אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן א

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן א

הקדמה

הרבני המופלג מורג חרוץ בעל פיפיות לחקור שפעת נעימות ורב ברכות עלי ראש גבר אברך בתורת ראשונים ולפלפל על דיני אחרונים כמהו' ר' אהרן טעננענבוים בישוב טאמאר. שאלתו עם פלפולו הגדול מענין לענין בדברים הנוגעים להלכות גדולות קבלתי ואני מוטרד מאוד ושמתי עינו ולבי רק על הדבר הנוגע לדינא כעת יעזרהו אלקים להיות אמץ לבו בגבורים לעמוד בפרץ דברי הכותב לכבוד תורת אלקים ולומדיה. שאלה הנה זה לא כביר קבע אחד מיוחד בין פושעי ישראל דירתו פה והנה העם מספר ממנו דברים רבים אשר לא יעשה אך אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ועד היום לא ראינו כי אם שהוא מחלל שבת בפרהסי' על ידי שעובד חורש וזורע בבהמותיו כמו בחול וגם אותו בעצמו ראינו איך פעם ש"ק לעת מנחה כאשר עמדנו לפני בהכ"נ עבר לפנינו כאשר בא מן השדה ומטה בכפו וגם פעם הראה לעיני כל שנושא צרור כספו בידו והנה אשאל את פה קדוש הדרגנ"י מה דינו של האי גברא אם יש לדונו למומר לכל התורה אשר מגעו עושה יין נסך כי המכשלה רבה והעם אינו נזהר ממנו לשתות עמו יחדיו וגם יש לקצין אחד דפה יין במרתף שלו אם מוכרח ליקח אותו משם או לא עכ"ל. תשובה הדבר צריך תלמוד בירור גדול מאוד ובכל זאת טוב עשה כבוד מעלתו נ"י ששם עיניו בו כי לא דבר קטן להתחבר עם מחלל שבת בפרהסי' והראני ד' אחרי ימים רבים שהוצאתי לאור עולם ספרי "שערי חיים" מצאתי מרגליות טובה שגאון קדוש חכם צבי בתשובותיו סי' ל"ח כתב על ששאלוהו יראי ד' ראו שיש פריצי בני ישראל אשר עושים חטאים גדולים בפרהסי' ובאים לבהכ"נ להתפלל ולעלות לתורה אשר אין דעת יראי ד' יוכלו לסבול זאת וחפצו שקהל יסכימו שכל איש אשר עושה חטאים בפרהסי' לא יבוא בקהל ד' ואין שומע להם על כן שאלו היראים אם מותר לעבור החרם אשר הי' שם שלא לעשות מנין להתפלל ויעשו להם מנין בפני עצמם שלא לראות בעמל ישראל והשיב להם הגאון ח"צ ז"ל וז"ל ואם יטעון טוען והא קיי"ל דמותר להתפלל עם העבריינים כל זמן שלא נידום בפירש תשובתו, דעד כאן לא אמרי' הכי אלא בעובר לפרקים אבל העושים ביד רמה בשאט בנפש ופורקים מעליהם עול מצות אפי' מצוה אחת קלה הרי הוא מאותן שאין להם חלק לעו"ה כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה וכ' בריש חולין שהעובר על מצוה אחת שחייב עליה מיתה אף שאין בידינו לדונו עתה מחרימין אותי חרם עונם והנה הבועל ארמית בפרהסי' אף שאין דנין אותו בב"ד מ"מ על כל ביאה וביאה קנאין פוגעין בו עד שמפני זה דיני שיהרג ואל יעבור ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם גדול עונם מנשוא וביחוד המחלל שבת בפרהסי' שהוא כנכרי גמור כדאמרי' בעירובין דף ס"ט ובשחיטת חולין דף ה' ופסקוה הפוסקים ז"ל אין לך חילל השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה וכל העומד ונמצא שם באותו פרק באותו מקום ואינו מוחה ילכד בעוונו ובחבלי חטאתו יתמק ואם רוח טהרה עברה על מקצת אנשים בקנאם קנאת ד' צבאות לצאת מן המקום ההוא בל יסופו בעוונם עליהם תבא ברכת טוב אלא שאין לנו לפסוק דין שיש עליו עוררין כי אם בידיעת דברי שני הצדדין ומה שדברתי עד הנה להיות מילתא דאיסורא וכבוד שם הגדול הגבור והנורא שהדבר מצוה וחובה על כל אשר בשם ישראל נקרא אשר על כן הנני גוזר בתוקף גזרתי על כל הבא להסתייע בפסקי זה ובו ימצא עזרה שיראה קונדרסי זה לצד שכנגדו ויתרה בצד שכנגדו בפני ב' עדים כשרים שיעמוד עמו לפני ב"ד שוה וממוצע נשני הצדדים בין בעיר ההיא בין בעיר אחרת ויסדרו ב' הצדדין לפני ב"ד טענותיהם מפיהם או מפי כתבם והב"ד ידונו ביניהם עפ"י דין תורתינו הקדושה ואם ח"ו אנשי קהל יתנו כתף סוררת לבלתי בא לפני אלקים אלו הדיינין מה שלא יקווה מאנשים שרוצים להיות בשם קהל קדוש מכונים למעול מעל בד' יתברך ובתורתו ימרודו לעשות להם כונים הרי הרשות נתונה ביד כל איש אשר נגע השם בלבו להפרד ולצאת מן הקהל ההוא להתפלל בעשרה במקום אשר יבחר והשומע לתורת ד' ישכן שאנן ויהי' כזית רענן פי הדובר לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה עכ"ל. הלכות גדולות שנה לדעת חיוב כל בר ישראל לנהוג כדת עם הרשעים העושים ביד רמה ובשאט נפש נגד רצון ד' שישו בני מעי כי זכיתי לעשות ככתוב בעז"ה. ואחרי שהודעתי לו כזה אבוא לחקור בדברי מעלתו נ"י שכתב וז"ל מה דמחלל שבת בפרהסי' על ידי שעובד בבהמותיו בזה נולד לי ספק אם על ידי זה נעשה מומר היות שעכ"פ אינו מחלל שבת בגופו עכ"ל. הנה הרמב"ם בספר המצות שורש י"ד השיג על בעל הלכות שמונה המחלל שבת בכלל חייבי סקילה וגם מינה אח"כ לא תעשה כל מלאכה וצעק עליו שזה לא יתכן להמנות העונש והזהרה לשתים והרמב"ן שם אות ב' האריך להצדיק הבעל הלכות דלא תעשה כל מלאכה הוא הלאו דמחמר אחרי בהמתו דלא עבוד מעשה בגופו לא בא חטאת בשוגג ולא סקילה במזיד והוה רק לאו אבל בודאי אם האדם חורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמה עמו כגרזן ביד החוצב בו דעביד בגופו מעשה שאפילו למאן דאמר לאו שניתן לאזהרת ב"ד לוקין עליו אבל במחמר פטור וכ' וז"ל ופטרוהו ג"כ ממלקות אפי' למ"ד לוקין עליו משום דא"כ לכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחייב בבהמתו לא מחייב שאין המלאכה עם בהמתו חשובה כמו שעושה הוא אותה להתחייב עליה מלקות אבל היא נחשבת כמלאכת בנך ובתך עבדך ואמתך שמוזהר עליהם בלאו ואינו לוקה שאין מלקות במעשה אחרים וזה דבר ברור עכ"ל ולפ"ז חכז"ל אמרו מנסך יין ומחלל שבת בפרהסיא מה ניסך הוא במעשה בגופו באיסור דאורייתא ה"ה המחלל שבת בגופו דומי' דניסך עיין גיטין דף נ"ב ברש"י שם ומה מנסך דבר שחייב במזיד סקילה ה"ה בשבת אם מחלל בדבר שחייב עליו סקילה אבל מחמר אחר בהמתו לא הוה מחלל שבת דומי' דמנסך לע"ז משני טעמים דלא עביד מעשה בגופו וגם אין עליו במזיד חיוב מיתה שיהי' מומר לכל התורה כולה ואי דהולך וכלי מחרישה בידו אז בודאי הוא מחלל בגופו ואם שבהמותיו עובדים בשבת והוא אינו מחמר אחריהם אז בודאי לא הוה מחלל שבת רק עובר על עשה שמחויב בעשה שבהמותיו יניחו ויעיין בריטב"א בע"ז ט"ו דהוה עשה שבגופו שיניחו בהמותיו אבל עכ"פ לא הוה בזה מחלל שבת בגופו רק שלא שמר שבת בעשה דשביתה כנ"ל ע"ד בעז"ה (ומצאתי בפרמ"ג בפתיחה לה' שבת שמסופק אם הוה מחלל שבת במחמר ככופר בכל התורה כולה). ומצאתי בתב"ש סי' ב' ס"ק כ"ו דדייק מדנקט הגמ' מנסך יין ולא אמרו סתם מומר לע"ז משמע דדווקא באיסור דאורייתא דומי' דניסך יעו"ש א"כ אני מוסיף דומי' דניסך דהוה חיוב סקילה ועבד מעשה בגופו ה"ה מחלל שבת בפרהסי' דווקא בחיוב סקילה ועבד מעשה בגופו אבל במחמר דליכא סקילה ולא עביד מעשה בגופו רק פועל שבהמתו יעבוד והוא עובר עשה של למען ינוח שורך בשב ואל תעשה או ל"ת של לא תעשה מלאכה ע"י בהמותיו בזה לא הוה מומר לכל התורה וכן משמע מרש"י חולין דף ה' שכ' וז"ל האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז דהעובד ע"ז כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית עכ"ל דבשלומא אם מחלל בגופו במלאכה שחייב סקילה אז כופר במעשיו ומעיד שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית אבל אם משמר שבת בגופו רק שלא נתן נייחא לבהמתו עכ"פ מעיד בשביתת גופו שהקב"ה נח ממעשה בראשית אינו דומה לעובד ע"ז ככופר בהקב"ה ודוק. אך כל זה בעובר לתאבון להרויח ממון אבל בבועט דרך אפיקורס שמראה באצבע שלא מאמין במצוה זו אז בודאי גם בבועט מצות שביתת בהמתו הוה מומר להכעיס והרי הוא כגוי דבר זה גילה התב"ש בסי' ב' סס"ק ח"י והביא ראי' מכ"מ שכ' שמבעט במצות מילה הוה אפיקורס הגם שהוא מבעט בשב ואל תעשה ומכ"ש במצות עשה דשביתת בהמתו שהוא אביזרייהו דשבת שכל הכופר בה כופר בכל התורה כולה דדרך אפיקורסת שאני ואפשר לחלק בשלומא אם מבעט במצות אתרוג ולולב או מבעט במצות מילה א"כ יש ביעט במצוה זו לגמרי אבל אם מבעט במצות שביתות בהמתו בשבת אבל משמר העשה בגופו א"כ לא ביעט בכל המ"ע ודוק. הן אמת שהדבר שאמרתי שצריך להיות מחלל שבת במעשה יפלא הלא חזינן בגמ' דמדמה מומר לערלות למומר אוכל נבילות דפריך האי מומר ה"ד אי מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות וקשה הא מומר לערלות הוה בשב ואל תעשה ואוכל נבילות הוא בקום ועשה ועכ"ח דשווין הם דאל"כ מאי הקשה הגמ' נימא דאשמעינן מתחילה מומר לערלות דהוא שוא"ת ואח"כ אשמעי' אפי' מומר בקו"ע שוחט אלא פשיטא לענין מומר ליכא חילוק אי בקו"ע או בשוא"ת וכן מצאתי תל"י בח"צ סי' מ"ג שהוכיח כן יעו"ש וא"כ לענין מומר לחלל שבת ג"כ לא יהי' חילוק אם עובר בקו"ע או בשוא"ת ודוק. שוב ראיתי דנכון הדבר דכיון דאמרי' מומר לדבר אחד לא הוה מומר לכל תורה כולה רק בשבת וע"ז שם יפעל עבירה אחת להיות מומר לכל תורה א"כ צריך דווקא עבירת מיתה אשר עבר בקום ועשה דאל"כ לא הוה מומר לכל התורה אבל בברייתא דחקרי' אם הדין שמומר לנבילות אי מותר לשחוט אז שפיר פריך האי מומר ה"ד דמה לי עבירות ערלות או עבירות נבילות אבל באמת דאמרי' מומר לדבר אחד לא הוה מומר כלל אפי' אם אוכל נבילות מותר לשחוט רק שני עבירות החמורות שבת וע"ז אשר כל המודה בע"ז או כופר בבריאת שמים וארץ הוא כופר בכל התורה אז אמרי' חומר של אותן עבירות וגם עושה האיסור מיתה בידים הוא דווקא הוציא הקב"ה למעט מתיבת מכם ודוק. וידע מעלתו נ"י כפי מה שהעלה הר"ן ביומא פ' יוכ"פ דעשרה פעמים לאכול נבילה הגם דהוה רק עבירות לאו שקול כעבירת סקילה פ"א ולכן מותר לשחוט לחולה בשבת ולא להאכילו י' פעמים נבילה ועיין במג"א סי' שכ"ח ועיין במ"ל פ"ד הל' ב' מהל' ריבית ובספרי מ"ח סי' פ"ה אם יעבור בגופו כמה פעמים איסור עשה בשבת כגון שישא משא כבד בחצר מוקף עיין רמב"ן בתורה פ' אמור דביאר דיש עשה דשבתון בלי עשיית מלאכה הגם שעשה קיל ממלאכת שבת בכל זאת מי שטורח גופו בשבת במדידות תבואה ושקלות פירות וכדומה ועובר זה כמה פעמים יהי' נחשב כמחלל שבת באיסור סקילה פעם אחד דהוה מומר לכל תורה כולה. אך הדרנא בי דהנה כפי הדין מפורש דחשוד על הקל לא חשוד על החמור וחשוד על החמור חשוד על הקל למה לא מחלקים הפוסקים דאם חשוד לעבור הלאו יו"ד פעמים הוא חשוד על החמור פ"א או בהיפוך אם חשוד על החמור בפ"א לא חשוד לעבור על הקל י' פעמים דנימא הגם שאכל כזית חלב לא יאכל עשרים זתים נבילה או בהיפוך מדידענו שאכל עשרים זתים נבילה חשוד לאכול כזית חלב מזה לא הוה שתקו כל הפוסקים. לכן חלקי אמרה נפשי בשלומא בחולה שיש בו סכנה אשר אמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם וע"כ יהי' נדחה איסור אחד לגבו ואנו הב"ד שוקלין בדעת להאכל לו איסור קל ולא איסור חמור דהדין הוא מאכילין לו קל קל תחילה אז חידשו הראשונים דאנו שוקלין בדעת תורה שמותר לו לשחוט בשבת הגם דהוא איסור סקילה יען דלא יודחה האיסור רק פ"א ולא יודחה איסור לאו הוא אכילת נבילה עשרה פעמים אבל אם איש עובר עבירה אשר יהי' עי"ז עבריין וענש יענש על כי חטא נפשו כי עבר פי ד' אז יש לנו כלל גדול הגם כי ראינו שהאיש הזה חוטא נפשו באיסור קל אפי' מאה פעמים שאין פחד אלקים לנגד עיניו לאכול נבילות בכל זאת פחד אלקים לנגד עיניו שלא לאכול חלב אשר העניש ד' על חלב כרת וכן אם ראינו שאדם אוכל חלב ואין פחד אלקים לנגד עיניו הגם שפי ד' יעניש על עבירה הזה כרת אז חשוד הוא לקל אשר האיסורי' שלהם רק בעונש קל מלקות מי שאוכל חלב חשוד לעבור כל איסורי לאו ואוכל אפי' מאה זתים נבילה או חזיר דהא אין פחד אלקים לנגד עיניו על עונש חמור וכ"ש על הקל ולכן לא חלקו הפוסקים בדין חשוד רק בין קל וחמור באיכות העבירות ולא דברו מקל וחמור בכמות העבירות בין אם חטא פעם אחד או הרבה דאפי' אכל אלף זיתים נבילה אינו חשוד לאכול חלב פ"א והבן זה ובעז"ה הוא נכון וברור בשכל. ומצאתי במגן אבות מהגאון מהר"ם בנעט בסוגי' דשוחט בשבת שנתקשה על תוס' ד"ה שחיטתו שהקשה הלא לר"מ מומר לדבר אחד חשוד לכל התורה איך השחיטה כשירה והקשה הנ"ל למה לא הקשה בלא"ה הלא חשוד לדבר חמור חשוד לקל ותי' בסברת הרא"ש עשרה זיתים נבילה חמור כמו איסור סקילה דשחיטה ולא הוה חמור נגד קל יעוי"ש ולדעתי דבריו אינם מכוונים דדווקא אם אנו הב"ד חוקרים להתיר לחולה מכח פקוח נפש אז שוה להתיר בעבור פקוח נפש פ"א איסור חמור כמו להתיר בעבור פקוח נפש עשרה פעמים אכילת נבילה אבל בודאי מי שחשוד לאכול עשרה פעמים נבילה שעובר עבירות לאו של נבילה עשרה פעמים בכל זאת אינו חשוד לעבור עבירות אכילת חלב אפי' רק פ"א ומי שחשוד שעבר אכילת חלב פ"א הוא חשוד אפי' על אכילת נבילה אפי' מאה פעמים דאזלי' בתר העבירה באיכות ולא נחשב כמות העבירה כלל ודוק. וגוף הקושי' שהקשה למה לא הקשה תוס' אם חשוד על החמור ששוחט בשבת הוא חשוד על הקל היינו נבילות יפלא בעיני דהב"י בסי' קי"ט הביא דדווקא במין איסור אחד אמרי' החשוד באותו איסור החמור חשוד על הקל אבל בשני מיני איסורין אפי' מן החמור על הקל לא חשוד כאשר הביא הרמב"ן ראי' דמומר לערלות אינו חשוד על השחיטה יעו"ש כי מתוק וא"כ הגם דחשוד על החמור לחלל שבת אינו חשוד על נבילה דזה היה איסור פעולה ונבילה הוה איסורי אכילה והקשה תוס' רק לר"מ דסובר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה ודוק (ובזה פלפלתי לתרץ קושי' התב"ש דלמא לתאבון איירי כגון שרוצה לאכול בשר יעיין בראש יוסף שפי' כן דאז הוה באותו איסור שעושה להנאת גופו כמבואר בהרי"ט אלגזי בכורות פ"ד שהוכיח כן מדברי הרמב"ן בהלכות דכל סיג הנאת גוף סיג איסור אחד חשוב יעו"ש כי מתוק ונשאר הקושי' חשוד לדבר חמור חשוד לקל אך אין דרכי בזה ודל"ב). ולפ"ז אפי' אם עובר בעשה דשביתה מאה פעמים עכ"פ לא הוה כאיסור מלאכה פ"א דנימא שיהי' כופר בכל התורה דדוקא במלאכה בפעולה שחייב עליו סקילה כמו מנסך נעשה כופר בכל תורה כולה ודוק ובפרט לפי דברי רש"י שהבאתי שהטעם במחלל שבת שכופר בזה שהקב"ה לא שבת במעשה בראשית א"כ אם שומר נפשו לעשות מלאכה בידים אשר עליו חיוב מיתה הרי מכיר במעשה של הקב"ה ששבת ממלאכה ביום השבת ודוק. ראיתי בסוף מכתבו לפי דברי הגאון מרן חת"ס ח"ו סי' פ"ג דכ' דלכך בעינן בשבת בפרהסי' יען דבספרי ילפי' ששבת הוה כע"ז מדסמך פ' מקושש לפ' ע"ז ואין לך בו אלא חידושו דווקא בפרהסי' הוה עכ"ד אדמ"ו ז"ל וא"כ אמרינן דווקא עושה מעשה בגופו כמו במקושש ויפה דובר מעלתו נ"י וה"ה במחלל בעשה דשבת שעמל וטורח בגופו בסידר עצים ואבנים בחצר מוקף ג"כ לא הוה ככופר בכל התורה דדווקא דומי' דמקושש דעשה איסור חיוב סקילה בגופו כ"ש למעלה ודוק. (ולענ"ד מדכתיב בסוף פ' בהר לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתן בארצכם להשתחות עליה כי אני ד' אלקיכם את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ד' הרי הוקש שבת לע"ז ועיין ברש"י שם שמביא דברי תורת כהנים שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות הללו יעו"ש ועיין ברמב"ן וז"ל ופירושה הזכיר הכתוב ע"ז ושבת וכו' וה"ה לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ויש גורסים הזהיר רמזו שכל המצות בכלל השבת עכ"ל):

סוף דבר הגם דתב"ש בס"ק כ"ו מחדש דווקא שלא הוה מחלל שבת אם עובר איסור דרבנן לדעתי אפי' מחמר אחר בהמתו או אם יעמול גופו ואפי' שניהם יחד דעובר על עשה דשבתון וגם על עשה למען ינוח שורך וחמורך דביאר הריטב"א בע"ז דף ט"ו בד"ה מי דמי דצריך לעשות שמירה מעולה בבהמתן אעפ"כ לא הוה בזה מחלל שבת בפרהסי' להיות מומר לכל תורה כולה אבל דרך ביעוט שמבזה המצוה פורק עול אז הוה אפיקורס כמבואר בתב"ש אפי' לולב אינו נוטל וגם בזה יש לפקפק דשם הוא כופר במצוה אחת לגמרי אבל כאן הלא הוא מקיים העשה בזה שלא עושה מלאכה ודוק. ומה שהעיר להפך בזכות של עובר הנ"ל וכו' וז"ל אם עכ"פ יש לצרף בנידן האיש שלא נתחזק באחד מהם ג"פ או דלמא אינו צריך ג"פ ואף בפעם אחד הוה מומר וכל זה הוא פלפול בפוסקים ואינו יודע על מי לסמוך עכ"ל. הנה האריכו הפוסקים אי מומר דווקא ג' פעמים ולכאורה הקשתי א"כ איך שייך מומר לערלות דהוא דווקא שאינו מל עצמו ואי אפשר לעבור רק פ"א וכל ימיו יוכל לקיים את העשה ולא משכחת ג' פעמים לעבור וצע"ג ונ"ל דמבואר בחולין דף מ"א התרה בו וקבל עליו התראה אין לך מומר גדול מזה וא"כ אם התרה בי שחייב כרת בכל יום שמשהה א"כ נעשה מומר הגם שסוף כל סוף אינו עובר רק עבירה אחת עכ"פ בהתראה נעשה מומר בפ"א ודוק. אך יש להקשות מאי הקשה הגמ' האי מומר ה"ד אי מומר לשאר עבירות היינו מומר לערלות דלמא בערלות עדיין יש בידו למול ולתקן כמו בלאו שניתק לעשה אם מתקן בסוף נעקר העבירה עיין בכ"מ ובמגדול עוז בפ"א מהל' מילה דבר מתוק א"כ כיון שלא נגמר העבירה א"כ לא נחשד לנבילה דאין בידו לתקן אם יעבור אבל אם כבר עבר עבירה אשר אין בידו לתקן חשיד נמי על נבילה קמ"ל וצ"ע. אמנם יש לתרץ דאיירי דאמרו לו אופן דיוכל להיות נימול ולא ירגיש יסורים והוא משיב דמצוה זו אינו חשיב אצלו לעשות אפי' בלי יסורים והוה מבעט במצוה והגם ששאר מבעט במצוה הוה אפיקורס זה דווקא אם הי' מבעט עד שעברה המצוה כגון שביעט בנטילת לולב והנחת תפילין וישיבת סוכה עד שעבר הזמן אבל אם נשאר עוד לתקן היה מבעט בערלות כמו עובר לתאבון בעבירה עוברת וזו שהחכים רש"י וכ' מימר לערלות מבעט ונתקשה הכ"מ בפ"ד מהל' שחיטות דא"כ הוה אפיקורס ולפמ"ש לק"מ דהא יש בידו לתקן הוה האי ביעט רק כעובר לתאבון ודוק. וזה לי עשרים שנה כתבתי לאחי הגאון ר' יעקב שלום זצ"ל ליישב סתירת מג"א אשר נתקשה בו מחה"ש בסי' תמ"ד דכתב מג"א שם בס"ק י"א וז"ל עשה דתשביתו חמור טפי דכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה עכ"ל והקשה המחה"ש בסימן רמ"ט ס"ק ה' כתב המג"א דמותר לעשות מילה שלא בזמנה בערב שבת וז"ל מילה אעפ"י שעבר זמנו כגון שהי' חולה בשמיני נקרא זמנו קבוע דכל שעתא ושעתא זמנו הוא עכ"ל א"כ מבואר דגם במילה הוה כל שעתא עבירה וצ"ע. ואמרתי באריכות וכאן אקצר דעשה דתשביתו ובל יראה עובר בכל רגע ורגע דיש חמץ בביתו ועובר למשל אלף פעמים בכל יום אבל מילה החיוב עליו בכל יום לקיים המצוה דאם מת ולא עשה לא עבר רק עשה ואם מקיים בסוף נמצא שלא עבר כלל רק שלא קיים המצוה בזמנה והשהה עצמו לצאת מהחיוב אשר חל עליו בכל יום לקיים אותו מצוה אשר לא עשה אתמול ויש לי מטעמים בעז"ה דמילה הוה כל ימי חייו תשלומי יום ח' אבל חמץ הוה כל שעה וכל היום בפני עצמו, ועיין רוקח בה' לולב והוא דבר חדש מאוד והארכתי בבירור לשון מג"א ודוק. ובאמת נ"ל יען דחיוב על האב למול את בנו ביום השמיני ואפי' גם לאחר שמיני עד י"ג שנים כמבואר ביו"ד וא"כ משכחת מומר לערלות ג' פעמים שלא מל עצמו ולא מניח לבניו למול אותם אפי' ע"י שליח והוה מומר ג' פעמים על מ"ע של מילה ומה שלא מניח למול את בניו הוה מבעט הגם שעושה שלא לצער בניו מ"מ הוה צער חוץ לגופו ובכל זאת שהוה מבעט עי"כ אפיקורס לא הוה דהא לולא בעבור בניו אשר מרגיש גם הוא הי' מל אותם ודוק. ומה שנתקשה למה לא נעשה ככופר בכל התורה אפי' אם עבר איסור דרבנן הלא פסקי' כהך בעירובין דף ס"ט לק"מ דמה שנוגע לענין שבת הוה מומר באותו דבר אבל לא לכל תורה נעשה מומר אם חילל באיסור דרבנן וכן מביאר בספר מגן אבות במתני' השוחט בשבת בד"ה אע"פ ודוק. גם מה שהקשה מעלתו נ"י אי ילפי' מחלל שבת דהוקש לע"ז א"כ גם בפ"א נעשה מומר דהא התם פ"א הוא ש"מ דאף בפ"א נעשה מומר עכ"ל שגה ברואה הגם דמקושש הי' חייב מיתה אבל אם הי' שוחט הי' שחיטתו כשרה וראי' לזה דיש שיטות דגם בע"ז בעינן ג"פ כמבואר באחרוני' וא"כ קשה ממקושש ועיין בכור שור חולין ה' אי צריך בע"ז גם בפרהסי' וק"ל. רק כבר חקרתי אם התרה בו במחלל שבת ובע"ז אז לכ"ע נעשה מומר ע"י שקבל התראה והתיר עצמו למיתה כמבואר בחולין מ"א התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדיל מזה א"כ די אפי' בפ"א ובמקושש הי' התראה שלא יחלל שבת שחייב מיתה עכ"פ הגם שלא נודע איזה מיתה עכ"פ התיר עצמו למיתה ומצאתי תל"י שהמגן אבות חקר בזה שאם התרה בו די בפ"א להיות מומר יעו"ש בד"ה גם שהמתיק בזה פי' רש"י מתחייב בנפשו כרת שקאי על יוכ"פ דאל"כ סקילה בשבת א"כ הוה בפ"א מומר דפח"ח מתוק כדבש וידע מה שהפליא התב"ש להביא ראי' מתוס' דף י"ד דגם בלתאבון היה מומר היינו דחקר אולי כמו דיש חילוק לרוב ראשונים דבשבת צריך לחלל בפרהסי' ובע"ז אפי' צנעה גם מחלקין בע"ז די אם הודה בע"ז אפי' פ"א אבל בשבת דווקא ג"פ כמו כן יש לחנק בע"ז הוה מומר אפי' לתאבון אבל בשבת לא הוה מומר אם חילל לתאבון לכן הוכיח מקו' התוס' דגם בשבת הוה מומר לתאבון כמו דהוה מומר לתאבון בע"ז אבל הגמ' שפיר מדחה דברי רב ענן דסובר מומר לע"ז מותר לשחוט נדחה מכח מכם להוציא לנסך יין א"כ אין מגמ' ראי' לדברי תב"ש כאשר העיר מעלתו ודוק. ועתה אשים קנצי למלין ולא אשיב על פלפולו אם נעשה מומר בפ"א או ג"פ כי אני מוטרד גדול וגם חלוש מאוד ובודאי העובר עבירה הזה ישלש חטאיו ועונותיו ובכל זאת אין אני רואה לדונו ככופר בכל התורה להיות מנסך ולא אפונה שבמהרה ישמע ליצה"ר אשר היום אומר לו עשה כך ולמחר יאמר לו עשה כך עד שיאמר לו לך עבוד ע"ז אמרו חכז"ל ויחלל שבת בגופו בפרהסי' ואז נודע דינו. ובכל זאת אני אומר שמורגלא בפומי מה שאמרו חכז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה" הכוונה אמת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וצריך לדון עפ"י יסודי תורה ולא כאשר יבין בשכלו מי שהעיז כך בפרהסי' מה הוא עושה בצנעה וא"כ הרב או דיין הממונה צריך לשים יד לפה ורואה כבלע את הקודש איך משורש נחש יצא אפעה חמד רשע לצד מרעי' ומהפכים צדיקים להיות רשעים ח"ו אבל בעלי בתים אשר ברך ד' אותם בעושר וכבוד מה להם לשקול במשקול הזהב אם בדין תורה הדבר ברור כאחותך שאסורה לך הלא המה צריכין לדון עפ"י שכלם ויראת ד' אשר בקרבם להתרחק מאנשים אשר העיזו פניהם לפרוק עול לחלל שבת הן בגדרים וסיגות או איסורי דרבנן או מצות עשה ראוי' להם שלא להתחבר לרשעים ולפועלי און בכל אשר יכולו לעשות ויען שבדור החרבן העמידו דבריהם על דין התורה לשאול אם מחלל שבת כזה עושה יי"נ אי שחיטתו כשירה או ראוי' לצרפו למנין עפ"י דין תורה לכן חרבה ירושלים כנלע"ד בנועם אמרי חכז"ל דברי הדש"ת. הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה