שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן ל
שלומים אלף לאיש אחד מאלף ה"ה תלמידי הרב הצדיק המפורסם הרהמ"ג בתורה וביראה מורג חרוץ בעל פיפיות בן אחי ר' משה סופר ב"י בק"ק ברעזאוויטץ יע"א. אהובי בן אחי נ"י מאוד שמחתי בשאלתך ובפלפולך הגדול הנעים והי' בדעתי לכתוב לך באריכות כי יש לי הערות רבות ב"ה רק מרוב תשוש כוחי צריך אני לקצר יהי' ד' עמך לטובה תמיד. שאלה אחד קנה חביות יי"ש איזה שבועות לפני פסח והביא אותו לביתו ובא אח"כ שכינו ורב עמו כי הוא כבר פסק דמים עם המוכר על היי"ש רק הלך לביתו להביא מעות וקרא אותו שכן רע והלוקח לא ידע מזה ובא לכלל כעס ואסר החביות יי"ש עליו בהנאה בנדר עד"ר ואיזה ימים קודם הפסח הי' מוכרח לנסוע מביתו על דרך רחוק ומכר חמצו לפני נסיעתו אבל החביות זה לא מכר ובע"פ נזכר שלא מכר החביות הנאסר עליו ובא לשאול מה יעשה אם מחויב הוא למכור או לבטל או לא צריך כלום כי אסור עליו בהנאה והוי כאינו שלו עכ"ה. תשובה אהובי בן אחי נ"י ראיתי אתה נאה דורש ונאה חוקר ושמח לבי מאוד בדבריך הנעימים מראשית דרשת שמכח שנאסר בהנאה אם כן כשבא פסח לא הוה שלו לעבור עליו בב"י ולא מחויב בעשה דתשביתו דאיסור הנאה לא הוה שלו וברשותו גם בלי איסור החמץ ואח"כ חקרת שעכ"פ מכח הואיל אי בעי מתשול עליה יעבור בב"י כמו בחלה ואח"כ חקרת איך יוכל לפעול כנגדו ב"י הלא אינו שלו כהפקר וכדומה ועטרת בפלפל אקוה מד' לשים עיוני בדבריך ואבוא בקצירת אומר על רעיונותיך אבל אני אתנהלה לעטי עט סופר לרגל המלאכה מלאכת מחשבת אשר לפני ולא כסדר אשר ערכת כי הכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה וד' יאר עיני בתורתו להביני באמרות טהורות ולא אכשל בדבר הלכה ח"ו. ואקדים דברי הר"ן דף פ"ה בנדרים בד"ה ומהא שכתב בשם רשב"א וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בע"כ ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהו הא לא איתשל מיהו היכי דאיתשול חייב לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא כיון דאיתשול הוה להו הנך פירי כאלו לא אתסרו עליה מעולם עכ"ל מלשון זה משמע כי איתשול חיוב לשלם לו ולמה לא השמיע ג"כ אם הפירות בעולם צריך להחזיר בעין דהא החכם עוקר נדר מעיקרא וא"כ גוף הפירות נשארו לבעלים ראשונים וצע"ג. ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י דלא צריך להחזירן גוף הפירות רק הדמים השווי' של הפירות יתן לו הגם דאמרו חכז"ל בב"מ ה' ע"ב] דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע אבל באמת אפי' אם נותן הדמים עובר על לא תחמוד יעו"ש זה דווקא אם הבעלים יכולין להנות מגוף החפץ א"כ יש לכל אדם שני כוחות בחפץ שלו (א) השווי' כמה דמים יותן בעד חפץ זה (ב) הרשות שגם אם יותן לו בעדו כל אלפי זהב וכסף בוז יבוזו לו כנגד החפץ גופו כחכז"ל אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו וק"ו בחפץ אשר לפעמים חפץ בו בכל נפשו ולכך אמרו חכז"ל איש כי יקדיש ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו ומה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כי השווי' הוא השלו והקפידה על גוף החפץ הוא הרשות וא"כ גם אם יותן דמים עכ"פ עובר על לא תחמוד דחומד גוף החפץ דהא השווי' נותן ולא גזל אפי' פחות מפרוטה אבל חומד גוף החפץ הוא הכלי עצמו והתורה אמרה לא תחמוד כל אשר לרעך כמובן. ובזה חדשתי סברה בעזה"י דלא תחמוד לא הוה רק אם נותן דמים ואעפ"כ מבקש החפץ א"כ חומד חפץ של רעהו אבל אם לא מבקש החפץ רק השווי' יש לחקור רק על גזל כי השווי' הוא הגזילה ואם ליכא בו משום גזל בודאי אין בו משום לא תחמוד דהא לא חמד החפץ כלל ומה שהחזיק בו הוא משום השווי' וא"כ מי שאסר על עצמו פירותיו בהנאה ומותר לאחרים ללקחו בע"כ כדמוכח בגמ' אז אפי' אם שואל אח"כ על איסורו וצריכים לשלם לו פירותיו הוא הדמים אבל הפירות לא צריכין להשיב לו דבשעה שלקחו לא עברו על לא תחמוד דהא החזיק בו בעבור השווי' והגם שהשאיל על נדרו א"כ חייב לו התשלומין אבל גוף רות קנאו והבן זה. ואוסף נופך מדברי שטה מקובצת בב"מ דף ז' בד"ה אביי אמר חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו וכתב השמ"ק וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל שמא מלוה ישינה יש לו עליו פ"ה וכי משתבע דחצי שלי שפיר קא משתבע דהא אפי' מגלימא דעל כתפי' שעבד ליה ויש לדקדק מזה דאדם שתפס חפץ משל חבירו לפי שפטר עצמו ממנו בשבועת שקר שכפרו לו ממון יוכל זה לישבע עליו דחפץ זה שלו ואפי' בלשון להד"מ שמא יכול וראיה מכח שנשבע שאינה ברשותו משום חשש מלוה ישנה לאביי עכ"ל הרי מפורש יוצא כיון שלא חומד בעצמו דהחפץ רק חפץ בשווי' ולא יכול לתבוע השווי' מותר ליקח גוף החפץ וא"כ ק"ו אם לוקח החפץ בעבור השווי' יען שנאסר בהנאה לבעליו והוה החפץ כהפקר לכל אז אעפ"י שהושאל על נדרו ואז החכם עוקר הנדר מעיקרא לא צריך הלוקח החפץ להחזיר החפץ לבעלים דהוא לא גזל שיקיים והשיב את הגזילה רק לקח בהיתר לזכות בשווי' וא"כ אפי' אם צריך להחזיר השווי' זכה בגוף החפץ ודוק. וראי' הלא אם אסר על עצמו פירותיו בהנאה אם השאיל אח"כ בנדרו שכ' הרשב"א שצריך לשלם לו המעות בחזרה וא"כ בודאי מי שאוסר פירותיו יכולים גם נכרים לבוא וליטול בע"כ כי הלא אין אדונים לאלו הפירות ואטו אם ישאל אח"כ יהי' בני נח נהרגין עליו כי אצלם אין גזל נותן להשבון אלא פשיטא בגוף החפץ זוכה בו מיד הנוטל אותו ואם ישאל על נדרו דמים חייב לו אבל החפץ יכול ליטול בכל אופן הן ישראל הן בן נח ואם ישאל על נדרו יתן לו השווי' אפי' אם גם בן נח חייב בלא תחמוד כמו ישראל כי בעת שלקחו חשב ליקח בעבור השווי' א"כ אין בו לא תחמוד וקנה החפץ וחייב דמים בשווי' ודוק ואזכיר שפלא בעיני למה הקשה הרשב"א אחר שחידש הדין במי שאוסר הנאות פירות על עצמו שיכולים אחרים ליקח אותם בעל כרחו ואם ישאל על נדרו ישלמו לו הפירות הקשה א"כ איך יטלו כהנים בע"כ ולא הקשה על דין שלו דא"כ איך יטלו אחרים הפירות שאסר על עצמו דלמא ישאל על איסורו וא"כ אכלו בגזל פירות חבירו ואם רוצה להקשות על סוגי' דיטלו כהנים בע"כ בלא"ה שחידש דינו יכול להקשות על גוף הגמ' איך יטלו הכהנים דלמא ישאל על נדרו וא"כ מתהנו מדידיה והוא פלא בעיני כעת. אך אם לא זכה בהם איש אחר והשאיל על איסורו בודאי גוף הנכסים שלו דהא חכם עוקר האיסור מעיקרא א"כ מעולם לא יצאו הנכסים מרשותו ולא צריך לעשות בהם קנין מחדש שיהי' שלו ולהר"ן דחולק על רשב"א בדף פ"ה וכתב וז"ל לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר ומשו"ה יטלו בע"כ ודבריו צריכים ביאור דא"כ שמשעה שאסרו הפקירו א"כ לו יהי' ששאל אח"כ על איסורו יהי' הנכסים הפקר ויצרך לזכות בהם מחדש ועוד דכתב וז"ל כל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר עכ"ל קשה מאי כזוכה מן ההפקר בכף הדמיון הא באמת זוכה מן ההפקר ועוד דכתב וז"ל קנין ממונו של זה אינו בטל למה צריך לומר קנין ממונו בקיצר הי' לו לומר אעפ"י שהאיסור הלך ע"י שאלה ההפקר לא בעל שאיני מוצא שאלה בהפקר וצע"ג. ונ"ל לחקור בו ב"ה דלכאורה קשה לי מנ"ל משעה שאסרו על נפשו הפקירו דלמא לא הפקירו כיון דהלא עדיין נשאר בידו כח להתשיל עליו ויוכל להנות ממנו וגם אפי' אם יקח אותם אחר יצרך לשלם לו ממונו עכ"פ כסברת רשב"א וא"כ מהכ"ת לומר שמשעה שאסרו על נפשו הפקירו וצע"ג. אמנם כך הוא סברת הר"ן דכלל גדול אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואי הדין דלא מפקיר לפירותיו א"כ לא יוכל איש ליטול אותם כפי חקירת הר"ן דיש לחוש דלמא ישאל על נדרו וא"כ אכל של חבירו וא"כ מאי פעל בזה שאסר על נפשו פירותיו הכי תכליתו לאבד אותם מעל פני אדמה ולהיות מאנשי סדום להקפיד על זה נהנה הגם שהוא לא חסר רק לקיים גם לי גם לך לא יהי' א"כ אנן סהדי שחפץ לפעול באיסורו שאסר פירותיו על עצמו לבד ולא אסרם על כל העולם בזה גילה דעתו שמפקירם כאשר יחפץ בהם איש אחר וא"כ הפקיר אותם רק כל שיבוא אחר ויזכה בהם אבל לא מקודם כי בזה כבר נגלה דעתו למה לא אסרם על כל עולם כי חפץ שאחר יוכל לזכות בו כזוכה מן ההפקר רק בשאר הפקר שאומר בפיו שנכסיו יהי' הפקר א"כ מתחיל ההפקר אפי' קודם שזוכה בו איש אבל כאן הפקיר רק משעה שיזכה בו אדם ודו"ק כי דל"ב וא"כ אם לא זכה בהם אחר גם לר"ן לא צריך הבעל הפירות לזכות בהם בקנין כנלענ"ד. ומעתה אהובי בן אחי נ"י מה שהבאת להתיר שאינו עובר על בל יראה כדברי הר"ן נדרים בדף פ"ה בשעה שאסרו הפקירו ומקור חיים פסק בסי' תל"א דבהפקיר החמץ מקודם אינו עובר עליו עכ"ד בקצירת אומר ולפמ"ש שאני הפקר גמור דיצא מיד מרשותו ולא הוה שלו אבל אם אוסר חמצו על עצמו בהנאה לא הפקירו אלא שיוכל אחר לזכות בו אבל קודם שבא אחר וזוכה לא הפקירו דמהכ"ת נימא דהפקירו מיד דלמא ישאל עליו ולא יצרך קנין מחדש לזכות בו וא"כ אם לא זכה בחמץ איש אחר הוה שלו ועבר עליו דלשיטת רשב"א דסובר דלא אפקרי כלל דלמה יפקיר אותו דלמא יתחרט ויתשל עליו ויצרך הלוקחו לשלם לו דמיו עכ"פ ולא הוה דבריו לבטלה שעכ"פ יוכל כל איש ליקח אותו ולאכול פירותיו ואם ישאל עליו ישלם לו דמיו ואם לא יקחם אחר יהי' עיקר הפירות שלו ולהר"ן עכ"פ אינו מפקיר אותם אלא שיוכל איש לבוא ולזכות בהם אבל קודם שזכה בהם איש אינו מפקירם דדלמא יתשול עליהם והבן. וראיתי שהארכת לחקור עוד דבלאו הכי דאפקר ליה ג"כ אינו עובר דאיסור הנאה לא הוה שלו והתורה אמרה לא יראה לך שלך אי אתה רואה כאשר פסק הרשב"א בתשובה הובא בש"ע סי' תרמ"ט מי שנדר בהנאה מלולב אין יוצא בו דלא הוה לכם רק המג"א שם בס"ק כ' חידש מסברה דנפשיה דא"ה נקרא לכם והבאת דפרמ"ג שם הביא דרשב"א בסוכה דף ל"ה סובר ג"כ דא"ה הוה לכם רק לפי דברי בספרו פלס חיים בכלל אודייתא יש הבדל אם אסרו בהנאה הוא הפקירו אבל בשאר א"ה נקרא לכם ובזה תי' אחי הרב הגאון ר' זוסמן נ"י בספר המקנה כלל כ"ב [פ"א[ סתירת רשב"א מחדושיו לתשובה ועכ"פ בנידן דידן דנדר בהנאה לא הוה שלו לעבור על ב"י עכ"ד בקיצור. דע לך בן אחי נ"י שם בכלל אודייתא חדשתי סברה ישרה ב"ה דיש לנו שני מיני סוגי איסור הנאה (א) אם שם החפץ גורם איסור הנאה כגון ערלה אסור בהנאה או חמץ בפסח או כלאי כרם או בשר וחלב ושור הנסקל וכדומה דהקב"ה הוטל על שמות הללו איסור הנאה (ב) אם אדם אוסר על עצמו או על חבירו נכסיו בהנאה או אסר על עצמו נכסי חבירו בהנאה וכדומה והבדל גדול ביניהם מי שנהנה מערלה וכלאי כרם או משור הנסקל או מחמץ בפסח עבר עבירה שנהנה מאיסור הנאה כי אותן החפצים המה אסורי הנאה בעצם והתראה הוה לא תהנה מחמץ ומערלה וכלאי כרם ומשור הנסקל כל אחד בלאו שלו אבל מי שאוסר נכסיו ע"ע או על אחרים או שאוסר נכסי חבירו ע"ע אם עברו ואכלו מה עברו האנשים רק לאו בל יחל או בל יחל דידיה או בל יחל דחבירו עיין נדרים דף ט"ו דהכי החפץ בעצמו אסור בהנאה אלא שנאסר הנאתו ע"י דיבר בן אדם אשר יוכל לאסור החפץ הן מלאכול הן מלהנות ממנו ואם עבר ואכל ונהנה עבר על לא יחל דברו אבל אין שם התראתו שם איסור הנאה וכל שאוסר הנאת חפץ אסור מכח לא יחל דברו הוא בא מבחוץ אם הגברא אוכל ונהנה הוא עובר על דברו שלא יאכל ולא יהנה אבל קודם שעובר על דברו אין כאן שם איסור הנאה על החפץ מעצמו הכי החפץ גורם האיסור הנאה הגברא אסר נפשו שלא יהנה מחפץ זה שהוא היתר בעצמו אבל בערלה וכלאי כרם ובב"ח וחמץ בפסח החפץ בעצמו הוא אסור בהנאה וטרם שנהנה הגברא שמו עליו שערלה וחמץ וכדומה המה אסור בהנאה וגרם שלא יהנה איש מישראל מהם וקודם שעובר האיש ונהנה הוה איסור הנאה מכח עצמיות שלהם והבן סברה זה כי היא אמיתיות בעזה"י. לכן אפי' אם כלאי כרם וערלה ושור הנסקל וכדומה לא נקרא שלו לבעלים יען כי איסור הנאה בעצמו רשמו במהותו לא יתפוס שם בעלים הלא שמם ואיסורם מפקיעים שם בעלים כי באיסור הנאה אין לבעלים כח אבל במי שאוסר נכסיו בהנאה אפי' על כל עלמא הכי איסור הנאה שם של נכסיו הלא כל זמן שלא נהנה לא רובץ על הנכסים שם איסור הנאה מכח עצמם ואפי' אם עובר ונהנה הכי נהנה מדבר שאסור בהנאה רק עבר על לא יחל דברו שלא שמר ככל היוצא מפיו הלא הוציא מפיו שלא יהנה והוא חילל דברו ועשה דברו חולין ונהנה אבל לא נהנה מדבר שאסור בהנאה בעצם וכל זמן שלא נהנה לא חילול דברו והנכסים בעצם אינם איסורים בהנאה. ולפ"ז איך יעלה על הדעת אם אסר חמצו שלא להנות מהם קודם פסח כשבא פסח לא יעבור על בל יראה הכי הנכסים אינם שלו או הכי אם יהנה מהם עבר עבירת הנאת איסור הנאה כשנהנה עבר הוא איסור אשר דובר בפיו נהנה מנכסים האלו וחילול דברו אבל כל זמן שלא נהנה מהם אין שמם איסור הנאה שנאמר שלא הוויין שלו והבן זה וראי' לדבר דאל"כ דאם נימא מה שאסר אדם חמצו בהנאה פועל שלא יעבור בב"י א"כ הלא החכמים אסרו החמץ שעה אחת קודם שבא זמן איסור חמץ מן התורה ואיסור הנאה של דרבנן לא הוה איסורו משם חמץ שאסרו התורה הכי יש כח ביד החכמים להקדים איסור תורה קודם חצות יום דנימא דעשתה הכתוב כאלו ברשותו הלא כל כוחם רק לגדור גדר ולשמור משמרת מלא תסור מדבריהם וא"כ הוה כל חמץ כאלו הבעלים אסרו חמצם בהנאה קודם שבא זמן איסור שם חמץ וא"כ לא יעבור איש על בל יראה חוץ אם נתחמץ לו עיסה בפסח או קנה חמץ לרמב"ם ובספרי מ"ח ח"ר סי' כ"ד בד"ה וגוף הדבר לחצתי דחכמים לא עקרו שם שלו מחמצו יעו"ש ולפמ"ש נכון דאיסור חכמים שיהי' חמץ אסור מקודם הוה כאלו בעל החמץ אוסר חמצו בהנאה איסור הנאה דלא יחל או איסור הנאה דלא תסור מדבריהם הווין רק חיוב גברא אבל החמץ בעצמו אינו אסור בהנאה וכשבא זמן איסור הנאה של חמץ עובר על ב"י ודוק. וחזרתי לאחורי כאשר ראיתי במכתבך שפרמ"ג בהקדמה לה' פסח חידש כן מי שאסר חמצו בהנאה קודם פסח כשבא פסח אינו עובר בב"י ונפלאתי על המראה איך השכל צח ומצוחצח יפסוק כן להקל באיסור דאורייתא. ואעתיק דבריו שכתב בח"ר אות ט' וז"ל ולכאורה מי שאסור חמצו עליו בהנאה קודם איסורו כשבא פסח אינו עובר בב"י דלאו דידי' ונהי דב' דברים אין ברשותו ועשאן הכתוב כאלו ברשותו חדית רחמנא אבל כה"ג לא ועיין סי' תרמ"ט סעיף ב' המודר הנאה מלולבו לא הוה שלכם ועיין חידושי רשב"א סוכה ל"ה ובר"ם ז"ל פי"א ה"ב מחו"מ קנה חמץ נקה ולאו דיליה הוא דאסור בהנאה וקניתו לאו כלום וכה"ג לא חדית קרא אלא עכ"ח דכה"ג נמי דילי' ועכו"ם שהגבי' ישראל וקנה אינה בטילה אף דאיסור הנאה וצ"ל בין תרמ"ט לזה וחמץ של כלאי כרם כה"ג נמי י"ל עבר ב"י עכ"ל. ולדעתי הפמ"ג חקר יען שחידש הוא בחמץ שהקב"ה ועשה מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו ואם בלא"ה אסר החמץ קודם זמן איסורו בהנאה לא חדית רחמנא החידש לעשות מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו ולא יעבור בב"י מכח ששם איסור הנאה של חמץ מפקיע מרשותו ולא מכח שאסר נכסיו בהנאה ומביא ראי' דרשב"א סובר במודר הנאה לא הוה לכם בלולב ע"י שאסרו בהנאה וציין לעיין בחדושי רשב"א דאפי' באיסור הנאה ממש נחשב לכם רק הביא דרמב"ם פסק קנה חמץ לוקה ונימא דלאו דילי' הוא דאסר בהנאה וקנותו לאו כלום וכה"ג לא חדית רחמנא דיהי' כאלו יהי' ברשותו אלא ע"כ אפי' כה"ג נמי דילי' דלא אמרי' דלא חדית רחמנא החידוש וכן עכו"ם שהגביה ישראל לאסור ע"כ צריך לחלק בין תרמ"ט באתרוג ובין חמץ וא"כ אפשר גם בחמץ של כלאי כרם שהוא איסור הנאה בעצם נמי י"ל שעבר על ב"י וא"כ אפוא תל"י אין סתירה מדברי פרמ"ג לדברי נהפוך הוא אם אסר נכסיו בהנאה פשיטא ליה דעובר על ב"י ובחמץ כלאי כרם לא פשיטא ליה דעובר והוא כדברי אבל כל החקירה היא אי נימא חידש הוא שעשה הכתוב כאלו ברשותו אבל מעולם לא עלה על דעת פרמ"ג לחדש מכח איסור הנאה שאסר על נפשו שלא יהי' החמץ שלו מכח האיסר הנאה ודוק בזה. וראיתי בן אחי נ"י אשר העלית בסתירת תשובת רשב"א על חדושיו בסוכה דף ל"ה דבר נאה כפי ההסבר תשובת מהר"מ מינץ סי' ו' דלכך נקרא איסור הנאה שלו הוא מטעם דהחפץ עדיין לבעליו דהוא קודם למצותו כמבואר בב"ק דף צ"א שורי הרגת צריך לשלם י' זהובים דחטוף מצותו ע"כ שיש לו זכות זה באיסור הנאה נקר שלו עכ"ד מהר"ם הנ"ל וא"כ אמרת עם הספר בערלה וכלאי כרם דיש חיוב מצוה לשרוף או עכ"פ אם שרפו עשה מצוה כמבואר בחת"ס או"ח סי' ק"פ אז הוה שלו אבל אם אסר לולבו בהנאה אטו יש סרך מצוה בשריפתו א"כ לא נקרא שלו והארכת לפלפל לתרץ כמה קו' אחרונים עכ"ד בקצירת אומר דע ב"א נ"י שגוף הדבר של מהר"מ מינץ צריך התבננות כיון שאם שרף אחר עשה ג"כ המצוה רק לבעלים יש קדימה במצוה אין זה זכות בגוף החפץ שיהי' נקרא שלו וגם י' זהובים המה רק קנס על שהפסיד לו מצותו וגם זכות קדימת מצוה שהוא ישרוף אותו מצות לאו להנות נתנו דנימא דע"י קיום מצוה שיש לו בו קדימה נקרא שלו דהא אם ישרוף אותו גוי דאין לו מצוה מהשריפה אין צריך לשלם לו וחפץ שיהי' שלו צריך להיות זכותו נגד כל אדם וגם גרע מטובת הנאה אינו ממון דכאן בא לו השם שלו לאבדו ולבערו מן העולם ולא כאשר הוא בעולם רק אין משיבין את הארי אחר מותו ולמה אסתיר הערה נאותה. והנלע"ד בשורש סבך החקירה על דברי רשב"א למה לא אמרינן הואיל אי בעי מתשול לה הוה ליה דידיה ויהי' יוצא בו כאשר הרשב"א בעצמו העיר בה ומדחה אותו דמכח הואיל לא הוה שלו ומחה"ש ופרמ"ג בסי' תרמ"ט הקשה עליו למה יוצא בדמאי מכח מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה עני וחזי ליה והבאת בשם שעה"מ שרשב"א בעצמו מחלק דדמאי הוה רק איסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא אמרי' מכח מגו דיכול לתשול הוה שלו וגם רשב"א בעצמו העיר הגם בחלה עובר בב"י מכח הואיל באתרוג אינו יוצא מכח הואיל ונא כתוב טעם להבדיל בדבר ואתה הסברת מכח הואיל לא הוה שם שלו רק שם ברשותו ובחמץ די בשם שהוא ברשותו דאם הוא רק באחריות עובר אבל באתרוג צריך להיות שם שלו ויצאת לדון א"כ אם אסר חמצו בהנאה אעפ"כ עובר מכח הואיל אי בעי מתשיל והשגת על הפרמ"ג בפתיחה דחקר דלא ועבור מכח שאסרו בהנאה והקשית למה לא יעבור מכח הואיל או בעי מתשול עליה כמו בחלה בסי' תמ"ז עכ"ד. הנה טרם אדבר אמרתי להעתיק דברי רשב"א בנדרים דף פ"ה אחרי שהקדים מי שאוסר פירותיו על עצמו בהנאה יוכלו אחרים ליטול אותם בע"כ ואם ישאל על נדרו צריכים לשלם לו כתב וז"ל וא"ת וכיון שכן איך יטלו כהנים בע"כ דאכתי ממונו הוא כיון דאי בעי מתשול עליה והויא טובת הנאה שלו וי"ל מ"מ כיון דהשתא מיהו לא מיתשל השתא מיהא לאו ממוניה הוא ולא אמרינן דלמא מתשול עכ"ל מפורש יוצא שקו' רשב"א הי' דמכח אי בעי מתשול עליה אכתי ממונו הוא והויא טובת הנאה שלו גם עכשיו מכח הואיל אי בעי מתשול ותי' כיון דעדיין לא איתשול לא הוה השתא ממונו ולא חיישינן דלמא יתשול ותהי' אח"כ נגלה דהוה ממונו א"כ אפי' להקל פוסק כאן דמכח אי בעי מתשול לא הוה ממונו כדבריו בתשובה לחומרא לענין אתרוג ובודאי יקשה למה לא נימא מכח הואיל הוה ממונו ואין רשאים הכהנים ליטול בע"כ וצע"ג. ואקדים להעתיק בעזה"י דבר מחדושי בהבנת דברי רמב"ן במלחמות בסוגי' דהואיל וז"ל הרמב"ן ז"ל אמר הכותב דברי הר"ר אפרים ז"ל הם אבל אין הלכה כתלמיד במקום הרב חדא דמחוסר שאלה מחוסר עקירה היא שהרי צריך לעקור ממנו שם חלה וכמחוסר מעשה דמי וצריך נמי שאלה ופתח ויחיד מומחה או ג' הדיוטות ומי יימר דמזדקק ליה בי דינא בדבר שלא בא לעולם ומדחינן ליה במסכת קידושין וכיון דשמעי' ליה לר"ח דלית ליה הואיל במחוסר שאלה ור"א אית ליה היכא דחקינן לאוקמי לדר"ח כר"א ולא הקשינן ליה מינה עכ"ל. ונ"ל דמעיין ביומא ס"ב יראה הגם דסובר ר"ח מחוסר עקירה כמחוסר מעשה דמי שאני התם דאי אפשר לעקור שם פסח לאמור כאלו מעולם לא הי' עליו פסח אלא דמניח בשחיטה על הזבח שם שלמים ובזה שמניח שם שלמים עוקר בו שם פסח ויש תרתי לגריעתא (א) דעוקר שם פסח רק מכאן ולהלאה אבל אינו עוקר שם פסח מתחילת הוייתו (ב) דאינו עוקר ממנו שם פסח לעשות אותו חולין אלא במה שמחדש בו שם שלמים קדושת שלמים עוקר ממנו שם פסח א"כ שם ביומא בקריאת שם שלמים פועל שם חדש להיות הפסח שלמים מחוסר עקירה כזה הוה כמחוסר מעשה דהא באותו עקירה פועל מעשה חדש שמחדש עליו על הקרבן שם חדש ודומה לשאר דברים בש"ס דבדבורו עביד מעשה עיין בב"מ דף ק' עקימת שפתיו הוה מעשה לר"י ובתוס' שם ועיין בתוס' גיטין דף ס"ו ומכ"ש כאן דעקר שם פסח ע"י שמחדש עליו שם שלמים מחוסר עקירה כזה הוה כמחוסר מעשה אבל בחנה אי בעי מיתשל יש בו תרתי לטיבותא (א) דחכם עוקר נדר מעיקרא כאלו מעולם לא הי' עליו שם חלה ונחשב כאלו לא קרא לה שם חלה מעולם (ב) דכאן אם איתשל עליה הוא מבטל שם חלה דמעיקרא אבל אינו מחדש בעקירתו שם אחר דהא חוזר לאיתנו להיות טבל כאשר היתה מאז טבל נמצא דלא פעל בעקימת שפתיו שלו בפתח חרטו מאומה הוא משבית ומבטל השם שהי' עליו כאלו לא הי' מעולם זה לא נחשב לר"ח כמחוסר מעשה וסובר ר"ח שפיר כר"א ובעה"מ מחדש דר' יהושע סובר דמחוסר שאלה הוה ג"כ כמחוסר עקירה ומחוסר עקירה הוה אפי' לר"ח כמחוסר מעשה אבל ר"ח סובר דמחוסר שאלה לא הוה כמחוסר עקירה ודוק. אמנם לכאורה דמקמי דהשאיל עליה הוה ממון כהן ואחר השאלה יהי' ממון של ישראל א"כ מחדש שם חדש שם בעלים אך זה אינו דגם מתחילה נקרא חלת ראובן דהא יש לו בו טובת הנאה שיוכל ליתן לכל כהן שירצה והגם דטובת הנאה אינו ממון אבל עכ"פ שמו עליו תמיד מעיקרא עיסה דראובן וגם אחרי השאלה עיסה דראובן ולא נשתנה שם ודומה לשעיר ביומא דף ס"ב דפי' רש"י דשניהם שם חטאת ולא דמי לפסח דקבל עכשיו שם שלמים יעו"ש אבל כאן מעיקרא עיסה דראובן ועכשיו עיסה דראובן הגם שמעיקרא לא הי' לו ממון בו ועכשיו אחר ההיתר יהי' לו בו ממון עכ"פ שם חדש אין בא על החפץ. ובזה יומתק להבין דברי התוס' דהקשה דנימא הואיל אי בעי מיתשול במצות מעשר שני ובהקדש ותי' ר"י ז"ל דשאני הנהו דכתיב בהו לד' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה חשבם הכתוב של גבוה עכ"ל והוא מחוסר תבלין הדעת. ולפמ"ש מתוק מדבש דשאני התם דנקראו כבר של גבוה דכתיב לד' וקבלו שם בעלים חדש הוא שם גבוה וכאשר יעקרו ע"י השאלה יהי' שם בעלים הדיוט וא"כ נשאר סברת הגמ' בב"ק דף ע"ו מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה יעו"ש וה"ה בהיפך אם ישראל יפעל בשאלה שם חדש משם גבוה יפעל שם הדיוט אזי אמרי' מחוסר שאלה הוה מחוסר עקירה ולא אמרי' הואיל אבל בחלה דעכשיו שם בעלים עליהם שם הדיוט ואם יתן לכהן יהי' שם בעלים הדיוט וכאשר ישאל ישאר שמו אשר הי' לו גם על החלה שנקראת חלת ראובן ליתן לכל כהן שירצה א"כ אין כאן בשאלה שם חדש ואמרי' הואיל ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו בעזה"י. ומעתה יובן דברי תו' השני וז"ל ועוד תירוץ הר"י היכי דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי איתשל עלה עכ"ל והרי"ט אלגאזי דף מ"ו ע"א הבין דתוס' סברו היכא בא ליד גזבר לא מהני שאלה כשיטת רשב"א וריטב"א יעו"ש ולענ"ד יפלא א"כ הי' לתוס' לומר דבא ליד גזבר דלא מהני עוד שאלה אבל מדכתבו לא אמרי' הואיל משמע דשאלה מהני גם משבא ליד גזבר רק לעבור עליו משום הואיל לא אמרי' והוא פלא גדול. אך הוא הדבר דמבואר בתוס' בב"ק דף ע"ו דבהקדש בדק הבית אין עוד שם בעלים עליו דהא לא בא לכפרה יעו"ש ועיין ר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב בד"ה ככר של הפקר דכל מי שמקדש ככר ועדיין הוא ברשותו אינו מועיל עליו דנחשב כגזבר שלא יצא מרשותו עדיין יעו"ש וא"כ בהקדש כל זמן שהקדישו ברשותו ושמו עליו ורשותו עליו אז לא יצא מרשות לרשות ע"י השאלה דהא קודם השאלה הי' ג"כ ברשותו אבל משימסר ליד גזבר א"כ כבר נפק מרשותו וגם זכות לא נשאר לו בו דהא הוא קדושת דמים א"כ בשאלה יתחדש השם מעיקרא הי' ככר של גבוה ועכשיו ככר של הדיוט והוה מחוסר עקירה ולא אמרי' דיעבור משום הואיל אי בעי מיתשל עניה ודוק. ובזה יובן דברי תוס' פסחים דף ס"ב ד"ה האי מחוסר מעשה דהקשה מכתישה ותי' וז"ל האי מעשה דמינה חשוב טפי עכ"ל הכוונה דמתחילה נקרא ערל ובמילה נקרא מהול דהוה תיקון גברא עיין שבת דף ק"ו מה לי מתקן כלי מה לי מתקן גברא יעו"ש וא"כ הוה מחוסר מעשה אבל שם האי כתישה אינו מחדש שם חדש דעושה מגוף אחד גושים הרבה שראוים לכסות בהם ומהני אפילו נעשה ממילא ודוק ע"כ דברי בחידושי. וא"כ אפוא צדקו דברי רשב"א בנדרים כיון דאסר ואמר כהנים שנהנים לי א"כ לא יוכל ליתן לכל כהן ולא נשאר שמו עוד על התרומה א"כ יפעל השאלה עקירת השם עכשיו הוא ממון כהנים וכאשר ישאל יהי' ממון ישראל בעליו אז מחוסר שאלה כמחוסר עקירה ולא אמרי' מכח הואיל יהי' נחשב עכשיו כשלו וצדקו גם דברי רשב"א בשו"ת כיון דאסר לולבו בהנאה ויוכל כל איש איש ליטלו ולא נשאר שמו עליו כמו בחלה שיש שמו עליו לקיים מצות נתינה ומכח אי בעי מתשול לא נקרא עכשיו שלו והבן זה. ואוסיף נופך כי אם האדם אוסר נכסיו בהנאה א"כ יד כל אדם יכול ליקח אותו כדברי רשב"א אם ישאל עליו יש לו תביעת כסף כדי שווי' ולדברי הר"ן אפי' מעות אין לו לתבוע אבל עכ"פ על גוף החפץ יד כל אדם עליו שיוכל ליקח את החפצים וכל זמן שלא יזכה בהם אדם יוכלו הבעלים להתיר איסורם והחפץ יהי' נשאר ברשותם כמקדם כמו שבארתי וא"כ בשלומא לענין לעבור עליו בב"י כיון שעכ"פ כל זמן שלא זכה אחר יוכל לעשות החמץ לשלו כי החכם עוקר נדר מעיקרא ולא יצא כלל מרשותו וממונו א"כ עובר בבל יראה דכתיב לא יראה לך חמץ שלא יהי' נשאר כח עוד בחמץ אבל בלולב דתורה אמרה ולקחתם לכם שבשעת לקיחה יהי' שלו לבדו ולא יוכל להיות לאדם אחר כח כמוהו שהבדל גדול יש בין לעבור ב"י די אם נשאר כח לבעלים הראשון שיוכל להיות שלו לבדו עובר אבל בלולב צריך להיות בהיפך שצריך להיות שלו לבדו ולא יוכל להיות אחר כח בו כנלענ"ד בעזה"י. היוצא מזה אין ספק אצלי הגם שאסר היין שרף בהנאה על עצמו עובר עליו בבל יראה אבל אם יוכל למכור או להפקיר או לבטלו כאשר הערות בשם אביך הגדול בתורה והצדיק אחי ר' יעקב שלום זצ"ל שחקר בזה אי יוכל לעשות כן בחמץ כלאי כרם אהובי בן אחי נ"י מכירה בוודאי לא מהני כי מה ימכור אבל לבטל ולהפקיר בודאי מהני כל זכות אשר יש לו עוד באותו חמץ הוא מפקיר וממילא הקב"ה לא יעשה עוד ברשותו לעבור בב"י כנלע"ד מרוב חולשתי צריך אני לקצר הגם שהי' לי הערות רבות בענין זה דודך הדש"ת: