את נשמתן עכ"ל עוד שם בד"ה תוצא הארץ וז"ל בא לבראן גופן וכו' והניחן רוח בלא גוף ופרים כבני אדם ואין נראים לעינים לכן לא נאמר אלא ג' עכ"ל היוצא מדברי מדרש שם כי האדם קראה התורה נפש חיה כמבואר שם וז"ל אר"א נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון עכ"ל וכתב רש"י שם וז"ל דכתיב ביה ויהי' אדם נפש חיה עכ"ל ואח"כ כתיב בהמה ורמש ואח"כ כתוב חיתו ארץ אלו השדים שהם בלא גוף כמובן ודוק. עוד ברבה פ' נח פ' ל"א פ' ומכל החי מכל בשר שנים מכל וז"ל אמר ר' הושעיא אפילו רוחות נכנסים עם נח אל התיבה שנאמר מכל החי מאותן שנבראו להם נפשות ולא נבראו להן גופן עכ"ל המורם ממדרש הנ"ל מכל החי אלו השדים שנבראו בלא גוף אינם בכלל מכל בשר שאלו לא נאמר אלא מכל בשר שנים מכל יבואו וגו' לא הי' שדי' בכלל דשדי' לא נקראו בשר דהא אין להם גוף רק מדכתיב מקודם מכל החי שם נגלה דגם אלו שנבראו נפשות בלא גוף ג"כ הביא נח אל התיבה ודוק. ואקדים עוד דברי רמב"ן בתורה פ' אחרי ע"פ לשעירים שכתב וז"ל ודע כי כאשר הבריאה מתחלה במעשה בראשית בגוף האדם וכל בעלי נפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות ונתחברו ארבעתם בכח אלהי להיות מהן גוף גם מורגש לכל חמש הרגשות לעביו ולגסותו כך הי' היצירה משתי יסודות מן האש והאויר והי' מהם גוף איננו מורגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה והגוף הזה הוא רוחני יטוס לדקותו וקלותו באש ובאויר וכאשר ההרכבה בכל דבר סבת ההוי' וההפסד במורכבים מארבע יסודות כך הוא במורכבים האלה משני יסודות כי בהתחברותם יהי' בעל הגוף חי ובהתפרדם יהיה כמת ולכך אמרו רבותינו ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי שרת ושלשה כבני אדם ג' כמלא"ש יש להם כנפים כמלא"ש ועסים כמלאכי שרת ויודעים מה שעתיד לבא כמלאכי שרת יודעים ס"ד אלא שומעים מה שעתיד להיות ג' כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם וסיבת המיתה פירוד החיבור הוא הסיבה בכל המורכבים וסיבת העיסה בקלות יסודותם כאשר נראה גם בעוף כי מפני שגברו עליו האש והאויר והיסודות האחרים בו מעטים הוא עס ופורח וכ"ש אלו שאין בהם מן היסודות הכבדים כלום שטיסתן גדולה יעופו ולא יגעו וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות כענין האש שתלחוך המים אשר בתעלה והוא ענין ההקטרות שיעשו בעלי נגרומנסיא' לשדים סבתה היובש אשר תיבש האש אשר באויר בגופן וצריך להחזירה כאשר היא האכילה באדם לצורך מה שנתך ממנו עכ"ל. היוצא מדברי רמב"ן כי השדים הם מורכבים מאש ואויר והמה גופים בהתחבורתם המה בעלי חי ובהתפרדם יהי' כמת סיבות המיתה פירוד החמור אוכלין ושותין ופרים ורבים כבני אדם אבל האדם והבהמה המה מורכבים מד' יסודות ומדברי מדרש נלמד כי רק הנבראים מד' יסודות נקראו בשר אבל הנבראים מאש ואויר נקראו חיתו ארץ שהם בלא גוף בלי בשר כמובן. ולפ"ז השכל גוזר אשה שידית יכולה להתעבר מאיש בן אדם דיש בזרעו כח יסוד מארבע יסודות ונתפס מהארבע שתי יסודות אל שתי יסודות אשר באשה השידית ונולד ממנה שד כפי' הרשב"ם אבל א"א שאשה אדם תתעבר ותלד משד זכר דהא אין בזרעו אלא שתי יסודות אש ואויר ואשה אדם לא תוכל להתעבר ולילד אלא אם נתעברה מזכר אשר בו ד' יסודות לכן כתב הרשב"ם שהי' שד מאדם זכר שבעל אשה שידית שהוא תקבל מזרע של ד' יסודות ב' יסודות והולד מוכרח להיות שד והבן זה. ובסנהדרין דף נ"ח ע"א גמ' והי' לבשר אחד מי שנעשים בשר אחד יצאו בהמה וחי' שאין נעשים בשר אחד רש"י בד"ה מי שנעשה וז"ל שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב אחד בו עכ"ל עוד שם בד"ה יצאו וז"ל שאין יולדים מן האדם עכ"ל הגם שגוף הבהמה נקראת ג"כ בשר שגם היא מד' יסודות מ"מ אין הזרע האדם בבהמה וחי' מתאחד להיות נעשה בשר האם והאב אחד בו א"כ אם שד בועל אשה מבני אדם אין הזרע מתאחד להוליד זרע דשד אין בו מד' יסודות וזרע אשה מבני אדם הוא מד' יסודות וא"כ יש ק"ו אם אשה לא נאסרת מבעילת זכר בבהמה דנקראים שניהם בשר שיש בהם ד' יסודות ק"ו שאשה מבני אדם לא נאסרת מבעילת שד זכר דיש בו תרתי לריעותא דהיא בשר והוא רוח ולא בשר וגם אי אפשר לאשה מבני אדם להוליד משד זכר וצדקו דברי מהר"ם לובלין ודוק. ובמזרחי בראשית פסוק ומכל חי אפי' שדים כתב וז"ל ומכל חי אפי' שדים בב"ר דאל"כ לא לכתוב קרא אלא מכל בשר כדאמר קץ כל בשר לשחת כל בשר ויגוע כל בשר מכל החי ל"ל אלא להודיעך שאפי' אותן שאין להם בשר וגויה אלא החיות בלבד שהן השדים הביא אל התיבה להחיתן שלא ימותו במבול שגם הם מתים כבני אדם כדאיתא בחגיגה עכ"ל ועיין רמב"ן ע"פ ע"כ יעזוב איש את אביו וגו' ועיין במזרחי שהשיג עליו מגמ' סנהדרין הנ"ל ודוק. ומה שחידש מהר"ם לובלין דרוח ושד לא נקרא איש והשיג עליו הגאון ר"ח כהן ז"ל מגמ' מגילה דפריך ע"פ והנה איש עומד לנגדו ודלמא שד הוה יעו"ש וכבר הובא שם שהגאון מלבוב השיג עליו בזה דבאמת שהי' מלאך שפיר כתב הקרא והנה איש עומד לנגדו יעו"ש ואביא ראי' לדברי מהר"ם דשד לא נקרא איש דעיין במדרש רבה רות סי' מ"ח וז"ל אמר לה מי את רוח או אשה אמרה אשה עכ"ל הרי שרוח נקבה לא נקראת אשה ה"ה רוח זכר לא נקרא איש כמובן. סוף דבר על משמרתי אעמודה שיפה פסקתי שלא לגלות הדבר הן מהיתר מהר"ם וגם מסניפי היתר אשר חקרתי בעזה"י. וראה זה במדרש רבה בראשית פרשה כ' וז"ל ר' סימן אמר אם כל חי אמן של כל החיים דאמר ר"ס כל מאה ושלושים שנה שפירשה חוה מאדם הי' רוחות הזכרים מתחממים ממנה והיא יולדת מהם ורוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו עכ"ל הרי משמע שחוה הולידה שדים אשר נתעברה מרוחות הזכרים דלא כמ"ש למעלה בהבנות הרשב"ם אבל מגמ' עירובין דף ח"י וברש"י שם לא משמע כן אלא שנעשו מזרע אדם אשר יצא לאונסו רוחות יעו"ש ופשיטא בתר גמ' דידן אזלינן דאין למדין הלכות מן אגדות אם אם התנגדות מגמ' כנגד המדרש עיין תוי"ט בזה בזרעים ברכות פ"ה מ"ד] דאל"כ למה הביא הגאון מהר"ח הכהן מפירוש השני של רשב"ם ולא הביא דברי הנ"ל רק דאין למידין הלכות מן אגדות ודוק: