שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ה · סימן נב
שלומים אלף להדיין המצוין הרהמה"ג כבוד הרב ר' ישעי' קנאפלער נ"י בק"ק אוהעל יע"א:
אחד"ש אודיעהו כי מכתבו קבלתי לפני פסח העבר ראיתיו שוקד על ספרי והודיע לי השגות ושמחתי בהם וגם בהערות ח"ת כי טובים הם ואכתוב מעט רק להשיב על איזה השגות שלא יאמין ח"ו שלא אחפוץ להשיב והלואי שד' יעזרני לטובה שאוכל לעשות כאשר עם לבבי להגדיל תורה הדש"ת. (א) אשר מעלתו נ"י כתב על נסתפקתי שלי בח"ר סי' י"ט בד"ה ולא אמנע מי שנתן אתרוג במתנה ע"מ להחזיר והצריך לכוף שיחזור לו במתנה אי מהני תלוי ויהב בכה"ג דלא מפסיד דמי והשיג דאין כאן תלוי ויהב אלא תלוי וזבין כאשר ביאר הקצו"ח סי' רמ"א ס"ק ט' בדברי נמ"י פרק הזהב דאם משך החפץ והיתנו לתת לו כור חטים בדמים חייב לתת לו כור חטים וסיים מעלתו נ"י בשלא הותנא התנאי כדינא כך עאכ"ו כשהותנא התנאי כדינא ואם לא יקום התנאי יהי' מתנה ראשונה בטיל בודאי הוה שתו המתנות מחיר זו של זו והוי תלוי וזבין עכ"ל במכתבו. הנה מתחילה אני אומר א"כ דהוה מחיר זה לזה א"כ ע"ו הכפיה של עכשיו שמקנה האתרוג לבעליו הוא פועל הקניה שלו דהא התנה בכל דיני תנאי שאם יתן במתנה בחזרה היינו הוא דמי מחירו לא קונה כלל א"כ הכפיה של עכשיו פועל לקנין והוה תלוי וקונה ולכ"ע לא הוה קנין כמבואר ברמ"א סוף סי' ר"ה בשם בעל העיטור דתלוי וקונה לכ"ע לא הוה קנין יעו"ש ויעיין בנתיבות שם ס"ק ח"י ביחדהו להחפץ אפי' המאנס אינו קונה יעו"ש וא"כ ממנ"פ לא קנה ואינו יוצא המקבל האתרוג במתנה ע"מ להחזיר בשלומא כשלא התנה בדינא תנאי אז הי' מהני הכפיה דהוה דמי מחירו כמבואר בקצו"ח שם אבל בהתנה בכל דיניו תנאי גרוע דלא כאשר הבין מעלתו נ"י שכתב עאכ"ו כשהותנה התנאי כדינא ודוק ועיין עוד בנתיבות סי' רמ"א ס"ק י' שחולק על דין דקצו"ח שבלי כפילות התנאי הכל בטל אבל אני דן בכפל לתנאי א"כ כנים דברי ודל"ב. וידע מעלתו נ"י שעמדתי בחקירה א"כ תלי' הדבר בדין ברירה דמכירה ראשונה תלי' במכירה שניה אם מכר לו בחזרה האתרוג הי' מכירה ראשונה מכירה ואם לא מכר לו לא הוה מכירה ראשונה מכירה ולא דמי לסי' תרנ"ח בברירה דשותפין עיין במג"א ובמחה"ש שם אבל כאן תלי' מכירה במכירה ועיין בשאגת ארי' בכה"ג שמקדש אשה אחרת ביוכ"פ ולא באתי אלא להערה בעלמא.. ומה שהעיר מתוס' בב"ב מ"ח בד"ה קדוש בביאה שחקרו למה לא הוה בגט תלוי וזבין דנפטר משאר וכסות ועונה נגלה דלא תלי' בשם מתנה או שם מכר רק על אומד הדעת עכ"ד ידע מעלתו נ"י דדברי תוס' מופלאים הלא מתחילה לא נתחייב אלא כל זמן שהיא אשתו ומשעה שנתגרשה מעולם לא נתחייב כל חיוב שאר כסות ועונה הוה חיוב לזמן בעד שהיא אשתו ולא בא לו ריוח רק שלא יפסיד אבל להאשה בא הנאה להרויח מחדש ואני הסברתי לעצמי שיש קפידה בשם מכירה ובשם מתנה דבכל חפץ יש לו לאדם פי שנים לזכות גוף השווי' של חפץ וגם בלי השווי' זכות הכלי דכל הנותן לו השווי' ולוקח החפץ בע"כ עובר על לא תחמוד א"כ אם המקבל הממון עכ"פ אינו מקפיד על הכלי וגומר ומקנה אבל בלי דמים אדם מעמיד עצמו על ממונו ולא הקנה בלבו וממילא לא קנה המאנס כלל הגם דמאנס חפץ לגזול וגם לעבור על לא תחמוד הוא אינו מוחל על ממונו אבל בקבל הדמים והמאנס כבר עובר על לא תחמוד גומר ומקנה קצרתי להערה בעלמא. (ב) ראיתי שעמד על סי' כ' שחדשתי בקדושת הגוף הוה שלו להקדיש רק אין קדושה חל על קדושה אבל זה דווקא בקדושת הגוף דנקרא הבהמה על שמו משא"כ בהקדש בדק הבית ומעלתו נ"י כתב מה שאמרתי דלולא אין קדושה חל על קדושה הי' שלו להקדיש לקדושה אחרת אינו משמען בפסחים דף צ' ותמורה דף כ"ט ובכורות דף נ"ג דפריך הגמ' והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן פריך לאו ממונא הוא ולאו דידיה הוא ע"כ, תוכן דבריו, נלע"ד לתרץ ומאוד אשמח בו כי הגיע לי מקום לדבר בזה בעזה"י דבכמה מקומות אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ השכל גוזר כמו במסירה להדיוט לא הוה שלו עוד ה"ה באמירה לגבוה. אך אבאר בעזה"י בכל קדושת הגוף בקרבן ידוע אחת דברו הבעלים ושתים זו שמענו (א) הבהמה היתה מתחילה חולין וראויה לעבודה ולאכילה ולגדל ולדות עיין חולין דף ה' וכאשר הקדישו הבעלים ואמרו בהמה זו תהי' קרבן לד' יצאה מחולין שהוא רשות הדיוט ונכנסה לרשות הגבוה שאסורה לעבודה ובאכילה ולגדלה לולדות כי הוא קודש לד' ובאמירת פה של הבעלים נפעל כל זה לצאת מן החולין שהוא רשות הדיוט ונעשית קודש שהוא רשות הקב"ה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא (ב) הלא בכלל שאמר בהמה זו תהי' קרבן לד' לא מבואר איזה קרבן אם חטאת או עולה או שלמים או נדבה או אשם וכדומה מן השמות אשר כל השמות הללו המה בכלל אדם כי יקריב קרבן לד' וכל השמות הללו אשר יקרא האדם אותם כולם המה קודש לד' בסוג נכלל קרבן לד' לכן יאמר אדם חטאת לד' עולה לד' שלמים לד' נדבה לד' וכדומה. וא"כ האומר לד' חטאת או לד' עולה או לד' שלמים אחת דיבר ושתים שמענו בדבור הנ"ל הוציא הבהמה מחולין לקודש וגם בירר בכלל קודש לאיזה קדושה הוא קובע לקדושת חטאת או קדושת עולה או לקדושת שלמים וכדומה ודעת לנבון נקל הגם שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו לענין התכלית שבהמה נעשית מחולין קודש אבל לענין לאיזה פרט קודש אם חטאת או עולה או שלמים דהכל בכלל גבוה לא שייך למימר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמה לי חטאת לגבוה או עולה לגבוה והי' יכול לשנות הגם שאמר שם קדושת עולה הי' יכול לקרוא גם קדושת חטאת או שלמים רק דאין קדושה חל על קדושה הגם נשאר שלו לקרוא עליו שם קדושה אבל עכ"פ איך יחול קדושה על קדושה הגם דלא שייך לומר כמסירה לשם חטאת אבל עכ"פ חל על הבהמה קדושת חטאת או בהיפך קדושת שלמים ואיך יחול קדושה על קדושה אבל בלא"ה הבהמה שלו לקרוא עליה קדושה הגם דכבר הכניס הבהמה ברשות גבוה נשארת שלו לקרוא איזה פרט בשם קדושת גבוה כמו מתחילה שאמר בהמה זו קודש לד' ומברר חטאת לד' או עולה לד' וכדומה. אך כל זה להביא על בהמה שם בין שמות אשר כולם ברשות גבוה אז אמרי' הגם דבאמירה לגבוה הוה כאלו מסרה לרשות הדיוט הלא לא רוצה להוציא מרשות גבוה אבל אם רוצה לאסור באיסור אתנן לרחק מרשות גבוה אז אמרי' הא משעה שהקדיש הבהמה נכנסה לרשות גבוה דהוה כמסירה להדיוט וא"כ לאו ממונא הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיושב סוגי' דפסחים ותמורה ובבכורות פריך הא לאו דידיה ואיך יעשה קודש מעשר הא מעשר הוה מצאנו אז העשירי מהבהמותיו יהי' קודש והא לאו דידיה הוא דעכ"פ לא הוה חולין כשאר בהמותיו ומשני כר"י דקדשים קלים הוה ממון בעלים לגמרי ודוק בזה בעזה"י. (ג) עוד בא לחדש על קו' שהבאתי בסי' כ"ב בשם אדמ"ו חת"ס ז"ל דילפי' עשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית הא מצות לאו להנות נתנו ומעלתו נ"י חידש דבכלאים אסור רק הנאה להגן מקור וחום אבל שאר הנאה אפי' באת ע"ו שם לבישה ליכא איסור דאל"כ מה הקשה הרא"ש ממוכרים כסות אשר לובשים הבגדים לפטור ממכס מן מוכרי כסות מוכרים כדרכן דפליג על מתני' דלקמן שאני מוכרי כסות דלא בא הנאה מן הלבישה בעצמו וכי תימא דבמכס הוה רק הברחת ארי זה אינו דהוא בעצמו אסור לברוח הארי כמבואר בתוס' נדרים דף ל"ג בד"ה דמהני פרועה דר"י עכ"ל. נלע"ד לבאר אשר כמס עמדי דיש שני אופנים הברחת ארי (א) מי שהי' בע"ח והי' עליו חיוב פריעת בע"ח וגם בלא המצוה הי' המלוה נוטל פרעון מהלוה מכח שיעבוד גופו דעבד לוה לאיש מלוה וכאשר פרע אחר בשבילו יצא מחיובו ומשיעבדו אך בכל זה אומר ארי הברחת אולי מפייסנא הוה ליה עד שימחול לי ויצאתי מחיובי ומשעבודי אבל עכ"פ הא הארי עומד על המצפה לטרוף ממנו רכושו א"כ אם הוא בעצמו משלם לו מאיסור הנאה אסור דהא חזי דלא הי' באפשרות לברוח ארי אשר עמד עליו רק בממון ולקח האיסור הנאה והרויח את שלו (ב) אם חק המלכות לשלם מכס מן בגדים אשר מעביר אדם לסחורה כי אז הוא משא ומתן אבל מבגדים אשר האדם לבוש בהם לא הושם טאקסע דמכס והדת ניתן מפי המלך הגם שיוכל אדם לילך במלבוש אחד וישלם מהשאר בגדים שעליו בכל זאת לא חפץ המלך בזה רק שם חק ומשפט כל לבוש אשר האדם לבוש בו אפילו בבגד בגדים בכל זאת לא יבוא בחשבון ולא משלם מכס א"כ מעולם לא הי' כאן ארי דהא מתחלה הדבר יצא מפי המלך להיות פטור לשלם מן בגדים שעליו הגם אם ניכר שהוא איש עני ועליו מלבוש של אלף כסות פטור מן המכס א"כ הלובש אינו מבריח הארי אלא מעולם לא הי' ארי בכה"ג שעשה פעולה שלא יבוא הארי וחכז"ל דברו ממבריח ארי שהי' ארי בעולם עומד נגדו והוא הבריח אותו שילך וא"כ הגם אם אסור לעשות בעצמו הברחת ארי דאז משתרשי ליה שפטרו כגון אם העני עומד וצריך לפרוטה וע"י שעוסק במצוה פטור מן המצוה ומשלח העני אשר צריך לצדקה אבל במכס עושה פעולה אשר מעולם לא עמד ארי כנגדו והערותי בזה בדיני בר מצרא דליכא בגוי דאמר ארי אברח לך היינו אם קנה מן הגוי שהי' ארי בעולם אבל אם גם גוי הי' רוצה לקנות וקנה ישראל ואמר ארי אברחתי ממך זה לא מהני דפעלת שלא בא ארי בעולם וכנגדך אני בר מיצר ואקוה שישמח מעלתו נ"י בהערה הזאת וא"כ בלבישת ציצית או בגדי כהונה אם המצוה נחשב הנאה ובאת מן הלבישה מה לי הנאת הגוף קור וחום הבא ע"י מעשה לבישה או הנאת מצוה הבאה ממעשה הלבישה ומה שהעיר מעלתו נ"י שמותר לישב באוהל שעטנז יעיין במקור דשם הטעם דכתיב לא יעלה עליך אבל מותר לכנס תחתיו והבן זה: