שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן לד
שלומים אלף למחו' הרבני המאור בתורת ראשוני' ואחרונים וידיו רב לו ה"ה כ' הקצין ר' אלי' שענקעל נ"י בק"ק קוטב במדינת גאליצען. אחד"ש אודיעהו כי כבר בקשתי שלא יעמוס עלי כזה מה הוא הנוגע לגדולי פולין להשגיח עליו ולא שמע בקולי אבל אני מודיע לו איזה דבר אשר הוא יקר בעיני לשורש גדול אשר נוגע לענינים חמורים אבל על גוף המעשה לא אשוב עד אשר אדע דבר ברור כי חלילה לי להתערב חוץ אם אדע מגביות עדות כראוי לדבר גדול כזה. שאלה איש א' שהוא משוגע זה לערך שמונה שנה וגם אני מכיר אותו לאיש משוגע בעוד שהייתי בטארנא ונקרא בשם עבער (משוגענער) דהיינו שמקרע כסותו והולך ערום ויצא יחידי בלילה והכל דרך שטות וזה יותר מחצי שנה שלקחו אותו לבית החולים ושכרו איש לעמוד עליו במקל ובשוטים לרדות אותו בכל עת שידבר דברים ישרים ולהשיב על מה ששואלים ואח"כ לאחר ג' חדשים נסעו לאיזה ב"ד וגם זה האיש העומד אצלו במקל נסע ג"כ עמו כדי שישיב בדברים ישרים ושאל המורה המסדר הגט מי הוא האיש הזה והשיב אותו במרמה שהוא א' מקרוביו וגירש את אשתו שמה ושב לביתו והניח אותו בלא שומר והוא נהג בשגעון כאשר בתחלה וגם קודם נסיעתו לגרש הי' אצלו ת"ח וראה שהוא שוטה ממש רק מה שהתירו ב"ד הוא מטעם כיון שזה האיש עומד ובדקו אותו והשיב כהוגן ונשאת המתגרשת לאיש עכ"ל. תשובה הענין חמור מאוד וכמעט לא אוכל להאמין הנהי' כדבר הזה במדינת פולין להתיר א"א ע"י מקל רודף אשר למד לאיש שוטה לאמור תשובה הגונה ובפרט הלא הצריכה האשה להמתין ג' חדשים טרם שנשאת לאיש הכי שתקו גאוני פולין אם לא שנתברר שהי' חלים האיש בשעת הגט וחוששני לדבר שלא להיות בכלל מוציא לעז על הגט ח"ו ע"כ לא אשיב דבר על הנידן הנ"ל רק אחלק לו איזה הערות אשר לדעתי ראוי' להתבונן עליהם לדינא ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י. הנה בכמה מקומות בש"ס השוו חז"ל חרש שוטה וקטן שהמה פטורין ממצות ואינם נענשין על עבירות ואינם משלמים אם הזיקו וכדומה מן הדברים. ונסתפקתי אם הם באמת בסוג ישראלים עכ"פ שגם הם בני ישראל אשר עליהם דבר ד' לקדשם בתרי"ג מצות כי הם זרע האבות אשר נתקדשו בהר סיני לעם סגולה ועבדי ד' רק ע"י שאין שכלם שלם כי חרש שוטה וקטן אין להם דעת שלמה המה כאנוסים שלא יכלו לעשות מצוה כדת וגם לא יענשו אם עוברים עבירה ואין משלמים אם הזיקו כי אונס רחמנא פטרי' ואין לך אונס גדול מזה מי שאין דעתו שלם הוא אונס בכל אשר הוא עושה או נימא בהיפוך דהקב"ה אשר נתן התורה לא דבר רק עם בני דעת שלמה עליהם צוה מ"ע ועליהם הזהיר ממצות ל"ת אבל לחסרי דעת לא הטיל כלל מתרי"ג מצות כי המה חיות בצורת אדם אבל אינם באמת בני אדם כי מה יתרון לאדם מן הבהמה רק שלימות השכל והדעת וחרש ושוטה וקטן אין שכלם שלם ולא נצטוו מפי הקב"ה מאומה ונ"מ אם שוטית אשת ישראל זנתה ומת בעלה אם מותרת לכהן אם נאמר דגם שוטית בכלל תרי"ג מצות רק מזיד שלה נחשב לאונס אבל עכ"פ נעבדה בה עבירה באונס ואשת ישראל שנאנסה אם מת בעלה נאסרה לכהונה אבל אם נאמר דתרי"ג מצות לא נאמרו אלא למי שהשכל שלם א"כ שוטית שזנתה לא נעשה בה עבירה כלל א"כ אם מת בעלה מותרת לכהן או אשת כהן שוטית שזנתה ונשתפה אז מותרת לבעלה דלא נקרא אחרי אשר הוטמאה וצע"ג. ונלע"ד לחקור דלענין הל"ת היינו לענין פעולת עבירות נכנסו גם חרש שוטה וקטן כמו ישראל גדול בן דעת רק אם יעברו לא יענשו דמזיד שלהם נחשב כשוגג או כאונס ואונס רחמנא פטרי' אבל לענין מ"ע לא הוי עליהם חיוב כלל כי ד' לא הטיל המצות שיעשה אותם חרש שוטה וקטן ואבאר הדבר בעזה"י. הלא מלבד שהשכל גוזר כי זרע יעבדנו שגם הקטן הוא בכלל נפש מישראל שלא יתגאל בכל תועבת ד' מפורש יוצא בגמ' סנהדרין דף נ"ה ע"ב דאם בת ישראל מג' שנים ולמעלה שקבל אביה קידושין בעדה זנתה עם בהמה הגם שהיא פטורה הבהמה נסקלת ופריך הגמ' אי בעינן קלון וגם תקלה מאי תקלה איכא כאן ומשני הגמ' כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה עלה דידה חס אבהמה לא חס וכ' רש"י בד"ה תקלה ליכא וז"ל דלאו בת עונשין היא והרי היא בכלל שוגג עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דמזיד שלה הוי רק בכלל שוגג והגמ' משני דנחשבת כמזיד רק הקב"ה חס עלה וויתר נגדה העונש אבל עכ"פ נראה ונגלה דגם קטנה בכלל אזהרת הלאו שלא תעבור עבירת זנות וכן משני הגמ' שם דבהמה נסקלת אם בעל אותה בן ט' שנים כיון דמזיד הוא תקלה הוא רק התורה חם עליו וא"כ מהא דקטן וקטנה נכנסו בכלל איסור הלאוין נדע דגם שוטה וחרש נכנסו בכלל אזהרת הל"ת דאל"כ בגמ' שבת בריש פ' מי שהחשיך חקרו מי שהחשיך עליו ובידו כיס מעות ואצלו חרש שוטה וקטן למי יתן כיסו ואמרו שוטה וקטן יתן לשוטה דקטן אתי לכלל דעת ולא אמרו יען דקטן הוא עכ"פ בכלל האזהרה ושוטה אינו בכלל אזהרה אלא פשיטא דגם שוטה בכלל אזהרת שמירה רק אם עבר אין עליו עונש כמו הקטן שהוא כלל אזהרת שבת ואם עבר לא יענש ובחרו ליתן לשוטה דקטן בוודאי יבוא לכלל דעת וכן שוטה וחרש יתן לשוטה דיש לחרש עכ"פ מקצת דעת וחרש וקטן שוה עיין ברמב"ם בפ"כ דשבת א"כ ברור דגם על חרש שוטה וקטן ניתן הל"ת אזהרת איסור רק אם עברו לא יענשו דהמה שוגגים ובעבור כן אין נותנין לקטן או לחרש ושוטה נבילות בידים עיין בהרה"מ פ"כ שאסור ליתן להם הכיס בשבת דהוי כנותן להם בידים נבילות ועיין מג"א סי' רס"ו יען דמכשילם לעשות דבר האסור להם כמו שאין רשאין ליתן לישראל מכשול שיעשה איסור בשוגג וכן מבואר בדגול מרבבה יו"ד סי' קנ"א שמזיד קטן שוגג הוא ודומה לישראל גדול שוגג לענין מצווין להפרישו אבל לישראל גדול אין מצווין להפרישו ודוק. ובזה יומתק להבין דברי טור או"ח סי' רס"ו דכ' אם יש עמו חמור יתן לחמור ולא יתן לחרש שוטה וקטן וסיים וז"ל כיון שהם אדם כמותו עכ"ל והרמב"ם כ' בפ"כ דשבת וז"ל ואינו נותנו לא' מאלו מפני שהן אדם מישראל עכ"ל ולמה שינה הטור וכ' כיון שהם אדם כמותו וצע"ג אך גילה בזה שלא נימא שכל מעלתם הוא מפני שהם עכ"פ זרע ישראל וטובים מהחמור אבל גם הם אינם נזהרים בעבירות קמ"ל מפני שהם אדם כמותו עכ"ל מה הוא נזהר בעבירות שבת אף חש"ו נזהרין מחילול שבת רק עונש אין להם כי מזיד שלהם שוגג הוא ודוק. וגם ראי' דחש"ו בכלל אזהרת כל ל"ת שבתורה דאם הם לא נזהרו בכל הל"ת א"כ תהי' שחיטתם כשחיטת נכרי שהוא נבילה דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול משחיטתו עיין ברא"ש פ"ק דחולין וה"ה אי חש"ו אינם מוזהרין מלאכול נבילות א"כ שחיטתם יהי' נבילה ומדמצינו דשחיטתם כשרה אם אחרים רואים שלא קלקלו בשחיטתן מוכח דנזהרו בלאו דנבילות והויין בני זביחה ודוק. וכן נ"ל ראי' מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מלכים ה' ב' וז"ל ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות עכ"ל ולא כתב לפי שלא נצטוו אלא אפי' בבני נח אמרי' שנצטוו בכל ז' מצות שלהן שלא לעבוד ע"ז וכדומה שהם עבירות ב"נ ואזהרתן זו היא מיתתן עיין סנהדרין בגמ' [נ"ח ע"ב] וברמב"ם שם רק לגדול ופקח עונשין אבל חש"ו אין עונשין אותן אם עברו אבל הם בכלל הציווי שאסור להם לעשות אותן עבירות רק לא יענשו אם עברו ודוק. אמנם בענין רמ"ח מצות שהם בקום ועשה אשר הדין אם אומר אדם מישראל לולב שאינו נוטל תפילין שאינו מניח סוכה שאינו עושה שכופין אותו לעשות המצות ומכין אותו עד שתצא נפשו עיין כתובות דף פ"ו ועיין תו' נזיר דף כ"א והיינו כפיי' לעשות המצוה אבל אם עבר זמן היום המצוה אין לוקין אותו דאין עונשין על ביטול מ"ע והוא ההיפוך מן העבירות היינו ל"ת דשם אין לוקין קודם העבירה רק אחר העבירה לוקין אותו מלקות ל"ט ועיין סנהדרין דף ע"ג הרוצה לחלל שבת אין מצילין אותו בנפשו ועיין בספרי מ"ח ח"ב על או"ח סי' כ"א. וא"כ י"ל כשם שאין עונשין לחש"ו אם עבר עבירה לא עונש מלקות ולא עונש מיתה ה"ה אין כופין לחש"ו שיקיימו המצות בקום ועשה דג"ז בכלל עונש ללקות אותו על שלא חפץ לקיים מצות הבורא ואין חש"ו בר עונשין ודוק. ואסברא טעמא דמלתא דזה כלל גדול בתורה דפקודת ד' שלא לעשות עבירה וגם מצות ד' לעשות מצות הם סגולת הנפש ומאור הנשמה להגיע לתכלית אשר הכין ד' וע"כ ראינו שקב"ה נתן לב"נ ז' מצות ולבני ישראל מצות הרבה ולכהנים ריבוי במצות כחז"ל שאני כהנים שריבוי בהן הכתוב מצות יתירות א"כ הכל רק סגולת הנפש כפי מה שראו עיניו של הקב"ה כפי ערכם ליתן להם מצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וראה ראינו בתוה"ק יש מצות אשר הם רק אם חפץ אדם בהם יעשה אותם ואם לא יחפוץ יניח אותם מלעשותם למשל מצות ציצית אם לא יחפוץ לא ילבש בגד של ד' כנפות ולא יקיים מצות ציצית כל ימיו או לא יקנה לו קרקע ולא יעלה לרגל כל ימיו עיין פסחים דף ג' או יכניס תבואתו דרך גגות וקרפי' ולא יתחייב במעשרות עיין ברכות פ"א רק הוא דרך חסידים הראשונים שעשו פעולות להכניס עצמם בחיוב כדי לזכות למצות הרבה ועיין פלתי סי' ס"א לזבוח זבח ליתן מתנות כהונה כי רוב מצות אשר יעשה האדם הוא סם חיים לנשמות טהורות. וכן הי' באפשרות שהקב"ה הי' נותן התורה כל תרי"ג מצות רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת להגלות ולהודע במה יזכה האדם נפשו ואם יחפוץ להיות מהקרובים אל ד' ויקדש בם ואם יניח אותם ולא יחפוץ בברכה לא יענש עליהם לא על עבירה ולא על עזיבת המצות רק הקב"ה לא עשה כן רק הטיל על ישראל עול גדול כחז"ל מצות לאו להנות נתנו ופי' רש"י ר"ה דף כ"ט וז"ל אלא לעול על צוארנו עכ"ל שיהי' מוכרח לקיים מ"ע ואם לא יחפוץ לעשותם ויאמר לולב שאינו נוטל סוכה שאינו עושה תפילין שאינו מניח כופין אותו עד שתצא נפשו ואם כבר עבר זמן קיום עשה ענש יענש בידי שמים וכן בעבירות הל"ת אם עבר העבירה יענש או בקרבן על שוגג או מלקות או מיתה אם עבר במזיד זה הוא העול על בנ"י שנעשה מחוייב בדבר שמוכרח לעשות המצות ומוכרח למנוע עצמו מן העבירות ואפי' המצות דרשות כגון ציצית ענש יענש בעידן ריתחא כחז"ל כנודע. אך כ"ז בישראל גדול ופקח עליהם הטיל הקב"ה העול הגדול להיות מוכרח לעשות מצות ויהי' מוכרח למנוע עצמו מעבירות ואם לא ענוש יענש או בידי אדם או בי"ש כמבואר אבל לחש"ו אשר זרע קודש מחצבתם איש מהם לא נעדר מבית ישראל וניתן להם תרי"ג מצות בכלל ובפרט כי המצות הם סגולת נפש מישראל ועבירות הם תועבות לנפש מישראל ויש לחש"ו ג"כ תכלית התרי"ג מצות רק יען כי חש"ו אינם בשלימות השכל והדעת לא נתן הקב"ה עליהם העול להיות מחוייבים לעשות אותם בע"כ רק הם לפניהם רשות אם ימנעו עצמן מעבירות ויקיימו המצות יש להם שכר טוב בעמלם אבל לא יענשו לא מב"ד ולא בי"ש אם לא ימנעו עצמם מעבירות וגם אם לא יקיימו המצות כי התרי"ג המצות רשות הוא אצלם ודוק. תמצית הדברים שחש"ו כל זרע בית ישראל הם זכו בזכות תרי"ג מצות ויש להם שכר בקיום המ"ע וגם שכר אם נזהרין מהל"ת שלא לעשות תועבות אשר מטמא נפשותם מפעולת אשר מזיק לנשמת ישראל בקדושתו ולנפש כהן בקדושתו אבל אין התרי"ג מצות עול על צוארם לכפות אותם במלקות עם עברו הל"ת או להכות אותם כדי לקיים העשה כי אצלם הוי התרי"ג מצות רשות וכמו שהנשים אינן מחוייבים במ"ע שהז"ג אבל בכ"ז אם מקיימים מ"ע הנ"ל מקבלים שכר על התקרבות במצות ד' ודוק. וכ"ז אם אנו חוקרים אם חש"ו שוו לבהמות וחיות הארץ אשר אין עליהם שום סגולת הנפש לא ממ"ע או אזהרת הל"ת מן דברים המתועבים אז אמרי' כי חש"ו הם ממקור ישראל גם עליהם נאמר אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמצות קו"ע הם סם חיים לנפשם בעוה"ב להיות צרורה בצרור החיים וכל העבירות הל"ת הם סם מות לנפשות חש"ו וא"כ החש"ו הם בר מצות ובר ל"ת ודוק. אמנם אם אנו חוקרים אם יוכל להיות שליח במצות להוציא אחרים י"ח כגון אם יתפלל לפני העמוד והצבור שומעים אם יוצאים בתפלתו אם לא או אם תוקע בשופר ומתכוון להשמיע שיצאו אחרים אז אמרי' דאחרים אינם יוצאי' ע"י יען דהוא אינו מחוייב בדבר דאצל החש"ו הוי קיום מ"ע רשות ואצל גדולים הפקחים הוי הקיום מ"ע חיוב ואין האיש אשר אינו מחוייב בדבר שאצלו הויין המ"ע רשות יכול להוציא אנשים אשר אצלם הוי קיום מ"ע חיוב שמוטל על צוארם לקיים מ"ע הנ"ל. ובזה יובן דברי רבינו הקדוש במתני' בר"ה חש"ו אין מוציאין רבים י"ח זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא רבים י"ח רמז בזה הגם דחש"ו המה בני מצות דגם להם ניתן המצות ויש להם שכר טוב בעמלם בכ"ז עכ"פ אינם מחוייבים דלא הוטל עליהם לעול שמוכרחים לקיים המצות ומי שאינו מחוייב בדבר רק הוא רשות אינו יכול להוציא רבים י"ח כי הם מחוייבים והחש"ו אינם מחוייבים והבן זה. וראה בלשון הרמב"ם פ"א דברכות ה' י"א וז"ל הי' המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת לא יצא י"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב מה"ת כמוהו עכ"ל ועיין בכ"מ שם ותיבת כמוהו הוא כשפת יתר דהרי די אם אמר שהוא מחוייב מה"ת מהו כמוהו והוא פלא אלא רמז שצריך לשמוע מפי שהוא מחוייב מה"ת כמוהו כמו שעליו המצות בעול שמוכרח לעשות אותם. וגם בה' שופר פ"ב ה"ב כ' וז"ל כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב י"ח לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא עכ"ל הרי שהשוה קטן וה"ה חרש או שוטה שאינו מוציא רבים דומי' דאשה שמצות רשות אצלם ולא חיוב. ונכון בעיני מה שדקדקתי במקו"א למה נקט רבינו הקדוש כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא רבים י"ח ולא נקט מי שאינו מצווה על הדבר ולפמ"ש רמז דחש"ו הם ג"כ מצווים בדבר מפי הגבורה לעשות המצות ולמנוע מעבירות רק לא הוטל הדבר לעול על צוארם ועל גדולים פקחים יש חיוב מן תרי"ג מצות ורמז רבינו מי שאינו מחוייב בדבר אף שמצוה בדבר אין מוציא רבים המחוייבים בדבר בתורת עול ודוק. ולדעתי יובן לי בזה דברי רש"י בחגיגה דף ג' ע"ב בד"ה איזה שוטה שכ' וז"ל איזה שוטה דאמר בכ"מ שפטור מן המצות ומן העונש עכ"ל ונפלאת בעיני שכ' רש"י שפטור מן המצות דהוי המשמעות שאין עליו חיוב לעשות מצות ה"ה הו"ל לפרש שפטור מן העבירות שאין עליו אזהרה שלא לעשות עבירות והי' לרש"י לפרש שפטור מן המצות ומן עבירות אבל מה שפי' ופטור מן העונש משמע אם עבר עבירה אין עונשין אותו אבל עכ"פ מונעין אותו מעבירה א"כ אינו דומה לפטור מן המצות דמשמע דלא מבקשים אותו לעשות המצות וצע"ג. ולפמ"ש נכון מאוד דחש"ו הם מזרע ישראל זרע קדש המה עכ"פ בר עבירות ובר מצות כי היא סגולת נפשם למנוע מעבירות אשר מטמאים את הנפש וגם מתקרב אל ד' בהמצות אשר יעשה אותן האדם וחי בהם וע"כ ראוי למנוע אותם מכל פעולת עבירות דהא אותם הפעולות הם מתועבות בעיני ה' אם יעשה אותם בר ישראל רק אם עברו אותן העבירות לא יענשו אבל במצות שאינם בני מצות אף אם יעשו אותם לשם ד' יקבלו שכר אבל עכ"פ אין כופין אותם לעשות דהא אינם מחוייבים לעשות אותם בעול על צוארם לכן כ' רש"י פטורין מן המצות ומן העונש כי בעבירות נתהוה עכ"פ מעשה העבירה וראוי למנוע מהם רק אם עברו פטורין מעונש אבל אצל המצות פטורין לגמרי כיון שמצות אצלם כרשות ובוודאי צריך כוונה אצלם שאפי' אם בישראל גדול ופקח מצות א"צ כוונה היינו דסתמא לשמה כיון שהוא מחוייב בדבר אבל חש"ו שאינם מחוייבים לא הוי סתמא לשמה אלא צריך לכוון בדבר וחש"ו אינם בני דיעה עיין רש"י במתני' ריש חגיגה דף ב' בד"ה חש"ו שכ' וז"ל דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מן המצות עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו יען שהם אינם בני דיעה לכן פטורין מן המצות דמה אחפוץ להכריחם על פעולת המצות אם לבם בל עמם והבן זה ואין לפרש ולומר דמ"ש פטורין ממצות היינו מכל תרי"ג מצות ופטורין מן העונש היינו הן על שעברו עבירות והן על שלא קיימו המצות זה שיבוש דא"כ אם פטורין מכל תרי"ג מצות למה לנו להשמיע עוד שפטורין מעונש אם מתחלה הותר הרצוע' שלא נצטוו כלל שלא לעבור עביר' או לקיי' המצוה ועיין ברמב"ם פ"א מנזירות הי"ב שכ' וז"ל ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירות שעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בר חיוב עכ"ל הכוונה השכור הוא בוודאי בר עבירות דהא ישראל גדול הוא רק אינו בן חיוב דשכרותו של לוט עשה אותו כשוטה דהוי בר עביר' ובר מצו' אבל לא הוי בר חיוב ודוק. המורם מזה דיש חילוקי דינים (א) דחש"ו המה נכנסים בכלל ישראל להיות מקודשים בתורת ד' אם יעשו מרצון נפשם קיום מ"ע יקבלו שכר על הדרישה ואם יבדלו עצמם מן העבירות אשר שנואים בעיני ד' יקבלו שכר על הפרישה כי גם הם מעם סגולה לד' (ב) אם יזידו ברצון נפשם שלא לקיים פעולת מ"ע וגם אם ימרודו לעבור כל עבירות החמורות כקלות לא יענשו לא בידי אדם ולא בידי שמים כי אצלם ניתן רשות מהקב"ה להתקרב אצלו בקיום מ"ע והתרחקות מעבירת הל"ת אבל אם לא יתקרבו אל ד' לא יענשו כלל וכה"ת כולה אצלם כדבר הרשות כפי חפץ לבם כי המה בר מצות אבל לא בר חיובים (ג) אם חש"ו יחפצו לעשות עבירות בשאט נפש ויש בידינו למנוע מהם עבירות שלא יוכלו לעבור אותם וכ"ש אם יעברו העבירות על ידינו שאנחנו נהי' מסייעים ועוזרים ליתן להם לעבור עבירות היינו אם חש"ו אוכל נבילות מצווים להפרישו ומכ"ש שלא ניתן בידו נבילות כדי שיהי' להם לאכול היינו הפלוגתא בגמ' אי קטן אוכל נבילות הב"ד מצווים להפרישו וספי להו בידים לכ"ע אסור דהא המה בר עבירות כי מזרע ישראל המה רק לא ניתן לעול ואינם מקבלים עונש והוי רשות בידם לעשות כאות נפשם אבל עכ"פ בעשיית עבירות יתרחקו נפשם מד' כי יתגאלו בתועבות אשר לא יעשה מזרע קודש וע"כ נחשב לתקלה בסנהדרין דף נ"ה שתסקל הבהמה אם נבעלת מקטן וכן אסור ליתן לחש"ו הכיס בשבת דחילול שבת תקלה הוא להם אף שלא יענשו כלל דעכ"פ המה בר עבירות טוב ליתן לחמור ונכרי דהמה לאו בר עבירות (ד) בקיום המ"ע פטורין ואין לנו לכופם אפי' בדברים לקיים המצות כי אצלם לא שייך לומר מצות א"צ כוונה ומה בצע אם לבו ומחשבתו בל עמו בעשיית המצוה וגם כשם שאין כופין לנשים לעשות מ"ע שהז"ג כך אין כופין לחש"ו לקיים מ"ע כי על דבר הרשות אין כופין אפי' בדיבור קל אבל על עבירות ראוי למנוע אותם שלא יפול מב"י נדח שיהי' על ידו נעשה אשר שנא ד' ודוק. ואבוא היום אל העיון לבאר הקו' הגדולה אשר הרגיש הגאון הנב"י במדה"ת או"ח סי' א' על שי' הר"י והרא"ש דפי' דהא דשחיטת נכרי נבילה מטעם דכתוב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אתה אוכל מזבחו לאפוקי מי שהוא נכרי אסור לאכול משחיטתו דאינו בר זביחה ע"ש וא"כ מדמכשיר במתני' שחיטת חש"ו ע"כ דקטן הוי בר זביחה הגם דאינו מצוה על הזביחה דמותר לו לאכול נבילות וא"כ למה פסלי' תפילין שכתבן קטן שהגיע לחינוך אפי' יען דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה יכתוב וקטן אינו מחוייב בקשירה לכן פסולה כתיבתו מ"ש מזבחת ואכלת דדרשי' מי שהוא בר זביחה מותר לאכול ואעפי"כ מהני זביחת קטן ונהפוך הוא בתפילין שהוא עשה יש עכ"פ מצות חינוך ולא בל"ת ע"ש שהאריך ונדחק מאוד יען דבנבילה אסור ליתן לו בידים והוא פלא בעיני שזה מצות אביו אבל עכ"פ הקטן אינו בר זביחה וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעה"י ואקדים דרמב"ם במנין המצות מצוה קמ"ו כ' וז"ל לשחוט בהמה חי' ועוף ואחר יאכל בשרם שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך עכ"ל כ' עליו הראב"ד וז"ל א"א זו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עכ"ל וכ' עליו מהר"י קארו שם וז"ל נראה שטעמו מפני שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל היא לאו הבא מכלל עשה לא תאכל אבר מן החי ולא נבילה אכן שחיטה אכול וי"ל לדעת רבינו שהוא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או שישחוט לו אחר עכ"ל ובחיבורו פ"א מה' שחיטה ה"א כ' הרמב"ם מ"ע שישחוט מי שירצה לאכול עכ"ל וכ' הכ"מ וז"ל כ' מי שירצה לומר שאינו מצוה שחייב אדם לעשותה עכ"פ כמו תפילין ציצית שופר לולב וסוכה עכ"ל והדבר ופלא שנקט ציצית הלא ציצית מצוה דרשות ולא דמי לתפילין סוכה ולולב שהם מ"ע מחוייבת שמי שלא מניח תפילין מעולם הוי פושעי ישראל בגופו אבל מי שלא לבש טלית מעולם הוא צדיק גמור רק בעידן ריתחא נענש וצע"ג. אבל דבר גדול דבר הגם דיכול אדם לעשות כל בגדיו מג' כנפות ולא יבוא לחיוב ציצית אבל יוכל להביא עצמו לידי חיוב אם ילבש בגד ד' כנפות ולא משכחת שיקיים מצות ציצית אלא אם מחוייב בו היינו אם לובש בגד של ד' כנפות ואז הוי ציצית חיוב כמו סוכה ושופר ותפילין אבל מצות שחיטה הוי מצות רשות אפי' אם עוסק בשחיטה לא הוי עליו חיוב לגמור השחיטה אם ירצה יפסיק באמצע השחיטה ולא ימצא לו עון בזה לאמור שלא קיים מצות שחיטה דתורה אמרה רק וזבחת ואכלת מי שיחפוץ לאכול בשר יעשה נטילת נפש של הבהמה או בעוף בשחיטה וזה שרמז הכ"מ שרמב"ם מרמז שהם מ"ע של שחיטה נשאר תמיד למי שירצה אבל לא משכחת שתהי' מ"ע אשר מחוייב אדם לעשות עכ"פ כמו תפילין וציצית דמשכחת בם חיוב דאם ילבש בגד של ד' כנפות אז ע"כ מוכרח בקיום מ"ע של ציצית ולא משכחת קיום מ"ע של ציצית רק כשהוא חובה עליו אבל שחיטה הוי רק מצוה כשירצה והבן זה מאוד בעזה"י. ולפ"ז אני אומר דשחיטה מהני ע"י חש"ו דהא גם הוא מזרע ישראל אשר ד' חפץ ממנו לקיים שחיטה אם אוכל בשר יעשה נטילת נפש הבהמה ועוף ע"י שחיטה ואטו יש מצוה יותר על גדול ופקח מזה שיקח החיות מבהמה והעוף בדרך שחיטה ע"כ הוי החש"ו בר זביחה כמוהו. וכ"ת דחש"ו המה במצות שחיטה רק רשות ולא בא עליהם המצות בתורת חינוך ז"א דגם הגדול ופקח אין המצות שחיטה עליו מצוה מחוייבת רק רשות למי שיחפוץ לא ישחוט לעולם א"כ קטן וגדול שם הוא במצות שחיטה ומה שקטן מותר לאכול נבילות וגדול אסור לאכול נבילות הוא סוג איסור אחר כמו אכילת חזיר וחלב אבל לענין הנוגע בכח מצות שחיטה שוה לו הקטן להיות בר זביחה כמו הגדול ולכן אפי' לכתחילה כשר מדאורייתא שחיטת חש"ו אם אחרים רואים. אמנם במצות תפילין הוא מצוה מחוייבת לא די שמי שמניח תפילין עושה מצוה אלא מי שאינו מניח הוא פושע ישראל בגופו כי כל איש מישראל הוא מחוייב להניח תפילין בזרועו ובראשו דתורה אמרה וקשרתם שהוא ציווי שהקב"ה מצוה שמחויב כל איש מישראל לעשות קשירה הנ"ל אבל לחש"ו לא צוה ד' שהוא מחוייב להניח תפילין ואם אומר תפילין שאינו מניח אין כופין אותו אף אם ברצון נפשו הניח תפילין עשה מצוה דהוא ג"כ מזרע ישראל אשר הוא בר מצות תפילין ויקבל שכר מעם ד' אלקי ישראל על שקירב עצמו להדבק בו ובמצותיו אבל עכ"פ אינו בר חיוב בקשירה כמו חבירו ותורה אמרה מי שהוא מחוייב לקיים וקשרתם הוא בר כתיבה לאפוקי חש"ו עליהם לא ניתן החיוב וקשרתם על דרך שאמרו במתני' כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא רבים י"ח ואקוה שמקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו והבן זה. וראיתי בתב"ש סי' א' ס"ק מ"ט דהשיג על הלבוש דכ' הטעם דכשר שחיטת חש"ו אף דאינם בר זביחה הוא מטעם שעושים ע"ד גדול והוא פלא דמבואר בתו' חולין דף י"ב דאחרים רואין לא הוי כגדול עומד ע"ג והגאון תבו"ש משיג עוד דא"כ יהי' שחיטת קוף כשר באחרים עומדים ע"ג ועוד א"כ יהי' חש"ו כשרים לכתיבת תפילין אלא ביאור הטעם דאסור ליתן להם נבילה בידים וכן בסנהדרין נקרא מזידין בדף נ"ה ע"ש שהאריך. ואני אומר עפר אני תחת רגלי קדושת תורתו דמשום שגדול אסור לו ליתן לחש"ו נבילות לא נקרא בר זביחה דאין זה מצות שלהם רק מצות אב כמו שיש מצות אדון שישבות בהמתו ועבדו בשבת דאין זה מצות עבד או הבהמה רק קיום מצות האדון ועיין ברה"מ פ"כ דשבת אך העיקר דבשחיטה המה בני זביחה כמו גדול הפקח דבשחיטת חולין לא נקרא שום אדם בר חיוב על השחיטה רק בר מצות שחיטה וגם החש"ו הם בני מצות שחיטה אבל בתפילין הוי הגדול מחוייב בדבר וחש"ו הוי רק בני מצות תפילין ולא בני חיוב תפילין ע"כ הם פסולים ודוק. ואחרי כתבי זאת ראיתי לפמ"ג או"ח בהקדמה כוללת ח"ב אות א' שהבין דחש"ו הם בני מצות ומה שאין להם עונש הוי יען דאין להם דיעה והוי אנוסים ואונס אין לו עונש ולפמ"ש אין הטעם דהוי אנוסים דא"כ יהי' מוכרח להצילם מעבירות ובאות ב' חקר אם חרשת נבעלת נפסלה לכהונה יען דבני מצות נינהו רק אי"ל עונש דאונס היא אבל עכ"פ אסורה ולדעתו אין כאן שום אונס רק אצלה כל תרי"ג מצות רשות בלי הכרח אבל עכ"פ עבירה היא שנעשית דהיא בת ישראל אשר נאסר עליה זנות אבל לבעלה ישראל תהי' מותרת ושוטה שזנתה לא מעלה מעל אפי' בבעלה כי היתה דעתה מוטעת אבל לענין חייבי לאוין נעבד בה עבירה ובאות ג' כ' וז"ל ועדיין יש לעיין באו"ח סי' ל"ט סעיף א' קטן פסול לכתיבת תפילין דאין בכלל וקשרתם ואפ"ה כשר לזביחה באחרים רואים וצ"ל דמ"ע קו"ע רחמנא פטרה לקטן לגמרי משא"כ ל"ת קטן חייב אלא דלא בני דיעה הוו ואת"ל פטור מ"מ אחרים אסורים ליתן לו דהוי בר זביחה עיין ש"ך יו"ד א' כ"ז ע"ש לפ"ז תפילין שכ' חש"ו וגדול עומד על גביו דהוי לשמה אי פסולים המה דדמי לנקטעה ידו כמ"ש המ"א ל"ט ה' דכשר לכתיבת תפילין דגברא בר חיובא הוא ופומא הוא דכאיב לי' ול"ד נקטעה ה"ה נולד כך ה"ה כאן ומה שאין מוציאים אחרים דלא בני שליחות הוו וגם ערבות ל"ש בהו ולאו בני דעה נינהו מקרי אינן מחוייבים בדבר מ"מ בני מצות הוו כאמור עכ"ל מאוד נפלאת בעיני אי הטעם משום לאו בני דיעה או לאו בני שליחות למה אחז"ל כלל כל שאינו מחוייב בדבר והטו"א נתקשה שם בפי' תיפוק לי' דלאו בני דיעה נינהו ותי' דנ"מ בגדול עע"ג ומזהירו ואעפ"כ לא מהני ע"ש והגם שבחי' הפלאתי עליו דכאן לא שייך גדול עע"ג מהני דלא מוכח מחשבתו להוציא רבים כמו בגט שכותב השמות של בעל והאשה ומקום עירו ועירה אבל מעולם לא עלה על הדעת דנאמר דחש"ו המה בני מצות כגדול רק דלא הוויין בני שליחות ובני דיעה ובני ערבות וביותר שחקר להכשיר תפילין של חרש בגדול עע"ג ולדעתי ברור כשמש בעזה"י דבר מצוה הוויין בשחיטה אבל לא בר חיובין נינהו ובזה הכל נכון דתפילין שכתבן חרש פסולים מדאורייתא כנלע"ד באמת תל"י. ואבוא על הספק אם אשת ישראל שנשתטית וזנתה ומת בעלה אם היא מותרת לנשא לכהן ולפמ"ש חש"ו לא הוויין כבהמה אשר אין להם עבירה ומצוה נהפוך המה מקודשים בסוג קיום המצות גם בסוג מניעת התועבות המה העבירות רק מנע ד' מהם העול להיות נענשים על המ"ע אם לא יחפצו לקיימם וגם אין נענשים על העבירות שעשו אבל מעשה תועבה גם אצלם הוי פעולת עבירות א"כ אסורה לנשא לכהן כך נלע"ד להלכה בעזה"י. אחרי הדברים שכתבתי ראיתי בתשו' שיבת ציון שנתקשה על דברי אביו הנב"י שמכשיר שחיטת קטן יען שקטן אוכל נבילות הב"ד מצווין להפרישו או ספי' בידים אסור נתקשה א"כ חרש וחרשת דמותר אפי' לספות בידים כדמוכח ביבמות דף קי"ד וא"כ למה כשר שחיטת חרש ע"ש שהאריך ולפמ"ש דשחיטה הוי מ"ע דרשות גמור הוי חרש בר זביחה כמו גדול פקח דעכ"פ החרש הוי מזרע ישראל ובפרט לפי דברי טו"ז יו"ד סי' א' ס"ק טו"ב וק"ל. ואגב גררא אזכיר מה שראיתי שם בשיבת ציון סי' ד' הג"ה שהפליא הפלא ופלא על הרמב"ן במלחמות סוכה פ"א שכ' וז"ל וכן בתפילין ראוי לחוש שמא לקח קלפים מכל אדם וכ' או שמא כתבן מין ומשומד וחש"ו למכרן וזה לקח מהן ועוד שמא מן הספרים שנכתבו להתלמד לקח פרשה זו ומכרה לשם מזוזה ועוד הם עצמם וכי אין הסופרים עשויין להתלמד בהן בכתיבה ותיקוני הלכות שבתפילין ומזוזות ועוד שמא פרשיות הללו למזוזה כתבן ועשה מזוזה תפילין ואין לשמה של מזוזה כשר לתפילין לפי שהוא מקדושה קלה לחמורה אלא ש"מ לפי שאינם צריכין עיבוד וכתיבה לשמה הן נקחין מכל אדם עכ"ל והתפלא הגאון כיון שיש לחוש שכתבן מין ומשומד וחש"ו א"כ מאי מהני דלא צריכין עיבוד וכתיבה לשמה עכ"פ הא לא כתבן בר קשירה והוא קו' קשה כברזל וצע"ג. ונלע"ד ליישב דלכאורה י"ל מאי קו' שמא לקחן האי תגר ממין ומשומד או חש"ו נימא כאן נמצא וכאן הי' וע"כ הוא כתבן והוא בר קשירה ובר כתיבה ומהכ"ת ניחוש לכתבן איש אחר אשר אינו בר קשירה ובר כתיבה וכ"ת דהאי תגר אומר שלקחן נימא פה שאסור הוא פה שהתיר שאומר שלקחן מסופר ישראל כשר במגו דאומר דהוא כתבן ונאמן. אמנם אי תפילין צריכין עיבוד וכתיבה לשמן ולא מהני אפי' אם הוא כתבן דדלמא לקח קלפים שאינם מעובדים לשמן וגם כ' שלא לשמן דהא התגר אינו מוחזק לנו לסופר נאמן וא"כ אי אפי' אמרי' כאן נמצא וכאן הי' ג"כ יש ספק אי התפילין כשרין וצריכין עכ"פ לברר לשאול את פיו אם בקי בדיני עיבוד וכתיבה לשמה דהא הי' לעור חזקת חולין ולא שתהי' מקודשת בעיבוד לשם תפילין להיות כלי קדושה ואם הוא יאמר לנו שאינו בקי רק לקחן מאיש אחר א"כ ק' דלמא לקחן ממין ומשומד או מחש"ו דהא ע"כ אף שכאן נמצא ביד התגר כאן לא הי' מתחלתם דהוא אינו יודע מעיבוד וכתיבה לשמן אבל אי לא צריך עיבוד וכתיבה לשמן א"כ כיון דחזי' דתפילין נכתבי' כהוגן א"כ ליכא דבר להתעורר לבדוק אותו מאי תאמר הא העור היתה פ"א בחזקת שלא מעובדת הא חזי' דהיא מעובדת ואי שהי"ל חזקה שאינה מקודשת לתפילין הא לא צריכין עיבוד לשמה וא"כ נוכן לומר כאן נמצ' וכאן הי' ולא חיישי' כלל שמא כתבן חש"ו שאינם בני קשירה דהא נמצאו ביד בר קשירה וכ"נ וכאן הי' והם כשרים בלי בירור ואפי' מגלה לנו שלא יוכל לכתוב תפילין בעצמו רק לקחן מאיש יודע לכתוב נאמן במגו דפה שאסר הוא הפה שהתיר ודוק דברי הדש"ת. ואיידי דאיירי אעתיק דברי מחידושי ירושלמי פ"ק דתרומו' וז"ל ריב"א ר"ח בשם ר"י חלוקי' על השונה הזה מהו כדין אתאי דר"י דתרומות כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דקדושין ודר"י דגיטין כרבנן דקדושין דתני' חשו"ק שקידשו אין קדושיהן קדושין ר"י בנו שריב"ב אומר בינן לבין עצמן אין קדושיהן קדושין בינן לבין אחרים קדושיהן קדושין עכ"ל ולכאורה יפלא בינן לבין עצמן אפי' בגדולים ופקחים לא מצינו דקדושין צריך עדות ולמה נקט חשו"ק. ונלע"ד לבאר בעז"ה בגדולים ופקחים אם רואים קדושי כסף או קדושי שטר וביאה אפי' המקדש ומקדשת לא קראו אותם להיות עדים על קנין קידושין רק המה ראו מעשה קידושין מהני ולא עוד אפי' התרו העדים בהם שלא וקדשו זא"ז כי הם אינם חפצים להיות עדים בדבר אעפ"כ כיון שראו המעשה קידושין אשר עשו עם האשה ראיות העדים פעלו הקידושין אבל חשו"ק אשר אין להם דעת שלימה רק עם גדולים עומדים ע"ג ומכוונים להשלים עמהם להסתכל עליהם לעשות המעשה על אופן הנאות והטוב כדין וכד אז מהני מחשבת העדים על מעשה חשו"ק אבל אם החשו"ק אינם מסתכלין על העומדים שם שיהי' עושין מעשה על דעת הגדולים והפקחים רק עושים לעצמם מה שלבם חפץ אז אין דעת חשו"ק שלם להיות מהני מעשיהם דהא אין לעצמם דעת שלם וזה אמרו בירושלמי שריב"ב מחלק אם החשו"ק עסקו להם בקידושין כאות נפשם אעפ"י שאחרים רואים מעשיהם אין הקידושין קידושין אבל בינם לבין אחרים שלקחו עדים גדולים ופקחים להשלים על ידן תכליתם אז קדושיהם קידושין ודוק וראיתי לבית מאיר בסי' קכ"א שמביא דברי ירושלמי ופלא שלא עמד בזה כי הוא נ"מ גדול לדינא לענין דין שדן הנב"י בספר אור ישר שהביא שם ודוק היטב: