אור ברסלב
שות מחנה חיים ו › סימן יח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ו · סימן יח

סימן יז

אמר המחבר מרוב טרדות לא זכיתי להשיב אז להגאון הגדול ז"ל על מכתבו טרם שעלה למרום כי הי' מלחמת מצוה להציל באחת מקהלות ישראל וידעתי גם ידעתי שאחז"ל אין משיבין את הארי לאחר מיתה בכ"ז אכתוב את העולה על רעיוני להצדיק את דברי ממה שהשיג הגאון במכתבו והרואה יבחר כאות נפשו. (א) טרם שאבוא להסיר השגות הגאון הנ"ל אקדים שחלילה לי לומר ששם ניאוף בא להורות על הגעת אבר בין השפיות בלבד ואין ביאה ממש בכלל שם ניאוף דאיך יפורש גמ' במכות דף ז' דאמרו ורבנן היכן דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים כדרך המנאפים א"כ אם הב"ד דן להמית הבועלי עריות יקראו אותם מנאפים ע"כ שגם העושה העראה נקרא נואף ביחיד ואם רבים עוברים ועושים העראה נקראים מנאפים והי' לשמואל לומר בועלי עריות עד שיראו כדרך המנאפים לדעת שע"י חזקת צורה זאת של מנאפים הם נחשבו בועלי עריות ומדקראו להם למחוייבי מיתות מנאפים ע"כ שגם העושים העראה נקראו מנאפים אני אמרתי שאותן אנשים רעים וחטאים בועלי עריות ראשית מחשבתם רק לעשות דרך ניאוף היינו להגיע בשרביט אברם רק בשפיות לחמם בשרם ולהנות בהנאה מועטת יען שהוא איסור קל ולא מבקשים לעבור פי ד' בניאוף ממש שהוא עון מיתה ואח"כ יצרם תקפם ולא יוכלו לעמוד ומנאפים ממש היינו גמר ביאה או העראה ואמר שמואל כי אותן מנאפים אשר אנו דנין אותם ומחליטים שעשו ניאוף אשר התורה חייב עליו מיתה חמורה לא צריכים העדים לראות הניאוף ממש היינו כמכחול בשפופרת היינו העראה ממש אלא אם ראו רק דרך מנאפים היינו שנח אבר האיש כנגד פי הרחם היינו בשפיות כי זה דרכם כסל למו באמור לו היצה"ר עשה כך ויכלת עמוד ולא מות תמות ואם העדים ראו רק דרך המנאפים ידענו שחזקת צורה הזאת לא נשארת בתוארה אלא נעשה ניאוף ממש וזה רבנן דיינו במנאפים אשר דן אותם למנאפים משראו העדים רק דרך מנאפים כי בעצת חטאין ודרך הרעה נעשו מנאפים ודוק. אבל פשיטא דהבועל אשה אפי' בעילה ממש נקרא נואף דהא התורה אמרה לא תנאף בעשרת הדברות והוא עון מיתה ואמרה התורה עוד "מות יומת הנואף והנואפת" שמי שגמר הביאה או העראה נקרא נואף והנבעלת נואפת ושלמה המלך בחכמתו רמז ואמר "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און" גם שלמה בחכמתו מעיד שהוא אשה מנאפת כשם שאי אפשר לאש בנעורת ואינו דולק כך אם האיש מנשק באברו בפי המקור שרובץ בין השפיות בוודאי נבעלת וזה אכלה שהתשמיש במקור נקרא אכילה אבל מחתה את פיה שהיא אומרת שצריכה רק למחה שפתי רחם ואומרת לא פעלתי און אבל באמת שלמה בחכמתו מחליט שהיא אשה מנאפת ודוק. ומה שאמר הגאון הנ"ל לסייע לדברי דבאזהרה כתיב "אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" משמע במקום שהוא לזריעה שהוא בהכנסה כמכחול בשפופרת אבל בעונש כתיב "מות יומת הנואף והנואפת" יען שמחזקת צורה הנקרא נאיפה אנו יכולין לדון מיתת ב"ד דפח"ח רק שנתקשה חדא איך כתיב בי' הדברות לא תנאף והוא איירי בעון מיתה עוד הקשה א"כ פלוגתא יהי' בהבנת תיבת ניאוף אי הוי הפי' כמכחול בשפופרת או במקום השפיות בלבד. ולפמ"ש מעולם לא פליגי בתיבת ניאוף שהוא מעשה העראה כמכחול בשפופר' רק פליגי אי צריכין העדי' לראו' אף הניאוף או רק דרך המנאפים הגם שגוף הניאוף לא ראו כי משראו דרך המנאפים אז יש חזקה חזקת צורה זו אינו פורש עד שעושה ניאוף ממש היינו העראה עכ"פ ודוק. ואם אמנם שבישוב הפסוקים דיבר דבר חכמה דאזהרה הוי ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע אבל מרמב"ם ספר המצות מצוה שמ"ז מבואר דאזהרה של עונש מות יומת הנואף והנואפת הוא הפסוק לא תנאף והביא ע"ז מכילתא שכ' שם וז"ל הזהירנו מגלות ערות אשת איש והוא אומרו יתעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וכו' וכ' וז"ל וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אומרו לא תנאף רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש ולשון המכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תנאף אחד האיש וא' האשה ולא כמו ואל אשת עמיתך כי היא אזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא אזהרה לנואף בלבד וכן בשאר עריות אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה ג"כ מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש ע"י האשה והאשה ע"י האיש עכ"ל הרי מבואר דאזהרה של מות יומת הנואף והנואפת הוא הפסוק לא תנאף ודוק. ומה שהשיב על פירושי בפסוק במשלי והקשה הגאון איך אמרה לא פעלתי און הא עברה על לאו לא תקרבו דגילוי עריות והוא לאו ועבירת לאו הוי בכלל און וצע"ג. ונלע"ד לחדש דבר דאפי' אם הדין כרמב"ם דקריבה בעריות הוי לאו דאורייתא ודלא כרמב"ן שחולק עליו כ"ז דווקא באיש אם נהנה בחיכוך אברו בין השפיות האשה היא אינה חייבת ע"ז כלל אפי' לאו ליכא גבה ואבאר הדבר בעזה"י הנה בב"ק דף ל"ב ע"א בעי רבה המזיק אשתו בתשמיש המטה אם חייב מי נימא ברשות קעביד או נימא איבעיא לי' לעיונא ורצה הגמ' לפשוט ממתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו פטור שלזה רשות להלוך ולזה רשות להלוך ורבא הקשה קו' מיער שהוי כמי שנכנס לרשות חבירו אלא הטעם במתני' דתרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ומשני הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה קעביד ובתו' ד"ה איהו כ' וז"ל ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה הנאה למעשה עכ"ל ולכאורה ק' למה שבק תו' לבאר שגם במיתה וכרת מחשב הקב"ה הנאה למעשה ונקטו רק מלקות וחטאת וצע"ג. אמנם רמזו דבר גדול דהא מרבי' ממשכבי אשה ביאה שלא כדרכה ושם האשה לא נהנית כלל כחז"ל ויענה שלא כדרכה וכן מבואר ברש"י סנהדרין דף ס"ו ע"ב בד"ה למעוטי מעשה חידודים וז"ל ומיהו שלא כדרכה אע"ג דהוא אינה נהנית ממשכבי אשה אתרבאי לחיובא עכ"ל וא"כ מבואר דעל מה שנקרא שכיבה היא חייבת אפי' לית לה הנאה ע"כ התחכמו תו' דלענין מלקות וחטאת שם צריך טעם דתורה אחשבה הנאה למעשה ודוק. ובסנהדרין דף ס"ו אמרו כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שוין דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר ומת האיש השוכב עמה לבדו ואידך ההוא ומתו גם שניהם מאי דרש בי' אמר רבא למעוטי מעשה חידודים ואידך מעשה חידודים לאו כלום הוא כ' רש"י בד"ה למעוטי מעשה חידודים וז"ל מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ דהוא נהנה והיא אינה נהנית להכי כתיב גם שניהם שיהי' שניהם שוין נהנין עכ"ל מבואר דמעשה חידודין שהוא מקשה אברו ונהנה מבשרה שהוא נהנה והיא אינה נהנית זה נקרא מעשה חידודים. ולפ"ז נ"ל הגם אם נימא שגם האשה מחוייבת על הלאו שלא תקרבו לגלות ערוה אם תשמש בדרך אברים בחיבוק ונישוק ובתנועות אברים דרך שכיבה אבל אם האיש מחכך באברו בין השפיות שהגוף שלה מונח נייחא דהוית קרקע עולם ולא קעבדא מעשה וגם הנאה לית לה דנימא דמשום הנאה נחשב לה כמעשה או אין בה אפי' לאו דלא תקרבו שזה דוקא במעשה של האיש או אפי' באשה בשאר תנועות הגוף אבל בחיכוך האיש בין השפיות אמרה הנואפת לא פעלתי און שלא עשיתי שום פעולה של און אפי' לאו לא עברה ודוק. וידעתי שיש להשיב דרש"י כ' והוא מקשה בשרו מבחוץ היינו דווקא מבחוץ של אותו מקום ואולי אם מחכך בפנים של השפיות גם היא נהנית אבל השכל גוזר שאינה נהנית והך מבחוץ הוי הפי' חוץ למקור כמו שמצינו בנדה שמטמאת מבפנים ששם אין הפי' מבחוץ השפיות דהלא כאשר יצא חוץ למקור הגם שתתעכב בשפיות הוי מבחוץ לגמרי דשפיות הם סוף היריכים וה"ה כאן מבחוץ היינו חוץ מקום השכיבה זה הרחם כנלע"ד. ועיין ברה"מ בפכ"א מה' א"ב שחידש דרמב"ם סובר דוקא בעריות יש לאו דקריבה אבל בחייבי לאוין מודה דליכא לאו בקריבה וכן מצאתי מפורש ברמב"ם בפי' המשניות פ"ז מסנהדרין בנתינת טעם לשבח דאם הביאה במיתת ב"ד או כרת יש לאו בקריבה אבל אם הביאה בלאו אין על הקריבות של הביאה לאו עיי"ש ובזה משיב במגילת אסתר בס' המצות מצוה שנ"ג על השגת הרמב"ן איך יהי' לאו על הקריבות הא אמרי' העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך פטור וגם שם ביבמות דף נ"ו הביאו גז"ש על עריות דחייבי לאוין ות"ל משום דלא תקרב איכא לאו והשיב המגילת אסתר דבעריות מכאן ואילך פטור ממיתה אבל לאו איכא ובחייבי לאוין ליכא על קריבות לאו ומביא ראי' מסנהדרין דף ס"ו ומתו גם שניהם למעט מעשה חידודים משמע ממיתה ממעט אבל מלקות איכא עיי"ש ולפמ"ש בתנועות ג"כ מעשה יהי' גם עלה לאו אבל בחיכוך אברו באברה או אפי' בשפיות דהיא קרקע עולם ליכא עלי' לאו כלל ודוק. ומהיוצא עכ"פ לפי הדין חדש של נב"י בסי' כ"ג דמכאן ואילך פטור היינו ממקום צר ואילך היינו בתוך השפיות פטור עיי"ש שביאר בחכמתו באריכות אם כן להרמב"ן שמביא מכאן ראי' דליכא לאו בקריבה מדאמרי' מכאן ואילך פטור פעור לגמרי משמע מוכח דלרמב"ן ליכא לאו אפי' גבי איש ודוק. ומעתה יהי' דין חדש אשת איש שנחלה והרופא צריך למשמש בגופה שהיא קריבה דג"ע עיין בסי' קנ"ז ובסי' קצ"ה ביו"ד פלפול הש"ך שמתיר דוקא אם הרופא אינו מכוון להנאה דבמלאכתו הוא עוסק דרמב"ם לא אוסר רק חיבה ואהבה ועיין בב"ש סי' כ' ולפמ"ש טוב לבחור רופא נכרי ולא רופא ישראל דעיין במלחמות רמב"ן בסנהדרין דף ע"א דמודה לבעה"מ שאין בביאת נכרי בא"א ישראל חיוב מיתה או כרת הגם דרוב פוסקים חולקין על ר"ת דסובר דאינה נאסרת על בעלה אפי' אבל עכ"פ מיתה או כרת ליכא בו וא"כ מסתבר דאין בקירוב אפי' בתשמיש אברים לאו ולא נעשה איסור במישוש הדפק או אם ממשש במקום התורפה אבל ברופא ישראל שיש על הביאה חיוב מיתה גם המישוש בלאו והוא דין חדש מאוד. אך יש לחלק דאין אנו דנין על המעשה הקירוב של איש המקרב רק דנין על גופה אם היא אחת מהעריות אשר משכחת ביאה בה בחיוב מיתה או כרת הגם שמצד הבועל ליכא מיתה או כרת עכ"פ היא אחת מהעריות אשר נאמר בה לא תקרבו לגלות ערוה אבל אם גופה רק בלאו שלא משכחת על ביאה שלה חיוב מיתה או כרת אז לא נאמר עליה הלאו של לא תקרבו וא"כ באשת איש ישראל הגם שאמת אם נבעלת מגוי ליכא עליה מיתה או כרת עכ"פ היא אחת מעריות שנאמר בה לא תקרבו וכן משמע מלשון הה"מ פ' כ"א מה' א"ב אבל לפי המשמע בפי' המשניות בסנהדרין שכ' וז"ל הבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנוי' דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבים עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנוי' לפי שהביאה עצמה במלקות עכ"ל משמע מדבריו דאנו דנין על הביאה אם תהי' נעשית יהי' לאו אז אין הקריבה בלאו ודוק. רק לפ"ז פלא למה מפרש דוקא לאו הפנוי' הול"ל כל חייבי לאוין אין הקריבה בהם בלאו כמ"ש הה"מ ומגילת אסתר ומדנקט הרמב"ם בפנוי' משמע בפנוי' בלבד סובר הרמב"ם ליכא לאו על הקריבות דשם הטעם רק משום דמלאה הארץ זמה עיין יבמות דף ל"ז ראב"י אומר ועיין ברמב"ם בס' המצות שורש חמישי וברמב"ן ובמגילת אסתר וברמב"ן עה"ת פסוק לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה שם סובר הרמב"ם דליכא לאו על הקריבות דגם הביאה בלאו רק משום הריון אשר יהי' למכשול אבל בשפיות ליכא מקום להזריע אבל בשאר חייבי לאוין דגוף הביאה הוי איסור לא משום בניו אשר יולדו להם אז גם הקריבה אסורה ודלא כאשר הבינו המגילת אסתר והרה"מ ודוק. והוסיף הגאון להפליא א"כ גם לרבנן רחוק דיהרג נואף ונואפת אם צריכים העדים לדעת שהגיע בברית בין הבתרים אשר אסור לשום ישראל להסתכל אפי' בבהמה מכ"ש שהעדים יסתכלו כ"כ עכ"ד. ולע"ד לק"מ בוודאי מבואר ברמב"ם פ' כ"א ובש"ע סי' כ"ג שאסור להם להסתכל בשעה שנזקקים דמעורר מחשבות תאוה ולמה לאדם לעורר תאות יצה"ר אבל אם צריכים העדים להסתכל מעט כדי לנקום נקם כדת של תורה ליכא בזה איסור דהא דומה למה שאמרי בגמ' שמותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דמלאכתם הם עושים ולא יבואו להרהר וה"ה כאן בעדים אשר מתרים בו שלא יבעול דהוא עון מיתה והעיז הרשע או הרשעה לאמור אעפי"כ ומתירים עצמם למיתה יתמלאו העדים כעס וזעם וחרון אף ומהכ"ת לא יסתכלו במקום הטינופת להעיד עליהם לבער עושי רשעה מן הארץ וגם העדים מלאכתם הם עושים למשמש בידים או לראות בעינים לתת נקמת ד' ברשעים כאלה לשפוך דמם ארצה וכל ישראל יהי' נקיים ולא יבוא בהם הרהור חטא ועון על אשה זונה וחצופה אשר דבוקה בו ככלב לנאץ ד' לעיני העדים ואטו לראות איש שוכב על אשת איש או שאר עריות מותר לראות רק השעה דחוקה לכך כמו במגדף עיין כ"מ פ"ב מה' עכו"ם אילו הי' מגדף צריך התראה לא משכחת אלא בשאמר שרוצה לברך את השם והתרה בו והוא הי' מגדף אח"כ ויקשה ג"כ היאך לא יברחו העדים מלשמוע מגדף את השם ח"ו אלא פשיטא היכא דלא אפשר ולא קמכוין ליכא איסור דנהפוך הוא מצוה לעשות עבירה לשמה לנקום נקם באיש העושה ביד רמה לנאץ קדוש ישראל וה"ה מצוה להסתכל לבער נואף ונואפת מן הארץ ודוק. ועוד אדרוש דלמא בבהמה דליכא פרוזדור והמסתכל רואה הביאה ממש וה"ה בחי' ועוף אבל אשה דיש לה פרוזדור וכביאור הנב"י שהם רק סוף ירכים שלה והוי כאילו העדים מסתכלים רק בשאר חלקי הגוף שבוודאי אסור להסתכל באשה ערומה ובשעת תשמיש גם הנואף אשר כל נשמה באפו ימלט מזה ואעפי"כ אם יבעל הנואף את האשה ערומה בוודאי יסתכלו העדים על תנועת שלהם ורואים ערוה ערומה ועושים עבירה לשמה ובטוחים בד' שלא יעלו בהם מחשבות און (ועיין במשנה בסוטה שקורע בגדה) וה"ה אם צריכים להסתכל אם העביר הברית בין הבתרים עכ"פ לא יעלה בלבם הרהור חטא כלל אבל לראות כמכחול בשפופרת אם כל העטרה בתוך המקום צר הוא יהי' מעט שימצא עדים ודוק. ובאמת מי שלבו נוקפו פן ילכד במצודת שית זונה ימלט נפשו ויברח שלא להסתכל ולא יבוא להעיד ויאמר יבוא בעל הכרם ויכלה הקוצים אבל בעל נפש אשר לבו דבוק בד' או זקן שתש כוחו או סריס או חולה או קדוש כפנחס וכר"ע וחביריו הם יהי' עדים בערות דבר אבל אם הי' העדים צריכים לראות כמכחול בשפופרת מי יעשה כזאת לבדוק עד היכן הגיע הבועל (עוצם עיניו מראות ברע) ולא ימצא אחד מאלפי אלפים אשר יסתכל ברחם עצמו ודוק. והגוף התמיהה שהתפלא הגאון שהוא חוץ מהשכל שיתקרבו העדים כ"כ לראות שרובץ בין השפיות נ"ל דהמעיין בדרשת הר"ן שביאר דבר נפלא שהי' בכלל שני דינים (א) תכלית הסנהדרין והדיינים לעשות משפט צדק דכתיב ושפטו את העם משפט צדק שהוא קולע אל השערה ולא יחטיא אך צריכים עדים והתראה חקירות ובדיקות שיוצמח מזה משפט צדק שלא ישאר שום ספק (ב) תיקון המדיני לא יוכל לעמוד אם השופטים ידרשו ויחקרו כ"כ ונתנה התורה כח למלך להמית ולהעניש כפי צורך השעה ומדינה אבל אין זה בכלל מצות הדיינים רק במשפט המלך ומעשהו וא"כ אם צריך מכחול בשפופרת לא הי' אדם נהרג מעולם אבל אם די לראות דיבוק בשפיות אז ימצא עכ"פ שנהרגין גם במשפט צדק עפ"י הדיינים ועפ"י דין תורה ודוק. והערה של הגאון ליישב הלשון במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים אשר אזן וחקר חקירה כיון דבסוטה עשתה התורה הספק כוודאי אם נסתרה אחר אשר קינא לה בעלה ה"ה הי' מסברא כיון שהתרו בם העדים וקבלו ההתראה והתירו עצמם למיתה נימא הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה כמו בקידושין דאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה רק שם הוא בהיתר אמרי' כיון אבל כאן הוא באיסור אמרי' אעפ"י שקבלו ההתראה אעפ"כ לא נחליט למיתה חוץ אם נראה המעשה בחזקת הצורה הזאת שמזה נחליט אם נעשה כזה בוודאי עשו אשר זממו וזה במנאפים אשר הי' בסברא לומר שהם ע"י יחוד מנאפים לא מהני עד שיראו כדרך המנאפים עכ"ד. ולע"ד מהכ"ת לחייב מיתה הא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואיך יש מקום יותר להציל אם נאמר הגם שנסתרו מ"מ לא עשו כאשר זממו לעשות דעביד אינש דגזים ולא עביד איסורא וכאן יוכלו הם לצעוק הלא כתיב נקי וצדיק אל תהרוג ברי לנו הגם שעברנו על הסתירה בכ"ז לא עשינו מעשה בשלמא בסוטה אקפידא דבעל קפדה התורה ועיין סוטה דף כ"ו דהי' בסברא אפי' בדרך איברים יהי' מהני קפידת הבעל קמ"ל דלא מהני רק אם יש חשש זנות אז אסורה על הבעל אפי' הוא נקי' עיין תוס' סוטה דף כ"ח בד"ה מה ת"ל שמבואר כן אפי' הי' נקי' נענשה ע"ש אבל במיתה אטו אם לא זנו המה מחוייבים מיתה הלא בוודאי פטורים וא"כ מהכ"ת להמית הנואף והנואפת אם טענו ברי שלא זנו כלל הכי יש נקי וצדיק יותר מזה הגם שעברו על היחוד אחר ההתראה עיין בס"מ לרמב"ם מצוה ר"ץ דאפי' ברודף אחר חבירו להרגו התרו בו ולא שמע אליהם ורדף אחריו ומצאו הנרדף מת וחרבו מטפטף אעפ"כ נקרא בו נקי וצדיק אל תהרוג דעכ"פ אנו צריכים לדון משפט צדק גם בזה יש מקום להצדיק שהוא נקי וצדיק בדבר הזה ומכ"ש בסתירה איש עם אשה אחר התראה ועיין במגילת אסתר שורש ה' וא"כ מאי הוצרכו לאשמעי' עד שיראו כדרך המנאפים שלא להרוג בלי ראיית מעשה אשר יורה שנעשה מעשה זנות בפועל כנלע"ד. ואשר כתב הגאון לפרש בחקירת הנב"י דברי בה"ג מפורסמים גם אני זכיתי לפני כמה שנים לדרוך בדרך זה ואעתיק פה מפנקס חידושים שלי בעזה"י. הובא ברא"ש פ"ב דיבמות חידש דבר דאין מוציאין אשה מבעלה עד שיגידו העדים שראו הזנות כמכחול בשפופרת והרא"ש הקשה עליו אפי' להמית הנואף והנואפת דכתיב בו והצילו העדה סגי כדרך המנאפים ול"צ לראות כמכחול ולאסור לבעל יהי' צריך עדות כמכחול בשפופרת והוא פלא. ונלע"ד ליישב בעזה"י דעת בה"ג והוא דלכאורה הגם דעדים ראו שהכניס האבר בין השפיות עדיין לא נאסרה לבעלה רק אם העיר במקור עצמו דכתיב את מקורה הערה כמבואר באר היטב בנב"י במהד"ת א"ע סי' כ"ו והרמב"ם כ' שחזקת צורת זו מנאף אבל אם האשה יודעת בעצמה שלא העיר במקור רק עמד ונהנה רק מפתחי רחמה בוודאי מותרת היא לבעלה וא"כ אם יש עדים שראו כדרך המנאפים והיא מכחשת ואומרת שבכ"ז לא הערה בה הוי כאילו אומרת שלא נעשה בה ביאת זנות הגם שנאמר שאם תודה שבא בשפיות רק שלא העיר במקור לא הי' מאמינים לה מכח חזקת צורה זאת מחליטים אנחנו שזנתה (ואולי אפי' במודית שנגע בין בתרי בשרה אבל לא עשה העראה נאמנת במגו דאמרה דלא נגע בה כלל ותכחוש לעדים שאפשר דלא תוכל להכחיש העדים דלית לה מגו אבל בלי עדים ואשה מודה שזנתה רק שכב בין בתרי רגליה ולא נגע במקור נאמנת במגו ועיין תו' ע"ז במלחמה ודוק) אבל אם מכחשת העדים אמרי' יען שהיא יודעת בעצמה שלא העיר בה מכחשת לגמרי ואינה עדות להעדים שראו בצורה זאת והיא מותרת לבעלה דהיא טוענת ברי לי שלא נאסרת לבעלה. ועלה בדעתי שיש לסמוך על חזקה שלא תרצה להיות באיסור טומאה כל ימיה כמ"ש הרא"ש סוף נדרים שנאמנת לומר נתגרשתי יען שאם משקרת תהי' באיסור א"א כל ימיה וה"ה אם נטמאת ואומרת לא נטמאתי תהי' באיסור כל ימיה עם בעלה והגם שכאן רק איסור הוא הא אמרי' בנודרת גיטין דף ל"ה שאפי' באיסור לאו כל ימיה היא נזהרת וא"כ יש חזקה שלא תבקשת להיות באיסור טומאה כל ימי' ומצרפין ברי שלה שאמרה לא נבעלתי דהוי כאילו אמרה רק לא נטמאתי עם חזקה ונאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה כמו שביאר הרמב"ן שנאמנת שטהרה מנדתה שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה ע"ש וה"ה כאן מתוך שנאמנת ע"ע נאמנת על בעלה (ועיין כתובות דף כ"ב באומרת ברי לי ועיין ברשב"א המובא בפ"י שם) ומש"ה במכחשת לעדים אינה נאסרת לבעלה אא"כ ראו כמכחול דהא ע"כ בהוא מכחשת מיירי דאם היא מודית דנטמאת וגם עדים שראו דרך מנאפים בוודאי אסורה אפי' למשנה אחרונה דהא עדים יש עכ"פ ראי' לדבריה ודוק. אך חזרני בי דיש להשיב דהרא"ש בנדרים חידש סברא הנ"ל שלא ניחוש באומרת נתגרשתי שמא עיניה נתנה באחר והשיב דאמרי' שיש לה חזקת כשרות שלא תבקש להיות באיסור כל ימיה דשם לא אתרע חזקת כשרות שלה רק נחשוד אותה שבשקר מוציאה עצמה מבעלה ואמרי' דלא תהי' מבקשה להיות באיסור א"א כל ימיה ומחליטים בהיפוך שבוודאי נתגרשה אבל באומרת טמאה אני לך ומבקשת גט לא תעשה איסור אח"כ אבל בנידן עדים שמעידים חזקת צורה של זנות כפי הגדת עדים שראו צורה כזאת המה מעידים על זנות שלה א"כ שנחשדה שעשתה עבירה חמורה איסור מיתה איך נימא שהוא תחוש על לאו דטומאה שהיא רק איסור לאו הגם שתהי' עוברת כל ימיה בלאו דטומאה דחשוד על החמור חשוד על הקל שלאוין הרבה דומין לאיסור חמור פ"א כחקירת הר"ן בסוגי' דמאכילין הקל קל תחילה חוקר זה דעבירת לאוין הרבה בפ"א הוי איסור חמור ואשה אשר זנתה ברצון לא תחוש על עצמה לעבור על לאו דטומאה בכל יום ודוק. וכ"ז אם אנו דנין לאוסרה על בעלה ולא דנין על מיתה כלל אבל אם יש לדון על מיתה אז ליכא למסמך שלא תעשה איסור כל ימיה דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו טרם שתמות בב"ד תבקש להיות אפי' באיסור ולא שייך דעל עצמה מהני ברי שלה דהא העדים מעידין עליה על גופה שהיא חייבת עונש מיתה כסברת הרמב"ן שהביא הטור ח"מ סי' ל"ח דעדים השניים נאמנים יותר מן הראשונים דהא על גופם הם מעידים כמו אם אומרים עליהם שהם גזלנים ע"ש כי מתוק מאוד וה"נ הלא העדים מעידים שהיא בת מות ואיך תהי' היא נאמנת לומר שאינה בת עונשין וא"כ אזלינן בתר רוב ששוכבים כדרך המנאפים בוודאי העיר בה וחייבת מיתה וממילא גם נאסרת על בעלה וליכא כאן לסמוך על ברי שלה (ועל חזקה שלא תעשה איסור כל ימיה דהא מוכרחת לומר כן שלא תמות) וכל דברי בה"ג רק בזה"ז או בזמן הגמרא ובלא התראה דאין לדון רק אם היא נעשה חתיכה דאיסורא על בעלה בלבד ודוק. ולפ"ז מיושב קו' הגאון מוהר"ש לאנדא בתשו' נב"י אה"ע מהד"ת סי' י"א לדעת בה"ג מאי אמרי' בסנהדרין דף מ"א] עידי נערה מאורסה אין נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא לשיטת בה"ג נהרגת על דרך מנאפים שראו העדים ולבעל לא נאסרה רק אם ראו כמכחול בשפופרת ע"ש וצע"ג ולפמ"ש דיש גם כאן עון מיתה אז נאסרת לבעלה אם ראו עדים דרך מנאפים דאין כאן חזקה שלא תהא באיסור כל ימיה וגם לא מהני ברי שלה ודוק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה