אור ברסלב
שות מחנה חיים ה › סימן מב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ה · סימן מב

סימן מא

נשאלתי מאיש מאנשים החדשים במרחץ קארלסבאד להגיד לו אם עפ"י תורתינו הקדושה יש קפידה שדווקא יקברו בני ישראל אשר שבקו חיים לנו במתחת לארץ אשר ברוב ימים ישוב הגוף לעפר או אם מותר לצוות שיושרף גופו לאפר אשר יכלה בשרו ועצמיו באור שלהבת כי הוא הולך למדינה שאין דרים בה מבני ישראל לסחור תחת מסוה שהוא מאמונה אחרת וירא לנפשו שאם ימות יקבר בין אנשי אמונה דשם ואם יצוה לשרוף גופו יעשה לו כן איזה מהם עדיף. תשובה הגדתי לאותו האיש גבר אשר נסע למדינה אשר יצרך לכחד שם ישראל וחי עמהם כאלו הוא מאנשי אמונה שלהם יכול לנוח עצמותיו בתוכם ועל אנוש כזה לא חקרו חכז"ל כלל אבל כשאני לעצמי נתתי ללבי הלא יוכל להיות שח"ו ע"י אונס אפשר שיברח איש להציל נפשו עד יבוא לו הצלה וירגיש שקרוב יום פקודתו איזה מהם יבחר לנפשו להעשות בו אחרי מותו. הנה מבואר בש"ע יו"ד סי' שס"ב סעיף א' וז"ל הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ"מ יפה לקברו ממש אפי' בח"ל עכ"ל ועיין בספר המצות לרמב"ם סי' רל"א דבכל מת הוה מ"ע לקברו רק במת שיש לו קרובים המ"ע על הקרובים ואם נמצא מת בשדה בא המצוה על כל המוצאים ולכך נקרא מת מצוה יען דמצוה כי קבור תקברנו מוטל על איש ואיש המוצאו יעו"ש א"כ משמע שעיקר המצות קבורה בקרקע כמו הכל הי' מן עפר והכל שב לעפר מן האדמה אשר לקח משם וא"כ בשריפת עורו ובשרו ועצמיו לא הוה קבורה ואם צוה בר ישראל לשרוף גופו הוה כאלו צוה שלא לקברו שאין שומעין לו עיין רמב"ם מהל' אבל ודוק. אמנם יש להביא ראי' דמותר מגמ' חולין דף קכ"ה ע"ב בתוס' ד"ה יכול הוא וז"ל נראה דמודה ר' יוסי דהא דאמרי' בביצה דף י' המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שסוף טומאה לצאת דרך שם דהתם במת שלם דאין דרך לשרפו ולנתחו פחות מכזית עכ"ל והך משנה פ"ז דאהלות במת בבית ולו פתחים הרבה ע"כ במת ישראל איירי דהא במת גוי אין לו רק טומאת מגע ומשא אבל לא טומאת אוהל עיין נזיר דף ס"א וברמב"ם פ"א מהל' טומאת מת הל' י"ג וע"כ שמת בבית היינו מת ישראל ועל זה חקרו תוס' למה אמרי' סוף הטומאה לצאת הא יכול לשרפו במקומו ותירצו שמטמא משום דאין דרך לשרוף מת שלם או לנתחו פחות מכזית ואי יש איסור בדבר לשרוף מת שלם למה להן לתוס' לומר שאין דרך לשרוף מת שלם תיפוק ליה דמבטל בזה מ"ע של קבורה אלא פשיטא דאין קפידה שיוקבר בארץ אלא שיתכוסה שלא יהי' נראה בארץ וק"ו אם שורף הגוף דמותר דשריפתו זה קבורתו ודוק. אך יש לומר הא גופא טעמא בעי למה בכזית דרכו לשרפו ובמת שלם אין דרכו לשרפו אך הוא הדבר דבירושלמי דנזיר פ"ז אמרו וז"ל כי קבור תקברנו מיכן שאין נעשה מת מצוה עד שיהי' ראשו ורובו עכ"ל ומאותו פסוק כי קבור תקברנו ילפי' בסנהדרין מצות קבורה וחידש המ"ל פי"ז מהל' אבל הל' כ"א בד"ה אשר דאין חיוב קבורה אלא על ראשו ורובו אבל בכזית מן המת דלא הוה מת מצוה ה"ה אין בו מצות קבורה יעו"ש וא"כ מהאי טעמא גופא חידשו תוס' דבמת שלם אין דרך לשרפו משום דמבטל בזה מ"ע של קבורה אבל בכזית דאין בו קיום מ"ע אז יש הדרך לשרפו ודוק. בכל זאת קשה למה לתוס' לומר דאין דרך לשרוף מת שלם הי' להם לומר דמת שלם אסור לשרפו ולכן מודה ר"י אבל בכזית דליכא איסור לשרפו ולכן חולק ר"י משמע דסברו בעלי תוס' דמצות קבורת מת יתקיים בשריפה כמו בכסוי בעפר ודוק. ואוסיף נופך דלדעת תויו"ט בשבת פרק י' מ"ה דסובר דאפי' בכזית מן המת יש מצות קבורה אשר רמז עליו המ"ל שם בודאי יש ראי' דמקיים מצות קבורה אפי' בשריפה ולכן הוכרחו בעלי תוס' לומר דבמת שלם היינו טעמא דמודה ר"י יען דאין דרך לשרוף מת שלם ודוק. ועלה בדעתי לתרץ דלא יהי' מדברי תוס' ותיו"ט ראי' דיש היתר לשרוף מת מבני ישראל כאשר משמע מפשטות דברי טור וש"ע ואבאר בעזה"י דיש לי ספק עצום בכלל קבורת מת מצוה הן בקרובים והן במי שאין נו קרובים דחל החיוב על כל ישראל אם הוא דווקא בפעם הראשון אחר אשר מת אחד מבני ישראל בא החיוב ונקברו אבל אם קיימו בו קבורה כדת ואח"כ בא סיבה או גזלנים פתחו הקבר והוציאו לחוץ או חיה הוציאו מקברו או ע"י מים שחררו הקבר עד שהוציאו את המת מקברו שוב לא בא בחזרה חיוב מ"ע של קבורה הן על הקרובים או להיות מת מצוה על כל ישראל וממילא אין נזיר וכהן רשאים לטמא לו או נימא בהיפך אפילו אם הוציאהו מקברו כמה פעמים חזר המצוה למקומה לקיים בו קרוביו מנות קבורה ואם אין לו קרובים מחוייבים כל ישראל לקברו ואפי' כהן ונזיר מטמאים לו והוא ספק עצום מאוד. ולכאורה ממה דאמרו בברכות דף י"ט וסנהדרין דף ל"ה הרי שהי' הולך למול את בנו ושמע שמת לו מת וכו' וקשה למה אמרו שמת נו מת הי' להם לומר ושמע שיש נו מת שיהי' נשמע אפי' אם החיה הוציאו מקברו וכדומה אלא ע"כ דווקא אם לא נתקיים במת הנ"ל קבורה כי השמועה בא שמת לו קרוב אשר הוא מת לקיים בו מצות קבורה. ואחר העיון אין ראי' דאשמעי' רבותא אפי' אם שמע שמת עכשיו ולא נתקיים בו מצות קבורה הו"א יכול יטמא לו קמ"ל דלא אבל מטמא הוא למת מצוה בכל אופן אם מת מונח בשדה אפי' אם לא מת עכשיו אלא שכבר מת ואפי' הוקבר כיון שמת מועל בשדה צריך לטמאות לו דכתיב לאחותו לא יטמא אפי' מתה עכשיו אבל מטמאה למת מצוה בכל אופן והרמב"ם כתב בפ"ג מהל' אבל הל' ח' וז"ל איזה מת מצוה אחד מישראל שהוא מושלך בדרך ואין לו קוברים דבר זה מפי קבלה עכ"ל הרי שלא כתב אחד מישראל שמת בדרך ואין לו קוברים שיהי' במשמע אם עכשיו מת ואין לו מי שיקבור אותו אלא כתב שאחד מישראל מושלך בדרך שיהי' במשמע אפי' כבר הי' קבור פ"א עכ"פ עכשיו מושלך בדרך ואין שם קוברים ודוק וכן בהל' נזירות פ"ז הל' י"ב כתב וז"ל וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה הי' מהלך בדרך והגיע במת שאין שם מי שיקברנו הר"ז מטמא לו וקוברו ודברים אלו מפי קבלה הן עכ"ל הרי ג"כ שכתב סתם והגיע במת שאין שם מי שיקברנו הגם שלא מת עכשיו ולא בא לקבורה מעולם אלא אפי' שכבר מת ונקבר עכ"פ היום פגע במת בדרך ודוק. אמנם נראה לי דמ"ע מפורש ליכא רק בקבורת מת בפעם הראשון דאז הוה חיוב קבורה הן אם יש קרובים חל על הקרובים לבד ובאין שם קרובים חל המצות קבורה על כל בר ישראל ואפי' כהן ונזיר אבל אם כבר הי' נקבר פעם אחד והושלך מקברו לחוץ ע"י איזה סיבה לא הוה עוד קיום מ"ע רק חיוב מצד כבוד הבריות כי האדם הנברא בצלם אלקים יהי' כדומן על פני שדה כפגר מובז חס וחלילה וגדול כבוד הבריות שאפי' כהן ונזיר יטמאו את עצמם לקברו כדי שלא יתבזה צלם אלקים הוא בן אדם מישראל אשר הי' עבד אלקים. ואסברא טעמא דמילתא בעזה"י דהא בתורה לא מצינו חיוב קבורה רק בהרוגי ב"ד דכתיב כי קבור תקברנו והי' קבלת חכז"ל שבכל המתים בישראל יש הל"ת דלא תלין והמצות של קבורה עיין בגמ' סנהדרין דף מ"ו ע"ב וברמב"ם בספר המצות סי' רל"א ורמב"ן פ' כי תצא מסביר הדבר דהי' בס"ד זה שנתלה ע"י ב"ד ראוי' להלין אותו אעפ"כ אמרה התורה לא תלין כי קבור תקברנו וק"ו מי שמת זכאי בדרך כל הארץ יעו"ש וא"כ די ללמוד שיש מ"ע ול"ת הנ"ל במי שהומת או מת ממילא ולא בא לקבורה הטיל הכתוב עשה ול"ת שיהי' חיוב לקברו אבל מי שכבר הוקבר פעם אחד אז נתקיים בו מצות קבורה מנ"ל אם חזר ונתגלה שיחול פעם שנית מצות קבורה דמצות קבורה הוה כעין מצות כיסוי דהוה הדין אם כסה פ"א אעפ"י שחזר ונתגלה פעור מלכסות רק בכסה רוח מסופק הגמ' אי יש דחוי אצל מצות אבל אם כסה בידים פטור ה"ה קבורת מת צריך לכסות בעפר ואם כבר כסה אותו וחזר ונתגלה אין בו עוד בחזרה המ"ע (ועיין ירושלמי סוף תענית פ"ד בהריגת זכרי' הנביא וז"ל ולא נהגו בדמו לא כדם האיל ולא כדם צבי תמן כתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר ברם הכא כי דמה בתוכה הי' על צחיח סלע שמתהו עכ"ל ועיין ברבה בפתיחה באיכה) וכל זה דלא הוה מ"ע אבל עכ"פ משום כבוד הבריות חייב כל אדם לקבור אותו שנית. ובזה נראה לי מתורץ דברי הרמב"ם שכתב בהל' כלאים פ"י הל' כ"ט וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה עכ"ל והלח"מ פ"ג מהל' אבל הביא בשם הרא"ם שנתפלא כאן הביא הדרש מלאחותו ובה' נזירות ובהל' אבל כתב דבר זה מפי קבלה יעו"ש שהפליא. ולפמ"ש מיושב בעזה"י דכאן דן שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת וקשה הא מצינו עכ"פ שנדחה בטומאת מת אם בר ישראל מת דמטמא בעבורו כהן ותי' דנלמד זה מלאחותו דעכ"פ מי שלא בא לקבורה דומי' שלאחותו אינו מטמא אפי' שמתה אז אבל למת מצוה מטמא ולמה לו לחקור כאן במת שכבר נקבר וחזר ונתגלה הלא די בזה לתרץ הקו' אבל בהל' אבל ובהל' נזירות קאי על הדין שאפי' אם פגע במת שכבר הי' נקבר אעפ"כ מטמא לו הוא מדברי קבלה ודוק. ומזה אמרתי לתרץ קו' חמורה של פנ"י ברכות דף י"ט מאי מקשה הגמ' וליגמר מינה וקשה מנ"ל דכבוד הבריות בלבד דוחה דלמא דכאן הוה עשה דקבורה דוחה ל"ת דטומאה בצירוף כבוד הבריות אבל כבוד הבריות בלי צירוף מצות עשה אינו דוחה וצע"ג ולפמ"ש נכון דתורה דיברה בכל אופנים לאחותו לא יטמא אפי' מתה עכשיו ויש עשה דקבורה אבל מטמא למת מצוה ג"כ בכל אופנים אם הי' כבר נקבר פ"א או אם עכ"פ מסופק שמא כבר הי' נקבר הוא פגע עכ"פ במת בשדה א"כ נגלה דכבוד הבריות דוחה טומאה אפי' בלי שום קיום עשה של קבור תקברנו דדברי קבלה יש דהך מת מצוה שמטמא לו הוה בכל אופנים ויש בזה להאריך בדברי רמב"ם הל' מגילה ובדברי רמ"א הל' מגילה ועל דברי טו"א מגילה דף ג' ודוק. ולפ"ז נ"ל לחדש דבר בודאי בכל מת מבני ישראל צריך קבורה דווקא בעפר כי קבור תקברנו הוא בעפר לקיים מעפר אתה ואל עפר תשוב ומפני כמה טעמים שאמרו חכז"ל "תקות אנוש רמה" ועיין בתויו"ט ואולי יען שאי אפשר בכל מאכלים ומשקים ששתה שלא באו בקרבו רמה ותולעים אז בעת מיתתו יקחו חלקם כאשר אמרו חכז"ל בהאי טבח שמכר בשר נבילה באו הכלבים ונטלו חלקם במיתתו כך תקות אנוש שיקחו רמה חלקו מבשרו ודמו או אם התגאה ולא הי' נפשו כעפר יושפל בארץ תחתיות וזה כפרתו ובכל אופן אפי' צדיקים צריכים קבורה בעפר דאין אדם צדיק בארץ עיין סנהדרין דף מ"ו ע"ב ולא לחנם קבעו ברכה רביעית ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הגם שלא הסריחו כי הקבורה הוא תיקון האדם שהגוף שהוא הי' עפר מן האדמה ישוב לעפר אבל אם כבר הי' טמון בארץ ונגמר כפרתו עיין בסנהדרין דף מ"ז שרב אשי ס"ל כן שמיד שכסהו הארץ נסלח חטאתו לגמרי והי' ראוי' לקברו אצל אבותיו רק שאי אפשר להעלותו מפני סרחון ובזיון שנבקע כריסו יעו"ש ואין עוד מ"ע לקברו רק מדברי קבלה מכח כבוד הבריות שלא יתבזה כדומן על פני השדה אז מהני אפי' לשרפו שג"כ לא יתבזה לעיני כל כי לא נשאר יתרון ממנו ודוק. ואם כנים דברי אין סתירה מדברי תוס' חולין ומדברי תויו"ט דשם איירי ממת שכבר נתקיים בו מצות קבורה א"כ מן הדין הי' מותר לשרפו אבל אין דרך לשרוף מת שלם אבל כזית מן המת הדרך לשרפו ודוק. ויש ליתן טעם בדבר למה אין דרך לשרוף מת שלם וכזית הדרך לשרפה דהא מת אסור בהנאה דגמרי' שם שם גז"ש מעגלה ערופה כנודע וא"כ אם יושרף המת פן יבוא להנות מהאפר בשוה פרוטה אבל באפר מכזית מת בודאי אין בו שוה פרוטה ועיין במ"ל הל' מעילה ולא חששו שמא יבוא להנות בו ודוק. ולכאורה קשה לי לפי מה שחדשתי בפעם הראשון הוה קבורה בעפר דוקא ואם חזר והושלך מקברו הוה הקבורה רק משום כבוד הבריות א"כ בסנהדרין דף מ"ו ע"ב איבעי להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דלקברוה לההוא גברא אי משום בזיונא הוא לא כל כמינה ואי אמרת משום כפרה הא אומר לא בעינא יעו"ש וקשה למה לא אמרו נ"מ אי משום בזיונא א"כ אם הושלך מקברו צריכין לקברו שנית ואי משום כפרה הוא משבא פ"א בתחתיות הארץ כבר נתכפר כדאמרי' בדף מ"ז ע"ב כפרה מאימת הוה מכי חזי צערא דקברא פורתא יעו"ש (ואולי דווקא הרוגי ב"ד די בכפרה מיעוט שבא גם מתחת הארץ אבל במת על מטתו צריך שגופו ישוב לעפר לגמרי ודוק) א"כ לא צריך קבורה שנית וצע"ג עוד קשה למה לא אמרו אי משום בזיונא שלא יתראה ויתבזה לעין כל א"כ מותר לשרוף אותו דמה לי קבורה מה לי שריפה עכ"פ לא יתראה נרקב ונבקע עיין רש"י בד"ה משום בזיונא וז"ל שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע עכ"ל וע"י שנשרף בכור ברזל גדול לא נראה נרקב ונבקע אבל אי משום כפרה דווקא שיכוסו בעפר שיורד בתחתיות הארץ כמ"ש רש"י בד"ה או וז"ל כי היכא דתיהוו ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות עכ"ל וא"כ לא הוה שריפה כמו קבורה וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעזה"י דסוגי' הנ"ל נפלאת בעיני דא"כ אם אמר דלא לקברוהו אין כאן מצות קבורה א"כ איך אמרי' דלאחותו גילה שמטמא כהן ונזיר לקבורת מת מצוה ומפורש יוצא הטעם בספר המצות דאז חל מ"ע של קבורה על כל איש ואיש יען שאין שם קוברים ולכך נקרא מת מצוה היינו שמצות קבורת מת זה חל על כל מוצאו יעו"ש מצוה רל"א וקשה הא אי אמר לא בעינא לקבורה ליכא עשה כלל וא"כ לא ידחה העשה הל"ת דטומאת כהן ונזיר כמו בכתובות דף מ' אי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל אז אפי' אם אמרה בעינא לא מהני כלל ואעתיק דברי ש"מ בב"מ דף ל' בד"ה קרא וז"ל ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתיב בה פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון אפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא בה האיך יטמא זה בשבילה והרי אם באו הבעלים ואמרו לא בעינן לה ליתא עשה כלל הלכך לא דחינו מצות משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותו מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם מחויבים בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה לחבירו ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות ודמי להאי דגרסי' בכתובות גמ' שותה בעציצו אימר דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה דלא אפשר דלאו לאקומיה עשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלה אעפ"י שאמרה בעינא ליה אין שומעים לה עכ"ל וא"כ ה"ה במת אי הי' המצוה שלא לקבור אותו אין כאן חיוב לקבור אותו א"כ כנגד כהן ונזיר נימא דהוה כאלו צוה שלא לקבור אותו ואין רשאים לטמאות בעבורו וצע"ג אך הא לא קשה דשם האשה הנאנסת או האב או הבעל חי ומחויב בכבודו של מקום א"כ הוה כאלו אמר לא בעינא דשניהם מחויבים בכבודו של מקום אבל בנמצא מת מושלך בדרך הלא האיש מת אינו מחויב עוד בכבודו של מקום דכתיב "במתים חפשי" כיון שמת אדם נעשה חפשי מכל המצות דכתיב ועבד חפשי מאדוניו עיין במדרש באיוב על פסוק זה ועיין ביו"ד סי' ש"א סעיף ז' ובט"ז ס"ק ט' כנודע וא"כ שלא מחויב בכבוד המקום הגם אי אמר שלא יקברוהו אותו הי' פטורים השתא שלא אמר יש עשה של קבורה הגם אי טעם קבורה משום כפרה ודוק. אמנם אי קשה הא קשי' מה ראה הגמ' לחקור טעמא דקרא אי טעמא דקבורה משום כפרה או בזיונא מי עלה השמים וירד לדעת טעם הדבר שחפץ ד' בקבורת אדם אחרי מותו הא לא פסקי' כר"ש דדרש טעמא דקרא ובפרט אי יש שני טעמים לא ידעו איזה טעם א"כ אין נ"מ ואיך עשה הגמ' נ"מ אפי' להקל אי אמר ההוא גברא שלא חפץ בקבורה וצע"ג. והי' עולה בדעתי דהך איבעי הוה רק בהרוגי ב"ד אשר צותה התורה קבור תקברנו אם הי' אומר החוטא דלא מבקש כפרה וזה משכחת אפי' בקדוש ישראל אשר צווח דעדים משקרים כאשר ספרו חכז"ל באחד שאמר לב"ד בשעת הריגה אם יש בו עון זה לא יכופר לו ורק הב"ד צריכים להרגו עפ"י חוקי התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר יעו"ש ועיין בירושלמי על פסוק הצילה מחרב נפשי ומיד כלב יחידתי ששני בעלי עבירות העידו על חסיד גדול שבעל כלבתה והמה עשו אותו עבירה יעו"ש וגם בילקוט בפסוק הנ"ל וא"כ האי נקי כפים מבקש שלא יקברו הב"ד כי הרוגי הב"ד לא נגמר כפרתם עד שבאו לקבורה אבל בשאר כל אדם בודאי בכל אופן קברינן ליה משום אין אדם צדיק בארץ ומי ישמע לו בודאי מתחרט בשעת מיתתו וניחא ליה בקבורה וכיון שהיא קבלה שיש מ"ע של קבורה בכל אדם אז לא חקרינן טעמא דקרא כי הוא חק כמו הנחת תפילין והי' מיושבים כל הקו' אך מדברי תוס' שם משמע שגמ' מסופק בכל אדם בטעמא דקבורה וא"כ הדרה הקו' לדוכתא מנ"ל לגמ' לדרוש טעמי מצות אפי' לקולא וצע"ג עוד קשה למה לא אמר הגמ' נ"מ אם די בכסוי ארון ולא להכניסו בקרקע אי משום בזיונא ליכא דהא מכוסה ואי משום כפרתו צריך הורדת תחתיות הארץ כאשר אמרו [סנהדרין מ"ו ע"ב] דהמלך שאל קבורה מנ"ל דלא רצה להשיב מן דכתיב קבור דדלמא הוה הפי' בארון ולא בקרקע ועיין רמב"ן פ' חיי שרה דאברהם אמר אם לא ימכרו לו אחוזת קבר ישים לשרה בארון יעו"ש וצע"ג עוד קשה לי למה לא אמרו נ"מ במת אשר הרופאים מחנטים אותו דבזיונא ליכא דהא הגוף נשאר קיים וכן כל מלכי ארץ מחנטים אותם והם מונחים בארגז תחת טבלה זכוכית גלויה ואי משום כפרה אפי' בחנטא צריך כסוי עפר דווקא וצע"ג. הן אמת שפלא בעיני שהמעיין בטור יו"ד סי' שס"ב יראה שקבורה בארץ לא הוה אלא א"כ מכסה גם למעלה או על גופו ממש או שמניח דף ואח"כ שופך עליו עפר יעו"ש וא"כ הלא האבות שמרו את התורה כמ"ש חכז"ל לטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה וכדומה וא"כ איך לא צוה יוסף לקבור אותו עכ"פ בארץ דכתיב וישם בארון במצרים משמע רק ששמוהו בארון ולא קברו אותו בעפר וכן משמע ברבה פ' בשלח פ' כ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וז"ל ומניין הי' משה ידע היכן יוסף קבור י"א בתוך הפלטרין הי' קבור כדרך שהמלכים קבורים ועשו מצרים כלבים של זהב וכו' התחיל משה צוח יוסף הגיע השעה שאמרת פקד יפקד אלקים אתכם מיד נתנדנד ארונו ונעלו משה עכ"ל וכן מפורש בספורנו שנא קברוהו בארץ יעו"ש וא"כ אי אמרי' קבורה משום בזיונא זה לא שייך בחנטא אבל אי קבורה משום כפרה לא מהני החנטא הגם דהי' יוסף הצדיק הלא אין אדם צדיק בארץ ויצרך קבורה בארץ כמבואר בסנהדרין דף מ"ו יעו"ש ולמה לא צוה שיוקבר עכ"פ בארץ במצרים. שוב ראיתי ברשב"ם שם בפירושו על פסוק וישם בארון וז"ל בארון נקבר בארץ עכ"ל וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ויחי על פסוק אל נא תקברנו במצרים כתב וז"ל לא כדין תקברינו במצרים עכ"ל ובפסוק וישם בארון במצרים וז"ל ובסימי יתיה ושומוהו בגלוסקמא בארעא דמצרים עכ"ל הרי שדייק כאן לפרש במצרים בארעא דמצרים דאין קבורה אלא בארץ ובמדרש הכוונה שהתנדנד הארון מתחת לארץ וכן משמע במדרש תנחומא פ' בשלח דהי' קבור מתחת לארץ בקברת מלכים ודוק ועכ"פ קו' הראשונות קשה וצע"ג. ואולי מכח קו' הנ"ל סובר הרמב"ם דכל הסוגי' הולך אי קבורה לא הוה מ"ע מן התורה רק מכח מנהג בישראל אז חקרי' אי משום כפרה או בזיונא אבל אי קבורה מ"ע אפי' אם מצוה שלא לקברו אעפ"כ מקברין אותו שהרמב"ם כתב בפי"ב מהל' אבל הל' א' וז"ל אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעים לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו עכ"ל והכ"מ נתקשה הא הוה איבעי ולא איפשטא ומתרץ הלח"מ אם קבורה הוה מצוה בודאי אין שומעים לו שלא לקבור אותו יעו"ש ואוסיף נופך להסביר כי המת הוא רק חפץ אשר בו יזכה בית ישראל מצוה ואיך יוכל הוא לצוות שבני ישראל לא יעשו מצוה שלהם וק"ו מכסוי דם שהקב"ה נתן המצוה בראשונה להשוחט ואעפ"כ אם שפך ולא כיסה אפי' במזיד חייב כל ישראל ואמירתו של שוחט שלא לכסות בודאי לא מהני או במילה אשר המצוה בראשונה לאב ואטו אם יאמר האב שלא למול אעפ"כ כל ישראל מחויבים למולו וכ"ש אם מתחילה נותן המצוה לכל בני ישראל החיים לקבור את המת לבני ישראל האיך יוכל הוא לבעל במאמרו את זכותם וחיובם במ"ע ואטו בחמץ אחר שש שעות שהמצוה חל על כל ישראל לשרוף אפי' חמץ של ישראל אחר עיין בב"ק דף צ"ח הכי יוכל העובר לצוות שלא יושרף לפטור אותם ממצוה ודוק ואין לומר הוא הנותן דשאני בכל הני דהוי מחויב לעשות והוה עבריין והי' הדין לכפות אותו לעשות ותחת לכפות אותו זיכה הקב"ה לעשות אבל כאן דהוא מת ובמתים חפשי אפי' אם הי' יכול לעשות איזה כלי אשר יקבור אותו אחרי מותו היינו לקבור את עצמו פטור ה"ה יכול לפטור גם אחרים זה אינו דעכ"פ הקב"ה לא צוה עליו לעשות מצוה אחרי מותו וכל בני ישראל החיים נכנסו בחיוב מצוה הזאת והבן זה מאוד. נחזור לשורש החקירה אי המ"ע של קבורה הוה רק פעם ראשון אבל אח"כ הוה הקבורה רק משום ועשית הישר והטוב שלא יתבזה צלם אלקים דמות אדם וצירופו של הקב"ה או נימא דאפי' כמה פעמים הוה חיוב מ"ע של קבורה בכל סעיפיה וכחותי' לדחות ל"ת. ונלע"ד שאפי' כמה פעמים לקבור הוה מפורש מן התורה דבפרק י"ב דחולין במשנה בשלוח הקן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפי' ד' וה' פעמים חייב שנאמר שלח תשלח וכתב הרמב"ם וז"ל שלח מקור והמקור נופל על המעט וההרבה עכ"ל א"כ מתיבת שלח משמע אפי' הרבה וכן מבואר בפי' הרע"ב שכתב בד"ה שנאמר שלח לעולם משמע עכ"ל וא"כ ה"ה כאן כתיב קבור הוא מקור ומשמע לעולם אפי' כמה פעמים ואפי' לפי מה שכתב הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' ה' שכתב וז"ל אפי' ד' וה' פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח עכ"ל משמע מכח דכתיב המקור עם העתיד מוכח דחייב לעשות המעשה אפי' כמה פעמים א"כ ה"ה כאן כתיב המקור עם העתיד קבור תקברנו ועיין בלח"מ שם עכ"פ מוכח מקרא דחיוב קבורה הוה אפי' הרבה פעמים ודוק. רק מזה לא נדע כי המעשה הראשון מחייב לאיש זה לעשות פעולתו אפי' הרבה פעמים כמו בשלוח הקן שיש המשכחת חיוב קיום מ"ע הוא אפי' ה' פעמים אבל לא קיים בזה חמשה פעמים מצות שלוח הקן וה"ה בקבורה אפי' פלטתו הארץ אפי' ה' פעמים חייב לקבור אותו עד שנתקיים תכלית המצוה שהמת יהי' קבור אבל אין בכל קבורה קיום מ"ע חדש ולכן נכון מה שאמרתי למעלה דקבורת מת מצוה שיטמא כהן ונזיר במי שנקבר פ"א הוה מדברי קבלה וגם לא הוה עשה לדחות ל"ת כקו' פנ"י יען דקבורה שנית לא הוה קיום מ"ע לפני עצמו רק נמשך על הקובר הראשון שחייב לקברו אפי' ה' פעמים אבל עכ"פ הוה חיוב לקבור אותו אפי' ה' פעמים משום בזיון ואפי' כהן ונזיר מטמאים לו אם לא מצאו עצים לשרפו שלא יטמאו אבל אם באמת יוכלו לשורפו ולא יתטמאו בו ישרפו אותו ולא יתטמאו בו חוץ בקבורה בפעם הראשון וכנים דברי תוס' בחולין כמו שבארתי בעזה"י. תבנא לדינא לשיטת הרמב"ם דאי קבורת מת הוה מ"ע לא חקרינן על שום טעם דהוה מצות כל בני ישראל מי עלה שמים וירד להודיע לנו עמקי שמים טעם מצות קבורה א"כ הוה מצוה על בני ישראל החיים ואם חלילה בר ישראל באונס גר עם עמים זרים א"כ אין שם ישראל שיחול עליו המצוה והמת חפשי ממצות כולם א"כ השכל מחייב שטוב לבחור לו בשריפת גופו מלהיות קבור עם אנשי הודו כי אין נוח לצדיק להיות קבור בין רשעים כמבואר בש"ע יו"ד אין קוברים רשע אצל צדיק אבל לפי שיטת הרמב"ן הובא בכ"מ הל' אבל דהוה ספק אי קבורה משום כפרה או משום בזיונא א"כ אם יושרף מחוסר לו כפרות נשמתו כי צריכה שהגוף ישוב אל עפר אשר לוקח משם הוה ספק אי טוב קבורה או שריפה שב ואל תעשה עדיף חוץ [אם[ יוכל לפעול שהאפר יוקבר בארץ אז מאפר נעשה עפר והוא על עפר יקום וד' ישמור כל ישראל מצרה ומצוקה ויבוא קול מבשר עמדו מקברותיכם עמי אמן. עוד קשה לי על תוס' חולין דף קכ"ה שכתבו שאין דרך לשרוף מת שלם משמע דאיסור ליכא קשה הא כל הנקברין לא ישרפו דלמא יהנה מעפרו וכבר הערותי בזה בגליון משניות תמורה פ"ז יעו"ש:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה