שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן לט
שאלה יהודי אחד קנה עם נכרי בשותפות שני עגלים והתנה הגוי עמו שעמ"כ משתף עמו שבאותו יום אשר יבואו בני משפחתו אליו לבקרו אז ישחטו שניהם והוא ובחר השמן משניהם וע"כ יפטם העגלים בחנם עד אותו יום וכאשר בא חג השבועות העבר קרא הגוי לישראל להביא השוחט ולא רצה השוחט לשחוט את שניהם יען כי אחד מיוחד להנכרי ואין לישראל חלק בו ושחט רק עגל אחד והישראל התחנן לפני העכו"ם והניח לו את השחוט ושאל השוחט להגיד לו אם עשה כדת של תורה או אם צריך לפייס את בעה"ב: תשובה השוחט עשה כדת של תורה שלא רצה לחלל יו"ט ולעשות איסור דאורייתא ח"ו ואבאר הדבר בעז"ה ומראשית אחקור אם עשה כדת במה ששחט את העגל האחד אם לא חילל יו"ט בהשחוט:
הנה בודאי אסור לעשות מלאכה בשביל העכו"ם בלבד דתורה אמרה לכם ולא לנכרים אבל אם עשה אינו לוקה הגם שעבר איסור דאורייתא ועיין תוס' י"ב בביצה דלא הדרה לאיסורא קמא והרמב"ם כתב הטעם דאינו לוקה מחמת הואיל יעו"ש בפ"ח מהל' יו"ט ובנושאי כליו ונ"מ אם בישל איסור לנכרי לרמב"ם לוקה ולתוס' אין לוקה כמבואר באחרונים ואין כאן מקומו להאריך:
ובחדושי תרצתי קושי' אבני מלואים סי' ב' בד"ה אלא שהקשה על הרמב"ם שכ' המבשל לעכו"ם אינו לוקה משום הואיל והקשה הנ"ל הא בכלל אשר יאכל לכל נפש הי' גם עכו"ם בכלל רק אח"כ אמרה התורה לכם ולא לעכו"ם למשל אם מבשל לעשרה בני אדם אשר יאכלו אצלו אינו לוקה והוא קושי' נפלאה וצע"ג:
ונלע"ד לחקור בעז"ה דמכל נפש היינו מרבים אפילו נפש עכו"ם כגון לעשות מלאכה ביו"ט בין לישראל ובין לעכו"ם למשל אם מבשל לעשרה בני אדם אשר יאכלו אצלו חמשה ישראלים וחמשה גוים והמאכל ראוים בין לישראל ובין לעכו"ם והי' מרבינן מאשר יאכל לכל נפש שמותר ואמרה התורה הוא לבדו יעשה לכם דייק לכם בלבד אבל אם מכוון לבשל גם לעכו"ם עובר בעשה דלצרכי ישראל לבד מותר לבשל ולא אם מכווין לבשל בין לישראל ובין לעכו"ם אך אם מכווין לבשל רק לעכו"ם כגון שמבשל משל עכו"ם או שמשלם לו עכו"ם שיבשל בעבורו לאכול זה בוודאי לא הי' מרבינן בכלל אשר יאכל לכל נפש דמה"ת יהי' מותר לישראל לחלל יו"ט בעבור עכו"ם שאין מזונותיו עליו (הכי בעבור להרויח ממון יהי' מותרים כל המלאכות) והי' מחויב אפילו מלקות רק מטעם אי מקלעי אורחים ישראלים ויהי' ראוי להם שיפייס להנכרים בממון ויתן האוכל לאורחים ישראלים אינו לוקה ולפ"ז אם מבשל איסור לצורך נכרי לוקה באמת כנלע"ד בעז"ה אבל עכ"פ לכ"ע יש איסור בדבר אם ישראל עושה מלאכה לצורך עכו"ם בלבד אפילו אם המאכל הוא של ישראל:
אך אם ישראל עושה מלאכה במאכל עכו"ם אבל תכליתו שהוא יקבל חלק ממנו לצורך ישראל אם זה מותר יען דתכלית המלאכה הוא לצורך ישראל או נאמר יען דבשעת המלאכה לא זכה בו ישראל א"כ לא הוה בכלל לכם שיהי' מותר לעשות מלאכה בו על מדוכה זה ישבו גדולי עולם מלפנים בישראל בתשובת שב יעקב אוסר הנב"י ח"ר מתיר וקם הגאון אבני מלואים והחזיק בתשובת שב יעקב לאסור ולדעתי דבר ד' אמת בפי הנב"י להתיר כי דבר גדול דיבר הנב"י דכתיב לכם לצרכיהם אבל לא משלכם ואבאר כאשר עם לבבי בעז"ה: ראיתי בא"מ סי' ב' שהאריך לבאר שדברי השב יעקב שמחדש שאסור לשחוט בהמות נכרי ביו"ט בעבור שימכור מבשר לישראל שהר"י בתוס' בשבת סובר כך דכ' וז"ל דלא שייך בשריפת קדשים לומר משולחן גבוה קזכו ולא דמי לשני לחם שהאפיה היא לצורך גבוה שהרי אחר האפיה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושים מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושים מהם לגבוה כלום וליכא למימר משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש הר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים עכ"ל נראה דר"י סובר דאין הטעם משום דעיקרו לגבוה אלא משום דמשולחן גבוה קא זכו וה"ה הכא כיון דבשעת שחיטה לנכרי קא שחיט אעפ"י דאח"כ יזכה ישראל משולחן הנכרי קא זכו ואסור יעו"ש:
ונלע"ד לתרץ בעז"ה ואקדים קושי' שהקשה הא"מ בתשובה על דברי תוס' פסחים דף ה' דאסור לשרוף החמץ יען דלא יכול להנות בתחילת ביעורן ומזה חידש המג"א על דין דמרבי' עצים ומבטלן בסי' תק"ז יעו"ש והתפלא הגאון הלא בתוס' פסחים דף מ"ז מבואר דתוס' השיג על רש"י בשתי לחם דאין מחוסר זמן לבו ביום והביאו ראי' מכשאופה או שוחט יעו"ש שחידש דבר חדש דחמץ הוה הפקר ואסור לעשות אוכל נפש בהפקר יעו"ש:
ולענ"ד אחרי נשיקת עומק תורת אבני מלואים לא קרב זה אל זה בשלומא בשחיטה ואפיה וכדומה הגם שלא יכול להנות מן החפץ משעת עשית המלאכה עכ"פ כאשר יהנה אח"כ יבורר שכל המלאכות הי' התקרבות והכשר להכנת אוכל נפש אשר מתענג שהלישה והאפיה או השחיטה והבישול וכל המלאכות אשר נעשים הי' גורמים הנאת אוכל אשר מתענג בו בשעת אכילה והגם שבשעת עשיות המלאכות לא הי' התענג מיד אמרי' אין מחוסר זמן לבו ביום עוד היום גדול שיבורר שכל המלאכות ההם גורמים לו הנאות אוכל נפש ובעבור הכנה דרבה תענוג אוכל נפש המלאכות עשות היום אבל בשריפת חמץ בשעת שריפה הי' אסור להנות ממנו אפילו לחמם בו הידים או לחמם בו מים ללוש בהם עיסה רק משעה שנעשה מחמץ גחלים או אפר יוכל להנות משם נמצא הגם שיאפה בו או יבשל בו אח"כ עכ"פ פעולת ההבערה לא נעשות בשביל לגרום לו תענוג אוכל נפש והאיסור הבערה הוא רק בהתחלה אשר הבעיר העצים דמה שהאש בוער אח"כ הוא נתהוה ממילא רק יחשב לו הסוף כתחילתו (עיין נמ"י בב"ק חיצו משום אשו שלכך מותר להדליק ערב שבת נר ודולק בשבת והמדליק גדיש שחייב על כל מה שנשרף יען כי הנגרר נחשב כהתחלתו ולכן נחשב שהדליק הכל בערב ובמזיק נחשב שהדליק הכל בידים עיין בדבריו כי הם קלורים לעינים) וא"כ מגלה לבסוף שלא נעשה ההבערה כלל כדין לקרב הנאות אוכל נפש ואסור לעשות ההבערה וצדקו דברי תוס' ומג"א ונכון מאוד בעז"ה:
ועתה אבוא בעז"ה לפרש כוונת הר"י דהתורה התירה לעשות כל מלאכה לצורך אוכל נפש אם התכלית להכשיר ולתקן אוכל נפש בעבור בן אדם ישראל ולכן אם אדם אופה מותר דלולא שצריך האפיה לתקן אכילה לא הי' אופה את הפת וכדומה אבל בשתי לחם לו יהי' שראוי' העיסה לאכול צריך לאפות דתורה הקפידה על האפי' ועל התנופת שתי לחם ואחרי כל המעשים יותן אותם לבני אדם א"כ אין האפי' משום אוכל נפש וכן בחולין השחיטה משום הכשר אוכל נפש דבלא מעשה השחיטה אי אפשר לאכול א"כ נעשה המלאכה בעבור להכין אוכל נפש אבל בבהמת קדשים לו יהי' שמותר לאכול בשר נבילה או אבר מן החי בחולין בקדשים עכ"פ הקפידה התורה על השחיטה ועל הזריקה ועל הקטרה ואח"כ אחר כל מעשים יזכו הכהנים בהבשר או בהלחם א"כ נהפוך הוא ע"י המלאכות זכו הכהנים בממון בתורת מתנה מד' אבל המלאכות נעשו רק עבודה לגבוה והתורה אמרה הוא לבדו ועשה לכם ולא לגבוה דאטו בשעת עבודה יעבוד הכהן ע"מ לקבל פרס הלא בשעת עבודה המלאכות צריך לעבוד לגבוה אפי' אם לא יקבל פרס ואת"ל שעובד ע"מ לקבל פרס אטו אם הי' מותר בשר מן החי או הי' ראוי' לאכול עיסה בלא אפיה לא הי' שוחט ואופה כדרך אשר צוה ד' א"כ אין בעבודת המלאכות הטעם בעבור לעשות אוכל נפש וראי' לזה דכבר הי' נשחט או נאפה ולא הי' ראוי' לאכול חוץ אם יעבוד עבודה עוד לד' וא"כ נגלה שעשה מלאכות לד' לבדו אבל אם הישראל שוחט בהמות נכרי אטו בשביל שיהי' לנכרי לאכול שחט וברך על השחיטה הלא עושה הכל להכשיר הבשר שיהי' לישראל אוכל נפש וא"כ מקיים אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דמאי שייך לומר משולחן גוי קזכו הכי יזכה בו ליתר שאת הלא יקח ממנו בכסף מלא ולא עשה המלאכות לכבוד להנכרי דנאמר דמלאכות לא נעשה לצורך אוכל נפש נהפוך הוא בוודאי לא עשה ישראל מלאכה כי אם בעבור אוכל נפש לטובת ישראל אבל בקדשים בוודאי עושה לשם גבוה ותורה אמרה לכם ולא לגבוה ור"י דפליג על הריב"א היינו דריב"א סובר דעיקר לצורך גבוה כמבואר בר"ן נדרים דף י"ב דקודם הזריקה בשר וחלת אהרן לא מקרי דבר הנדר דמתחילה הקדוש לד' אסור לאדם רק האיסור אשר בא ע"י האדם כבר חלף והלך לו רק הקב"ה מניח אח"כ עליו איסור וגם היתר לכהנים או לבעלים א"כ בשעת מלאכה אין בו היתר לאוכל נפש רק אח"כ יחודש בעולם היתר לבן אדם וא"כ עיקרו לגבוה אבל בשאר אוכל נפש כבר יש לאדם בו היתר אכילה והנאה ולא חסר רק שאין ראוי' לאוכלו בלי תיקון אדם ודוק והר"י סובר דלו יהי' שנחשב כאלו כבר יש לו לאדם זכות בו עכ"פ האדם צריך לעשות המלאכות לצורך גבוה ולא בעבור תיקן אוכל נפש עכ"פ מותר לשחוט בהמת נכרי לצורך ישראל דלא חסר אלא שהגוי יניחנו לאכול ממנו והבן:
ובזה נסתר ראי' הא"מ שמביא חיזוק לדברי שב יעקב מתוס' פסחים דף ה' שכתבו וז"ל אע"ג דכשנשרף ויעשה גחלים הנאתו מותר ואור"י וכו' אי נמי כיון דמתחילת ההבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה אח"כ אסור כמו נדונ"ד עכ"ל וכ' הא"מ מבואר מזה כדעת שב יעקב דכל שאינו יכול להנות בשעת מלאכה אע"ג דיהי' לו הנאה אח"כ אסור עכ"ל ובמכ"ת זה אינו דשאני התם דצריך לעשות ההבערה בלי תכלית צורך אוכל נפש דהא אסור להנות מיד בשעת הבערה א"כ לא נעשה המלאכה לצורך אוכל נפש רק לשם מצות ביעור חמץ והוה כאלו עשה מלאכה בשחיטת נדרים ונדבות שצריך לעשות מלאכה אפי' אם אין בו תכלית אוכל נפש אבל אם שוחט בהמות נכרי בודאי אם לא לצורך אוכל נפש להיות לו בשר לא יעשה מלאכת השחיטה דלנכרי אין צורך באותו שחיטה וע"כ נגלה שעושה לתועלת ישראל לצורך אוכל נפש לכן מותר לעשות ודוק:
ואוסף נופך טעם לשבח להתיר שחיטת בהמת נכרי לצורך ישראל ואקדים הא כל שוחט בהמה בריאה מקלקל הוא ולמה יהי' מלאכת שחיטה מלאכה כלל רק כבר כתבו תוס' בחולין דף י' דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה ואין אנו הולכים בשבת אם יש לו ריוח בדבר רק שתהי' מלאכה חשובה והלא ראינו דדרך בני אדם לשחוט בהמה בריאה כדי לאכול בשר א"כ חיוב בשבת הגם שאם שחט בסכין של ע"ז פטור יען דבחייה עומדת לשלושה דברים וא"כ לא עבר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם יעו"ש ובפלתי יו"ד סי' י': ועתה אני אומר שבישראל הדרך לשחוט בהמה בריאה כדי לאכול בשר אבל לשחוט בהמה בריאה כדי להאכילה לגוי הוא מקלקל דהלא לבן נח שמותר לאכול טריפות הי' די אם שחט או נחר בהמה טריפה אשר בלא"ה אינו עומדת לגדל וולדים או לחרישה רק עד י"ב חודש ואם שוחט בהמה בריאה וכשירה מקלקל הוא דאין דרך בני ישראל לשחוט שלימה רק בעבור שבני ישראל מצווין על טריפות ולגוי די בבהמה טריפה ובנחירה ולמה לי בריאה וכשירה ובשחיטה:
והנה לכאורה קשה שנימא שמותר לשחוט בהמות נכרי מתוך שהותר המלאכה לצורך הותר שלא לצורך אך לק"מ דכבר האיר הפנ"י בביצה דף כ"א שלא לצורך הותר אבל לעשות מלאכה לצורך נכרי מיעט התורה מלכם ולא לנכרים דזה נא הוה שלא לצורך נהפוך הוא דהוה לצורך נכרי יעו"ש כי מתוק ואמת:
ולפ"ז אני אומר מלאכות בישול או אפיה וכדומה אשר הגוי נהנה ממלאכה וצריך אותה אז אסור לישראל לעשות בעבור נכרי דהא המלאכה הוה צורך נכרי אבל מלאכות שחיטה בבהמה שלימה להיות הבשר כשר לאכול מזה לא נהנה הנכרי דלו יהי' שבהמה טריפה ונחירה די לו דעכ"פ לא הוה בשר מן החי ולישראל לא הוה מלאכה רק יען שיש עליו שם שחיטה בבהמה כשירה דבלא"ה אין דרך לישראל לשחוט בהמה בריאה והוה מקלקל במה ששחט בהמה שלימה (ואולי יש לחלק דמאי איכפת לישראל אם הגוי:
שוחט בהמה בריאה שלו ובגוי דרכו ג"כ לנחור בהמה בריאה בעבור לאכול בשר וא"כ הוה מתקן ונראה דאזלינן בתר השוחט ולא בתר בעל בהמה: נמצא השם שחיטה שפועל להיות איסור מלאכה הוה שלא לצורך עכו"ם והגם שלא הוה לצורך ישראל דבהמה עדיין של הנכרי כחקירת השב יעקב והוה רק שחיטה שלא לצורך ואמרי' מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך ודוק כי נכון בעז"ה:
ואם יש להשיב דשם שחיטה בבהמה כשירה הוה לצורך נכרי דיאכל כשהיא מפרכסת שמותר לנכרי רק משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דאם הי' נוחר או שוחט טריפה לא שייך מי איכא מידי ותהי' אסורה כשהוא מפרכסת עיין תוס' חולין ל"ג וברמב"ם ובלח"מ ובראש יוסף שם: אך א"כ תניא איסור מלאכה רק בזה דפעל בשחיטה היתר לישראל ומכח אותו כח פעל גם היתר לגוי דהיתר הגוי צומח מהיתר ישראל וא"כ נתחזק מה שאמרתי למעלה שאני נדרים ונדבות דלא היתה המלאכה לפעול היתר על הבשר שאפילו אין בו תכלית היתר לאוכל נפש הי' צריך לשחוט אבל בשחיטת בהמת גוי עושה כל הפעולה רק להמציא בעולם היתר אוכל נפש לישראל דלולא דפעל היתר אוכל נפש לפני הישראל לא עשה איסור מלאכה כלל ודוק כי נכון בעז"ה:
עוד הקשה הא"מ בתשובותיו סי' ב' על נב"י ח"ר א"ח סי' כ"ט שהשיג על השב יעקב דאסור לעשות בשל נכרי לצורך ישראל שא"כ מה הקשה תוס' בפסחים דף מ"ו איך לוקין על הרודה חלת דבש נימא הואיל אי מקלעי ליה אורחים והקשה הגאון נב"י וז"ל ומאי קושי' ודלמא מיירי בדבש של נכרים אלא ודאי אפילו של גוים אם יזדמנו לו אח"כ אורחים ויקנה מהנכרי לא עשה איסור למפרע וחזי ליה לקנותו אח"כ ומוכח דלא כשב יעקב עכ"ל והשיג הא"מ עליו מתוס' בד"ה הואיל וז"ל והואיל אי בעי פריק לא אמרינן דא"כ היה קונה אותו דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה עכ"ל הרי לפנינו דבנכרי לא שייך הואיל אי בעי קניה ליה עכ"ל הא"מ:
ולענ"ד שצדקו דברי הנב"י דכבר הערותי במקו"א להסביר למה לא אמרי' שיעבור על חמץ של נכרי משום הואיל אי בעי קניה ליה יען דלו יהי' שיקנה אח"כ ויעבור מאז והלאה אבל איך נימא דיעבור עכשיו משום שבידו לקנות בודאי לא יקנה כדי לעבור על ב"י וישליך זוזי בכדי דהא אסור בהנאה רק יעבור משום שיש בידו לקנות ע"ז אמרינן לו יהי' כדבריך שיקנה אח"כ הלא אז לא יעבור רק מאז והלאה והאיך יהי' גדולה העבירה אם לא יקנה מאלו יקנה בשלומא הואיל אי בעי מתשיל החכם עוקר נדר מעיקרו ונמצא הגם שישאל עליו בסוף פסח או אפילו אחר הפסח נגלה שהי' החמץ ברשותו כל ימי הפסח שע"י השאלה היה עובר כל הפסח לכן עובר גם עכשיו הואיל אי בעי מתשיל שיש בידו לעשות שיהי' עובר למפרע אבל בהואיל שיש בידו לקנות או לפדות שיעבור עכשיו הגם שלא קנה או פדה משום שיש בידו לקנות או לפדות אח"כ אמרי' אפילו אם יקנה או יפדה ויהי' שלו רק מן הקנין והלאה אבל איך יעבור ברגע זו אשר עדיין לא פדה ולא קנה הלא אין בידו לעשות דבר אח"כ שיפעל שיהי' רגע זו ברשותו וכל הואיל הוא רק כמו שמא ימות בעתיד ונמצא דעבר למפרע והוה כמו שעובר על האחריות דאלו יגנוב אז הי' באחריות שלו למפרע ודוק: וזה חידש התוס' דלא אמרינן שיהי' חיוב הגם דלא קנה משום הואיל אי בעי קנה אבל בוודאי אי עשה מלאכה שאפה או בישל בשל נכרי ואח"כ באו אורחים וקנה ונתן לאורחים או הם קנו מן הגוי לא עבר על לא תעשה מלאכה דהא מבורר למפרע שהמלאכות הי' לצורך אוכל נפש לישראל וא"כ קשה איך לוקין אפי' אם לא באו אורחים נימא הואיל אי מקלעי אורחים דלא עבר עבירה א"כ לרבה נימא הואיל אי מקלעי אורחים וחזי ליה לא ללקי אך כל זה אם מותר לעשות מלאכה בשל גוים אם יש בו צורך לישראל אח"כ אבל אי נימא כחקירת שב יעקב אפילו אם באו אורחים ונתן להם לא מהני וחייב מלקות ומאי הקשה תוס' דלמא איירי בדבש עכו"ם ודו"ק:
ואוסף נופך הלא הרמב"ן כתב דמלקות במקום מיתה עומדת ושייך בו והצילו העדה דספק מלקות להקל שלא ללקות אז משכחת זכות להעובר ונימא כיון דמשכחת שלא יהי' חילול יו"ט במלאכתו נפטר אותו ממלקות מטעם הואיל אי מקלעי אורחים ודו"ק:
עוד יצא הנב"י בסי' כ"ט להשיג על השב יעקב מן מעשה דשמעון התמני דכתבו התוס' דעגל הי' מן הגוים רק לא קפדו אם בשלו בשבילם ויקחו כדרך המבשלים שטועמים מעט מן הבישל עכ"ל התוס' ועכ"פ קודם הבישל לא זכה ממנו אפילו בחצי כזית ולדברי השב יעקב אפילו הי' העגל כשר יצא שכרם בהפסדם דהשחיטה הי' באיסור יעו"ש וכן הקשה השואל שם מן קמחא דבני חילא הא דלא הקפידו אם יתנו לינוקא היינו אחר האפי' אבל בעת האפי' הוה של גוי ואסור לדברי השב יעקב וצע"ג:
ועלה בדעתי ליישב דברי השב יעקב אם הי' הישראל זוכה בחלק בו בעבור הטירחא א"כ בא בשכרו וזכה בחלקו בו משעה שמתחיל לטרוח ולו שנחשב השחיטה כנחירה עכ"פ או נטילת החיות שהי' צריכין הבני חילא מה לי נטילת החיות בסכין בלי פגימה או בסכין עם פגימה עכ"פ בנטילת החיות התחיל הטרחה כמו התחלת הטרחה לגלגל העיסה וכמו שבא אחר גלגל העיסה המעשה של אפיה כך בא אחר השחיטה מעשה הבישול הכל בכלל טרחא בעבור בני חילא ומכח אותו מעשה הטרחה זכה ישראל חלק בו אם יגמור התיקון היינו או האפי' או הבישל א"כ משעה שמתחיל לטרוח זוכה בו בגוף הבשר או הלחם א"כ משעה שטרח בשלו טרח דשניהם באו כאחד מן הטרחה בא לו הזכות ובשלו טרח וגם השב יעקב מודה אם יזכה השוחט לישראל בשר בשכר טרחתו על השחיטה דטרח בשביל להיות לו חלק בו ואי אפשר לכזית בשר בלא שחוטה ואי אפשר לכזית לחם בלא אפיה דגדולה המלאכה שמחיה את בעליה אבל בנידן השב יעקב דלא זכה כלל אפילו כזית בשר בשכר השחיטה רק דהגוי ימכור אח"כ לישראל א"כ הוה גוף השחיטה בשל גוי לבדו ושייך לכם ולא לנכרים ודו"ק:
שוב ראיתי שנב"י מדקדק שם שבשביל השחיטה בלבד לא הי' נותנים להם רשות ליקח רק אחר הבישל והגאון אבני מלואים מדייק עליו למה לו לבנ"י זאת דפשיטא אפי' הי' רשות ליקח מיד אחר השחיטה ג"כ אסור לדברי השב יעקב דאוסר בכה"ג יען דבשעת שחיטה אינו של ישראל ולפמ"ש דבר גדול דיבר הנב"י דהי' אפשר לומר שזכה בגוף השחיטה חלק בבהמה ולא דמי לנידן השב יעקב לכן הביא מלשון התוס' דתוס' דייק בעבור הבישל לא הי' מקפידים אם לקחו כדרך המבשלים שטועמים מעט מן הבישל עכ"ל התוס' אבל בעבור השחיטה לא יתנו כי הם בני חילא וצריך לטרוח בשבילם ואעפ"כ היתר השחיטה בעגל ומוכח דלא כשב יעקב ודוק אך הלא בנידן השב יעקב הי' להם להתנות כזית בשביל טורח השחיטה:
היוצא מזה דצדקו דברי הנב"י אם תכלית השחיטה הוא כדי שיאכל וישראל ממנו בשר אבל לשחוט שני עגלים אשר הגוי יבחר אחד לו כפי אות נפשו את העגל השמן ויעכב כולו לעצמו נמצא דשחט השוחט את העגל אשר יבחר רק לצורך העכו"ם בלבד ועבר על עשה דאורייתא ויפה עשה השוחט שלא רצה לשחוט השניהם:
אמנם צריך לחקור אם לא חטא במה ששחט אחד דהלא בדאורייתא אמרינן אין בכירה אולי דלמא אותו עגל ששחט היה העגל של עכו"ם והגם שנתן אח"כ הבשר לישראל עכ"פ בשעת שחיטה הי' של עכו"ם ולפי שיטת השב יעקב ואבני מלואים הי' השחיטה אסור דאולי לא יתן לו העכו"ם חלק ממנו דהא צריך אחד אשר הוא שלו לפני אורחיו כאשר התנה עם הישראל בשעת שותפות והגם שריחם על הישראל ועזב את העגל השחוט בידו עכ"פ בשעת שחיטה דלמא של עכו"ם שחט אבל כיון שיש ספק דלמא הי' העגל של ישראל וגם זכה בבשר א"כ לא חטא השוחט אבל מה שלא חפץ לשחוט שני העגלים עשה כדת של תורה כנלע"ד:
הק' חיים סופר ואגב גררא אעתיק דבר מחדושי אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה והקשה הצל"ח קושי' נפלאה א"כ נלקה שש דבמוקצה לא שייך הואיל וחייב על הבערה ועל מוקצה והוא לקושי' נפלאה:
ונלע"ד ליישב בעז"ה דהא פסקינן זה וזה גורם מותר עיין במג"א סי' תמ"ה וביו"ד קמ"ב ובהל' יו"ט סי' ק"ז וא"כ אם בישל או אפה בעצי מוקצה עם עצי מוכנים מותר המאכל או הלחם וא"כ הגם אפי' שאסור לעשות לכתחילה זה וזה גורם עיין יו"ד סי' פ"ב דהוה כמבטל איסור זה הוא איסור דרבנן עיין ר"ן בע"ז בסוגי' דזוז"ג א"כ על הבערה אינו לוקה דנימא הואיל דחזי לצרכו אם צירף עצים אחרים אבל עכ"פ גם עצי מוקצה שרף ועבר על לא תעשה כל מלאכה דאיסור הכנה לרבה אבל על גוף הבערה א"א לחייב מטעם הואיל דחזי לצרכו עם גורם היתר ודו"ק כנלע"ד ברור כשמש דרש"י פי' שפיר בד"ה ועייל עצי מוקצה דעל איסור מוקצה שהיא איסור הכנה לא משכחת הואיל אבל על חיוב הבערה שפיר פטור מטעם דהואיל דחזי לצרכו דמגוף הבערה יהנה ע"י גורם היתר בצירוף ודו"ק:
ובזה מיושב קושי' שראיתי בס' ברוך טעם למה ליה לרבה לחדש אזהרתה מהכא דכתיב לא תעשה מלאכה תיפק ליה כיון דמוקצה אסור משום הכנה ולא שייך ביה הואיל א"כ הזהרה שלו משום הבערה וצע"ג:
ולפמ"ש נכון מאוד דגם בעצי מוקצה אינו חייב משום הבערה דהואיל דחזי לצרכו עם עוד עצי היתר ויהנה מהבערתו אבל עכ"פ על איסור הכנה שנהנה מן מה שלא הוכן ג"כ הוה מלאכה בפני עצמו וחייב דעל איסור הכנה שלא שייך בו הואיל וחייב והבן: