שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן ה
שאלה אשה אחת ילדה והשליכה הולד חוצה בלילה סמוך לבית הכנסת ומצאוהו השומרים נכרים ולקחוה אותו לביתם ואיזה ימים אח"כ המירו אותו וכאשר הקשבנו מזה הרבינו תחבולת בזה להחזיר אותו לדת ישראל ולא הועיל כלום ואחר איזה ימים בא אם הילד וצווחה ככרוכי' על מה שעשתה ואולי אם יבא הדבר למשפט יחזירו והנה הבעל נשא אותה חודש אחד אחר גמלתה את בנה והוא אחר יב"ח ללידת הולד וג"ח אחר גמלתה ואח"כ השליכה הולד חוצה ובעלה הוא כהן ואמר שלא ידע הדין. והנה אחרי שכפי הנמוסין אין למסור הילד לחזרה והוה כמו ריש גלותא ולכאורה יש לדון בזה אם שייך איסור מינקת כיון שהמיר ואנן תקנה לנכרי לא עבדינן כמו דאמרינן בב"ק [צ"ו א'] ועיין רמב"ם מה' זכיי' שצוה לתת לנכרי מתנה מעתה בנ"ד אם הילד יש לו דין עכו"ם ואין מורידין ולא מעלין ולא תיקנו חכז"ל אך הדבר ברור דתינוק אונס גמור הוא ול"מ המרתו ויש לו דין ישראל להחיותו ועיין ביו"ד שמ"ה ובדג"מ שם לענין אבילות א"כ שייך בי' תקנה כמ"ש בירושלמי בשדה יתומים אל תבוא אך מ"מ כיון דהתנוק יתגדל בין הנכרים וקרוב הדבר שיהי' נכרי איך יעשו תקנה ויעיין ברא"ש קדושין [פ"א סי' כ"ב] שכ' אף דמומר יורש דבר תורה יש לתת לב"ד כמו דאמרינן בכתובות [י"א א'] יהבי' לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה ועיין בב"י ח"מ סי' רפ"ג שהביא דברי תרה"ד שכ' באנס בקטנים דין ישראל יש להם דיש ס' אולי יתעורר לשוב לדת ישראל ובדברי רא"ש הנ"ל עמדתי בתימא שהביא ראי' מהך דכתובות דשם הקשה בגמ' שפיר דבאמת נכרית אין לה קנס ומאי מייתי הרא"ש למומר שאינו יורש דמדינא הוא יורש ומאי איכפת לן אם אכל בגיותא ושם מקשה שמא תמחה ותהי' למפרע נכרית ואין לה קנס ובדוחק גדול אפשר ליישב דרא"ש סובר דודאי למפרע לא חיישינן כיון דעד עתה הוא יהודית לא חיישינן שמא תמחה ותעקר למפרע אך עכ"ז מקשה התם שפיר משום דשמא תמחה היא כמו שמא ימות דנהי דמת לא חיישינן לימות חיישינן ומש"ה נהי' דלא חיישינן למפרע דמהני חזקה לענין יי"נ וכדומה אבל איך יהבינן לה קנס שמא תמחה ואזלי ואכלה בגיותה והתורה לא תקנה קנס שיהי' אח"כ לעכו"ם שתאכל בגיותה. נחזור לענינינו על כל פנים הדבר ספק אם שייך בילד זה תקנה ואולי יחזור לדת יהודית ועיין בפתחי תשובה סימן י"ג סקי"ח] שהביא משם אאמ"ו הגאון איש אלקים דנתעברה מנכרי שייך תקנת מעוברת דאמרינן מאן חבירו פרסיים ושם נכון כיון דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר והוי ישראל דלא כהפוסקים דצריך גירות ונמצא דיש תקנה לולד משא"כ בנ"ד הוה להיפך דילד ודאי יהי' נכרי ולא עבדינן תקנתא אמנם עדיין יש לעיין בזה כיון דהיא עצמה השליכה וגרמה זאת יש לי להסתפק אם מותרת לבעלה דהוי כהרגתיו ונסתפקתי איך הדין בהורגתו אם מותרת לבעל לדור עמה או צריך להפריש דבגמ' ר"ל דגזרינן מת אטו תהרגנו ומסקינן דלא שכיח ול"ח להכי אבל אם באמת הרגתו אינו מבואר בפוסקים אם יש בזה גזירה ולכאורה י"ל לפמ"ש בנב"י במזנה משום דלא שכיח ובמילתא דל"ש לא גזרו וא"כ כאן נמי דל"ש הוא אבל נלע"ד הדבר מוכרח דאסור דכ"מ שעשאו איסור קנסו חכז"ל שלא יהנה ממלאכת איסור וה"ה בהגרמתה כמו בצורם אוזן בכור ובמבשל בשבת ובאותו ואת בנו ולכאורה יש לחלק דבצורם לולא שהטיל מום הי' אסור מדאורייתא באכילה וכן במבשל משא"כ הכא במניקת חבירו רק דרבנן וניהו דאיהי עבדי איסורא דאורייתא להרוג נפש אבל מ"מ גוף איסור שאנו דנין אם הועיל מעשי' הוא דרבנן לא מצינו איסור ולפ"ז יש לדון במניקת אי בשוגג הרגתו האיך הדין דבמבשל בשבת גם בשוגג אסור ועיין בט"ז סי' צ"ט דקנסינן בכ"מ שוגג אטו מזיד אבל כאן נראה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כיון דאמרינן בגמ' לא עבדי שתהרג א"כ ל"ש לקנוס שוגג אטו מזיד דבודאי לא תעשה במזיד וכיוצא מצינו בגיטין דמ"ד דל"א אינש למכור ביתו לנכרי ולא קנסו באונס ולכאורה יש לחלק בין הנך דכתיבנא דקנסינן אותו דבכל הני מגוף איסור משא"כ בנשואין לא נעשה מעשה רק גורם איסור ואין הנאה מגוף דבר איסור ורק שסילוקה באיסור גורם איסור כמו מבריח ארי והגע עצמך אשה שהרגה לבעלה בלא עדים ובלא התראה באופן שאינה חייבת מיתה הכי תהי' אסורה לינשא שלא תהנה מאיסורא וע"כ מסברא שכתבנו דסילוק גורם איסור וה"ה הכא כל עוד שהבן חי אסורה להנשא משא"כ כשמת הבן יהי' איך שיהיה מותרת כיון דנסתלק הגורם ואנן לא עבדינן קנסות רק היכא דמצינו להדי' דקנסא מקנסא לא ילפינן ובמס' גיטין מ"ד מכר עבדו ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ולכאורה קנסא מקנסא לא ילפינן וצ"ל דל"ש רק בקנסא דצריך ליתן לחבירו כמו בגיטין דף נ"ד אבל לא שלא יהנה ממעות או שלא יאכל דבר איסור או כיון דכבר קנסו בצורם בכור ובמוכר עבדו רק דהס' על הדין לא מילף אלא גילוי מילתא בעלמא (וקצת צ"ע בדברי רמב"ם לפמ"ש הלח"מ בפ"ז מה' חובל סובר הרמב"ם כרב דקנסא מקנסא ילפינן והרי מצינו בב"ב דף צ"ד אמר ר"ה אם לנפות מנפה את כולו ומבעי אי קנסא או דינא יעיין ב"י סי' רכ"ט דרמב"ם מפרש כר"י דנ"מ אם קנסא לא ילפינן מיני' ואי דינא ילפינן מיני' והא הרמב"ם פסק דילפינן ורב הונא ע"כ תלמיד דרב ורב ודאי ס"ל דילפינן ואיך מבעי בגמ' שלא אליבא דהלכה ושלא אליבא דרב) וראי' לסברתי דל"ש קנס בגורם מיבמות הרגתיו לא תנשא משום לזות שפתים משמע דבל"ז מותר ואינו אסור משום קנסא, ואי"ל משום פלגינן דיבורי' עדיין קשה לר"י דל"ס פלגינן דיבורי' ועוד נ"ל דל"ש קנס דהוא לגדור שלא יעשה פעם אחרת ובגמ' אמרו לא עבידה להורגה ואינו דומה למבשל דגזרו משום פ"א משא"כ כאן דדרך הטבע אינו מניח לעשות ובגוף הדין כבר יצא להתיר בזונה מניקת בתשו' נב"י רק ששם מיירי שידוע שהי' בעל שוגג ויש לי ראי' נכונה לזה מחגיגה [י"ד ב'] בתולה שנתעברה מהו לכה"ג ומאי מבעי הרי עכ"פ אסור משום מעוברת חבירו וע"כ דל"ש בזונה. ואסיים בקו' חמורה שאין פותר שהקשיתי לפי דברי שעה"מ בה' חופת חתנים שהוציא מדברי תוס' יבמות דף צ"ז ע"א ד"ה עריות וכו' אבל בנכנסה לחופה ולא נבעלה אימא מותר לגלות וכו' ותי' דשאר כתיב ובנשואין איכא שאר מזה למד השעה"מ הנ"ל דדווקא בנכנסה לחופה אסור באשה ובתה אבל בקידושין לחוד מותר בבתה יעו"ש ופליאה נשגבה בעיני איך יפרש דברי הגמ' בקדושין המקדש אשה ובתה אינה מקודשת משום שאין מסורין לביאה והא בקידש מותר לבעול את בתה והוה מסורין לביאה ומצוה ליישב להאיר עיני העורים. דברי שמחה בונם בהגאון מ"ה עקיבא אייגער זצלה"ה. תשובה לענף עץ עבות מגזע תרשישים פרי ישוה לו ה"ה הרב המאור הגדול בתורה כבוד ר' שמחה בונם בן לאותו גאון קדוש ישראל הרב ר' עקיבא אייגער ז"ל בק"ק ברענזעזאן בגאליציען. הדבר נפלאת בעיני אשר שם עיניו עלי בדבר הלכה הלא גאוני ישראל במשפחתו אשר יושבים כסאות למשפט בעירות גדולות ואני יושב בכפר לא אוכל לפתור חידה הזאת אבל ראיתי מפציר במכתבו והודיע לי שראה ספרי מ"ח והגה בו גמרתי בלבי יהי' מה שהוא לא אמנע טוב זו פטפוטי דאורייתא מה שיש לי להרהר על הערותיו כי ראיתי שהוא ת"ח מלא בקיאות ועל שפתיו יוסף חקירות וספיקות ואעשה סדר למשנה באותיות בעזה"י. (א) חקר מעלת כבודו נ"י אם נאמר יען כפי הנמוסין א"א להילד בחזרה א"כ הוה כמו בריש גלותא עכ"ד לא דבר נכונה שאני התם דלא גזרו על המניקת דבי ר"ג הגם שהתחילו להניק בעצמם עיין רש"י דכ' בד"ה נתנו ובד"ה לבי ר"ג ובד"ה דלא הדרו יעו"ש א"כ לא חל עליהם איסור מניקת כלל אבל באשתו זו שהניקה את בנה ט' חדשים וחל עלי' איסור מניקת שלא תנשא פן תגמל את בנה ואטו יען שחטאה והביאה הילד שלה שיומר לעכו"ם תצא מאיסור מינקת דבר זה חוץ מהשכל נהפוך הוא שהוא פלא אם לא חיישינן שאפי' אם ימות הולד אם לא תשאר באיסור דהגם דלא חיישינן שתמית בידים את בנה אבל עכ"פ ניחוש שתשליך את הילד להיות אסופי דלא ברור שימות ולא תראה עכ"פ במות הילד וע"כ דגם זה שוטית הוה ולא חיישינן לגדור משום שוטית אבל אם חי הולד בודאי לא תצא מאיסור הראשון שאסורה להנשא עד כ"ד חדשים שלא יהי' חוטא נשכר ויהי' אבן נגף לכל המינקות ודוק. (ב) נסתפק עוד כיון דתינוק הנ"ל יהי' נשאר נכרי א"כ לנכרי לא עבדינן תקנתא והביא דברי כ"מ בפ"ט מה' זכי' והאריך בזה לא אוכל לעצור לאמור ששגג שאני התם אנן דנין שחכמים לא תיקנו תקנה לנכרי א"כ דברי שכ"מ לא הוה כקנין וא"כ לא חל התקנה אבל כאן בשעה שנולד הי' הולד ישראל וזכה בזכות תקנת חכז"ל בשדה יתומים אל תבוא שאמו אסורה להנשא כדי שלא תופסק חיותו רק אח"כ נעשה לו אונס שלא יוכל להיות ישראל במאי איבד זכותו אשר זכה כאשר הי' ישראל ואיך שייך לחקור דלנכרי לא עבדינן תקנתא דלו יהי' שלא כדברי תרה"ד דקטן שנאנס יש לו דין ישראל אפי' יהי' לו דין עכו"ם עכ"פ כבר עשו התקנה לו כאשר הי' ישראל ועכשיו שנאנס יפסיד אונס רחמנא פטרי' אפי' בגדול ומכ"ש בקטן שנאנס דלא איבד זכותו ואטו אם מינקת תשליך הילד וימצא באותו יום ונאנס ביד הגוי שיומר לדתם ונודע האם הכי לא תהי' מחויב להניקו מי יקח זכותו מידו הגם דלא יהבי' ירושה למומר אשר המיר בקטון אבל הכי יש רשות לגזול ממנו רכושו אשר בידו חוץ אם ידינו תקיף עליו לפעול עליו שישוב להיות ישראל ולא יחטא עוד אבל אם א"א לשוב מכח אונס בודאי אסור ליקח משלו כלום וק"ו בקטן שנאנס ולא הוה עכשיו בר עונשין אפי' בדיני ישראל מי יקח זכותו אשר זכה ביום שהי' ישראל. ונחזי אנן הלא גם שישראל מצווה למסור נפשו שלא לעבוד ע"ז דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל אעפ"כ אם לא מסר נפשו ועבד ע"ז ע"י שאנסו אותו להרגו אינו חייב מיתה כמבואר ברמב"ם ה' יסה"ת פ"ה א"כ אם ישראל יגרום לחבירו אונס שהמיר דתו ועבד ע"ז יקח החוטא אשר החטיא את חבירו את ירושתו או את זכותו וכן הדבר הזה הזונה המופקרת אשר לא רחמה על בן בטנה גרמתו לו שיהי' נעשה עכו"ם עכשיו תרויח היא עי"ז להשיא בעל שלא תהי' משעובד' לילד להניק אותו בודאי כל איש ישר ישפוט שפוט שתניקוה עד שתי שנים לו יהי' שהוא עכשיו נכרי עכ"פ לא פשע בזה וממילא מי יקח שדהו היא אמו שנקראת שדה יתומים ודוק. ואגב גררא שהזכיר דברי דג"מ ביו"ד סי' שמ"ה אעתיק מש"כ שם על הגליון שהביא הגאון ראי' דא"כ שדין מתאבלים תלי' בדין עיר נדחת א"כ על אשת מומר שנשארת ביהדות לא יהי' מתאבלים עליה כשמתה כתבתי וז"ל ראי' זאת נפלאת בעיני שם נהרגו נשים יען שידעו מעון ויהי' נגררות אחרי בעליהן ולא גילו הדבר ולא פרשו מהם לכן אעפ"י שלא התרה בהן נהרגין אבל אשת משומד שלא נגררה אחרי בעלה ומתה ביהדות למה לא יתאבלו עלי' הלא גם בעיר הנדחת אם לא היתה נגרר אחריו לא נהרגת עיין רמב"ן בפ' עיר הנדחת וכבר העיר הגאון רו"ב בספרו סדר המשנה בה' עכו"ם והביא ראי' מפדר"א שגם בעכן ידעו ולא הגידו והשיג על הפר"ח עכ"ל ויש לי להאריך ואכ"מ (ועיין תוס' סוטה כ"ד וכ"ו ורמב"ם ה' תשובה פ"ו). נחזור לשורש הדבר חלילה להעלות זאת להלכה שקטן כזה יהי' בהמרתו עכו"ם הלא אין לו דעת כלל אפי' בע"נ לא הי' נענש עיין מרדכי בסנהדרין [סי' תשט"ז] בשם ר"ת דשם בע"נ רק קטן שיש לו דעת אבל קטן שאין יודע בין ימין לשמאל חשוב ישראל יעו"ש ואני הסברתי דברי ר"ת שדבריו לכאורה מופלאים היכן מצינו לחלק בין קטן לקטן הלא אפי' אם הוא בר דעת אמרינן שדעת קטן אינו דעת עד י"ג שנים וגם שתי שערות ואמרתי בזה בדברי חת"ס ז"ל ביו"ד סי' שי"ז שמקשים על דברי רמב"ם דפסק שלא נאמרו שעורין לב"נ וגם פסק דאין הורגין קטן ב"נ ודבריו סותרים זא"ז ותי' מרן אמת דמה דאמרינן שבישראל נעשה גדול בשנים ושערות הוא הל"מ כמבואר בשו"ת רא"ש אבל מצד השכל תלי' בשכל ודעת של הנער אם נראה שהוא בר שכל בדעת יתירה הוא גדול וכל זמן שהוא חסר לב הוא קטן רק כך הוא הל"מ וכל זה בישראל אבל בב"נ אזלינן בתר שכלו אפי' הוא בן ט' שנים והוא בעל שכל הוה גדול אבל משולל השכל גם בב"נ אין מענשים. ולפ"ז סובר הר"ת שחדשה התורה שעורים חדשים בישראל אם האבות לא הלכו אחרי ע"ז אז נתן התורה לישראל זמן גדלות בשיער אחר אבל בע"נ שעזבו ד' והלכו אחרי אלהים אחרים ולא חפצו באנכי ד' אלקיך לא יהי' לך אלהים אחרים א"כ בחרו להיות ב"נ נשארו ג"כ כב"נ שגדלות תלי' משידע להימין או להשמאל וכיון שידעו לבחור בע"ז הם גדולים ונהרגו אבל קטנים שלא ידעו בין ימין לשמאל הווין קטנים אפי' בב"נ על כן לא נהרגין ודוק יש לי בזה הערה על דברי סדר משנה שם שהפלא על פדר"א במעשה דעכן בפ"ד מה' ע"ז ולפמ"ש נכון ואכ"מ עכ"פ בקטן בן שנה כ"ע מודה דנחשב לישראל כשר ולא כעכו"ם ואמו היא באיסור מינקת. (ג) ראיתי שנתקשה על ראית הרא"ש מכתובות דשאני התם שמא תמחה ולעכו"ם אין קנס אבל במומר כיון שיורש מן התורה מה איכפת לן שיאכל בהמרותו עכ"ד למה לא הקשה מעלתו על הגמ' למה צריכין לומר דתאכל בגיותה תיפוק לי' הבועל יטעון שמא תמחה ואין אני חייב קנס אך לק"מ אפי' בנזיר דיש בידו לשאול על נדרים אמרינן אוקמי על חזקתו שהוא עומד עכשיו עיין תוס' גיטין דף ל"ג ומהרש"א שם ותוס' מכות דף ט"ז וט"ז בה' חלה לכך הקשה הגמ' דעכ"פ לא יהבינן לה ויהי' ביד ב"ד ליוצאי חלציה וה"ה במומר לא יהבינן ליה ודוק. ואוסף נופך דבאמת בישראל חידשה תורה דבר חדש דאמרינן אוקמי אחזקה דהשתא כמו שדבר עכשיו כך יהי' לעולם אבל בב"נ לא חידשה התורה חזקה היינו לומר אוקמי אחזקה דבגמ' חולין [י' ב'] אמרו מנ"ל דאוקמי אחזקה וילפי' מנגע וכל זה בישראל אבל בעכו"ם לא אמרינן כן ולכך הבועל צריך לשלם דאותו קנסי' מכח אוקמי אחזקה אבל אצלה דחיישינן שמא תמחה ותעקור הגירות לא אמרינן אוקמי אחזקה דהא חיישינן שמא תעקור הגירות וא"כ אין לה גם כח חזקה הן אמת דלא אמרינן אוקמי אחזקה על העתיד רק על העבר אעפ"כ בנידן כזה שהעבר נקשר בעתיד אולי אמרינן אוקמי אחזקה אפי' בעתיד דאל"כ אנו עוקרים בהעבר אבל בגיורת אמרינן בהיפך דחיישינן על העתיד וממילא לא נאמר בה חזקה אפי' בהעבר ודוק. (ד) וראיתי שהביא בשם אביו הגאון קדוש ישראל רע"א ז"ל דאם נתעברה מעכו"ם שייך איסור מינקת דאמרו בגמ' מאן חבירו פרסיים וצוה לעיין בפ"ת בא"ע אין לי ספר הנ"ל אבל בודאי הובא שם דהגאון נוב"י מהד"ת כתב בהיפך ואחרי נשיקות עפר כפות רגלי תורתו של אביו נ"ל דהדין עם הנב"י דכ"ז שעכו"ם חי הוי חבירו של ישראל במו"מ וכל עניני הגוף אבל אם מת העכו"ם לא נקרא זונה שלו מניקת חבירו דמה נשאר עוד שנקרא חבירו אבל אם נתעברה מישראל אז גם אחר מיתתו נקרא חבירו שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועיין רמב"ן בתורה על פסוק בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת דבר מתוק (ועיין שבת דף קנ"א) ודוק. (ה) העיר מעלתו נ"י בספק אם הרגתי לילד אם צריך הבעל לפרוש ממנה שלא תהנה ממעשה איסור ומחלק דשם העבירה קירב הנאה אבל כאן פעל רק סילוק האיסור כמו מבריח ארי והביא ראי' אטו אשה שהרגה לבעלה תהי' אסורה להנשא שלא תהנה מאיסור וסמך שמותרת דאמרו הרגתיו לא תנשא משום זלות שפתים עכ"ד יפה מחלק אבל יש להשיב דשאני שם א"א כיון שבעלה אינו חי א"כ היא אינה א"א ומהכ"ת תאסר משום שלא תהנה מהעבירה אטו הוה העבירה שהרגה לבעלה רק שהרגה נפש מישראל א"כ אין נקשר העבירה בזה שהוא מותרת העבירה הוא שהרגה נפש מישראל וההיתר היא שבעלה אינו חי אבל בצורם אוזן או מבשל בשבת או שוחט אוא"ב העבירה הוא נקשר בשם התיקון והבן הבדל זה וא"כ במינקת שכבר חל עלי' איסור מינקת והיא תרויח בזה שהרגתה לבנה א"כ נהנית במעשה העבירה דאטו יגרע הרגתו מגמלתו דלא תנשא ושפיר י"ל שלא תרויח ונשארת באיסורה הקודם ו)עיין ר"ן פסחים בטעם חמץ לאחר הפסח דהוה דשיל"מ דאל"כ ירויח במה שאסרו רבנן החמץ לאחר הפסח) ודוק. ומה שמחדש דכל הקנס הוא שלא יעשו עוד הפעם וכיון שחקרו חכז"ל שטבע אשה לרחם ול"ח שמא תהרגנו א"כ לא חיישינן שיעשה עוד הפעם משא"כ במבשל ואינך חיישינן שיעשה עוד איסור הנ"ל דפח"ח וראיתי שמביא ראי' דליכא איסור מינקת בזונה מדאיבעי בתולה שעיברה מהו לכה"ג תיפוק לי' משום איסור מינקת אלא עכ"ח דבזונה ליכא איסור מינקת עכ"ד לא ידעתי איך יצא מפיו הלא הגמ' חקרו דין תורה ומהו שנעשה אח"כ איסור דרבנן עכ"פ חקרו הדין תורה ונ"מ גם אח"כ אם היא בתולה לגבי נישואין דל"ש בה איסור מינקת וכדומה ולא ידעתי איך שגה ברואה. וגם פלא בעיני שלא דובר כלל מזה אולי נתעברה מעכו"ם בכפר שרוב ערבים א"כ נפסלת עליו כלל הדבר לא ידעתי היתר בדבר הזה. (ו) ואודות הקו' אשר הרעיש על שעה"מ נ"ל המעיין בתוס' יבמות יראה שדווקא על אשה ובתה חדשו תוס' זה דשם לא כתוב באזהרה לא תיקח רק כתיב לא תגלה לכן חידשו תוס' דווקא בנכנסה לחופה הוה שאר עכ"פ אבל באשה ואחותה דכתיב האיסור אשה אל אחותה לא תקח אז בקדושין לבד נקרא קיחה כנודע דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון קדושי כסף ואמרה תורה שלא יקח אשה על אחותה לצרור לגלות ערותה עלי' בחיי' והמעיין בקדושין יראה דף נ"א דכל הסוגי' קאי על המקדש אשה ואחותה או אחת משתיהן או שתיהן כאחד כנלע"ד ברור ופשוט דלשיטת התוס' כל הסוגי' באשה ואחותה ולרשב"א ולרמב"ם שם בלא"ה לק"מ דסברו דגם באשה ובתה אסור בקדושין בלבד ועיין בשעה"מ בשם הרה"מ ודוק. ואגב גררא אעתיק מחדושי ראיתי בש"ש שמעתא ב' פט"ו אם פנוי' נתעברה ולא נבדקה על הולד אם כשר הוא והי' במקום דרוב פסולין אצלה הוה הולד ממזר ודאי הגם דלא ידעינן אי אזלה איהי לגבי בועל דיש ספק דלמא אזלה איהי לגבי בועל דהוה קבוע ויהי' הולד רק ספק כאשר פסק כך הב"ש בסי' ד' ס"ק ל"ט דהא לרשב"א הוה ס"ס דלמא אזלו אינהו לגבה והו"ל כל דפריש מרובא ואת"ל איהי אזלה לבועל שמא נבעלת לפסול דהא בכה"ג ברוב כשרים ס"ל לרשב"א דהו"ל ס"ס דהא הקשה בקדושין דף ע"ד למה לי קרא על אסופי הא עדיין יש רוב דלמא אזלו אינהו לגבה ואת"ל הלכה לבועל דלמא נבעלת לכשר יעו"ש. ולע"ד זה אינו דא"א לעשות ס"ס או מס"ס רוב רק אם ספק השני בפני עצמו יהי' עכ"פ נשאר בכח ספק למשל בנידן דרשב"א ברוב כשרים אם הבועל הלך לגבה אז כל דפריש מרובא דכשרים קפריש ואת"ל דאיהי הלכה לגבי בועל בכ"ז אפשר דכשר הי' ויהי' עכ"פ ספק בולד כשר וא"כ אם מצרף הך ספק לצד אולי הלך הבועל אצלה אז בודאי הוא כשר ויש עכ"פ רוב להכשיר אבל כאן ברוב פסולים אם היא הלכה לבועל והוה קבוע כמחצה ע"מ והולד ספק ממזר לא נשאר איסור מספק דהא ספק ממזר התירה התורה וא"כ הך ספק בפ"ע הוא היתר איך נאמר עכשיו דלמא הלך הבועל אצלה א"כ הוא איסור ממזר בודאי ואת"ל היא הלכה אצלו ג"כ יוכל להיות שנבעלת מממזר ונצרף ספק הנ"ל לצד הראשון דלמא הוא ממזר ודאי ע"י כל דפריש זה א"א דהא צד הספק מכח קבוע לא משכחת שיהי' אסור דהא ספק ממזר מותר מה"ת ולא נשאר מכח ספק איסור ממזר כלל ודוק: