שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן מו
נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה ביוכ"פ וצוה הרופא ליתן לו ירקות מבושל עם הציר שע"ג אם צריך לדקדק כמה יהי' מן הירק וכמה יהיה מן הציר שע"ג שיהי' הירק פחות מכזית עכ"פ או שמא דאין צריך לדקדק בו דעכ"פ יאכל ככותבת הגסה מה לי אם הירק הוה כזית או פחות כל אפין שווין. תשובה כפי הנראה אין צריך לדקדק אלא יאכל כאשר בא לידו דהלכה פסוקה בש"ע א"ח סי' תרי"ב סעיף ב' במחבר וז"ל כל האוכלין מצטרפין לשיעור זה אפי' מלח שעל הבשר וציר שעל הירק אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות עכ"ל והוא מגמ' יומא דף פ' דאמר ר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוכ"פ פשיטא מהו דתימא משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אכלא אכלא הוא יעו"ש וכיון דציר שע"ג ירק אכלא הוא וכשם אם צריך החולה לשיעור כותבת אוכלין לא מחלקין מאיזה אוכל יקח כזית או פחות כי מאי נפקא מינה הלא כל אוכלין מצטרפין וה"ה בציר שע"ג ירק שמצטרפין לשיעור מאי נ"מ אם יהיה בירק כזית או פחות מכזית הלא הציר שע"ג ירק הוה ג"כ אוכל שמצטרף עמו להביא חיוב כרת על בריא ולחולה מותר מפני פקוח נפש ודוק. אמנם עלה בלבי שאם די לו בפחות מכזית ירק עם ציר שע"ג ככותבת אסור לו לאכול כזית ירק ואם אכל חייב כרת עליו כאשר אבאר בעזה"י דבחולין דף ק"כ אמרו בגמ' דרוטב שמצטרפין לטמא טומאת אוכלין הוא חלב דאקריש ופריך הגמ' מאי ארי' דקריש אפי' כי לא קריש נמי דאמר ר"ל ציר שע"ג ירק מצטרפין לככותבת ביוכ"פ ומשני התם משום יתובא דעתא הוא בכל דהוא מיתבא דעתיה הכא משום איצטרופי הוא אי קריש מצטרף אי לא קריש אינו מצטרף וכתב רש"י בד"ה ומשני התם וז"ל התם טעמא דיוכ"פ לאו משום אוכלא הוא דאי נמי לאו אוכלא כיון דמייתבא דעתיה מחייב דהא לא תעונה כתיב וזה לא התענה אבל הכא אוכל ומשקה אין מצטרפין דהא לא שוו שיעורייה ואע"ג דהתם נמי תנן אכל ושתה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מייתבא דעתיה בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמייתבא עכ"ל הרי מפורש יוצא מפי רש"י דהא דמצטרף ציר שע"ג ירק לא הוה טעמא דהוה הציר אוכל אלא לעולם דהוה משקה ואעפ"כ חייב כיון דקים להו לרבנן דבהכי עם הציר ע"ג ירק מייתבא דעתיה וכיון דמייתבא דעתיה חייב דהא לא תעונה כתיב והא דאכל ושתה אין מצטרף ביוכ"פ הוה הטעם דקים להו לרבנן דאכילה ושתיה לא מייתבא דעתיה בהכי אבל בציר שיוצא מן הירק או שטבל ירק בציר עיין רש"י בד"ה ציר שע"ג ירק מיישב הדעת ודוק. והנה דקדקתי בגמ' על דברי ר"ל שאמר ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוכ"פ והוא פלא בעיני הלא שיעור של יוכ"פ שהוא בכותבת הוא מפורש במשנה והי' לו לר"ל רק לומר ציר שע"ג ירק מצטרפין לשיעור ביוכ"פ למה השמיע בכאן שיוכ"פ שיעורו בככותבת הכי כאן מקומו להשמיע שיעור של יוכ"פ ר"ל חידש שמצטרפין להשיעור ציר שע"ג ירק והוא פלא. ואמרתי לחדש ב"ה דדבר גדול השמיע ר"ל בזה דהא בכל תורה כולה דהוה השיעור כזית ג"כ אוכל ומשקה אין מצטרף דמשקה לא שמיה אוכל ורק ביוכ"פ דתלי' בישוב הדעת וקים להו לרבנן דבהכי מתיישב דעתו מצטרפין א"כ די שנאמר שאם היה הירק עכ"פ כזית רק שחסר העודף אשר גדול שיעור של יוכ"פ הוא שיעור ככותבת דהא ביוכ"פ ישוב דעתיה בעינן א"כ ממנ"פ כיון דציר שע"ג ירק מיתבא דעתיה מצטרפין את הציר ע"ג ירק דהא הציר פועל ג"כ ישוב הדעת ונשאר גם יוכ"פ על שיעור כזית דהא אם הי' בנמצא ביוכ"פ ישוב דעתיה בכזית הי' שיעורו בכזית והא דצריך ככותבת הוא לפעול ישוב הדעת והא ציר שע"ג ירק פועל על כזית ירק ליתבא דעתיה של האוכל אבל אם הי' חסר אפי' מכזית ירק רק הי' עליו ציר כל כך עד דהוה ככותבת אז אינו חייב דהא לא אכל כזית ירק ולא שתה רביעית ציר א"כ לא אכל ולא שתה כלל דפחות מכזית לא שמיה אכילה ופחות מרביעית לא שמיה שתיה והתורה בקשה שביוכ"פ יהיה הנפש מעונה שלא יעשה אכילה ושתיה אבל זה שלא אכל ולא שתה הגם שאינו מעונה בקרבו הוה כאלו אכל ציר ומורייס ואינו מעונה מאי מהני הישוב דעת בשלמא באכל כזית ושתה כדי להשלים ככותבת צריך רש"י לחדש דלהכי לא מצטרפין ביוכ"פ יען דקים להו לרבנן דלא מישב דעתיה דאם היה ישוב הדעת היינו מצטרפין השתיה על כזית אוכל אבל אם אכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית ביוכ"פ אפי' הי' ישוב הדעת ע"ו שניהם עכ"פ הא אכל כחצי שיעור ושתה ח"ש לא שמיה אכילה ושתיה הלא בשאר איסורין דדי בכזית אכילה ושתיה אינם מצטרפין וביוכ"פ דצריך שיעור גדול יהי' אכילה ושתיה מצטרפין לכן החכים ר"ל ואמר ציר שע"ג ירק מצטרפין לככותבת ביוכ"פ אם יש כאן כזית ירק עכ"פ רק ביוכ"פ צריך ככותבת להך שיעור עודף של יוכ"פ משאר כל איסורי אכילה או מצות אכילה שדי בהם בכזית וביוכ"פ השיעור בככותבת לזה השיעור כותבת משלים הציר שע"ג ירק ואי הוה אמר מצטרף לשיעור ביוכ"פ הוי במשמע שאפי' אם הירק פחות מכזית והציר משלים לככותבת ג"כ מצטרף הציר שע"ג ירק להתחייב עליו ביוכ"פ והבן. ובזה תרצתי קו' חמורה של כפות תמרים ביומא דף פ' למה דייק ר"ל לומר לככותבת ביוכ"פ ולא אמר סתם ציר שע"ג ירק מצטרפין אפי' אם אכל כלאי כרם עם ציר שע"ג מצטרפין לכזית וביום כפור מצטרפין לככותבת והוא קו' גדולה ותי' דר"ל רמז לדברי הגמ' בהעור והרוטב דדוקא ביוכ"פ דהוה משום ישוב הדעת מצטרפין אבל לענין טומאת אוכלים או לענין אכילת כלאי כרם דלא תלי' בישוב הדעת אוכל ומשקה אינו מצטרף דפח"ח שפתים יושק ולפמ"ש בלא"ה נכון דרמז שאפי' ביוכ"פ לא מצטרף אלא על שיעור כותבת אם הי' עכ"פ ירק כזית אבל הי' חסר אפי' מכזית ירק אינו מצטרף אפי' ביוכ"פ וק"ו שלא יצרף בכלאי כרם דכל שיעורו בכזית ודוק. ומעתה בנידן שאלתינו אם די לחולה בפחות מכזית ירק בצירף ציר שע"ג עד ככותבת אסור לו לאכול כזית ירק עם ציר שע"ג דבזה אם יש בו כזית ירק עם ציר שע"ג הבריא חייב כרת ואם אכל פחות מכזית ירק עם ציר שע"ג אפי' בריא פטור מכרת א"כ פשיטא דלא הותר לחולה חיוב כרת אם די לו בחצי שיעור ודוק. אך א"כ יש לי פליאה נשגבה על המג"א סי' ר"י ס"ק א' דיליף לענין ברכה אחרונה לענין אם אכל ציר שע"ג ירק דצריך לברך מדאמרי' ביומא ביוכ"פ ציר שע"ג ירק מצטרף יעו"ש ולפמ"ש הא ביוכ"פ גופה לא מצטרף אלא אם אכל עכ"פ כזית ירק רק ביוכ"פ דצריך ככותבת בעבור ישוב דעת א"כ הציר שע"ג שפועל ישוב דעת מצטרפין אבל לענין להשלים גם לכזית אינו מצטרף אפי' ביוכ"פ כמו שלא יצטרף לענין כלאי כרם ואם כן לענין ברכה אחרונה דדי בכזית א"כ ממנ"פ אם אכל כזית ירק למה לי ציר לצרף ואם אין בו כזית ירק אין ציר מצרף וצע"ג. והתבוננתי דרמב"ם כתב בפ"ב מהל' שביתת עשור הל' ז' וז"ל אכל צלי במלח מצטרף המלח לבשר ציר שע"ג ירק מצטרף מפני שמכשיר האוכל המעורבין עם האוכל כאוכל הן חשובין עכ"ל וקשה למה לא כתב מצטרף לככותבת להשמיע חידוש דין זה דדווקא לככותבת מצטרף אבל עכ"פ צריך להיות בירק כזית עכ"פ הלא ר"ל אמר מצטרף לככותבת והי' לרמב"ם לכתוב כאשר אמרו בגמ'. ונ"ל דרמב"ם השמיט תיבת ככותבת להורות דבאמת מצטרפין ציר שע"ג ירק אפי' אם לא הי' בירק כשיעור כזית דגמ' פריך פשיטא ומשני מה דתימא משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אכלא אכלא הוא וקשה למה אמרו הטעם דאכשורי אכלא אכלא הוא נימא בהיפך מה דתימא משקה הוא ואינו מצרף קמ"ל כיון דמייבתא דעתיה חייב עליו הגם דהוא משקה כדברי רש"י בפרק העור והרוטב הא דאין אוכלים ומשקים מצטרפין דקיי"ל להן לרבנן דלא מיתבא דעתיה אבל ה"ה קים להוא לרבנן שציר שע"ג ירק מיתבא דעתיה למה ליה לגמ' לחדש דאכשורא אכלא אכלא הוא וצע"ג. אמנם הכל נכון בעזה"י שם בהעור והרוטב דחקר הגמ' אי חלב דלא אקריש מקבל טומאת אוכל כמו שמצרפין ציר שע"ג ירק ביוכ"פ ומשני הגמ' דלא דמי ביוכ"פ היה משום יתובא דעתיה א"כ אי אפי' הציר שע"ג ירק הוה משקה אעפ"כ מצטרפין אותו עם הירק לחיוב דעכ"פ יש ישוב הדעת ולענין טומאת אוכלים אין מצטרף אבל ביומא דפריך הגמ' על ר"ל מאי קמ"ל פשיטא הא כיון דיש לו ישוב דעתיה חייב ומשני דמה דתימא משקה הוא וא"כ אפי' מיתבא דעתיה לא הי' מצטרף אלא לכזית ירק קמ"ל ר"ל דאכשורא אכלא אכלא הוא וכיון דהוה אכלא מצטרף ציר שע"ג ירק לככותבת ביוכ"פ בכל אופן כמו כל האוכלים מצטרפים יחד אפי' לפחות מכזית והשאר משלים עליו ה"ה בציר שע"ג ירק ג"כ בכל אופן מצרף ולכן השמיט הרמב"ם תיבת לככותבת ודוק. וזה רמז רש"י בחולין שכתב וז"ל התם טעמא דיוכ"פ לאו משום אכלא הוא דאי נמי לאו אוכלא הוא כיון דמיתבא דעתיה מחיוב עכ"ל הרי שדייק דאי נמי לאו אכלא הוא ג"כ חייב אבל באמת קשה מאי קמ"ל ר"ל ביוכ"פ פשיטא וע"כ דר"ל אשמועי' דהוה אכלא דכל אכשורי אכלא אכלא הוא רק קשה א"כ כיון דר"ל השמיט דמכשירי אכלא אכלא הוא נימא ג"כ דהוה אוכל לענין טומאת אוכלין ע"ז משני הגמ' יוכ"פ ביתובא דעתיה וביאר רש"י דשם ביוכ"פ נוכל לומר הטעם שאי נמי לא אכלא חייב משום ישוב הדעת ויהי' באמת הדין ביוכ"פ שלא יצורף אלא לכזית אעפ"כ בטומאת אוכלין דצריך בכביצה אינו מצרף אבל באמת דאמרי' ביומא דהוה אכלא א"כ גם בטומאת אוכלין אפי' לא קריש טמא ומיושב דברי רמב"ם מאה"ט פ"ד הי"ד דלא מצריך רוטב קריש שנתקשה בו הכ"מ ודוק. ואגב גררא אעתיק מחדושי בחולין דף ק"כ וז"ל תוס' ד"ה לרבות הקשה וז"ל וא"ת למה לי קרא הא שתיה בכלל אכילה עכ"ל וקשה לי למה המתין תוס' על התי' שאמרו בגמ' נפש לרבות את השותה ולא הקשה על קו' הגמ' שהקשו אלא המחה את החלב וגמעו חייב הא אכילה כתוב והא לאו אכולה היא הי' לתוס' להקשות מאי קו' הא שתיה בכלל אכילה ולכן חייב ומאי פריך הגמ' וצע"ג. ונלע"ד דלכאורה קשה לי דגמ' תי' נפש לרבות את השותה וא"כ הקרא סותר עצמו מתחילה כתוב לא תאכל אכילה דווקא ולא שתיה ואח"כ כתיב נפש לרבות את השותה וא"כ לאו דווקא אכילה וצע"ג. אך הכל נכון אם אוכל גוש חייב בכזית דסתם אכילה בכזית אבל המחה כזית פטור דאכילה כתיב בכזית ולא שותה ונפש מרבה השותה אם יש רביעית חייב מכח שתיה דנפש לרבות את השותה הגם דלא הוה אכילה הוה שתיה וא"כ אכילה ממעט שתיה מכזית ונפש מרבה שותה ברביעית מכח שותה כמובן. ולפ"ז על קו' הגמ' לא יוכל תוס' להקשות דס"ד הגמ' דהמחה כזית וגמעו זה ממעט מן אכילה ואי אפשר להיות שתיה בכלל אכילה דהא מרבינן אם שתה רביעית נקרא שתיה בכלל אכילה אבל שיעור אכילה בשתיה לא הוה שתיה בכלל אכילה דפחות מרביעית לא נקרא שתיה אבל עכשיו שתי' הגמ' נפש לרבות את השותה קשה א"כ סותר את הקרא עצמו וע"כ דמאכילה ממעט המחה כזית ונפש מרבה אם שתה רביעית וא"כ הקשה שפיר בשיעור שתיה רביעית למה לי קרא ודוק. עוד הרהרתי על קו' תוס' דבשלומא בתירש ויצהר שאי אפשר בחזרה א"כ עומד עכשיו רק לשתיה הוה שתיה בכלל אכולה אבל חלב שיוכל לקפאו להיות בר אכילה דכל חלב אינו חייב חוץ אם בשלו באור עיין תוס' פסחים דף כ"ד דאכל חלב חי פטור דלא הוה דרך אכילתו יעו"ש וא"כ שיכול בחזרה להיות מאכל ממילא לא הוה שתיה בכלל אכילה רק א"כ נהפוך הוא שתיה בכלל אוכל דהא ראוי עוד להיות מאכל ולכן כתב הרמב"ם שהשותה בכלל אוכל ולא כתב שתיה בכלל אכילה דשאני בתירש דאי אפשר להיות מאכל ונקרא הבליעה שתיה וצריך לומר שתיה בכלל אכילה אבל בחלב שם מאכל לא נאבד מן החלב רק הגברא הוא שותה מאכל וכתב הרמב"ם שותה בכלל אוכל ולא כתב שתיה בכלל אכילה ואמרו בגמרא נפש לרבות את השותה את המאכל ולא אמרו נפש לרבות את השתיה דבכל אופן לא הוה שתיה רק דנקרא שהוא שותה ודוק אבל בחמץ ובנבילה שם אי אפשר בחזרה ואעפ"כ אמר ר"ל נפש לרבות את השותה אבל לא מחד טעמא ולכך בחרו לומר לשון ערומי' ותני' נמי בחמץ בכה"ג ותני' נמי גבי' נבילת עוף טהור בכה"ג והלא מאי בכה"ג היא היא אך הוא הדבר אשר דברתי דשם נפש לרבות את השותה מטעם שתיה בכלל אכילה אבל בחלב לא הוה שתיה דחלב נשאר בשם מאכל רק הגברא הוא שותה מאכל ועיין בצל"ח פסחים דף כ"ד חידש סברה תירש דעומד לכך הגם דנשתנה מאשר הי' מעיקרא עכ"פ עכשיו אי אפשר לבוא למעלה ראשונה הוה השתיה דרך הנאה אבל אם מניח חלב ע"ג מכה דאפשר עכשיו להשתמש במעלה עליונה הוה הנאה ע"ג מכה שלא כד"ה דפח"ח וסברתי עולה עוד ביותר אם ממילא שב לאיתנו הראשונה לא מש ממנו שם ראשון שהוא מאכל ולא שתיה ודוק: