שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן מח
שאלה מי שאוסר עצמו לאכול אתרוג שלו אי יוצא בו ידי חובתו אי נאמר כיון שאסר באכילה אינו יוצא בו ידי חובתו. תשובה לפום רהיטא נראה שאינו יוצא בו כמבואר בש"ע א"ח סי' תרמ"ט סעיף ה' וז"ל והפיסול שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה וכו' פסול עכ"ל וכתב במג"א ס"ק כ' הגם דמותר בהנאה כיון שאסור באכילה פסול כל ז' ועיין במחצית השקל שם וא"כ ה"ה אסור מחמת איסורו שאוסר עצמו לאכול האתרוג אינו יוצא בו דדרשינן לכם שיהי' בו היתר אכילה ודוק. אך אמרתי סברה בעזה"י בשלמא אם הוא אתרוג של תרומה או ערלה או כפי מה שחקר המג"א בס"ק כ' אפילו אתרוג שנבלע בו בליעת איסור כיון דעכ"פ שם איסורו תלי' בשם אכילה אז פסלינן אותו מלכם שאתרוג צריך להיות ראוים לו לאכילה אבל אם נדר או נשבע שלא לאכול אתרוג זה הכי איסורו מחמת שם אכילת איסור כל איסורו הוא שאם יאכל אותו עובר על לא יחל דברו שעשה דבורו חולין אבל בגוף אכילתו לא עשה איסור בשם אכילה דהאתרוג בעצמו מותר בהאכילה רק כיון כשאכלו עובר על לא יחל דברו דהא דיבר בפיו שלא לאכלו א"כ האכילה מסבב שהאוכל מחלל דברו זה אינו ממועט מלכם בשלמא אם האכילה אסור מכח שם אכילה בעצם אינו יוצא בו ולא אם אכילה לא נאסר מכח שם אכילה רק האכילה יסבב בחוץ שם איסור לא יחל דברו ודוק. ואוסיף נופך מה שעובר על לא יחל דברו אם אכלו לאתרוג דאין קפידה יען דאכל לאתרוג ובלעו שאלו אסר עצמו שלא להביא האתרוג בתוך פיו ולחתוך אותו בשיניו עבר ג"כ על לא יחל דברו ורק יען שדבר בפיו שלא לאכלו הוה האכילה החילל דברו א"כ אין עצם האכילה שם איסורו רק באכילת האתרוג עשה מעשה דחילל דברו ומלכם ממעטי' שיהי' מעשה משום שהאכילה העצם האיסור והבן. וראה זה מצאתי בפרמ"ג באשל אברהם ס"ק כ' שכתב וז"ל והוי יודע אתרוג שאסר עצמו בשבועה באכילה להמחבר פסול כל ז' הימים עכ"ל ובלבבי לא כן ידמה דשאני בשבועה ונדר דאין גוף האכילה אסור מכח שם אכילה הוה רק סימן מעשה אשר אסר בפיו שיש הבדל אם האכילה הוה האיסור בעצם או אם האכילה רק שם המעשה אשר אסר על נפשו ואם אכל עבר רק על לא יחל דברו ולא על עבירת אכילה והבן הנראה לדעתי הודעתיך בעזה"י. ואגב גררא אעתיק דבר מחדושי על רמב"ן במלחמות בסוגי' דהואיל שכתב וז"ל וצריך נמי שאלה ופתח ויחיד מומחה או ג' הדיוטות ומי יימר דמזדקק ליה בי דינא עכ"ל הוא פלא לפי כלל גדול באחרונים וכן האריך במח"א הל' צדקה סי' ה' דבהקדש אם שואל לא צריך להקדיש אחרת צריך פתח דעשה ההקדש בטעות דמעיקרא אבל בתרומה אם שואל צריך להפריש אחר די בחרטה בלבד יעו"ש וא"כ סובר הבעה"מ דבחלה אם ישאל דצריך להפריש חלה אחרת לא צריך פתח אלא די בחרטה דלא כרמב"ן ודוק. ומה שחקר מי יימר דמזדקק ליה תלתא נ"ל הלא מבואר ביבמות דף צ' דאמרי' בהקדש וקונמות נאמן ע"א הואיל ובידו לאתשולי וקשה נימא דלמא לא מזדקק ליה תלתא וכן בנדרים נ"ט אמרי' אי הי' מצוה לאתשולי הוה תרומה דבר שיש לו מתירין הואיל ובידו לאיתשולי ונימא דאין בידו לאתשולי ולמה אמרי' שם הואיל ובידו לאיתשולי אלא סובר הבעה"מ דדווקא בגר שקשים גרים לישראל כספחת אמרי' מי יימר דמזדקק ליה תלתא ולא הוה בידו כל כך דלא הי' נחשב לדבר שלא בא לעולם דדוקא בערוגה דיכול לתלוש הוה כדבר שבא לעולם אבל מה שאין בידו לגמרי נשאר דלאחר שאתגייר הוה דבר שלא בא לעולם אבל מהכ"ת דנימא בחמץ אשר התורה מחייב בקיבל עליו אחריות דאילו איגנב ומיתאבד ברשותי' קאי וחייב דכתיב לא ימצא מכ"ש דחייב אם בידו לאיתשולי עלה דבוודאי שכיח יותר דמזדקק ליה תלתא להתיר על נדרו מאשר שכיח דיבואו גנבים או שאר היזק ויפסיד להחפץ דזה בודאי אין בידו שיבואו גנבים או יבוא הפסד ממילא דאלו יעשה הפסד בידים חייב מכח מזיק ולא מטעם אחריות ובכה"ג אינו עובר על ב"י דבשלמא אם מה שצריך לשלם יהי' יען שחמץ הוא בשמירתו יצרך לשמרו מגניבה ואבידה ואלו יגנב או יאבד יצרך לשלם בעבור החמץ שהי' בשמירתו רבה התורה בכלל לא ימצא שיהי' חייב דהא החמץ מצוי אצלו אבל אם ישלם מכח מזיק שהזיק בידים אין זה מורבה בכלל דלא ימצא הארכתי בזה במקו"א והוא פלא על הרמב"ן מאוד דבוודאי עובר כאן משום בידו לאיתשולי הא נחשב כבידו דע"א נאמן עליו באיסורא יען דשכיח דמזדקק ליה תלתא להתיר נדרו דהא עכ"פ יצרך להפריש אחר תחתיו ואפי' בקונמות נחשב לבידו דשכיח תלתא ומכ"ש בחלה שצריך להפריש אחר ושכיח תלתא להתיר לו וחייב בתורת לא ימצא לך והבן. ובזה חקרתי במקו"א על דברי רשב"א בשו"ת דאדם אינו יוצא בו ידי חובתו ונתקשה בו נימא הואיל ולפמ"ש רמב"ן דיש לחקור מי יימר דמזדקק ליה תלתא א"כ יוצא בלולב דבעי ולקחתם לכם בירר שלכם יהי' בשעת לקיחה ודוק. שלום וכ"ט לאחי הגאון הצדיק הרב ר' נפתלי סופר נ"י אב"ד דק"ק פ"ח יע"א. אהובי אחי נ"י שמחתי על אשר שמת עינך על דבר הלכה אשר הצעתי לפניך ואשר יעזרני ד' לפלפל בדבריך אציע לפניך בעזה"י. אשר אמרת עם הספר אם הי' אמרו חכז"ל סוכה דף ל"ה שאתרוג של ערלה פסול משום שיש בו איסור אכילה הי' מקום לסברה שאמרתי שצריך להיות האיסור תלוי בשם אכילה אבל חכז"ל אמרו שם לפי שאין בו היתר אכילה וכיון שאין בו היתר לאכול הדבר יהי' העיכוב אפי' מחמת בל יחל עכ"פ אין בו היתר לאכול והתורה אמרה לכם ודרשי' בדבר שראוי' לאכול לא נקרא לכם עד שיהי' ראוי לו גם באכילה וא"כ גם מה שלא יכול לאכול אפילו משום נדר לא מקרי לכם עכ"ד הנעימים. לדעתי יען שאמרו שאין בו היתר אכילה קאי על החפץ כמו באתרוג של ערלה שיש בפרי האיסור אכילה א"כ אין בה היתר אכילה מכח הפרי הוא האתרוג עצמו אבל באיסור בל יחל דברו הגם שאין לו לגברא היתר אכילה יען כאשר יעשה בו פעולת אכילה יעבור על בל יחל עכ"פ לא שייך לומר לפי שאין בו היתר אכילה דהא באתרוג גופו יש לו היתר אכילה רק על גופו של האיש רובץ איסור שלא יחל דברו ולא נקשר בגוף הפרי וא"כ הוה האתרוג לכם בכל דרכי הנאתו ודוק. ועל גוף הדקדוק שאמרו לפי שאין בזה היתר אכילה ולא אמרו לפי שיש בו איסור אכילה נ"ל דרמזו דבר גדול דהמג"א חידש בסי' תרמ"ט ס"ק כ' אם לקח אתרוג של ערלת חוץ לארץ יצא דמותר לחבירו להאכילו בלי להודיעו שהוא ערלה א"כ יוצא בו יעו"ש וא"כ רמזו לפי שאין בה היתר אכילה בשום אופן דהא אסור לחבירו להאכילו ערלה של ארץ ישראל אבל בערלת חוץ לארץ שיש בו היתר אכילה באמת יוצא ואי הי' אמרו לפי שיש בו איסור אכילה לא הי' יוצא באתרוג של ערלת חוץ לארץ דהא עכ"פ יש בו איסור אכילה כיון שנודע לו שהוא אתרוג של ערלה ובחרו לומר שאין בו היתר אכילה שלא יהי' משכחת בו היתר אכילה והוא ערלת ארץ ישראל כמו שאין בו דין ממון אבל בערלת חוץ לארץ דמשכחת בו אכילה יצא ודוק. אך הקשית הלא בידו לאתשול עלה והוה שלו למפרע ונחשב שיש בו היתר אכילה וגם מצאת לאדמ"ו החת"ס ז"ל בחדושיו ללולב הגזול בדף מ"א ע"ב ד"ה והקשה שפסק כן במודר אכילתו והנאתו מותר לו הוה שלו רק שאין בו היתר אכילה הואיל ובידו להתירו דומה למערבין לנזיר ביין הואיל אי בעי מתשול וא"כ דברי פרמ"ג נפלאים וצע"ג (עיין תוס' עירובין דף ל"ה ד"ה תרומה הלא מהני אי בעי מתשול אלא א"כ שמותר בלא"ה לשום אדם ונכון הפרמ"ג ודברי חת"ס פלא אם אסור האתרוג על כל העולם באכילה). לדעתי לחקור להצדיק הפרמ"ג בדבר חדש בעזה"י כיון דדרשי' לכם לכל הנאות ראוים שתהי' הלקיחה בדבר הראוים לאכילה א"כ בשעת לקיחה צריך להיות לכם לכל צרכיכם אפילו להנאת אכילה ואם חסר דבר לילך לחכם ולפתוח בחרטה שיעקר נדרו מעיקרא חסר בין לקיחה ללכם דבר ואינו יוצא בו ועיין בפרק כסוי הדם ונשפך וכסה שלא יחסר דבר בנתיים כמו פדיה או גרירה והגם ששם מכאן ולהבא פודה וגורר ובשאלת חכם עוקר מעיקרא ומגלה שהי' בשעת לקיחה ראוי לאכילה כיון דכל דבר אוקמי אחזקתו עיין תוס' גיטין דף ל"ג בד"ה ואפקעינהו דאל"כ איך לוקין נזיר יעו"ש לא הוה לקיחה של לכם של היתר אכילה בשעה שיוצא בו ולא דמי למערב לנזיר ביין דשם עכ"פ יוכל לעשות מיין סעודה ראוי אבל כאן הפסוק קפיד ולקחתם לכם בשעת לקיחה יהי' מותר באכילה ולא שיהי' מחוסר מעשה לעקור שם איסור אכילה מהחפץ כיון שאינו בידו ותלי' בדעת אחרים ולא דמי שיוצא בדמאי שבידו להפקיר וה"ה נקרא בידו גם בע"ז לכוף גוי קטן לבטלו עיי' מג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' אבל מה שאין בידו וצריך חכם או ג' הדיוטות הוה חסרון בשעת לקיחה ואינו יוצא ועיין בט"ז יו"ד הל' חלה ודוק שם כנלענ"ד. ואגב אזכיר דראיתי שם לאדמ"ו ז"ל בד"ה של מעשר דהקשה הא אתרוג של מצוה אסור באכילה וא"כ פסול כל ז' ותי' כל שמצותו גורם לית לן בה אלא שיהי' ראויים לאכילה בלא המצוה יעו"ש ולדעתי ממנ"פ אי אין ראויים לצאת בו א"כ לא הוה מוקצה כלל דכל איסור אכילה בא מכח שהוקצה למצוה וא"כ איך שייך לומר דלא יהי' יוצא בו מכח איסור אכילה הא האיסור אכילה יצמיח ע"י שיוצא בו עיין תוס' גיטין בסוגי' דחוץ דוגמא לזה ובמ"ל הל' מכירה ודוק. ולפמ"ש למעלה הוקצה למצותו הוא איסור גברא אבל אין בו איסור אכילה בעצם דמה שאסור באכילה הוה הוקצה מדעתו והוה כאלו נדר או נשבע שלא לאכלו אבל אין שם אכילת איסור וק"ל. סוף דבר הכל נשמע הן מטעם דאי בעי מתשול כדברי אדמ"ו ז"ל או מטעמא דידי שאין איסור החפץ משם איסור אכילה אדם יוצא באתרוג שאסרו אפי' על כל העולם באכילה כנלע"ד בעזה"י. ובני הבח' המופלג משה דוד נ"י עוררני כפי מה שחקר המ"ל פ"ד מהלכות שבועות הל' א' בשבועה שלא אכלנה לא נאסר חצי שיער א"כ באתרוג גדול שיוכל לאכול החצי שיעור בלי עבירה יוצא בו דשיעור אתרוג די בכביצה עיין תרמ"ט וא"כ כפי השיעור הצריך לצאת יש בו היתר אכילה עכ"ד ולדעתי דכתיב ולקחתם דרשינן לקיחה תמה וא"כ כתוב אחריו לכם שלך להיתר אכילה כל מה שצריך ללקיחה תמה צריך להיות שלכם כנ"ל: