שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ז · סימן נא
שאלה באחד שהי' נודע בעמו לעתיר נכסין ושבק חיים לנו ולא הניח זרע ובא איש אחד ובידו שטרי חוב על המת וכמה חשבונות מן עסק שותפות וכאשר בקשה חליצה הראתה אשר צריכה לשלם ונתפשר היבם ליקח אלף זהובים כי הוא כמעט שליש נכסים אשר נשאר לה מבעלה אבל קודם החליצה נודע ליבם כי עיניה נתנה היבמה באיש הנ"ל ותהי' לו לאשה אחר חליצה כי האיש ההוא אלמן מאשתו זה איזה שנים וא"כ אפוא הכל ערמה ותחבולה וכאשר עברה החליצה נשמע הקול שנתארסה עם האיש והיא תתן לו עשרה אלפים נדוני' ובא היבם ופרסם ברבים כי הוא אטר רגל וחלץ לה בימין דעלמא כי עשה בערמה שיהי' נגלה כמה אלפים יש לה ואם תתן לו עוד שני אלפים אז יתן לה חליצה בימין דידיה ואם לאו תשב עד שתלבין ראשה ונסע למרחקים והתרה בה אם תשליש עד חודש שני אלפים יבוא בחזרה ויחליץ לה ואם לא יסע לאמעריקא ושלח בחזרה האלף שנתנה לו שאם לא תחליץ שנית בימין דידיה ואם תחפוץ לישב גלמודה לא חפץ באלף אשר נתנה לו כי המה גזילה בידו א"כ כדת מה לעשות אם נאמן בדבריו או לא. תשובה לפום רהיטא עלה בדעתי דדומה למה דאמרי' בגיטין דף נ"ד גוילין שלו לא עבדתי לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול הס"ת וכן מבואר בש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעיף ב' בשוכר הפועל לעשות לו יין כשר אם אמר שנתנסך בפשיעתו אשר מפסיד בו כל שכרו נאמן יעו"ש וה"ה כאן שאמר שפשע במעשה החליצה שפשט רגל שמאל תחת הימין והחזיר האלף זהובים כי יודע בנפשו שגזילה המה בידו א"כ מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול הכשר החליצה ועיין ברא"ש יבמות דף ק"ו סי' ט"ו דשכר על החליצה אשר פסקה היבמה הוה ליה שכירות בעלמא ואי אפשר להחליצה להתבטל דעשה היבם פעולתו לכן אמר אביי זיל הב ליה ואין בידה שלא ליתן דאין ע"מ שתתן לך מאתים תנאי אלא שכירות יעו"ש כי מתוק מדבש וא"כ הוה החולץ פועל ואם אמר שפשע בפעולתו ומפסיד שכרו נאמן נמי לפסול פעולת הכשר חליצה א"כ האשה בחזקת איסור לשוק ודוק. ואוסף נופך בדברי ט"ז שם ס"ק ד' דחקר מקידושין דף ס"ה דהוא נאסרה בקרוביו והוא אינו נאסר בקרובתיה ונתקשה דנימא מתוך שהיא נאסרה בקרוביו יהי' אסור בקרובותיה ותי' בס"ת לא הי' מתחלה חזקת ס"ת אבל בקרובות הי' להם חזקת היתר יעו"ש וא"כ ק"ו כאן שהו' לה חזקת איסור לשוק ומעשה חליצה יהי' מתירה א"כ מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן שתהי' היא נשאר בחזקת איסור והגם שדברי ט"ז המה פלאים בעצמם הלא היין הי' לו ג"כ חזקת היתר בכל זאת עכ"פ אם הי' כאן חזקת איסור בודאי הוא ק"ו שנאמן להפסיד הכשר החליצה מתוך שנאמן להפסיד שכרו ודוק. אמנם אחר העיון נהפוך הוא בשלומא בס"ת אם מפסיד שכרו או ביין אם מפסיד שכרו או כפי חקירת הט"ז באשה הנאסרת בקרוביו אז אי אפשר לחשוב שזה הוא הפסד שקרוב לשכר דכיון שנפסל הס"ת או נתנסך היין או נאסרו הקרובים הוא הפסד ולא יביאו לו שכר אבל כאן האי יבם מפסיד שכרו כי חפץ ג' אלפים תחת אלף כי יחשוב מהכ"ת תחפוץ האשה לישב גלמודה כל ימי חייה עגונה חיה א"כ בודאי תשלם לו ג' אלפים ובפרט שכבר נתארסה עם האיש אשר עיניה נתנה בו וא"כ לא יפסיד הוא במה ששלח אלף זהובים בחזרה ולא שייך לומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו יהי' נאמן לפסול מעשה החליצה דהאי האינש טעה במחשבתו ואילו הי' יודע שתבקש לישב גלמודה לא הי' השיב לה הכסף כמו שאמרו שם בגמ' טעה בדר' ירמי' ק"ו כאן שטעה בעיקר חשבונו הוא האמין להרויח ולא להפסיד א"כ אפשר שורת הדין דלא יהי' נאמן. וגם אוסיף דחכז"ל אמרו רק מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת או בש"ע סי' קכ"ז מתוך שנאמן להפסיד שכרו דשכר פועל שיש לו חלק בדבר דשכרו אתו ופעולתו לפניו והגם דפסקי' דאין אומן קונה בשבח כלי ובפרט בכה"ג ביי"נ דהי' שמירתו רק שלא ינוסך אבל עכ"פ בא בשכרו אשר פעל בהכשר הכלי אז אם נאמן להפסיד שכרו עיין רש"י בב"מ דף נ"ח אגרייהו לא לשקלי דהא לא גמר שמירתו יעו"ש נאמן על החפץ דהלא דבורו רק על ההכשר ותיקון החפץ אבל שנאמר מתוך שהיא אוסרת קרוביו תהי' נאמנית לאסור קרוביה עליו כקו' הט"ז ס"ק ד' זה לא אמרי' דחכז"ל לא אמרו מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לאחרים אלא אמרו מתוך שנאמן להפסיד שכרו אשר פעל שלימות בהחפץ כמו בס"ת שמוסיף שלימות החפץ וכן ביי"נ אם שמר שעכ"פ לא יומנע מהיין הכשרו מלהתנסך או מלהיטמא שבא בשכרו על החפץ אבל מתוך שהיא אוסרת על נפשה קרוביו אינה נאמנות לאסור קרוביה עליו וה"ה כאן האלף שנתנה לא הוה שכר פעולה בעבור פעולת חליצה רק ירושת אחיו כמבואר בש"ע הל' חליצה והרא"ש ביבמות דף ק"ו חידש דינו על הגמ' שם חלץ לה על מנת שתתן לך מאתים אבל בכאן שהתפשרה עמו באלף שלא יעכב מליתן לה חליצה לא התנה בשעת חליצה שום תנאי על מנת א"כ לא הוה שכר פעולת חליצה ולא שייך לומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו אלא מתוך שרוצה להפסיד ממונו יהי' נאמן זה לא אמרי' ודוק ויש לי בזה חקירה על שו"ת חות יאיר שהובא בפ"ת סי' קכ"ז שאם יש לו חלק בו אפי' שמיני שבשמינית נאמן גם על חלק חבירו יעו"ש ולפמ"ש יש להעיר בו דבחלק חבירו עכ"פ אין לו הפסד ומנ"ל יען דמפסיד לעצמו נאמן להפסיד לחבירו רק אכמ"ל. ועלה בדעתי דסמכי' על הרוב הלא רוב אנשים אינם אטרים רק קודם חליצה צריך הב"ד לבדוק אם אינו אטר יען דיש מיעוט שהם אטרים ולהאשה יש חזקת איסור יבמה לשוק ולכן סמוך מיעוט לחזקה וצריך לברר דבכל רוב שהוא נגד חזקה צריך בירור אבל אחר שנעשה מעשה חליצה א"כ סמכי' שהיבם הוא מן הרוב שאינם אטרים ברגל ואפי' ע"א דעלמא אם יבוא ויעיד שהיבם היה אטר אינו נאמן דסמכי' דהיבם הוא מן רוב שאינם אטרים דכבר אזל חזקת איסור לשוק מכח מעשה החליצה מן היבם שהוא מן הרוב שאינם אטרים ואין ע"א נאמן לאסרה וק"ו שהחולץ אינו נאמן לאסרה וצע"ג. שוב התבוננתי שזה אינו כיון דע"א הבא ואמר שהוא מכיר ביבם שהוא אטר ברגלו מנעוריו א"כ מעולם לא נכנס היבם אצלו בכלל רוב בני אדם שאינם אטרים ובכה"ג ע"א נאמן לברר שזה האיש לא הי' מעולם בכלל הרוב אלא הוא ניכר ונבדל בעצמו שרגלו השמאל נאדר בכח ומטעם הזה המתיק הש"ש שמעתא ו' פ"ז מה שנתקשה הפנ"י איך נאמן הקצב לומר זה הבשר כשר הגם שידענו שיש במקולין רוב טריפות ואם ע"א אינו נאמן נגד חזקה ק"ו נגד הרוב והסביר הגאון דאצל הקצב המועט בשר כשר נבדל ונודע לו בעיקרו ולא נכנס ולא נתערב בכלל הרוב אבל אם בא ע"א ואומר שמצא מחט בחלל הגוף דמודה העד דבהמה היתה בכלל רוב בהמות כשרות רק אומר שמצא בה מחט א"כ לולא שהוא בעליו אינו נאמן להוציא בהמה זו מן הרוב יעו"ש דפח"ח וא"כ ק"ו כאן שאומר הע"א שהוא מכיר ביבם שהוא אטר רגל מנעוריו ומתולדותיו והוא מובדל בטבע מן רובא דעלמא מהכ"ת שלא יהי' נאמן הלא לפי דבריו לא הי' היבם בכלל רובא דעלמא שרגל ימינם נאדר בכח והבן. ואוסף נופך הלא כאן אין חסרון שלימות בגוף היבם שיש לו השלימות אפי' הוא אטר כמו שיש השלימות למי שאינו אטר דכולם יכולים לפטור את היבמה ע"ו מעשה חליצה ברגל כח הליכה אלא שלרוב יבמים יש להם כח הגדול ברגל ימין ולמיעוט יבמים יש להם כח הליכה ברגל שמאל וכל יבם פועל החליצה ברגל שלו הנאדר בכח אבל לא חסר להמיעוט שלא יוכלו ליתן חליצה א"כ בעדות ע"א שאומר שהיבם הוא אטר לא הגיד עליו חסרון ולא דמי אם אומר ע"א בהמה זו טריפה שחפץ לומר שחסר לה מעלות כשרות אפי' בעודה חי או אם יעיד ע"א דשוחט זה ששחט לא יודע הלכות שחיטה דחפץ לומר שחסר לאיש הזה שלימות מעלת השוחט וכדומה אז אין ע"א נאמן נגד הרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ורוב בהמות יש להם מעלות החיות והבריאות אבל אם אומר שזה אטר לא הוציאו משלימות הרוב שיוכל ליתן חליצה ברגל ימין שלו כמו שרוב עולם נותנים חליצה ברגל ימינם ולא מוציא המיעוט מן הרוב ודוק. ובחבורי קול סופר ד' יזכני להוציא לאור במהרה לטובה כתבתי בפ"ב דכתובות משנה ז' שני אנשים זה אומר אני כהן וחבירי כהן שהביא בתוי"ט דברי הר"ן שהשיג על הרמב"ם דמצריך בתרומה דאורייתא שני עדים והשיג הר"ן הלא ע"א נאמן באיסורין ופנ"י בכתובות שם מסביר סברת הרמב"ם דע"א אינו נאמן נגד חזקת איסור ורובא וחזקה רובא עדיף וכל דפריש מרובא פריש שהם ישראל וצריך שני עדים להתירו יעו"ש וכתבתי שזה הוא אם הע"א מודה שהי' בתוך הרוב אבל כאן אומר העד שאיש הזה הוא כהן מהריון הוא מעם הכהנים ולא מעם ישראל א"כ מעולם לפי דבורו לא נכנס בכלל בני ישראל רק בכלל בני אהרן ועיין בש"ע יו"ד סי' פ"ב פלוני צייד התיר לי עוף פלוני ודוק. וחקרתי בלבי יען כי נעשה חליצה בב"ד והתירוהו לינשא לכל איש חוץ מכהן א"כ יצאה בהיתר לשוק א"כ אין ע"א נאמן להוציאה מזכות הנ"ל דוגמת סברת הט"ז סי' ח"י ס"ק י' אם נאבד הסכין ואח"כ נמצא הסכין פגום תלינן להקל יען שיצא בהוראה להיתר ועיין בתב"ש שאמרו חכז"ל גדולה החזקה בכתובות ובקידושין היינו זכות כח אי אפשר להוציא מידו הגם דלא ידעי' מקור הדבר אם הי' מיוסד מכח חזקה ודאית יעו"ש דפח"ח וה"ה כאן זכתה מכח הרוב בהיתר נשואין לשוק ואין ע"א נאמן להפסידה זכות זה הגם דהי' לה מתחילה חזקת איסור הלא לבהמה הי' ג"כ חזקת איסור ודוק. אך כבר הארכתי במקו"א לבאר בעזה"י הך דין של ט"ז הוא דווקא בסכין אשר עפ"י הדין אם הסכין לפנינו צריך בדיקה אחר השחיטה משום חשש שמא נפגם הסכין א"כ בשעה שנאבד הסכין הי' ספק לפנינו אם מותר לאכול הבשר ואעפ"כ החלטנו לסמוך על חזקת קמייתא של הסכין זה נקרא יצא בהיתר שאפי' אם נמצא אח"כ הסכין פגום תלינן שנפגם בדבר אחר דהא חקרנו פן ואולי נפגם הסכין דהא מהאי טעמא בעי' בדיקה אם הסכין לפנינו ואעפ"כ החלטנו להיתר אבל במקום שיש רוב להתיר ורובא דאורייתא ולא הי' מקום לפנינו לדון עליו אם לאסור או להתיר דכתיב אחרי רבים להטות וכיון שלא היינו דנין עליו שיהי' לפנינו ספק לא נקרא יצא בהיתר ובזה ישבתי קו' הפלתי בסי' ח"י ס"ק ד' שהקשה להט"ז מאי אמרו בגמ' בא זאב ונטל בני מעין דומה לזה הוא אינקבא ריאה היכא דמשמשי' ידי' דטבחא וקשה הרי שם בשעה שנטל הזאב כבר בני מעיים אבודים וכבר יצא דבר בהיתר אבל באינקבא לא יצא בהיתר יעו"ש ולפמ"ש מה שיצא להיתר מכח רוב בהמות כשירות לא נקרא יצא בהיתר אבל בסכין דהי' לו רק חזקת קמייתא אשר יש לדון עליו אולי נפגם ע"י מעשה שחיטה ואעפ"כ התרנו נקרא יצא בהיתר אבל בבדיקות ריאה אפי' הוא לפנינו הוא רק חומרא ועיין ביו"ד סי' ל"ט ובפלתי ודוק. ולכאורה עלה בדעתי דבנידן דידן שאמר היבם שהוא אטר לכ"ע נאמן דלו יהי' כיון שיצאה מלפני הב"ד בהיתר נשואין הוה כחזקת היתר דהא היבם אומר תא ואחוי לך שבהליכתי רגל שמאל הולך תחילה כי רק בשעת חליצה צעדי ספרתי להקדים ימין אבל בלי שים על לב טבעי שרגל שמאל עוקר בראשית ובכה"ג מבואר בש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ברמ"א וז"ל מיהו י"א דבדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו אחד בא ואראך עכו"ם מנסך יינך צריך לחוש לדבריו עכ"ל ובש"ך שם התפלא דשלח ואחוי הוא גמ' מפורשת ובשו"ת שיבת ציון מיישב דשם יתברר בודאי אם כזב בו יתגלה קלונו ברבים אבל עכו"ם מנסך יינך יוכל להתנצל הלך לו יעו"ש בסי' ל"ח שהאריך מירושלמי שהאיר פני מזרח דפח"ח וא"כ כאן אשר בודאי יתברר אם יושגח על תהלוכותיו ובכה"ג לכ"ע צריך לחוש לע"א ואפי' ליבם עצמו ודוק ואחר העיון נראה ליישב דשמא הוא לאו אטר בטבע אלא הרגיל עצמו לעקור שמאל ברישא ואז בכה"ג דלא חסר לו הכח בימין דידיה בתולדה אלא ע"י הרגילות ראוי' שיחלוץ בימין דכל העולם עיין מג"א סי' כ"ז ס"ק ט' בשם יש חולקים במרדכי שסוברים כן יעו"ש וא"כ באיש הזה לא מקרי שלח ואחוי דתלינן שהרגיל עצמו לעקור שמאל ברישא בודאי בכל יבם שבא לפנינו ואמר שהוא אטר מנעוריו מאמינים לו אבל זה שהיתל בב"ד והוחזק לשקרן מי יאמין לו שהוא אטר מנעוריו נהפוך הוא הרגיל עצמו בכך וא"כ חליצתו כשירה ואפי' להחולקים שם וסוברים שע"י רגילות נקרא ג"כ אטר שיניח תפילין בימין שלו שאני התם דעכ"פ הוה ימין שלו יד כהה דכתיב לאות על ידכה אבל לענין חליצה אפשר כ"ע מודים דיחלוץ בימין הטבע ימין דידיה היינו ימין דרוב בנ"א ולא בימין אשר הרגיל את עצמו ודו"ק. ולדעתי אפי' לשיטת רמב"ן דסובר דאטר לא יוכל לחלוץ כלל דחסר לו ימין עיין בב"י בא"ע סי' קס"ט בשם נמ"י ור"ן בכה"ג גם רמב"ן מודה דלא חסר לו ימין וחולץ בו כנלענ"ד בעזה"י. והרהרתי בלבי שהב"ד ישביעו אותו על זה אם הוא אטר מנעוריו דאז אמרי' דיש לו חזקת כשרות ולא ישבע לשקר בעבור שיקח עוד ממון מיבמתו כמו"ש תוס' בב"מ דף ה' ע"ב בד"ה דחשוד דהקשה למה אמר הכא מגו דחשוד על ממון לא חשוד על שבועה וגזלן פסול לשבועה וכתבו וז"ל וי"מ בשם הר"ר יהודה חסיד הא דחשוד על ממון כשר לשבועה משום דלמא ע"י השבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה עכ"ל. וק"ו בנידן דידן שלא חפץ לגזול אלא טוען שבא לו ירושת אחיו בתורת יבם א"כ אם יצרך לשבע בשקר כדי ליטול דמים ימנע ויודה שאינו אטר ואם ישבע שהוא אטר מנעוריו בודאי קושטא קאמר ודו"ק. רק לא ידעתי אפי' אם יודה שאינו אטר אם הוא יכול לחזור ממה שהגיד לפני הב"ד שהוא אטר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' ישבע על הגדה שניה לאו מהימן דאין בתר הגדה ראשונה הגדה שניה כלל וגם זה אינו ברור אצלי כיון שנותן אמתלא לדבריו למה הטעה לאמור על שמאל ימין שלא יהי' נאמן ובפרט הכי היבם עד דעלמא הוא הבעל הדבר יהי' נאמן באמתלא הניכר לב"ד דקושטא קאמר ובפרט אם ישבע שהוא כן או אם ישבע שאינו אטר והי' חליצה טוב רק אמר כן להוציא ממון ודו"ק. (א) ומצאתי את שאהבה נפשי שהנב"י מהד"ת א"ע סי' קנ"ו חקר בכעין נידן דידן שבא היבם לטעון שהוא אטר וחלץ בימין דעלמא כדי לברר כמה מעות תכניס לנדן והעיר הגאון בד"ה אונס שאמתלא זה גרוע שהי' כוונתו להערים ולעשות מעשה רשע דאם הי' מת פתאום אחר החליצה הי' גורם איסור יבמה לשוק ולהרבות ספק ממזרים בישראל עכ"ד. ואני לא אבין למה יחוש על זה הלא רוב שיטות סוברים דיבמה לשוק לא הוה הולד ממזר ואת"ל דהוה ספק ממזר דלמא הלכה דחליצה בשמאל כשר כשיטת הסמ"ג וסמ"ק והוה ס"ס דלא מרבה ספק ממזרים ואת"ל דחליצה בשמאל פסול דלמא יבמה לשוק לא הוה ולד ממזר וגם ספק ממזר מותר מן התורה לכ"ע הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת התוס' וכ"ת אין עושין ס"ס בידים הלא בדעתו להודיע קודם שתנשא ואם ימות פתאום לא יהי' מכשול להרבות ממזרים וגם ואולי גילה זאת גם לפני עדים אוהביו אשר הי' מודיעים הדבר אם הי' מת פתאום ודוק. (ב) גם חקר בד"ה ומנא אמינא אם יוכל לומר שקר העדתי לחזור ולאסור אפי' נגמר עדותו רק העיר שיבם אין תורת עד עליו כאשר חקרתי למעלה תל"י ובשורש הדבר עלה בדעתו לדמות זה לע"א שאמר חלב חתיכה זו או זונה או גרושה אשה הזאת שיוחזק בע"א וה"ה כאן דאמר קודם החליצה שזה הרגל יכול לעשות חליצה כשירה לא יכול עוד לסתור דבריו ועיין באריכות בחות דעת יו"ד סי' קפ"ה רק כבר הערותי במקו"א שבמכ"ת של הגאון דשאני אם ע"א אומר איסור א"כ עדותו שלא יעבור אדם ויעשה איסור אז אם לא חש השומע ועבר לוקין עליו דע"א לא קם על תכלית מלקות או חטאת אבל אם יאמר גט זה כשר או איש זה יחלוץ א"כ בא לתכלית דבר שבערוה ולא יהי' נאמן דלאיזה תכלית יאמר שהגט נכתב לשמה אם לא לעשות בו כריתות עיין בסוגי' דלשמה וה"ה לומר שהוא אינו אטר הוא להגיד שיוכל לחלוץ ודו"ק. (ג) עוד חקר אם להאמין להחולץ שחלץ ברגל ימין הגם שמשים עצמו רשע ונאמר שחפץ לעשות תשובה שלא תהי' היבמה לשוק כמ"ש תוס' בב"מ דף ג' וחידש דלאחרי' אינו נאמן אפי' אם שייך לומר שכוונתו להסיר המכשול כמו שמבואר בכתובות דף ח"י שאינם נאמנים אנוסים היינו מחמת ממון דלקלקל לאחרים אינו נאמנים וה"ה כאן הגם שחפץ שלא יצא מכשול אינו נאמן עכ"ד. ולדעתי שאני עדים שהאמינם התורה בכח עדות וכיון שהגידו אינם חוזרים ומגידים וכח עדות הוא על פי אמירתם דכתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר בלי הוכחה שאומרים אמת עיין רמב"ם הל' יסודי תורה שכח עדות בא מכח חזקת כשרות יעו"ש ועיין תוס' קידושין דף מ"ד עד שצריך שבועה לא הוה עד דכתיב ע"פ שנים עדים יעו"ש וא"כ כנגד כח עדות שנבנה על חזקת כשרות אינם נאמנים לומר שעשו שלא כדין להעיד שקר אבל באיסורים דלא צריך עדות אלא אמיתיות הדבר ועיין בט"ז יו"ד סי' צ"ח ובפרט היבם עצמו שהוא בעל דבר ולא עד אז אפשר לומר דנאמן לומר שעשה מעשה רשע וחפץ להסיר המכשול לחלוץ פעם שנית וגם תקבל חליצה מן כל האחים אם יש עוד אחים אחרים ומתוך שנאמן על עצמו לחלוץ שנית נאמן גם על שאר האחים אם לא יבקש עוד ממון ודוק. ואני הארכתי במקו"א דשאני התם באומר מזיד אכלתי הוה טענתו שלא חפץ להרשיע בקום ועשה להביא קרבן חולין בעזרה ע"כ אנו מאמינים לו שלא לכפותו על חטאת אבל בעדים וכדומה שיוכל להיות כעת שוא"ת ולשתוק וחבירו יהי' אונס ע"פ הדבור דתורה אמרה ע"פ שנים יקום דבר והעדים יעידו שהאשה אסורה להנשא אמרי' לצעורי קמכווין ואין צריך אדם להאמין להם כי נהפוך הוא שאמרי' בתחילה הי' בחזקת כשרות והעידו האמת ועכשיו איתרע חזקתם ורוצים לצער חבירם ולקלקל עיין ביו"ד סי' א' בש"ך ס"ק ח' במומר עכשיו איתרע אבל שם בב"מ דראינו שאכל חלב ועדים האמינו שוגג נאמן הוא לומר מזיד הייתי דלא חפץ לעשות עבירה חדשה בקום ועשה הכלל שם תרתי לטיבותא עבירות אכילה נעשה נאמן לומר מזיד הייתי שלא להוסיף מחדש פשע אבל בשאר מקומות דלא ראינו שום דבר נגד חזקת כשרות קמייתא ולא יבוקש ממנו לעשות מעשה מחדש אז אינו נאמן כלל וה"ה בנידן החולץ יהי' שב וא"ת ולא נגרע חזקתו דנתן חליצה כשירה ודו"ק. ואגב גררא ראיתי בנב"י שם בד"ה ולפי שנסתפק אי אמרי' אין אדם משים עצמו רשע בכה"ג דלא נתחייב בעבירתו מיתה או מלקות דמי שהכשיל לאחרים אינו נפסל בזה לעדות ולא מתחייב מיתה או מלקות בזה אפשר דאדם משים עצמו רשע יעו"ש ובחבורי קול סופר פ"ה דשבועות הערותי דתנן במשנה ח' וכולן בפירש איסורים והקשה בתוס' חדשים מאי קמ"ל ומביא בשם ע"ח דס"ד דנימא אין אדם משים עצמו רשע יעו"ש וקשה ולמה באמת אין אומרים אאמע"ר אלא כדברי נב"י להכשיל אחרים אדם עושה עצמו רשע רק יש להשיב יען דהוא חשוד על השביעית א"כ דבורו עושה עכ"פ ויהי' כל אדם שב וא"ת ולא ישאל לו ולא יפרוט לו מעות ודו"ק ובשורש הדבר אי צריך דווקא להיות נפסל לעדות ברשעתו כבר העיר הקצו"ח בספרו שב שמעתא שמעתא ז' פרק ה' אם יהי' נאמן בתורת מגו אפי' אם רק עושים שלא כהלכה לא אמרי' מגו שהיא כנגד חזקת שלו דפח"ח יעו"ש בנועם אמרותיו. (ד) והוסף הנב"י בד"ה ועוד שהביא מה שחידש בנב"י ח"ר יו"ד סי' נ"ז לבאר הבנת התוס' ביבמות דף ל' ע"ב דכל אשה קודם הנשואין הותרה לכ"ע וע"י נשואין נאסרת לכ"ע ובמיתת הבעל חזרה להתירה הראשון ואם נולד איזה ספק בזיקה שלה כגון ספק שנתגרשה צרתה ואנו רוצים לומר שלא חלו הגירושין ומותרת לשוק דהעמידנה על חזקתה ראשונה שהיתה מותרת אמרי' אדרבה קודם נשואין היתה מותרת גם לאיש הזה שהוא יבם אחי בעלה ואמרי' שחלו גירושין צרת ערוה ומותרת ליבם עכ"ד והאריך בזה בנידן שלו דלאחים בכל אופן פסולה מדאורייתא יעו"ש שהאריך. ולדעתי יפלא הלא קודם נשואין לבעלה הי' לה חזקת היתר שתהי' נבעלת לשם נוי אפי' ובנשואין נאסרה לכ"ע לבעילת נוי ותענוג דהא בעילת מצוה מאחרים לא משכחת בה כל עריות המה בעילת תאוה לנוי וכשמת הבעל חזרה לכ"ע להיתר ראשון לשם נוי ותאוה אפי' וליבם נשארת באיסור נוי ותאוה דאבא שאול אומר דהוה כאלו פוגע בערוה וקרוב בעיניו להיות הולד ממזר ובעבור כן בחרו בחליצה ולא ביבום וא"כ לכ"ע חזרה להיתר ראשון וליבם רק בתורת בעילות מצוה לקיים להקים שם לאחיו ואיך שייך לומר אצל היבם העמידנה בחזקת היתר מקודם נשואים לאחיו דעכ"פ לשם נוי הוה כאלו פוגע בערוה ודו"ק. אך דבר גדול דבר הנב"י דב"ש בסי' קס"ו כתב וז"ל בין לשם זנות אף לשיטת הפוסקים מצות חליצה קודמת כאבא שאול דאמר הכונס לשם נוי לשם זנות כאלו נוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה ולטעמו אזיל הנמ"י דכתב ר"פ הע"י דאבא שאול מדרבנן קאמר דאסר לייבם לשם נוי מ"ה ס"ל בדיעבד קונה כיון דמדאורייתא ליכא איסור מיהו י"ל אף אם הי' מדאורייתא איסור לייבם לשם נוי או ד"א מ"מ קנה אותה עיון סי' קע"ד מ"ש עכ"ל וא"כ לדברי נמ"י בוודאי צדקו דברי נב"י דחזרה גם ליבם להיתר אפי' לשם נוי ואפי' החולקים וסברו דבעילה לשם נוי דאורייתא עכ"פ חזרה להיתר ראשון שיכול לקנות אותה בבעילה להיות קנין כספו כמו לכל העולם רק מצוה רמה התורה עליו שיבעל בעילה ראשונה לשם יבמה ואח"כ כיון שלקחה היא כאשתו לכל דבר עיין יבמות דף ל"ט ודו"ק. סוף דבר הנב"י מתיר אם יושגח עליו משכנותיו פן יבורר הדבר שאינו אטר ואם לא מצרף שם כמה ספיקות להתיר ולדעתי לחקור ולדרוש אם אפשר אולי ימצאו עדים שידעו לברר אם הוא אטר מנעוריו ואם לא הוה אטר מנעוריו יש עוד קולא כמו שהערותי ובודאי לא בחר הנב"י להשביע אותו כי שמא ישבע שהוא אטר ויהי' לגרעותא ובכל זאת יפלא בעיני שלא תקנו רבותינו שכל יבם ישבע שבועה קודם החליצה אם הוא אטר ואם יבוא אח"כ ויערער בודאי אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע שנשבע לשקר ודוק (ועיין בתוי"ט פ"ב דכתובות משנה ט' בד"ה המעון דאין עד צריך שבועה). (א) וחפשתי באוצר התשובות של אדמ"ו חת"ס ז"ל ומצאתי בא"ע ח"ב סי' ס"א בד"ה אמנם שכתב שאינו נאמן מדברי הגמ' ופסקו הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק י"ג דדווקא אם אמר בשעת מיתתו אין לי בנים יש פלוגתא אם נאמן אבל שלא בשעת מיתתו לכ"ע אינו נאמן והשתא יש ק"ו מה התם שלא הי' רק דבר שלא בפני ב"ד כ"ש כאן דעבד מעשה חליצה ולפני ב"ד פשיטא דאינו חוזר ומגיד דלצעורי כמכוון עכ"ד בקיצר. ונראה לי לחקור בעזה"י דאיירי שהי' מוחזק באחים ולא מוחזק בבנים א"כ הי' ספק אם יש לו בנים או לא ואמר יש לי בנים א"כ לאיזה תכלית אמר יש לי בנים לגלות הגם שמוחזק שיש לו אחים הוא מודיע שיש לו בנים א"כ אם ימות אסורה להתיבם לאחד מאחיו וגם פטורה מחליצה מהם ואח"כ אומר שאין לו בנים ורוצה להתיר אשתו לאחיו וגם לאסור אותה לשוק אמרי' כיון שאמר קודם הקדושין שיש לו בנים א"כ אם ימות אסורה אשתו על אחיו מהכ"ת יהי' נאמן להתיר אשתו לאחיו הלא מתחילה היינו מסופקים אם יש לו בנים וגילה שאשתו תהי' נשארת באיסור אשת אח אם ימות ומהכ"ת שלא יהי' נאמן לברר בספק שבקדושין שלא תהי' אשתו אסורה עולמית ולא יבוא היתר להם אם ימות בלא זרע מאשה הזאת וע"א נאמן באיסורין לברר היכא דלא אתחזק איסור או היתר ועיין בב"ש סי' ד' ס"ק סמך ודוק וממילא שנאמן לאסור על אחיו היבום וממילא נאמן שתהי' היא מותרת לשוק וכאשר נעשה נשואין עומדת האשה להיות באיסור על אחי בעלה ומותרת לכ"ע אם ימות בעל זה וכאשר מת בעלה בלא זרע ממנה נסתלק האישות לגבי עולם ונשאר שהיא אסורה לאחי בעלה ולא ניזל בתר איפכא להתירה לאחי בעלה ולאסרה על כל העולם. ואוסף עוד ממנ"פ אם אמר כן קודם הקידושין א"כ הוה כאלו ע"א מעיד קודם המעשה שגילה לדעת שיש לו בנים ואם ימות אין אחיו יורשיו ואם יקח איזה אשה וימות בלא זרע אשתו אינה זקוקה ליבום ואחיו אסורים על אלמונתו וקודם המעשה איסור בע"א יוחזק קודם שנעשה מעשה ואם אמר יש לי בנים אחר הקידושין עיין ר"ן בקידושין דף ס"ד וברמ"א סי' קנ"ו והי' מוחזק באחים א"כ פשיטא שגילה שאם ימות בלא זרע אשתו אסורה על אחיו וממילא מותרת לשוק ומהכ"ת יוכל אח"כ להתירה לאחיו ולאסרה על כל עולם רק יש סוברים אם אמר כן בשעת מיתה דחוששין לדבריו דתלינן שאמר כן שלא יהי' עון תלוי בו עיין בב"ש שדייק שהוא בהוחזק באחים ולא הוחזק בבנים אבל כאן אטו משום שעשה מעשה חליצה להתירה במעשה לא יוכל לגלות שהמעשה לא הי' לטוב א"כ נשארת בחזקת איסור. היוצא מזה דשאני התם דהעיד לדעת קודם המעשה שאחיו אסורים באשתו אשר יקח או שכבר לקח שאם ימות יהי' אסורים באשתו מכח אשת אח גם אחרי מותו כמו שיש עליהם איסור אשת אח עכשיו בחייו כי אנו לא יודעים אם יש לו בנים ונאמן לברר ומהכ"ת שיוכל לחזור ולהתיר אשתו לאחיו וממילא אשתו מותרת לשוק אבל בחליצה שהיתה אסורה בחזקת יבמה לשוק רק בחליצה תצא מאיסור מנ"ל שלא יוכל לומר שהחליצה לא היתה בטוב ונשארת באיסורה ודוק. והנני מתפלא על אדמ"ו ז"ל עוד שכתב הלא שם באין לו בנים לא הי' רק דבור וכאן מעשה כמו בגיטין דף ס"ו בתוס' דבורא אמרי יעו"ש ובעיני יפלא הכי היבם אומר שהיא מותרת לשוק הלא הוא פושט רגל והיא תחלוץ ועיין בתיו"ט פי"ב דיבמות החרש שנחלץ שמביא בשם נמ"י מה דאמרי' החולץ ולא שנחלץ יען דיבם מסייע במחשבתו ובחרש דלאו בר כוונה הוא אמר שנחלץ דהוא לא כיוון יעו"ש דפח"ח וא"כ יבם זה שאמר שפשט רגל ימינו שהוא שמאלו ולא כיון להתירה א"כ לא עשה מעשה כלל וגם לא דבר בפיו שהיא מותרת לכל העולם רק הטעה לבה בפשיטת רגלו שהב"ד יאמרו שהוא מותרת א"כ מצדו לא הוה לא מעשה ולא דבר ודוק. (ב) חקר אדמ"ו ז"ל שם בד"ה ובשגם אם לא בדקנו ליבם אם הוא אטר וחלץ ליבמתו בודאי היינו מתירין אותה לשוק הגם דיש לה חזקת איסור אזלי' בתר רוב אנשים אינם אטרים הא למה הדבר דומה לשוחט ששחט והלך ולא בדקנוהו מתירין הבהמה שהי' לה חזקת שאינה זבוחה מכח רוב מצוין אצל שחיטה מומחים וה"ה רוב אנשים אינם אטרים פועל לומר שהלך חזקת איסור יבמה לשוק עכ"ד יעו"ש. ולי התלמיד יש להתבונן בו בשלומא שם ראינו ששחט במקום השחיטה ונטל החיות בסכין ואפי' אם אינה מומחה אפשר דשחט שפיר רק מי שאינו מומחה רוב מעשיו מקולקלים ואמרי' שרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ולא מקלקלים א"כ יש רוב כנגד רוב וא"כ נעשה מעשה שחיטה שנטל החיות במעשה שראוי' להיות הבשר כשר אבל כאן אם חליצת רגל ימין מאיש אטר לא מתיר האשה א"כ חליצה רגל ימין מאיטר הוה כאלו פשט בתי ידים או כובע של ראשו א"כ אם לא בדקנוהו וחלץ בימין אם הוא מרוב אנשים שאינם אטרים אז ראינו חליצה שיוכל להתיר וגם התיר אותה אבל אם היבם הוא איטר וחליצת שמאל פסול א"כ לא ראינו מעשה חליצה במקום שיוכל לפעול היתר להאשה יבמה לשוק א"כ עפ"י רוב נעשה בה חליצה במקום שיוכל להתירה לשוק ועפ"י מיעוט לא נעשה בה מעשה במקום שיוכל להתירה לשוק א"כ סמוך מיעוט איטרים לחזקת איסור והוה פלגא ופלגא דהלא אם הוא ממיעוט לא נעשה מעשה חליצה שיוכל להתיר איסור יבמה לשוק ודוק הרי זה דומה אם יש ספק אם שחט למעלה או למטה ממקום שחיטה הכי נאמר רוב מצוין אצל שחיטה מומחים ושחט במקום שחיטה נהפוך הוא נימא שיש מיעוט שאינם מומחים ולא שחט במקום שחיטה ונשאר חזקת שאינו זבוח ה"ה כאן ניחוש שהוא מן המיעוט איטרים א"כ לא נעשה מעשה חליצה במקום חליצה נדון עליו להתיר חזקת איסור ודוק. ואוסף עוד אפי' בשוחט אם הלך משחיטה והי' שם אנשים ולא אמר ששחיטה כשירה בודאי בהמה אסורה בשלמא אם מצינו גדיים ותרנגולים שחוטים סמכי' שעפ"י הרוב המצוין אצל שחוטה מומחים ולא יבוא לידם קלקול ואלו היינו שם הי' אומר לנו ששחט כשר אבל אם אנו עומדים שם ולא דבר מאומה אז בודאי הבהמה אסורה וכן מפורש יוצא בנב"י מהד"ת סי' קנ"ו בד"ה ואמנם אם שחט שוחט בהמה והלך לו ולא הספיק לומר ששחט שחיטה ראוי' היא אסורה עד שיודע שנשחטה כהוגן יעו"ש וא"כ כאן הכי היבם אמר אחר החליצה שהיא מותרת לשוק הב"ד אמר לה אבל היבם לא אמר שמותרת לשוק כי הוא ידע בנפשו שלא עשה מעשה המתיר חליצה כשירה רק פעל חליצה פסולה ודוק. ומה שכתב אדמ"ו ז"ל ומאן דמפיק עצמו מרובה עליו להביא ראי' ועל דבריו ראשונים שהחזיק עצמו מרובה אנו סומכים וכן כפל דבריו אח"כ בד"ה ויש יעו"ש לדעתי בשלומא אם לרוב מעלה ושלימות נגד המיעוט כגון רוב מצוים אצל שחיטה מומחים רוב אנשים בריאים רוב אנשים בחזקת כשרות ולא יכול לומר שהוא רשע עיין רש"י כתובות דף כ' רוב ספרי דדיינא מומחים אז אין יכול אדם להוציא עצמו מן הרוב אשר להם המעלה והשלימות אבל כאן יש לאיטר המעלה כמו הרוב שאינם אשר יכולים להתיר יבמה לשוק בחליצה ברגל ימינם אלא לרוב העולם רגל ימין בצד זה ולמיעוט רגל ימינם בצד אחר וא"כ מאי מוציא עצמו מרוב הלא הצד השוה שבהם שיכולים לחלוץ ברגל ימינם חוץ אם נאמר כשיטת רמב"ן הובא בב"י סי' קס"ט דאיטר אין לו ימין כלל ואי אפשר לו לחלוץ אז יש לחקור כדברי אדמ"ו ז"ל שהחזיק עצמו בכלל רוב שיכולים לחלוץ והבן. (ג) עוד יצא אדמ"ו ז"ל בד"ה והנה הלא ר"י סובר בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ומותרת לינשא אפי' בחיי בעל המגרש ולא חיישי' דלמא יבא אח"כ ויאמר לא גרשתיה דבעל חשוד לקלקלה כדמשמע מר"ן כתובות דף ק' רק היא לא חשוד לקלקל עצמה יעו"ש אלא ע"כ כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד עכ"פ. אדברה מעט בזה בעזה"י עיין תוס' גיטין דף ב' ע"ב בד"ה דאתיוה שכתבו וז"ל ולהאי לא חיישי' שמא החתים במזיד עדים פסולין דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו דאינו חשוד להכשילה עכ"ל וא"כ איך יאמר עכשיו שאמר גרשתיה ועכשיו יאמר ששקר הי' הא אין בעל חשוד להכשילה הר"ן דן אם יש בהיתר נדר מכשול ממזרים למפרע אז דייק דהאשה נזהרת ואפשר בבעל בכה"ג לא יחוש אשר ע"י היתר נדרו יהי' נכשלת אבל להכשיל אשתו באמירת דבורו גרשתיה א"כ הוה דבורו מעשה עיין תוס' גיטין דף ס"ד דיבורא אמרי ואינו חשוד להכשילה. ולא עוד אם הוא חפץ להכשילה אם היא היתה יודעת שלא קבלה גט א"כ מהכ"ת תשמע לדבריו לנשוא לאיש להיות באיסור כל ימיה עיין רא"ש סוף נדרים שבעבור טעם זה אשה שאומרת גרשתני נאמנות שלא תחפוץ להיות באיסור כל ימיה יעו"ש וא"כ דאשה ג"כ אומרת שנתגרשה א"כ אם יבוא ברוב שנים ויחפוץ לקלקלה הלא היא תעמוד ותכחש בפניו אבל כאן הכי יבמה ידעה להכחישו שאינו איטר וגם הלא לא נשאת לאיש בודאי אם המתין עד שנשאת לאיש אחר מי יאמין לו אבל קודם נשואיה טוען שלא יוכל שאת שתנשא נזר באיסור ועיין טעם י"א בסי' קנ"ו בב"ש. (ד) גם יצא אדמ"ו ז"ל בד"ה ומ"ש מו"ח אי ס"ס מהני כנגד חזקת איסור יבמה לשוק והשיג עליו דע"י מעשה חליצה יצאה מחזקת איסור ועדיף ממ"ש תוס' כתובות דף כ"ג בזרק קידושין דאיתרע חזקה יעו"ש. ואני כתבתי במקו"א בעזה"י סברה אחת דדווקא שם שהאיש יכול לקדש ואשה רוצית בקדושין והכסף הי' בו כדי לקדש א"כ בכל אופן הי' יכול להיות במעשה הנ"ל לסתור החזקה הקודמת רק נולד ספק ע"י מקרה אם הי' קרוב לה אז אמרי' דאיתרע חזקה קמייתא דהא נעשה מעשה אשר הי' יכול לסתור חזקה קמייתא וכל הספק הוא רק דנעלם איך נפל הדבר אבל אם יש ספק אי הקידושין המה איסורי הנאה שאין בהם שווי' לקדש בו או יש ספק אם הוא שוה פרוטה איך שייך לומר דנעשה מעשה לסתור החזקה הא על זה אנו דנין אם התחיל מעשה אשר יוכל לסתור החזקה קמייתא ונשאר ממילא החזקה והארכתי שם וא"כ גם כאן יש ספק אי רגל זה שנעשה בו חליצה אם אפשר לסלק בשליפת נעלו איסור יבמה לאיש זר א"כ לא איתרע חזקת איסור ע"י מעשה אשר התחיל בספק אם משכחת לפעול בו ולא מיבעי לשיטת רמב"ן דסובר דחסר לאיטר ימין א"כ פשיטא דיש ספק אם הגברא ראוי' לסלק איסור מיבמתו ואפי' לשאר שיטות דסוברים שבימין דידיה הנאדר בכח יוכל לסלק איסור יבמתו יש עכ"פ ספק אם התחיל המעשה בימין דידיה שאם עשה בימין דעלמא לא יוכל לסלק בו האיסור ודוק. (ה) והוסף אדמ"ו ז"ל לחקור בד"ה ומ"ש מו"ח הגאון לחקור אחרי כי נטל שכרו כפועל ועליו להשלים פעולתו שוב אינו נאמן שלא עשה פעולתו כראוי עכ"ד. ולי התלמיד יש לי הרהורי דברים אמת כי כן חידש הש"ש שמעתא ה' למה לא יהי' נאמן הסופר שלא קידש האזכרות הלא הוא עיקר החזקה כדמות סברת תשובת מיימונית דאפי' בדבר שבערוה נאמן השליח לגלות שלא התחיל דבר שבערוה ותי' דשאני אומן דכל סופרים כותבים ספריהם לשמו יעו"ש וא"כ ה"ה פועל אינו נאמן שלא עשה פעולתו כראוי אבל ביבם עם יבמתו שהתפשר בירושת אחיו אין זה שכר פעולה לפשוט רגל ימינו רק הוא בא בכח ירושה מאחיו ואין הוא פועל שבא בשכרו בעבור פעולה עיין ברמ"א בהל' חליצה. ומבלעדי זה הכי הכרח שיתן חליצה מיד הוא אמר שחפץ לגלות כמה יהי' שכרו כפי העושר אשר הניח אחיו ואז יתחיל ויגמר בפעולתו כי מה שפשט רגל שמאלו לא הוה אפי' התחלה חוץ אם יש אחים פועל שתהי' צריכה חליצה מכל האחים ואם אין עוד אח לא פעל מאומה ומי יכריחו להסיר האיסור מעליה היום דלמא למחר אחר זמן אם יתברר הדבר כמה הניח אחיו מעושר ונכסים ודוק ושמחתי שמצאתי שאדמ"ו ז"ל אמר ג"כ שלא שייך כאן מתוך שנאמן להפסיד שכרו יען שחושב שעי"כ ירויח בעתיד זכיתי לדעתו בעזה"י וטוב העצה אשר יעץ אדמ"ו ז"ל להודיע ליבם שקולר תלוי בצוארו ואם יודע שאמת אותו יחלוץ שנית בלי עיכוב חנם אין כסף ואם לא יחפץ תנשא לבעל השני כי חזי להצטרך דעת הגאון ר"ז עמריך ז"ל ואין כאן מיחוש כלל: