שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · הוספות
(תשובות אלו :
וקונטרס על סוגיא דקצירת עומר בא בדפוס במחנה חיים מהד"ג חלק אבן העזר.):
שלום וכל טוב לאיש אשר שואל בדבר אלקי' כבוד הרבני מוה' ר' יהושע בלויא נ"י בסעמיקלאש. הקארטע עם שאלתו קבלתי לא ידעתיו לדעת מעשהו לכתוב לו לפי כבודו ולא הי' בדעתי להשיב פן כבר הורה שם בעל הוראה בגבולו בכל זאת אמרתי פן אין שם בעל הוראה למה אמנע בר על כן אם הורה שם ירא אלקי' בעל הוראה דברי רק שיחת תורה. שאלה ישראל שחלל שבת עד עכשיו במזיד מחמת חסרון ידיעה כיון שראה ששאר העם מחללין גם הוא עשה מלאכה בשבת כיון דדש בו נעשה לו כהיתר אבל עכשיו הוא עשה תשובה רק באותו זמן שחלל שבת עשה יין אצל איש מהימן וגם הוא לא ידע שאסור לעשות יין כשר עם איש שהוא מחלל שבת ומסופק אני עכשיו אם מותר לשתות עכשיו מיין זה שעשה אותו ישראל הגם שהי' שם עמו גם איש מהימן עכ"ד. תשובה עיקר חסר מספרו זה מכתבו שכתב מעלתו נ"י ישראל שחילל שבת עד עכשיו במזיד עכ"ל ולא ביאר אם עשה מלאכה בפרהסיא היינו בפני עשרה מישראל דאל"כ לא נקרא בפרהסי' שיהי' מגעו עושה יי"נ ועיי' בבאר היטב יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ו וז"ל בפרהסי' היינו בפני עשרה אנשי' מישראל עכ"ל מדייק אנשים משמע ולא נשים ופתחי תשובה נסתפק בזה יע"ש ולדעתי שמחלל שבת בפני עשרה מחללי' או חצים מחללי' שבת לא ידעתי אם המחלל הוי כגוי דדווקא מי שמחלל שבת בפני עשרה שומרי שבת אז הוא כגוי מדחציף כולו האי מחלל שבת בתוך עדת ד' אבל לא מי שמחלל שבת לפני מחללי שבת שא"כ אין עדות בהם להעיד עליו דהא הם מפסולי עדות עיי' עירובי' דף ס"א ובתוס' שם ולא הוין עדה שראוי' להעיד עליו והגם שיש די בשני אנשים כשירי' להעיד עליו אבל עדה שלימה ליכא ראוי' להעיד עליו ולא החציף בפרהסי' לפני עדת ד' וא"כ פן ואולי הרי זה שעשה היין באשתקד לא הי' מחלל שבת בפרהסי' בפני עשרה מישראל ואת"ל שחילל אולי הי' עדת פרוצי' מחללי שבת כמוהו בכל זה יש לחקור דמה שמגעו יין אוסר לא שייך לומר כמו סתם יינם משום בנותיהם דהלא מותר ליקח בת מחללי שבת אם היא אשה כשירה ומה שמגעו יין אוסר הוא קנס שפוקר בחותם תכנית חומר עבירת שבת וא"כ דווקא בעשרה אנשים שומרי שבת ולא בפני מחללי שבת בפרהסי' כנלע"ד בעזה"י. ועוד נ"ל אולי לא נגע אלא הדריך ברגלו והוה היין רק בא מכחו ובודאי הי' שם ישראל שלא מחלל שבת וגם הוא עשה יין והוה כל חביות ספק ממנו ספק מישראל שומר שבת ויש להקל בכה"ג שהי' שם ג"כ איש מהימן היינו שלא הי' מחלל שבת ודוק. והארכתי בחדושי בסוגי' דע"א נאמן באיסורי' דבכה"ג יש עוד לחקור דהי' ליין חזקת היתר טרם שיוצלל וא"כ בכל ספק אם נאסר במגע מחלל שבת אמרי' אוקמי אחזקת היתר ולא שייך להשיב מתוס' כתובות דף כ"ג דנעשה מעשה ואיתרע חזקתו זה אינו דשם הי' האיש והאשה ראוי לעשות פעולת קידושי' אבל בכה"ג בספק אם נגיעה אוסר יש ספק אם יש כאן איש הראוי' לפעול נסך ודוק. הראתי פנים להקל שלא להרעיש בכה"ג אבל בודאי שומר נפשו ירחק ממנו ועיי' בשמ"ח סו' ב' ואעתיק דברי ריב"ש סי' ד' וז"ל אמנם מומר הוא לאותו דבר אין צריך לומר אם עובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסי' שזה משומד לכל התורה כולה והרי הוא כעע"ז גמור לכל דבריו כמוזכר בריש מסכת חולין עכ"ל לכן הגם שיש פנים להקל אם לא נמצא יין כשר לקידש ולהבדלה חוץ מזה אבל בלא"ה ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כנלע"ד בעזה"י. ב שמחת חג הפסח יחוג איש הרבני ירא אלקי' כמוה' ר' יעקב האלצער נ"י מק"ק פרעטצשין יע"א אחד"ש מכתבו בא במש"ק ואני לא מכיר מעלתו נ"י ולא ידעתי לתארו ולא השבתי בכעת הזאת רק יען שכותב כי הרב אינו בביתו על כן אם בתוך הזמן שב ושאל להרב כי אני אינו נכנס להורות במקו"א דברי החלש מאד. שאלה אודות שהובא מצות אפויות לביתו והניחו על המפה אשר נפה עליו הקמחא דפסחא וכאשר הוזכרו בדקו המפה ולא מצאו על המפה שום פירור קמח ושאל אם מותרי' המצות בפסח הבע"ל כי הוא הפסד מרובה לאפות מצות אחרות כי עלו הראשונות על י"ב זהובי' עד כאן השאלה. תשובה אכתוב בעזה"י אשר עלה ברעיוני בקראי הדברי' לכאורה יש להתיר כי משהו חמץ הוא דרבנן וא"כ הלא הי' למצות מיד אחר אפיה חזקת היתר על פסח ונולד ספק אם הגיע דבר שיהי' נאסרו מדרבנן א"כ יועיל חזקה לתלות להקל כמו בנשפך ביו"ד סי' צ"ח ק"ו כאן ספק אם בא קמח עליהם. אך משבשתא הוא דכל חזקה הוא אם אנו דנין אם הוא נאסר שחל עליו איסר ואמרי' ילפי' מנגע דאוקי מילתא אחזקה ותלינן שלא בא בו השתנות אבל מעולם ליכא כח חזקה שלא יבא השתנות בעתיד בזמן אשר יבא וכן העיר הנב"י ח"ר יו"ד סי' נ"ו בד"ה אמנם וכבר הארכתי תל"י בזה שלא יהי' סתירה מדברי תוס' גיטין דף ל"ג דחדשו דלוקי' לנזיר מטעם אוקי אותו על חזקתו ואין כאן מקומו וא"כ הלא בכאן הקמח על המפה הוא קמחא דפסחא רק חיישי' שמא יבא בעתיד לידי חימץ ברוק או במים ואטו יש חזקה שקמח של פסח לא יתחמץ או הכי יש חזקה שבמצות כשירות לא יתערב בו קמח אשר יתחמץ בעתיד בשלומא אם הי' הקמח קמח חמץ והי' ספק אם נתערב במצות קמח חמץ הי' מקום לחקור נוקי המצות על חזקת היתר ותלינן שלא נאסרו מקמח חמץ אבל כיון שהי' קמחא של פסחא וכל החשש שמא אח"כ בפסח יתלחלח ויתחמץ בעתיד על זה ליכא חזקה שלא ישתנה מהיתר לאיסור ודוק. שוב עלה בדעתי שיתערב כל המצות ביחד קודם פסח שאת"ל שיש בהם איזה פרורי קמח נתבטל ברוב קודם פסח דכאן לא שייך אין מבטלי' איסור לכתחילה דהא עדיין לא הוה איסור דהוא קמחא דפסחא ודומה לחלב שנפל למים שמותר בו בשר עיי' ש"ך יו"ד סו' צ"ח אך גם זה משבשתא דהיתר בהיתר בזה שהכל אינו חמץ בודאי לא נתבטל דהיתר בהיתר לא בטיל ועיי' בש"ע א"ח סי' תמ"ז סעיף ד' י"א דחוזר וניער ועיי' בפר"ח מה שהשיג על הר"ן דלא דמי לצמר גמלים וצמר רחלים דצמר רחלים עם פשתן אסור תמיד ושייך בו ביטל בצמר גמלי' אבל חמץ קודם זמנו הוה שעת היתר יע"ש ואפי' להר"ן דעכ"פ חמץ שמו עליו שיהי' אסור בפסח אבל קמחא דפסחא הוה היתר בהיתר ממש ולא שייך בו ביטול וכשיתחמץ בפסח נתחדש איסור חמץ על קמחא דפסחא ויעיי' במקו"ח סי' תמ"ז ובנב"י מה"ת יו"ד סי' קפ"ו ויש לי להאריך רק אין כעת זמנו ודוק. ולדינא אני אומר שמותר לאכול אותם יבש אבל לא חרעמזליך ולא קנעדלך כי אין לסמוך לסלק מצות תחתונים כי מלתא דלא רמי' עליה דאינש אפי' אומר ברי לי לאו אדעתא כמבואר בכמה מקומות בש"ע ביו"ד ובמג"א הל' פסח א"כ מי יודע איזה תחתונים ואיזה עליונים פן הניח אותם מתחילה על המפה ואח"כ הניחם למעלה כי המניחם האמין בדעתו שהמפה נקי ולא חשוב שהמפה הוא של הקמח וגם הי' בדעתי להאריך מי יודע חרעמזליך נעשו בשומן והוה בכלל מי פירות ומים שמיהר להחמיץ ועיי' בנב"י ח"ר א"ח סי' כ"ב חרעמזליך נעשים משומן ודבש ומים יע"ש ועל קנעדלך אין לסמוך שהמרק רותח מאוד היינו למעלה ומי ישער שיהי' חלוט ח"ו לסמוך בפסח על התירים כאלו. סוף דבר מצאתי תלי' באדמ"ו חת"ס ז"ל או"ח סי' קל"ח שהניפו על נפה מצות כתושי' שהי' של חמץ אבל מנוקה בעבור תולעי' ואעפי"כ הי' אוסר לעשות קנעדליך ונידן דידן גרע כמובן בודאי הי' על המפה קמח וא"כ לאכול יבש יש להתיר שלא יתחמץ ברוק שבפיו ברגעים מעוטים אבל לאכול לח בכרעמזליך או קנעדליך אסור כל זה כתבתי אם אין הרב אב"ד נ"י בביתו אבל אם הוא בביתו ישאל את פיו דברי החלוש והטרוד. חג הפסח יחוג בשמחה הרבני האברך יושב על התורה ועבודה כבוד הרבני מה"ו יצחק ווייס נ"י. אחד"ש קבלתי מכתבו ואני לא מכיר למעלתו לידע לתארהו רק הערות בדברי תורה ראיתי ומרוב טרדותי לא יכולתי לעיי' עד אתמול והיום בכי טוב אשיב בקצירת אומר כפי אשר חנן אלקי' אותי כפי הזמן הד"ש ושלום כל למודי ד'. (א) כתב מעלתו וז"ל ימחול הדר"ג נ"י להודיע לי דעתו הרמה זה לא כביר למדנו שיעור פשוט מס' כריתות ושאל א' מהלומדי' צע"ג על החת"ס בחו"מ סו' כ"ט שהחליט בפשוט דחייב אשם תלוי אפי' אם יודע בשעת אכילה שהוא ספק חלב וצע"ג דבריש פ' ס' אכל מבואר ברש"י ותוס' להיפך יע"ש ומצוה לישב דבריו הקדושים והדר"ג נ"י בשכלו הזך יעמוק בזה ללמדנו להבין דבריו הקדושי' עכ"ד. נלע"ד ליישב פליאה הנשגבה הזאת בעזה"י ואעתיק דברי תוס' בדף י"ז בד"ה ספק אכל שכתבו וז"ל ומיירי בשעת שאכל הי' סבור שהוא שומן דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא שב מידיעתו עכ"ל הכוונה איך יבוא אשם תלוי להגין עליו עד שיתברר שהוא הי' ודאי חלב ויביא חטאת הא הוא ידע שהוא ספק חלב ואעפ"כ אכל וא"כ לא הוה שב מידיעתו להביא אשם תלוי דהא לא שב מספק איסור אבל באמת אם יתברר שהי' ודאי חלב יוכל להביא חטאת דהגם דלא הי' שב מספק איסר הי' פורש מודאי איסר עכ"פ קרבן אשם תלוי לא משכחת דהא לא שב מידיעתו על ספק כמובן. אמנם אם במשל יש על חתיכה ספק אחד אומר חלב היא ואחד אומר שומן היא או שנים אומרים חלב ושנים אומרים שומן היא והאוכל החתיכה אמר שהוא יאמין יותר למשה ואהרן מאשר יאמין ליהושע וכלב ואכל הגם שהדין תורה הוא שיהושע וכלב נאמני' כמשה ואהרן או שהאמין שהוא בקי במראה חלב והשומן ואכל החתיכה אשר לפי דעתו הי' הוכחה שהוא שומן אז אם אמרו לו אכלת ספק חלב כי תרי ותרי הוה ספק דאוריי' כל שני אנשי' כשירי' בישראל נאמני' כמשה ואהרן אז מביא אשם תלוי או אם נודע לו אח"כ שהי' ודאי חלב מביא חטאת דזה נחשב לשוגג על שסמך על מחשבתו ואומדנא ונקרא שב מידיעתו ואלו הי' נודע לו בשעת אכילה שהוא ספק גמור לא הי' אוכל וזה שדייק אדמ"ו חת"ס ז"ל שכתב וז"ל דלעולם שוגג הו' שסמך עצמו על דעתו עכ"ל היינו שסמך עצמו על מחשבותיו שעי"כ היקל באכילתו אבל רש"י ותוס' קאי שהי' אצלו ובדעתו שהוא ספק גמור אם חתיכה הנ"ל חלב לא הוה שב מידיעתו כנלע"ד לישב קדוש ישראל אדמ"ו ז"ל. (ב) עוד כתב שראה בספרי מחנה חיים ח"ר סי' ג' שהבאתי ירושלמי מפ"ג דנזיר וחבירו הראה לו שכתב בירושלמי בהיפך וחפץ לעשות טעות סופר רק מעלתו נ"י אמר שישאל את פי לקחתי ירושלמי שלי ואעתיק לו הלשון וז"ל (הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה ר"ח בשם ר' יוסף אתי' דר"א כבית שמאי דב"ש אומרי' תדיר ומקודש תדיר קודם כן ר"א אומר תדיר ומקודש תדיר קודם עכ"ל) ופי' בפני משה בד"ה תדיר ומקודש תדיר קודם וז"ל כהן קרוי מקודש ונזיר תדיר מפני שנוהג בכל בין בכהן בין בישראל והוא קודם למקודש ולפיכך ס"ל יטמא כהן ואל יטמא נזיר עכ"ל ולא ידעתי איזה ירושלמי יש למעלתו שנדפס בו דר"א כב"ש דתדיר ומקודש מקודש קודם ונזיר הוה מקודש וכה"ג חשוב תדיר כך העתיק מעלתו במכתבו. (ג) אודות המקור חיים שחידש בסי' ת"מ ותמ"ח מי שיש לו בית צריך למכור החדר דאל"כ בשכירות לא מהני דמכירת חמץ הוה כערמה והוה דומי' גוי אלם ושאל את פי הלא אין העולם נוהג כן ישמע שאני כתבתי על זה מרוב טרדותי לא אדע המקום רק ידעתי שחקרתי להשיג דשאני אם ישראל יצרך לשלם בעבור החמץ שיגנב או נאבד וה"ה בגוי אלם צריך לשלם בעד החמץ אז חידשה התורה חידש בחמץ דגם זה בכלל לא ימצא אבל אם הישראל יצרך לשלם לגוי החוב אשר חיוב לו מקודם וישראל לא יוכל לזכות בדיניהם לפטור מחוב שלו ע"י שגוי חייב לו בעד החמץ שמכר לו עכ"פ לא יצטרך ישראל לשלם בעד החמץ רק יפסיד מה שמגיע לו מן הגוי א"כ אין החמץ מביאי' לתשלומי' ולא דמי לגוי אלם דיצרך ישראל לשלם דמי החמץ והסברה נכונה בעזה"י אבל מי אנכי ננס לגבי ענק אדם גדול בענקים בעמ"ח מקור חיים שאל לאביך ולזקניך ויאמרו לך הלכה למעשה האיך נהוג העולם. ד שלום רב וכל טוב לבן אחי הרב הגאון הצדיק הרב ר' משה סופר נ"י אב"ד דק"ק סענדרא יע"א. אחד"ש קבלתי מכתבך עם שאלתך רק בטוב תשמע שאני חולה וחלוש מאד לא אוכל לצאת ולבוא בעיון לגלות דעתי בדבר חמור רק מפני כבודך עיינתי מעט וד' חנן אותי בהערה חדשה אשר יש בו לעיין ואכתוב אותה הערה ואתה לך בכחך כח התורה בשדה הורי' וכאשר יאיר ד' עינך תצוה לאיש לעשות כדת של תורה בעזה"י. שאלה אירע בגבולך שעשיר אחד מכר צאניו המעוברות לרועה שלו בכסף כדי לפטור הבכורים מקדושת בכור והרועה הנהיג את הצאן בכל יום ויום לרעות בשדה וכעת נודע לו שהי' צריך גם לעשות קנין משיכה ושאלת כדת מה לעשות באלה הבכורים אשר נולדו וסיימת שמצוה למצוא היתר כי גדול ההפסד. תשובה דע כי קשה בעיני למצוא לפתוח בהיתר רק אשיחה וירווח לי להשיב מפני הכבוד וד' יאיר עיני בתורתו. לכאורה קשה לי הא כסף הוה ספק קנין לדינא וא"כ הא בכור במעי אמו חולין רק בצאתו מרחם חל הקדושה ועיין חולין דף ע' אם ביציאת רובו קדוש או למפרע ביציאת המיעוט בא הקדושה למפרע אבל במעי אמו הוא בודאי חולין ואם יש ספק קנין אם קנה הנכרי האם וגם הולד ולא בא קדושה על הולד כלל ונשאר חולין כמו שהי' במעי אמו אוקמי על חזקת חולין ונחליט שלא בא קדושה על הולד דאוקמי על חזקת קמייתא וצע"ג. אמנם אם מכח חזקת קמייתא נדון נימא על האם וגם על הולד דאוקמי אותם בחזקת קמייתא שהיו בהמות ישראל ויש ספק אם חל קנין כסף של נכרי להוציאם מחזקת ישראל שהי' בעלים ראשונים אם כן נוקמי' על חזקת קמייתא ונשארו בהמות ישראל וחל הקדושה על הולד שהוא בכור פטר רחם בישראל א"כ אוקי חזקת קמייתא של בעלים נגד חזקת קמייתא חזקת חולין של ולד במעי אמו ונשאר ספק בכור ודוק. אך לכאורה חזקת קמייתא של בעלים ראשונים איתרע דמכר אותם לנכרי ולקח כסף קנינם דמי מחירם ואיתרע חזקתו ראשונה כמו שהעיר בתוס' כתובות דף כ"ג כיון דזרק כסף איתרע חזקת פנוי וחזקת היתר שלה יעו"ש וחזקת חולין של ולד לא איתרע יהי' חזקת חולין של ולד עדיף מחזקת קמייתא של בעלים דהא עשה מעשה בלקיחת הכסף ומכר אותם לנכרי כמובן. רק כבר בארתי במקום אחר שאני התם דהי' ברור שיוכל לפעול קידושין שהיו שניהם מרוצים לקידושין והי' בפני עדים אשר המה פועלים שיוכלו להיות קידושין רק יש ספק אם נפל הכסף קידושין קרוב לו או קרוב לה א"כ עשה מעשה עכ"פ אשר יוכל לסתור חזקת פנוי וחזקת היתר זה נקרא ריעותא אבל אם יש ספק אם הי' הכסף שוה פרוטה אשר יוכל לפעול קידושין א"כ יש ספק אם הוא עשה מעשה אשר יוכל לסתור חזקתה אז נשאר חזקת קמייתא הארכתי בזה בעזה"י א"כ כאן דיש ספק אם נכרי יוכל לקנות בכסף דבר מישראל א"כ לא נוכל לומר דעשה מעשה לסתור חזקת קמייתא דעל זה אנו דנין אם לקיחת כסף הוא מעשה שיוכל לסתור חזקת קמייתא שלו וא"כ יש חזקת קמייתא של בעלים ראשונים נגד חזקת חולין של הולד ודוק. היוצא מזה מכח חזקה מול חזקה הוה רק ספק קדושת בכור דיש ספק מכח קנין כסף אם הוה בהמת נכרי או הוה בהמת ישראל וא"כ נראה לי דאין מצוה על בעלים ראשונים להקדיש את הולדות בקדושת בכור עיין רמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' ד' שכתב וז"ל מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הר"ז קדוש שנאמר תקדיש לד' אלקיך ואם לא הוקדש הר"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם עכ"ל וכל זה נראה לי הוא בודאי בעלים של הבכור אבל אם יש ספק אם הוא בעלים של הבכור פטור להקדישם דפנ"י בברכות דף י"ב בד"ה בתוספת מחדש אפי' או ספיקא דאורייתא לחומרא היינו שלא יפגע בספק באיסור דאורייתא בקום ועשה אבל מותר להיות שב ואל תעשה בספק לכן אפי' אי חיוב ברכה דאורייתא מותר להנות בלא ברכה אם יש ספק דמה שאינו מברך הוה שב ואל תעשה דפח"ח הארכתי במקום אחר בראי' בעזה"י וא"כ בודאי פטורים הבעלים להקדיש ספק בכור להיות שב ואל תעשה כמובן ובפרט איך נאמר שיהי' הבכור קדוש דלמא הוא של עכו"ם הקונה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודוק והמהרי"ט אלגזי בספרו דף ד' ממתיק התוספתא דבכור הפקר אינו קדוש דבשלומא אם יש לו בעלים שהיו יכולים להקדישו אז כל ראוי' לבילה אין בילה מעכב ונקדש הבכור אפי' לא הקדישו בעליו אבל בהפקר דאין כאן בעלים להקדישו אז אין ראוי' לבילה ומעכב בו ואינו קדוש דפח"ח. ולפ"ז כיון דכסף הוה ספק בקנין אין בעלים ראשונים מחויבים להקדיש הבכורים כסברת פנ"י ונוסף עוד דלא יכול להקדיש פן הוא בהמת עכו"ם בהקדש כתוב ביתו מה ביתו שלו ודאי ולא שלו ספק ק"ו להקדיש קדושת הגוף אם הוה ספק שלו ואין ראוי' לבילה לקיים תקדיש לד' וא"כ לא חל ממילא קדושת בכור על הולדות כן נראה לי הערה חדשה להרחיב גבולי תורה לצרף לסניף שאר היתרים הגם שיהי' מוקשה מכמה מקומות לא מנעתי להודיע ודוק. וידעתי גם ידעתי שיש להשיב על זה דלא דמי למהרי"ט דכאן יש רק ספק בהלכתא אי נכרי מישראל קונה בכסף או במשיכה ואם כלפי שמיא גלי' דנכרי אין קונה בכסף א"כ הוה בודאי פטר רחם בישראל ומחויב להקדיש ויכול להקדיש בתנאי אם הוא פטר רחם בישראל הוא מקדיש אותו אבל בהפקר לא יוכל להקדיש בהמת הפקר בכל זאת לא מנעתי לכתוב הערה זאת דמכח ספק אין חיוב על הבעלים להקדיש ולא קדוש מאליו (ועיין ביבמות פרק י"א משנה ה') ודוק ועיין בב"מ דף ו' ספק בכורות וברש"י שם וז"ל כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר עכ"ל ולא פי' כגון ספק בקנין אם הוה של נכרי או של ישראל יען דאז לא הי' יכול לתרץ קדושה הבא מאליו שאני דהא לא הי' ראוי' להקדיש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא נתקדש ממילא. אהובי בן אחי נ"י לא באתי בהערה הזאת אלא מפני כבודך החביב עלי אבל תעיין בשו"ת ר"ע איגר סי' ל"ז ושו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ח ותמצא לצרף איזה היתרים ולכל הפחות נראה לי שיאמר לגוי שלא יקנה אותם בחזרה עד שיארע בהם מום ואז אעפ"י שירגיש הגוי ויעשה בהם מום בודאי יש די בהיתרים שיש כאן שמכח איסור הי' דעת ישראל שיקנה במשיכה רק לצאת מהאיסור כאשר חקר הגאון רע"א ז"ל וגם צירף דעת רש"י ורמב"ם דגוי קונה מישראל בכסף יע"ש שלא עבר ישראל במה שאומר שלא יקנה אותם בחזרה בלי שיהי' בהם מומין וד' יאיר עיניך שלא תכשל בדבר הלכה ח"ו הדש"ת. בסוגיא דקצירת העומר דוחה שבת:
(אמר המחבר, יען שנשלם ספרי בין פסח לחג מתן תורה אדפיס קונטרס אחד בענין קצירת עומר אשר חידשתי פה ק"ק פעסט והגדתי אותן הדברים לפני למודי ה' ביום טוב, ואין סדר למשנה וכאשר נכתבים בפנקסי על האותיות כן אדפיסם לטובה וכלל גדול אין מוקדם ומאוחר בתורה והמעיין יבין לאשורו בעזה"י:
א פסחים דף ס"ו בתוס' בד"ה מה לתמיד שכן תדיר הקשה נילף מתמיד ומילה יעו"ש ונ"ל דבמילה הוא מקלקל רק מכח המצוה הוא מתקן גברא א"כ בלי חיוב המצוה לא הוה מחלל שבת א"כ מסתבר שהמצוה ידחה שבת יען שהמצוה גורם שיהי' נחשב מלאכה חידשה התורה ביום השמיני ימול שהמצוה בעצמה תגרם המלאכה על כן דוחה שבת אבל שחיטת הפסח שאפי' לא יהי' פסח אלא חולין הוה שחיטה מלאכה כמו תמיד דהוה השחיטה מלאכה אפי' אם תהי' חולין איכא פרכא שתמיד תדיר וכי תימא מילה יוכיח שאני מילה שלולא המצוה ליכא חיוב שבת ודוק. ובזה עלה בדעתי ליישב קו' הש"ך יו"ד סי' רס"ו אם מהני אם נימל בתוך שמונה למה מילה דוחה שבת כמו שהקשה בגמ' מנחות דף ע"ב אם נקצר שלא כמצותו כשירה למה דוחה קצירה שבת יעו"ש. ולפמ"ש יש ליישב שאני קצירה שאפי' בחולין הוה מלאכה שהוא מן ל"ט מלאכות עיי' פרק כלל גדול הקוצר א"כ בא רק מכח דמצות עומר דוחה שבת ופריך הגמ' אם נקצר שלא כמצותו כשר נקצר מערב שבת אבל במילה הגם אם מהני מילה שלא בזמנה דוחה מילה שבת דלולא פעולת המצוה לא הוה מלאכה בשבת דהא מקלקל הוא א"כ המצוה אוסר הפעולה והמצוה מתירה ודוק. וזה רמז רש"י במשנה דף ס"ה ע"ב בד"ה שחיטה וז"ל שהיא אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנוייה ואעפ"כ דוחה את השבת בפסח עכ"ל ולכאורה יפלא האריכות דלו יהי' שלא יהי' שחיטה בחולין מלאכה גמורה שלא יהי' נמנה באבות מלאכות עכ"פ בשחיטת קדשים שהוא מד' עבודת שנוטל את הנפש שצריך לדם בתורת מצוה הוה בודאי מלאכה ואעפי"כ מותר. אמנם אי כל השחיטה יהי' נחשב למקלקל כמו בסכין של ע"ז דאמרינן בחולין דף ח' דמקלקל הוא דבהמה בחייה עומדת לג' דברי' לגדל וולדות ולחרישה ולאכילה והקשה בתוס' א"כ השוחט בשבת למה יתחייב הא מקלקל הוא ותי' התוס' דבשבת הוה עכ"פ מלאכת מחשבת ועיי' בפלתי סי' י' א"כ אם נימא דשחיטת חולין מקלקל הוא אבל שחיטת קדשים הוה מתקן דפסח צריך שחיטה דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל א"כ המצוה גורם המלאכה ולא יפלא דגילה התורה דמצות שחיטה שגורם המלאכה פועל להתיר שמצוה אוסר ומצוה מתיר אבל השבותים אסורים גם בחולין ובא רש"י והחכים ששחיטת חולין הוה מן האבות מלאכות ואעפי"כ מותר בפסח א"כ דן ר"א ק"ו בשבותים ודוק. ובזה מיושב לי למה לי קרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שמיתות ב"ד אינו דוחה שבת עיי' סנהדרין דף ל"ה ובשבת דף ק"ה ק"ו ובתוס' שם דהוה תיקן משום כפרה של הנהרג או מכח דחשב תיקן קיום של המצוה וקשה לי הא אין זמנו קבוע ומהכ"ת לחלל שבת הרי בתמיד ופסח צריך קרא לאסור ולפמ"ש כיון דקיום המצוה מחדש האיסר מלאכה הי' ילפי' ממילה להתיר ולא דמי לתמיד ופסח דשם הוה מלאכה אפי' בחולין אבל מיתות סנהדרין דמצוה מחדש מלאכה הוה שרי כמו במילה וצריך קרא ולמעט והארכתי בזה ליישב קו' פנ"י בפסחים דף ד' ע"ב על ר"ע שאמר אין ביער חמץ אלא שריפה יעו"ש ודוק. (ב) מנחות דף ע"ב תוס' בד"ה מנין שכתבו וז"ל אבל לר"ע לא יתכן אע"ג דמצותו בלילה כיון בדיעבד ביום כשר עכ"ל קשה לי הא מסברא יש לחלק בשלומא במילה דעיקר מצות מילה יוכל לקיים גם ביום של אחריו בתשיעי ועיין במג"א הל' מגילה סי' תרפ"ז בשם כנה"ג דאם יתבטל ממצות מגילה לגמרי מגילה עדיף ממילה יעו"ש וא"כ תינח במילה שיוכל לקיים שורש המצוה למחר אז לא דחי מצות עשה של ביום השמיני ימול את השבת רק בשורש המצוה ולא במלאכה שאפשר לעשות מערב שבת אבל בעומר כיון שאם לא נקצר מע"ש יתבטל מכל הבאת עומר אז הגם דהי' באפשרות לקצור מערב שבת וכשר בדיעבד עכ"פ יפסיד המצוה של קצירת עומר שהוא רק ע"י קצירת לילה ומותר לקצור בשבת לקיים המצוה היינו כשלא קצר מערב שבת וא"כ כיון שבא אח"כ ליל שבת יבטל מכל מצות הבאת עומר ומותר לקיים הקצירה בתורת מצוה אבל במילה הגם שיתבטל ממצות ביום השמיני אבל עכ"פ מגוף מצות מילה לא יבטל שיוכל למול בתשיעי ועל כן לא דחי שבת בעבור איזמל שהי' יכול לעשות מערב שבת וצע"ג ועיין בתוס' שבת דף ק"ל בד"ה ושווין דמילה אם לא מל בח' מקיים אותו בט' דאי אפשר למול שני פעמים יעיי"ש. אך יש לתרץ דמן תקריב ילפי' שאם לא מצא מן הקמה יוכל להביא מן העמרים וא"כ בכל אופן לא יתבטל מן הבאת עומר דיוכל להביא מן העמרים ואעפי"כ מרבינן מן תקריב הגם שכשר אם נקצר ביום דוחה הקצירה את השבת א"כ נהפוך הוא הלא במילה עכ"פ מבטל מצות של ביום השמיני ואעפי"כ לא שרינן לעשות איזמל בשבת ק"ו בעומר שיוכל להביא מן העמרים ואעפי"כ יען שמצוה לקצור בלילה דוחה שבת וזה לא יתכן לר"ע שסובר במילה שיתבטל מצות עשה של ביום השמיני ור"י דצריך לומר דדוחה את השבת על הקרבה קאי ודוק. ובזה הי' ליישב קושי' התוס' למה לי תקריב על הקרבה הא ילפי' מן במועדו דשם ילפי' מן במועדו היתר של הקרבת הקרבן אפי' בשבת שאל"כ יהי' נדחה לגמרי וגילה התורה שהקרבת עומר דוחה שבת דומי' דתמיד שדוחה שבת וכאן גילה התורה תקריב מכל מקום אם לא מצא עמרי' וצריך לקצור בשבת עושי' גם קצירה להקריב מכל מקום דאם יתבטל המצוה לגמרי מקריב מכל מקום אבל כאשר נשנה בברייתא אם יש מן העמרי' אז אי אפשר לומר שתקריב ירבה אפי' קצירה רק כתבו תוס' לאו דווקא דומי' דטומאה דילפי' מן במועדו והכא סומך ההיתר על תקריב אבל אם לא הי' ראי' מטומאה דלאו דווקא הי' לתרץ דתקריב מורה היתר אם ליכא עמרי' יקצר ויביא ודוק. ואם כנים דברי יש ליישב בזה מה שה' לפלא בעיני שכאן בד"ה מנין כתבו תוס' וז"ל אבל לר"ע לא יתכן אע"ג דמצותו בלילה כיון דבדיעבד ביום כשר עכ"ל משמע דהוא סברה חיצונה שאינו דוחה שבת אע"ג דמצותו בלילה ולקמן בתוס' בד"ה אמאי כתבו וז"ל ואע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוה דומי' דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומי' דתמיד בעינן עכ"ל משמע דמסברה הי' מותר יען דמצותו בלילה רק יען דמתמיד ילפי' דדחי שבת א"כ דומי' דתמיד בעינן וצע"ג. ולפמ"ש דשם ילפי' יצא קצירת עומר שהיא מצוה ופריך בגמ' אי נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול על כרחך קו' הגמ' איך משכחת קצירת עומר מצוה שדוחה שבת שנאמר עליו יצא קצירת עומר שהוא מצוה וקשה הא צריך קרא אם הי' אנוסי' שלא יוכלו לקצור מע"ש או שקצר ונטמא אז הקצירה דוחה שבת ומאי פריך הגמי. ואחר העיון לק"מ דגמ' פריך כשם במילה אם לא עשה מערב שבת או הכין אזמול ונשבר או נגנב אעפי"כ לר"ע אין עושי' אזמול דכל שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת אעפ"י שעי"כ לא יוכל למול ה"ה אם נקצר שלא כמצותו כשר א"כ לא משכחת עוד קצירת מצות עומר שידחה שבת ומדדחי שבת אם משכחת שפסוק בחריש ובקציר תשבת מגלה לדחות שבת ע"כ נקצר לא כמצותו פסול ובכל פעם קוצרי' לכתחילה בשבת ושם בכה"ג אי איירי שיתבטל מהבאת עומר יען שהי' באפשרות להביא מן ע"ש הקשה תוס' מאי כולי האי שהקשה הגמ' אמאי דחי שבת הלא המצוה הוא לקצור בלילה רק לכתחילה מבטלי' קיום המצו' בשב ואל תעשה שלא לחלל שבת בקו"ע וכל זה אם לא נבטל משורש הבאת עומר אבל אם יתבטל מצות הבאת עומר קוצרי' אפי' בשבת ע"ז תירץ התוס' דלא הוה דומי' דתמיד שם גילה התורה רק באי אפשר לעשותו מאתמול אבל כיון שהי' באפשרות לקצור מאתמול לא דוחה שבת אבל בתוס' ד"ה מנין שקאי אם אפשר מן העמרי' א"כ לא יתבטל שורש המצוה בשום אופן וחקרינן לחלל שבת בעבור לקיים מצות קצירה הוא מצד השכל דלא יתכן לחלל שבת בעבור קיום מצות קצירת עומר דמאי אולמא הך קיום עשה מקיום עשה דשבת וגם יתחלל שבת שהוא עבירת סקילה לזה לא צריך לומר דומי' דתמיד בעינן הלא השכל מתנגד לר"ע ודו"ק. ובזה מיושב דברי הש"ך ביו"ד סי' רס"ב דהקשה על שיטת דסוברי' דלא צריך להטיף בדם ברית אם נימל בתוך ח' והקשה הש"ך אמאי דחי שבת דומי' הקו' במנחות והקשה השג"א סי' נ"ב דנעלם ממנו דברי תוס' בסוגי' בד"ה אמאי דזה דווקא בקדשים דילפי' מתמיד יע"ש שכתב שהש"ך שגג ולפמ"ש שפתי כהן ישמרו דעת אם אנו דנין שיתבטל כל הבאת עומר ואעפי"כ לא נקצר בשבת אז צריך תוס' לומר הטעם יען דילפי' מתמיד אבל אם השורש המצוה לא יתבטל אז הוה מסברא דלא מחללי' שבת בעבור לקיים מצות קצירה ה"ה דן הש"ך אם אפשר לקיים מצות מילה בתוך ח' למה נחלל שבת בעבור קיום מ"ע של ביום השמיני ומעולם לא הקשה הש"ך איך משכחת הך קרא ביום השמיני ביום אפי' בשבת היינו איך דלא יהי' אפשר לקיים המצוה אבל הקשה על כל שאפשר למול בתוך שמנה למה מחללי' שבת אלא ע"כ בתוך שמנה לא מקרי נימל וצריך להטיף דם ברית ביום שמיני ודוק. (ג) מנחות דף ע"ב תוס' בד"ה מנין כתב וז"ל אבל לר"ע לא יתכן אע"ג דמצותו בלילה כיון דבדיעבד ביום כשר עכ"ל והוא פלא מאי לא יתכן הלא בגמ' שם הוכיח מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ועוד בהס"ד דילפי' מתקריב ולא מתמיד א"כ הוה כמו מילה הגם דנימול בתוך ח' מהני אעפי"כ מוהל בשבת כסבר' השג"א סי' נ"א אי ילפי' מתמיד צריך להיות דומה לתמיד וא"כ הקרבה ילפי' מתמיד אבל בס"ד דיש רבוי תקריב הוה כמו ביום בשבת לענין מילה וא"כ כיון שיש מצוה בלילה מחללי' שבת בעבור המצוה וצע"ג. ונ"ל דבודאי גוף הקצירה הוה חלק מהקרבת עומר דהא צריך להביא סולת וקלי ואפוי ועוסק בקצירה לתקן העומר אשר יוקרב והוה קצירה והקרבה כמו חיתוך ופריעה דשניהם יחד הוה מצות מילה עיי' שבת דף קל"ה אנא עבדא פלגא דמצוה בחיתוך ה"ה הכנת הסולת והאפייה עם הקרבה הוה מצות עומר ודוחה שבת והגם אם נקצר ביום לשם עומר כשר הגם שלא נקצר בלילה בכל זאת רשאי הב"ד שלא לקצר ביום וממילא כאשר יבוא לילה יהי' קצירת עומר דוחה שבת דכל זמן שיש להביא מן הקמה לא רשאי להביא מן העמרי' וממילא יקיים מצות קצירת עומר גם בלילה אבל לא שמצות לילה ידחה שבת הלא הוא רק הכשר לקצירה כי בזה אשר נקצר בלילה נא יפעל למצות עומר דהא נקצר ביום ג"כ כשר אלא גוף המצוה של קצירת עומר דוחה שבת והב"ד החכי' שלא קצרו ביום כדי שיוכלו לקצור בלילה לקיים גם מצות לילה ע"י מצות גוף הקצירה כמו במילה שלא ימול בתוך ח' כדי כאשר יבוא יום ח' ידחה שבת בעבור מצות מילה ומקיים מצות ביום השמיני ימול אבל אם כבר קצרו ביום לשם עומר כגון שהי' להם פחד מפני אויבים שלא יוכלו לקצור בלילה ואח"כ יוכלו לקצור בלילה אם יעזבו העומר שנקצרו ביום ויתחילו לקצור עומר אחר בליל שבת זה אינו מן הסבר' דהא כבר עשה מצות קצירה לשם עומר הגם שלא קיימו בו ההכשר לקצור בלילה זה לא יתכן דנראה שמחללי' שבת בעבור לקיים מצות עומר בודאי לר"א רשאי' לעשות זאת דהא אפי' מכשירי' שיכול לעשות מע"ש ולא עשה דוחה שבת והא כאן לא יוכלו לעשות הכשר של לילה ביום בודאי דוחה שבת והוה ק"ו הא אפי' אפשר לעשות מכשירי' ולא עשה דוחה שבת ק"ו אם לא הי' באפשרות לעשות ההכשר מע"ש וא"כ קוצרי' בעבור ההכשר אבל לר"ע לא יתכן הגם אם לא קצרו מע"ש מותרי' לקצור בעבור גוף קצירת עומר אבל אם כבר נקצר נראה שמחללי' שבת בעבור מכשירי' והנה הפי' הדבר כך מצותו לקצור בלילה אבל אם אירע הכרח שקצרו ביום לשם עומר נקצר ביום כשר ואעפי"כ אם יוכלו לקצור אח"כ בליל שבת יודחה את השבת לקצור מחדש וכתבו תוס' דלר"א ניחא אבל לר"ע לא יתכן וצריך לומר יודחה את השבת הגם דלא יעשה קצירה בליל ש"ק אעפי"כ גוף הקרבת עומר דוחה שבת דלא נימא דדווקא אם נקצר בזמנו בלילה שאז הקצירה עם הקרבה יחדיו דוחי' שבת קמ"ל שהקרבה לבד דוחה. אך רשב"א סובר ככלל גדול שהניח ר"ע כל מלאכה שאפש' לו לעשות אינו דוחה את השבת חוץ אם אי אפשר לו לעשות כמו שחוטה דפסול אם לא נשחט היום וא"כ מדייק כל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול לא אמר כל עומר שלא נקצר למצותו פסול משמע שלא קצרו לעומר כלל אלא אפי' קצרו לשם עומר ביום והלא מצות עומר להקצר בלילה ואם קצר עומר שלא כמצותו פסול דאל"כ איך קצירת עומר דוחה שבת יקצרהו מערב שבת ויהי' כשר להקרבה הגם דלא נקצר כמצותו והגם שיתבטל ממצוה על כן יחכימו הב"ד שלא לקצור ויקיים גם המצוה על זה חדשו תוס' שם בד"ה אמאי כיון דמתמיד ילפי' צריך להיות דומה לתמיד אשר פסול אם נשחט מקודם אבל בהס"ד דילפינן מתקריב באמת מותר לב"ד להחכי' שלא לקצור ביום ויקצרו בלילה אבל הברייתא אומרת מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ואעפי"כ דוחה הקצירה את השבת שקוצר מתחילה ע"כ כתבו דלא יתכן לר"ע מסברא וצריך לומר שרבותא דהקרבה דוחה את השבת הגם דלא הי' קצירה בלילה ודוק. ובזה מיושב הרמב"ם שפסק שקצירה דוחה שבת ונקצר ביום כשר דסובר תקריב מרבה אם לא נקצר ביום קוצר בלילה בזמנו ומן במועדו ילפינן הקרבה דוחה שבת ומן תקריב דוחה שבת אם לא נקצר ביום ולכן מהפך הבריית' מתחילה כתבו קוצר בין בחול בין בשבת ואח"כ כתבו מצותו בלילה ונקצר ביום כשר אבל אם נקצר ביום אז אינו דוחה שבת ודוק. (ד) תוס' מנחות דף ס"ו בד"ה זכר למקדש פסק בה"ג שאם שכח לספור בלילה סופר ביום דתנן מצותן בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר ור"ת משיג עליו ממועד קטן דף ג' מה חריש רשות אף קצירה רשות יצא קציר עומר שהיא מצוה ודחה שבת וכיון דדחה שבת אין נקצר אלא בלילה כדמוכח סוף פרקין יע"ש. ולדעתי יש לחקור בדעת בה"ג מצותו הוא ממחרת הפסח הוא מחרת היו"ט ובליל מוצאי יו"ט ויש לפנינו לדון על נקצר שלא כמצותו בשני פנים (א) לקצור מעיו"ט כאשר יבוא מוצאי יו"ט יהי' מוכן העומר הגם שלא הגיע לזמן חיוב הקצירה אשר בא למחרת הפסח שהוא יום אחר יו"ט (ב) אם עברו ולא קצרו בליל ממחרת הפסח שהוא מוצאי יו"ט בלילה יש לקצור ביום מחרת הפסח שהוא יום הקרבה דמה לי שקצרוהו בלילה או ביום עכ"פ הוא ביום הקרבה אשר כבר הגיע החיוב על כלל ישראל לקצור העומר אשר יוקרב ביום ט"ז ניסן. ומסתברא אי הדין שאפי' נקצר שלא כמצותו הוא ההיפך המצוה דהלא מצות קצירה הוא בט"ז בניסן מחרת הפסח הוא מחרת יו"ט ואעפי"כ יהי' כשר א"כ אפוא מהכ"ת שידחה קצירתו שבת הלא גוף הקצירה הוא רק הכנת קרבן עומר ומהכ"ת לדחות שבת בעבור הכנת מצוה אלא בודאי נקצר שלא כמצותו היינו היפך המצוה פסול אבל אם לא קצרו בלילה וקצרו ביום ט"ז ניסן הוא יום הבאת העומר הגם שלא קצרו כמצותו דמצו' הוא לקצור בלילה כאשר יתחיל יום ט"ז ניסן אבל עכ"פ לא נקצר שלא כמצותו אלא שלא קצרוהו כמצותו שהי' להם להקדים הקצירה והי' שב ואל תעשה ואחרו הדבר עד שעבר זמן מצותו ולא נקצר כמצותו וגמ' דייק אי נקצר אפי' שלא כמצותו כשר למה ידחה שבת יקצרהו מע"ש אפי' שלא כמצותו אבל אי לא נקצר בלילה שכשר אם נקצר ביום לא קשה למה דוחה שבת הלא בכל אופן ידחה שבת לקיום המצוה בזמנו ולא יאחר הזמן שלא לקיים מצוה הלא גם למחר כשר רק יען שנקצר ביום ההוא שהוא שבת א"כ כיון שיחלל שבת מקיים המצוה בזמנו וכן רמז המשנ' מצותן לקצר בלילה שלפני הבאת העומר ואם עבר הלילה ולא קצרוהו קוצרי' בשבת ביום ודוחה את השבת ולכן יספור ספירה ביום ודוק. אך קשה לשון הברייתא דף ע"ב ראבר"ש אומר הוי פקח ושתוק דכל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול ולפמ"ש הי' לברייתא לומר כל עומר שלא נקצר כמצותו פסול דשם קאי שנטמא בשעת הקרבה וצ"ע רק עיין רש"י ד"ה ואי כמו שאבאר בעזה"י בירושלמי פ"ב במגילה ודוק. (ה) מנחות דף ע"ב לברר הבנת חכז"ל נראה לי לבאר בעזה"י מצות עומר תלי' בשני דברים לקיים מצוה בקצירה (א) כתוב ממחרת הפסח שיהי' קצירת עומר אחר יו"ט שהוא יום ראשון של פסח שהוא ביום הבאה של העומר (ב) שלא יהי' הקצירה באותו יום היינו בבוקר אשר יובא העומר אלא בלילה שלפניו היינו ליל ט"ז ניסן יהי' הקצירה ואחר שהוקרב בבוקר התמיד יוקרב העומר ולילה שלפניו יוקצר. והנה כשם אם יוקרב בערב פסח שהוא י"ד ניסן הוה נקצר שלא כמצותו שלא הגיע היום ט"ז ניסן כך אם נקצר בבוקר ט"ז ניסן הוי שלא כמצותו דעכ"פ לא הוה לילה בשעת קצירה והקב"ה מבקש שיוקצר בליל ט"ז ניסן ויש להסביר יותר דבקדשי' הלילה הולך אחרי היום ואם הקב"ה מבקש שבמוצאי יו"ט יוקצר הוה כאלו הקב"ה ביקש שיקצר ביום ט"ו ויוקרב ביום ט"ז ואם קוצר בבוקר ביום ט"ז עבר הזמן יום ט"ו וה"ה אם קצר בעבר פסח הוה הקצירה ביום י"ד והקב"ה מבקש שיהי' הקצירה ביום ט"ו ניסן לענין קדשי' שהוא ליל מוצאי יו"ט וזה שכתב רש"י בד"ה ואי ס"ד וז"ל אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ומצותו לא הוי' אלא במוצאי יו"ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום עכ"ל הכוונה ראבר"ש שאמר הוי פקח ושתוק סובר דאם יקצר ביום ט"ז בשעת הקרבה פסול דצריך קצירה דווקא בלילה שלפני הקרבה דקצירת יום לא הוה כקצירת לילה בשום אופן הן ביום ט"ו ניסן או ביום ט"ז ניסן ודוק. (ו) ירושלמי מגילה פ"ב הל' ז' וז"ל (הי' מקריב מנחת העומר ונטמאה בידו אומר ומביאי' לו אחרות ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק דברי רבי אלעזר ר"ש אומר לעולם אמרי' הוי פקח ושתוק שאין עומר שנקצר שלא כמצותו כשר סבר ר"א בי ר"ש שאין עומר בא מן העלייה א"ר אתיא דר"א בר"ש כשיטת ר"ע רבו של אביו דתנינן תמן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לה לעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת וכל מלאכה שאי אפשר לה לעשות מערב שבת דוחה את השבת והא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועכבן ר"ע בלוד מפני שהיו מ' זוג אבל אם הי' זוג אחד לא הי' מעכבן מקצירת היום מה את עביד לה כקצירת הלילה או כבא מן העלייה אין תימא כקצירת הלילה אשכחת אמר חדא פלגו בין ר"א בר"ש ובין רבנן דרבנן אמרין קצירת היום כקצירת הלילה ור"א בר"ש אומר אין קצירת היום כקצירת הלילה אין תומר כבא מן העלייה אשכחת אמר תרתין פלגוון בין ר"א בי ר"ש ורבנן דרבנן אמרי קצירת היום כקצירת הלילה ור"א בי ר"ש אמר אין קצירת היום כקצירת הלילה ורבנן אמרי הבא מן העלייה כשר ור"א בי ר"ש אומר הבא מן העלייה פסול עכ"ל) ועיי' במפרש שם פירושו. ונלע"ד לפרש בעזה"י דיש לדקדק בתיבת פקח שאומר לו הוי פקח ושתוק מאי פקחות יש בדבר כאשר הורגלו לחכז"ל לומר על איזה התחכמות אי פקח שמעון בפסחים דף ל"א ובכתובות דף פ"ח אבל כאן די שיאמר שתוק אבל מאי פקחות מראה בשתיקה גם אויל מחריש לחכם יחשב והוא אומר הוי פקח ושתוק ור"א בי ר"ש אומר לעולם אומר לו הוי פקח ושתוק מאי פקחות יש אם ישתוק מיד וצע"ג:
ואמרתי לחקור בעזה"י דהנה אנן ילפי' תקריב אפי' בשבת תקריב אפי' בטומאה דכל קרבן צבור הקבוע לו זמן כגון פסח דוחה שבת וגם טומאה וגם קרבן יחיד הקבוע לו זמן כגון פסח דוחה שבת (ומה שאינו דוחה טומאה ביחיד הוה משום דהבשר שעיקר שחיטתו לצורך אכולה עיי' טו"א חגיגה דף ג' וצריך רוב ישראל שיאכל בטומאה) וכן מנחת חביתים של כה"ג דוחה את השבת וכן מילה כלל כל דבר שזמנו קבוע דוחה את השבת והטעם דחגיגה אינו דוחה את השבת לפי שיש לו תשלומי' דאל"כ הלא זמנו קבוע ודוחה את השבת ומה שפסח ברוב ישראל טמאים דוחה הוא מטעם דרוב אין עושי' פסח שני וא"כ זמנו קבוע עיי' בטו"א וא"כ כלל גדול כל דבר שזמנו קבוע וביותר אם הוא קרבן צבור דוחה שבת וכן דוחה את הטומאה ובפרט בעומר דכתיב תקריב אפי' בשבת תקריב אפי' בטומאה כמבואר בגמ'. ונחזי אנן אם הכהן עומד ומקריב העומר ונטמאה אפילו נאמר דמותר לקצור עומר מחדש דקצירת עומר לשם מצוה בעינן אפי' נקצר ביום לשם עומר כשר וא"כ הוה מלאכה שאי אפשר לעשות מאתמול דהא הי' המצוה לקצור עומר בלילה שהיא ליל ט"ז בניסן ואיך יקצר מערב שבת הוה קצירה שלא כמצותו ובכל אופן הוה קצירת עומר זמנו קבוע ביום הקרבה שהוא שבת והגם שיש מצוה לקצור בלילה ונטמאה וצריך לקצור היום לשם עומר עכ"פ רק אם כשר כשבא מן העליה א"כ מביא אחרת ומקיים מצות הקרבת עומר עכ"פ ואם לא מצא בעלייה הי' ראוי' לקצור בשבת שיהי' קצירה לשם עומר וגם הקרבת עומר רק אמרי' הלא בכאן יהי' ע"כ או דחיות שבת או דחיות טומאה מנ"ל לעזוב העומר שנטמאה אשר עומד ומקריב ולהתחיל לקצור לשם העומר הא העומר שנטמאה נקצר לשם עומר א"כ מה לי דחיות הטומאה או דחיות שבת שב ואל תעשה עדיף אבל אם הלך והניח העומר שנטמאה יכול לקצור מחדש לשם עומר רק הוה פקח ושתוק שזה שנטמאה יש לו שני מעלות (א) נקצר לשם עומר (ב) נקצר כמצותו קצירת עומר בלילה ובזה שיקצר יהי' לו רק מעלה (א) שנקצר לשם עומר אבל מעלה ה)ב) נקצר כמצות קצירת עומר יחסור ולמה תעזוב מה שבידך ולהתחיל לקצור בשבת הגם אם יקצר היום יהי' השירי' נאכלין בכל זה מוטב שיקריב בטומאה ולא יקצור ויטחן ויברר בעבור להתיר שירים אבל אם עשה בהיפך ג"כ עשה כדין דכמו דטומאה נדחה כך שבת נדחה בכל מלאכות שבת דתקריב אפי' בשבת והלא יכול לקצור לשם העומר רק כיון שעומר דוחה טומאה והוא עומד ומקריב אמרי' אין מעבירי' על המצות אשר הוא בידו כמו אין מעבירין על המצות ויביא מן הקרוב עיי' בגמ' דף ס"ד ע"ב ובתוס' שם וא"כ למה יעבור על עומר שמונח לפניו ויתחיל לקצור עומר מחדש אבל אם כבר מונח בעלייה ונקצר שנא למצותו כשר א"כ גם זה כאלו מונח לפניו ולא יצטרך לדחות טומאה א"כ מביא אחרת ומקיים מצות הקרבת עומר בלא חילל שבת ובלא חילל דחיות טומאה כמובן. ואם נאמר שמן עלייה פסול יען דלא נקצר לשם מצות עומר כלל אבל אם נקצר מערב יו"ט לשם עומר הוה עכ"פ נקצר לשם מצוה אבל לא נקצר כמצותו דהא המצוה הוא שיוקצר בלילה וזה קצר קצירת עומר שלא כמצותו דהא קצרו ביום שלפניו והחיוב לקצור אותו בלילה לפני הקרבתו וקצר הוא עומר שלא כמצותו היפך זמן. ומעתה אי אמרי' נקצר מעיו"ט שלא כמצותו הוה כמו שלא למצותו שהובא מן העלייה א"כ יש לפני המקריב שני דרכי' או להקריב בטומאה או לקצור בשבת דעומר זמנו קבוע היום ולא הי' לו אפשר לעשות מערב יו"ט דנקצר שלא כמצותו פסול וכשם שהוא דוחה שבת לקצור כמצותו בלילה כך דוחה קצירת עומר בשבת ביום דהא עכ"פ לא הי' באפשרות לעשות קצירה הזאת מערב שבת ודוחה שבת ביום כמו בלינה וא"כ צריך לומר לו בין כך ובין כך הוי פקח ושתוק דבאמת יכול לקצור בשבת עכשיו ביום דהא הוה מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת ודוחה שבת דאין מעבירי' על המצות ולכן אומר הוי פקח ושתוק ור"י אמר אלו כשר מן העלייה הי' אפשר לקיים שניהם וע"כ סובר מלאכה שאי אפשר מותר לעשות בשבת דאל"כ למה צריך לומר לו הוי פקח והקשה הא עכבן ר"ע בלוד העדים משמע יען דהעדי' עצמם הוין רק הכנה לקידש החודש אע"ג דלא הי' אפשר מאתמול לא הותר בשבת וא"כ ה"ה קצירה בשבת דהוה רק הכנה לקרבן עומר דמצות קצירה הוה רק בלילה וביום הוה רק הכנה להקרבת עומר אינו דוחה ומשני שם ארבעי' זוג הווין ועכבן אבל זוג אחד לא עיכב ואח"כ חקרו אם קצירת יום שלפני ליל ט"ז הוה כבא מן העלייה דזה עכ"פ נקצר לשם עומר או נימא קצירה לשם עומר הוה כבא מן עלייה יען דמצות קצירה בא בליל ט"ז ואיך שייך לומר שלפני זה נקצר עכ"פ לשם עומר האיש מצוה לקצור בליל ט"ז ואמר אי רבנן סברי קצירת יום כקצירת לילה פליג ר"א בר"ש רק על זה דלא נחשב כקצירת לילה וא"כ יהי' דוחה הקצירה את השבת ואומר הוי פקח ושתוק ורבנן סוברי' קצירת יום כקצירת לילה והוה אפשר לעשותה מן עיו"ט ואין קצירה דוחה שבת ועל כן מקריב בטומאה חוץ אם יש נקצר ביום לשם עומר מעיו"ט דיש מעלה שעכ"פ נקצר לשם עומר ור"א בר"ש סובר דהוה כבא מן עלייה אבל אי כ"ע מודי' דהוה כבא מן עלייה א"כ בתרתי פליגי רבנן סברי קצירה מן היום הוה כנקצר בלילה וא"כ בכה"ג צריך להביא אחרת דאז לא הותר לקצור ביום שבת ור"א בר"ש סובר גם בכה"ג צריך להיות פקח כמו שהערותי בעזה"י ודוק. (ז) ירושלמי מגילה פ"ב ה"ז וז"ל רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שידחה את השבת ביום עכ"ל יש לדקדק דכך הי' לו לומר קצירת עומר ביום מהו שידחה השבת דבחול קוצרי' ביום ושואל אם ידחה קצירת עומר ביום את השבת. ונ"ל דבר חדש בעזה"י דמצות קצירת עומר הוא בשני חלקי' (א) לקצור העומר על הקרבן (ב) שיהי' אותו קצירה בלילה ואותן ב' חלקי מצות דוחי' את השבת דילפי' מתקריב אפי' בשבת אך אם נקצר ביום לשם עומר כשר פריך הגמ' ונקצר מערב שבת דעכ"פ יהי' קצירה לשם עומר שזה עיקר המצוה והגם שחוסר חלק השני שלא יהי' קצירה לשם מצוה בלילה בכל זאת הסביר תוס' דלא מסתבר שיהי' זה דוחה שבת לר"ע דבשלומא קצירה לשם עומר שהוא תועלת ותכלית בדבר הנקרב שהקב"ה חפץ שאותו קצירה אשר מכין גוף הקרבן ידחה שבת דמה לי שחיטה דוחה שבת שעי"כ יוקרב ע"ג מזבח ה"ה דקצירה לשם עומר דוחה שבת דע"כ הקצירה ראוי' להקריב ופריך הגמ' אם נקצר ביום כשר דהא הי' קצירה לשם עומר ויעשה אותה מע"ש ולכך לא מקצר הגמ' אי נקצר ביום כשר אמאי דוחה את השבת למה האריך הגמ' ליעץ עצה נקצרהו מערב שבת אלא פשיטא דצריך קצירה לשם עומר אלא אותו הקצירה יעשה מע"ש לשם עומר אבל בעבור שיהי' קצירה בלילה אין זה פעולת שלימות לגוף הקרבן ולכן מעולם לא עלה על דעת להקשות אם יש בעלייה והוא כשר א"כ למה נדחה שבת בקצירה זה לק"מ דגוף הקצירה לשם עומר הוא הכנה בגוף הקרבן ודוחה שבת הגמ' פריך אם אפשר לעשות הכנה הנ"ל מע"ש למה ידחה שבת וזה שרמזו בתוס' שלא מסתבר הגם שהוא מצוה בלילה שזה ידחה שבת אבל גוף הקצירה בודאי דוחה שבת וא"כ בנאבד או נאנס ע"י לסטי' בודאי קוצרי' בשבת בלילה דהא בעי קצירה לשם עומר והוא דוחה שבת. ולפ"ז אם נדע שאי אפשר לקצור בלילה שהוא מוצאו שבת יהי' הקצירה לשם עומר דוחה שבת שלפניו דמצות קצירת עומר לשם עומר דוחה שבת מה לי שדוחה שבת ביום הקרבה וכי תימא שלמחר ידחה הקרבה שבת ביום על כן נדחה בלילה של אותו שבת זה לא אמרי' רק אם כבר דחתה שבת דוחה אח"כ כל מצוה בשעתה אבל שנימא שידחה אח"כ שבת זה לא אמרי' כמבואר בגמ' מנחות דף ע"ב וע"כ דגוף הקצירה לשם עומר כדאי בעצמו לדחות שבת וא"כ ה"ה אם אי אפשר לקצור בלילה וביום הקרבה ודחה קצירת עומר את השבת וזה הי' בעי' ר"ל (קצירת העומר מהו שידחה את השבת ביום) אם קצירה לשם מצות עומר ודחה את השבת ביום שלפניו כיון דלרבנן הוה קצירת היום כקצירת הלילה א"כ ידחה את השבת ביום אפי' והשיב אביי (והתנינן מצותן לקצור בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת) הבין אביי דקאי על הך דין דמצוה הוה רק כקצירה לשם עומר רק מצותו הוא בלילה אבל נקצר ביום לשם עומר כשר דקצירת היום כקצירת לילה וגם קצירת עומר לשם עומר ביום דוחה את השבת (ולא קבליה) דסבר ר"ל דלמא הפי' הגם שנקצר ביום כשר בכל זאת לא קוצרי' ביום ערב שבת אלא ממתינים עד הלילה שאז יהי' הקצירה לשם עומר גם בלילה וזה דוחה את השבת ולא שיהי' הכנת העומר דוחה את השבת שלפניו (א"ר אחא חזר ביה רשב"ל מן הדא כיון שחשיכה אמר להן בא השמש אומר הין בא השמש אומר הין מה אנן קיימין אם ללילה כבר הוא אמר) הרי מפורש הגם שיכול לקצור מע"ש ממתינין עד ליל שבת ולא קוצרים מערב שבת דממתינים בקצירה לשם עומר עד שחשכה ליל שבת וא"כ מה דתנינן (מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת) על כרחך הפי' כמו שאמר אביי שנקצר ביום כשר הוא דוחה את השבת דגוף קצירה לשם עומר דוחה את השבת לפניו אפי' ודוק. (ח) נסתפקתי אחרי שנודע שקצירת עומר בלילה דוחה את השבת כמבואר במשנה ששואל שבת זו והן אומרי' לו הן אבל קצירת יום שבת אינו דוחה שבת רק הקרבה דוחה את השבת כמבואר בתוס' בד"ה מנין יעו"ש אך אם התחילו לקצור בלילה רק לא יכלו לקצור כשיעור עומר והאיר היום אם מותר לגמור עד כשיעור מי נימא כבר דחתה קצירה שבת כמו כבר דחתה שחיטה ומקריבים איברי' ופדרי' או נימא התם דכבר נגמר מעשה שחיטה שהוא הראשון מד' עבודות וכיון שהותר שבת הותר להשאר אשר אפשר להקריב בלילה שאח"כ אבל כאן המצוה הוא לקצור כל שיעור עומר וכיון שלא נגמר השיעור בלילה א"כ לא שייך לומר שכבר דחתה קצירה שבת והגם בודאי לא נתחייבו הקוצרים חטאת דהוה טעה בדבר מצוה אבל עכ"פ אין רשאי' לגמור הקצירה ביום וצע"ג. ונראה לחקור בעזה"י כיון שהקב"ה צוה לקצור עומר בליל שבת דגוף הקצירה הוה מצוה א"כ בכל שיעור קצירה מה שנחשב בשעורו קצירה הוא מצוה לפני עצמו ואם עשרה אנשים קוצרים כל אחד מעט עד שיעור עומר כל אחד קיים מצות קצירה כמו באכילת קדשי' ולחם הפנים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם דכל אחד עושה מצוה באכילת כזית ולתוס' ישינים ביומא אפי' אוכל כפול דעכ"פ כל אחד גורם שיאכל כולו ה"ה אם כל מי שמסייע לקצור עושה מצוה שקוצר לצורך העומר הגם שלענין שבת צריך שיעור כמה יקצור ויהי' חייב היינו דבפחות משיעור לא הוה מלאכת מחשבת אבל בקצירת עומר בודאי כל מה שקוצר לצורך מצוה אפי' מלא כפו קיים מצוה דכתי' וקצרתם את קצירה הגם שלענין הקרבה צריך עומר אבל המצוה על קצירה הוא שם קצירה וא"כ כיון שהתחיל לקצור כבר דחה קצירה של מצוה את השבת א"כ מותר לקצור השאר אפי' ביום דכבר דחתה קצירה השבת. ואוסף נופך דמצות עומר המה בשני חלקים מצוה (א) קצירת התבואה עם כל הכנות שיהי' ראוי' להקרי' (ב) גוף ההקרבה אשר מביא עומר על מזבח ד' ותורה אמרה והבאתם ראשית קצירכם וכל מי שקוצר שיער קצירה קיים מצות קצירה ומכולם יחד נעשה קרבן והוה כמו במיל' חיתוך ופריעה דאפי' הרבה אנשים יוכלון לחתוך זה אחר זה או לעשות כל אחד מקצת פריעה שהרי כולם עוסקי' במצוה וק"ו כאן דשם אם שייר מחיתך ופריעה לא קבל שם מילה וכאן קבל שם קצירה עכ"פ ועיי' בנב"י ח"ר באו"ח סי' מ"א ודוק. (ט) יש לחקור אם כשם שיש מצות קצירה בלילה כך יהי' גם הטחינה אפי' בלילה והקרבה לבד יהי' ביום או נימא דווקא הקצירה תהי' בלילה אבל הטחינה יוכל להיות לכתחילה ביום ונראה מרש"י בד"ה אם יש אחרת וז"ל אפי' במחובר מביאי' אחרת תחתי' וקוצרין וטוחנין אותה ביום עכ"ל ואם נאמר שאפי' נקצר בלילה טוחנין ביום א"כ מה צריך רש"י לפרש אפי' במחובר מביאי' פשיטא דאם נקצר בלילה בודאי שטוחנין אחרת ביום אלא פשיטא דרש"י סובר דטחינה צריך ג"כ להיות בלילה והי' מקום לטעות דכשמביאים אחרת היינו טוחנין ביום קמ"ל דטחינה צריך להיות ג"כ בלילה ואם נטמא העומר אז קוצרי' וטוחנין ביום הגם שהי' ראוי' להיות קצירה וגם טחינה בלילה ור"א בר"ש פליג בכל אופן כשם שרבו אומר שמביא אחרת הן שנקצר ולא נטחן והם אפי' לא נקצר פליג ראבר"ש דלא משכחת אחרת לא מיבעי שלא יבוא מן המחובר אלא אפי' נקצר וחסר הטחינה ג"כ פסול דהכל בכלל מצות קציר' היינו להכין העומר שיהי' ראוי' להקרבה. שוב מצאתי בירושלמי פ"ב דמגילה שאם נקצר בלילה אז הי' ההבהב וטחינה ורקדה בלילה דהוה הכל רק מרק גמר המצוה אשר דחה שבת אבל אם מביא מן העמרי' שלא דחתה קצירה שבת צריך להמתין על הבהב וטחינה עד היום יע"ש וכן הוא ברמב"ם. ונ"ל הטעם דקצירה הי' ראשית מלאכה להתחיל להכין גוף העומר והקב"ה החשיב הכנת העומר שיהי' נקצר לשם עומר בלילה א"כ כל הכנות נטפלי' להכנת קציר' כי כבר דחתה הכנה שבת כמו בתמיד דאמרי' כבר דחתה שחיטה שבת ומותר בו בלילה דחביבה מצות הכנה בשעתה הוא הכנת הקצירה שנטפל עליה כל הכנות הנגררי' ממנה אבל אם מביא מן העמרי' אז הוה רק הכשר קרבן של מחר וא"כ כיון שקרבן פסול בלילה צריך להמתין על תיקן מכשירי' עד שעה שראוי' להקריב גוף הקרבן אז נדחה השבת עכשיו לגוף המצוה ודוק. (יוד) מנחות דף ע"ב תוס' ד"ה מנין שהקשה כאן ילפי' הקרבה מתקריב ולקמן דריש ליה ממועדי ד' וקשה לי דלמא לקמן ילפי' רק אם נקצר בערב שבת מקריבי' בשבת כמו בתמיד אבל כאן ילפינן שמצותן לקצור בלילה ואם נקצור ביום שאח"כ כשר וה"ה שדוחה את השבת ההקרבה אעפ"י שנקצר ביום השבת שלא כמצותו ביום וגם בשבת אעפי"כ כשר שידחה ההקרבה את השבת דבמועדו גילה התורה שהקרבה דוחה שבת ורק הקרבה אבל לא קצירה דאפשר לעשות מע"ש אבל מנין אם לקצור בשבת ביום ת"ל תקריב. אך משבשתא הוא א"כ איך מקדי' שמצותן לקצר בלילה ואם הכל על שבת קאי הלא אם אין מצותו לקצור בלילה אם יהי' הפי' נקצר ביום כשר אם נקצר ביום שבת איך הקדי' מצותן לקצר בלילה ועוד אמאי יהי' כשר הא הי' מחלל שבת בקצירה ביום השבת ולא עשה בקצירה מצוה דהא באם לא קצר ליכא מצוה א"כ הוה מצוה הבא ע"י עבירה שבלא עבירה לא הי' יכול לקיים המצוה ודוק (הגם דהי' יכול להביא מן העמרים אעפי"כ הוה בעומר הנ"ל שמביא אי אפשר בלא עבירה דאטו מי שיש לו לולב וגזל לולב ובירך עליו יצא דעכ"פ בחפץ זה לא משכחת לעשות המצוה בלי העבירה וק"ל) אבל אין להשיב למה לי במועדו להקריב אם נקצר מערב שבת הלא אפי' אם נקצר בשבת גילה התורה תקריב ק"ו אם נקצר מע"ש דלק"מ דלולא הדרש של במועדו הוה דרשי' תקריב אפי' בשבת אם נקצר מערב שבת אבל אחרי דיש במועדו על הקרבה אם נקצר בערב שבת ע"כ מורה תקריב אפי' נקצר בשבת ודוק. (יא) שם כתבו התוס' לר"א ניחא דאפי' אפשר לעשות מע"ש דוחה שבת וקשה לי לר"א למה לי קרא תקריב הלא במילה דליכא קרא יתירה רק ר"א סובר כשם שעיקר מצות מילה דוחה שבת ה"ה מכשירי' וא"כ כשם שהבאת עומר דוחה שבת דילפי' מן במועדו ה"ה מכשיריו אפי' אפשר לעשות קצירה מאתמול וק"ו הוא הלא עשיית איזמל ליכא בו מצוה כלל ומותר לעשות בשבת ק"ו קצירת עומר שהוא מצוה וא"כ תקריב למה לי וצע"ג (שוב נזכרתי דבשבת דף קל"ב אמרו לר"א הוא הלכה מסיני). ועלה בדעתי לר"א מותר לעשות איזמל דווקא ביום שבת שאז בא עליו החיוב לקיים מצות מילה וכשם שזמן זה מותר לגוף מלאכות מילה מותר היום גם למכשיריו אבל בליל שבת שעדיי' לא בא הזמן להתיר שבת לגבי מילה לא הותר לחלל לגבי מכשיריו וקצירת עומר שהוא בלילה ולילה לאו זמן הקרב' אז לולא קצירת עומר מצוה שכתוב תקריב לא היינו מתירין קצירת עומר בלילה אבל מסתברא עכ"פ ללמוד מתקריב שתורה גילתה שמותר לקיים מצות מכשירי בלילה ועיי' בשבת דף קל"ב לר"א דחשוב ביום למכשירי' ועיי' בתוי"ט שם ודוק. אך כבר הערותי בחבורי קול סופר פ"א דמכשירין לגוף המילה מותר לדידן אפי' בליל ש"ק וה"ה אפשר לר"א המכשירי' אפי' בלילה דדרשי' ביום לר"א על מכשירי' כמו תקריב לקצירת עומר. בעזה"י מחידושי שבת דף ע' בסוגיא דגרירה (נדפס בסו"ס מחנה חיים מהד"ג חלק יורה דעה) אומר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררות טחינה ע"כ הסוגי' משמע משטיחות הלשון דווקא אם נודע לו מתחילה על שגגת שבת וזדון מלאכות ואח"כ נודע לו אזדון שבת ושגגת מלאכות אז אמרינן כיון שכבר נודע על שגגת שבת שבו אין חיוב רק קרבן אחד על כל מלאכות שחילל אז נגרר אפי' קצירה וטחינה של זדון שבת שיש עליו ב' חיובים יען שכבר נפטרו ב' שמות מלאכות היום בקרבן אחד, אבל אי הי' נודע לו מתחילה של זדון שבת ושגגת מלאכות וכבר חל עליו ב' קרבנות מכח ב' שמות מלאכות אז שוב לא אמרי' שיוכל להביא קרבן אחד על שגגת שבת ולגרור של שגת מלאכות דאין קרבן אחד פוטר חיוב של ב' קרבנות וכבר חל החיוב מקודם ודוק. ולכאורה יש ראי' מסיום דברי רבא דאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות אז קצירה גוררות קצירה וטחינה של שגגת שבת וטחינה שכנגדה במקומה עומדת ומשמע אעפ"י שנודע אח"כ על שגגת שבת אעפ"כ טחינה שכנגדה במקומה עומדת וקשה יביא קרבן על שגגת שבת ויפטור קצירה וטחינה של זדון שבת אלא פשיטא אפי' אם יבוא הקרבן על שגגת שבת צריך להביא עוד קרבן על טחינה של זדון שבת ודוק. לפ"ז יש לחקור אם הביא באופן הזה שנודע לו מתחילה על זדון שבת ואח"כ על שגגת שבת והוא הביא קרבן על שגגת שבת אי נימא דצריך אח"כ עוד ב' קרבנות על קצירה וטחינה של זדון שבת דכיון דשניהם יחד אי אפשר לפטור בקרבן אחד והי מינייהו מפקית וצריך עוד ב' קרבנות על קצירה אחד ועל טחינה אחד או נימא שדי עוד בקרבן אחד שיהי' נקרב על שם זדון שבת ושגגת מלאכות דהלא אין צריך לפרש אצל הקרבה של הקרבן אם הוא בעבור קצירה או טחינה רק שהוא קרבן על זדון שבת ושגגת מלאכה וצע"ג. ולפמ"ש לעיל יש לפשוט לכאורה הגם דרבא חידש אם נודע לו מתחילה קצירה של זדון שבת שוב לא יוכל להביא קרבן על שגגת שבת ולפטור שניהם אבל עכ"פ למה לא השמיע רבא דיוכל להביא על שגגת שבת ולפטור קצירה של זדון שבת וטחינה שכנגדה במקומה עומדת מזה משמע אם יבוא על שגגת שבת צריך עוד ב' חטאות על זדון שבת דכיון דקרבן דשגגת שבת אינו פוטר ב' חיובים של זדון שבת אז אמרי' הי מינייהו מפקית וצריך עוד ב' קרבנות ולכן צריך להביא הקרבן על קצירה של זדון שבת ולפטור קצירה וטחינה של שגגת שבת ודוק. אמנם עיקרא דראי' פירכא אפשר דמודה רבא דיוכל להביא על שגגת שבת ולפטור הקצירה וטחינה של זדון שבת רק רבא רוצה להשמיע אם מביא הקרבן על זדון שבת אז נפטר רק קצירה וטחינה של שגגת שבת וטחינה שכנגדה במקומה עומדת ולא אמרי' גרירה לגרירה ודוק. אך לפ"ז קשה למה נקט רבא אבל אם נודע על קצירה של זדון שבת דמשמע דיש קפידה יען שנודע לו מתחילה קצירה של זדון שבת למה לא נקט רבותא יותר אפי' אם נודע לו מתחילה של שגגת שבת ואח"כ של זדון שבת והביא קרבן על קצירה של זדון שבת אז קצירה גוררות קצירה וטחינה של שגגת שבת וטחינה שכנגדה במקומה עומדת ויהי' נשמע דלא אמרי' גרירה לגרירה מזה נשמע דחידש רבא עוד דין חדש אם נודע לו מתחילה על קצירה של זדון שבת אז צריך להביא דווקא קרבן על קצירה של זדון שבת אבל אם מביא על שגגת שבת צריך עוד ב' קרבנות על הקצירה אחד ועל הטחינה אחד ומכ"ש שקרבן על שגגת שבת לא יפטור השניהם ודוק. ואוסיף עוד אפי' לאביי דסובר גרירה לגרירה ונפטר בקרבן אחד הקצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת שבת הוא אם הביא הקרבן על קצירה של זדון שבת אבל אם מביא הקרבן על שגגת שבת אז לא נפטר הזדון שבת וצריך עוד ב' קרבנות וטעמא דמילתא בשלומא אם מביא קרבן רק על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות אז מביא הקרבן על קצירה בלבד כמו שחל החיוב רק ממילא נפטר בתורת גרירה הכל אבל אם מביא על שגגת שבת שמביא על שם קצירה וטחינה העיקר הקרבן על השני שמות ביחד אין אין הקרבן בא כמו שחל החיוב שצריך להביא על ב' שמות ב' קרבנות נפרדים ולא נפטר של זדון שבת כלל ודוק. ופקחתי עיני וראיתי שדבר זה מחלוקת בנוסחת תוס' בד"ה נודע לו אך מראשית אבאר דברי תוס' הנ"ל כפי אשר תשיג ידי בעזה"י וז"ל פי' רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן וקודם שנתכפר חזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל אם לא נודע לו עד אחר הכפרה אין נגררין וצריכין שתי חטאות דלכ"ע כפרה מחלקת עכ"ל ולכאורה שפת יתר יש כאן דהי' די אם חדשו שאם לא נודע עד אחר כפרה אז אין נגררין דכפרה מחלקת ולמה הוסיפו עוד ג' תיבות וצריכין ב' חטאות הלא פשיטא כיון דאין נגררין צריכין ב' חטאות דאטו עד השתא לא ידענו דעל שגגת מלאכות יש חטאות הרבה וצע"ג. ונ"ל דהכוונה כך דהנה תיבת גרירה יש לפרש בב' פנים א' דנחשב לנו כאלו קצר וטחן הכל בשגגת שבת וכאלו לא הי' כאן שגגת מלאכות ואז העבירות נגררין זה בזה ואין כאן אלא חטאת אחד, ב' דנחשב לנו לב' סוגי עבירות לשגגות שבת ולשגגת מלאכות אבל הקרבן שבא בעבור שגגת שבת על שם קצירה וטחינה אז אותו קרבן שמביא על שם איסור מלאכות הנ"ל מכפר הכל והנ"מ אם נאמר דעבירות נגררין ונחשב הכל לשם שגגת שבת ולפ"ז גם אם לא נודע מהשני עד שנתכפר על הראשון ואמרי' כפרה מחלקת והוא דומה כאלו קצר וטחן ב' פעמים בשגגת שבת וכפר על קצירה וטחינה הראשונה וכפרה מחלקת וצריך להביא רק קרן אחד ה"ה כאן כיון דגרירה פועל דנחשב הכל כשגגת שבת והגם שהכפרה מחלקת לא נשאר רק עוד חיוב על שגגת שבת ודי בקרבן אחד אבל אם נאמר דלעולם נשארו סוגי העבירות נפרדות רק קרבן של שגגת שבת מכפר על שם מלאכות ולפ"ז אם כפרה מחלקת נשאר חיוב ב' חטאות על שגגת מלאכות ולכן התחכמו תוס' וכתבו דאם כבר הביא כפרה אז אין נגררין כלל ונשאר חיוב ב' חטאות דלכ"ע כפרה מחלקות ואי אפשר שכפרה יהי' גורר לכפר גם על שגגת מלאכות דתוס' סברו דפי' גרירה הוה שהקרבן מכפר גם על סוג שגגות מלאכות ולא שנחשב הכל כשגגת שבת ודוק ואי"ה אבאר דרמב"ם סובר דפי' גרירה על העבירות ותוס' סברו על כפרה ודי כעת להערה. אך עדיין בער אנכי מאיש להבין דעת תוס' הנ"ל דכתבו וז"ל אבל אם לא נודע לו עד אחר הכפרה אין נגררין וצריכין שתי חטאות דלכ"ע כפרה מחלקת עכ"ל והוא פלא להבין אם נאמר דדעת תוס' דלא אמרי' גרירה רק אם יודע מאותן שגגות של שגגת מלאכות דאז ראוים המה להקריב עליהם קרבן בפני עצמן דהא כבר נודע לו החטא ולכן מהני גרירה להתכפר בקרבן שגגת שבת אבל בלא ידיעה שחטא דאינו ראוי' להקריב עליהם קרבן דהא נודע אליו חטאתו כתיב בקרא ואז גם גרירה לא מהני דאינו טוב יותר מכאלו הקריב עליהם קרבן דלא מהני בלא ידיעת חטא א"כ הי' די אם כתבו תוס' אבל בלא ידיעה קודם הכפרה אין נגררין וצריכין שתי חטאות ולמה מסיימים דלכ"ע כפרה מחלקת אפי' אם נימא דכפרה לא מחלקות יען דהי' הכל בהעלם אחד ואין כאן אלא חטאת אחת ומכפר אפי' בלא ידיעה ועיין בכ"מ פ"ו משגגות אבל עכ"פ כיון דאין נגררין בלא ידיעה א"כ חייב ב' חטאות ולמה מסיים התוס' דלכ"ע כפרה מחלקות וצע"ג ואם יהי' כוונת תוס' דאם נימא דהעלם אחד מכפר בלא ידיעה וע"כ דלא צריך ידיעת חטא רק לענין אם יוכל להביא קרבן אבל כיון שמביא על אותו שם קרבן וודאי אז שאר עבירות מכופרין בלי ידיעת חטא יען דיש עכ"פ על אותו קרבן ידיעת חטא ועיין ירושלמי פ"ג מהוריות נתכפר מקצת חטא נתכפר כולו יעו"ש ה"ה דאמרי' גם גרירה אפי' בלא ידיעת חטא ולכן הוצרך תוס' לסיים דלכ"ע כפרה מחלקת וע"כ דלא מהני בלא ידיעת חטא וה"ה כאן דלא מהני בתורת גרירה א"כ יכתוב תוס' אבל אם לא נודע לו קודם כפרה לכ"ע כפרה מחלקת וחייב שתים הגם אי אמרי' גרירא לא יהי' טוב יותר מהעלם אחד ואפי' בהעלם אחד אמרי' כפרה מחלקת ולמה כתבו דאין נגררין ממנ"פ אם אין גררין א"כ לא הי' חטא אחד ולא צריך עוד שכפרה מחלקת א"כ מה שכתבו דלכ"ע כפרה מחלקת שפת יתר ומחוסר הבנה אך כוונת התוס' דאין נגררין דבלא ידיעה לא מהני גרירה ולכן חייב שתים ואם יקשה דלמא לא צריך ידיעה כיון דכבר יש כאן קרבן עם ידיעה ולכן מסיימים דלכ"ע כפרה מחלקת אפי' בהעלם אחד יען דאין כאן ידיעה ופשיטא דלא מהני גרירה בלא ידיעה ויש כאן חיוב שתי חטאות ובאמת לא צריך כאן כפרה מחלקות רק משם נשמע לכאן דלא נוכל לומר בזה גרירה אבל מכח כפרה מחלקת הי' די כאן בקרבן אחד ודוק אמנם עכ"פ קשה דהי' לתוס' לכתוב אבל אם לא נודע קודם כפרה אין נגררין דהי' משמע דהטעם משום בלא ידיעה לא שייך גרירה ולמה כתבו אבל אם לא נודע עד אחר הכפרה דהלא אין כאן החסרון בכפרה רק יען שלא נודע לו החטא וצע"ג. וגם זאת לא אבוש מלהזכיר שבער אנוכי מאיש להבין הדברים הגמ' דף ע"א ע"ב דפליגי אי כפרה מחלקות והוא פלא בשלומא בהפרשה דנודע לו בשעת כפרה מחטא השני ואעפ"כ אין מתכפר בקרבן אחד וע"כ דהפרשה מחלק ועושה לכזית שני לחטא בפני עצמו אבל בכפרה אם לא נודע לו בשעת כפרה מזית שני א"כ תיפוק ליה דאין חטאת מכפר בלא ידיעת חטא ואפי' אם הביא על אותו זית שני קרבן בפני עצמו לא הי' מתכפר ולמה צריך כפרה מחלק ועיין רש"י בד"ה כזית ומחצה קמ"ל דכתב בפירוש דלכך הפרשה מחלק בכזית יען שכזית צריך ידיעה וא"כ אם לא נודע בשעת כפרה א"כ אפי' אי כפרה לא מחלק עכ"פ ידיעה אין כאן וצע"ג וגם דברי תוס' כאן נפלא בזה כיון דלא נודע עד אחד כפרה א"כ פשיטא דצריך עוד ב' חטאות הכי יהי' גרירה טוב יותר מכאלו הביא קרבן בלא ידיעה דלא מתכפר ולמה נצריך תוס' דאין אמרי' גרירה יען דכפרה מחלקות. והתבוננתי דעמוקים דברי חכז"ל דהנה הרבה עבירות בהעלם אחד לא חייבה התורה אלא חטאת אחת דעל כל העבירות בא חיוב חטאת אחת וכן מבואר ברש"י בד"ה ומי אית ליה לרבא גרירה דמסיים וז"ל דקצירה וקצירה בהעלם אחד לאו גרירה הוא דכל שם עבירה הוכפל כמה פעמים בהעלם אחד אין בו אלא חטאת אחת עכ"ל ולכן הסברה הגם דתורה אמר דחטאת צריך ידיעה היינו בלא ידיעה אין כאן חטאת אבל אם יש ידיעה על כזית רק שנכפל כמה פעמים ואותו כפול אין מחדש חטאת אז כיון שיש ידיעה על שיעור חטאת מכופר הכפל בלי ידיעה כיון שהשאר עבירות המה רק המשך עבירה ראשונה וענפיה שעיקר הקרבן הוא מכח שוגג ואלו דק וחקר הי' בא לו על השגגה עיין רמב"ם פ"ו משגגות וע"ש היטב וא"כ לא צריך להכפל ידיעה אבל אם ידיעה או הפרשה או כפרה מחלק הכוונה דהמה פועלים להבדל מעשה דכזית הראשון ממעשה כזית האחרון וע"ז פי' רש"י דווקא בכזית דצריך ידיעה הכוונה דכזית בפני עצמו חשוב בעלמא אלו לא אכל אלא כזית דלא יוכל להביא קרבן אלא עם ידיעה ואז פועל הפרשה או כפרה לחלק ההעלם ויהי' נחשב כב' שגגות ואז צריך גם כזית שני חטאת אבל אי כפרה לא מחלק ונשאר ההעלם לאחד ואז בלי ידיעה מהנה כפרה ודוק היטב. בא"ד אבל אם לא הפריש קרבן וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות יביא איזה שירצה דבו תלי' מילתא אם ירצה יפריש חטאת אחת על שגגת שבת ונגררין של שגגת מלאכות עמה או אם ירצה יפרוש ב' קרבנות על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות ויגררו עמהן של שגגת שבת עכ"ל התעוררו התלמידים למה בכל פעם שמזכיר תוס' שגגות מלאכות מפרשים שהנה קצירה וטחינה ולמה בשגגות שבת לא מזכירי' כלל שהן הנה קצירה וטחינה והוא פלא. ונ"ל דהנה בשגגות שבת אפי' לא נודע אלא או על הקצירה או על הטחינה והביא קרבן אפ"ה מכפר על הקצירה וטחינה וגם גורר של שגגת מלאכה כמבואר ברש"י בד"ה ונודע לו וז"ל כלומר על זו או על זו עכ"ל ובדף ע"א מבאר רש"י הטעם יען דאי אפשר לכפר לזה בלא זה יע"ש בד"ה קצירה גוררת קצירה ולכן די אם תוס' מזכיר רק שגגת שבת סתם דאפי' אם לא נודע רק אחד מכופר הכל ועכ"פ בשגגת שבת נשמע או קצירה או טחינה אבל בשגגת מלאכות דלא מהני ידיעת אחד על השני וא"כ צריך לדעת משניהם מקצירה וגם מטחינה לכן פי' תוס' בכל פעם שצריך לדעת מקצירה וגם מטחינה או שמביא ב' קרבנות על קצירה וגם על טחינה ודוק בקיצר:
עוד הי' פלא בעיני וגם בעיני התלמידים למה נקט התוס' בכל פעם אצל שגגת מלאכות תיבת נגררין ואצל שגגת שבת נקט ויגוררו וכן אח"כ אינו גורר האמצעי ופלא הוא. ונ"ל דהגם אי ידיעה לא מחלק אפי' אם נודע לו על שגגת שבת בראשונה או אם נודע לו על כזית ראשון מבראשונה ויוכל להביא קרבן על איזה שירצה או על שגגת שבת או על שגגת מלאכות וכן או על כזית ראשון או על כזית האמצעי ויגרר אחד את השני או ששגגת שבת גורר שגגת מלאכות או ששגגת מלאכות גורר את שגגת שבת מ"מ יש הבדל אם נודע לו בראשון משגגת שבת ואח"כ נודע משגגת מלאכות ואח"כ מביא על שגגת שבת אז לא יוכל להביא עוד על שגגת מלאכות ולאמור אי אפשר בגרירה דכיון דהי' מתחילה ידיעה על שגגת שבת וגם אחר ידיעת שגגת מלאכות מביא הקרבן על שגגת שבת אז בע"כ נגררין שגגת מלאכות עם שגגת שבת כמו אם הפריש על שגגת שבת קודם שנודע משגגת מלאכות ואז בע"כ נגררות שגגת מלאכות עם שגגת שבת כמבואר בתוס' וכאשר אבאר אי"ה לקמן באריכות ה"ה אם הי' ידיעת של שגגת מלאכות קודם הפרשות שגגת שבת נגררין בע"כ עם של שבת רק בזה הם נבדלים אם הי' הפרשה של שגגת שבת קודם ידיעות של שגגת מלאכות לא נשאר בידו עוד ברירה להביא ב' על שגגת מלאכות אבל אם הי' הידיעה של שגגת מלאכות קודם הפרשת של שגגת שבת יוכל להפך הגורל ולהביא ב' על שגגת מלאכות ולפטור של שגגת שבת אבל אם גם אח"כ אחר ידיעות שגגת מלאכות הפריש על ידיעת שגגת שבת אז חזר כמו לבראשונה ונגררין שגגת מלאכות בע"כ עם של שגגת שבת דעכ"פ ע"ז מהני ידיעה שהי' מבראשונה על שגגת שבת שאם הפריש אח"כ עליו שיהי' שגגת מלאכות נגררין בע"כ אבל אם הפריש על שגגות מלאכות עדיין הברירה בידו לומר שאי אפשי ששגגת מלאכות יפטירו של שגגת שבת ויוכל להביא על שגגת שבת בפני עצמו ודוק והסברה בזה יען בשעת ידיעת שגגת שבת כבר זכה להביא עליו קרבן דאז לא הי' עדיין בעולם חיוב קרבן שיוכל לגרור אותו ואותו זכות לא פקע ממנו שיוכל להביא עליו קרבן בפני עצמו אבל אם מפריש גם אח"כ אחר ידיעות שגגת מלאכות על שגגת שבת אז כיון שמביא על ידיעה וחיוב הראשון לא יוכל להרבות קרבנות נגררין בע"כ עם של שבת דבשעה שבא חיובם בעולם כבר הי' כאן הגרירה אם ירצה להביא על של שבת ודוק ולכן אצל אם שגגת מלאכות יפטרו עם קרבן של שגגת שבת נקטו תוס' נגררין לשור נפעל שבע"כ נגררין אבל אם חקרו ששגגת מלאכות יפטור של שגגת שבת נקטו ויגררו שאם ירצה יוכל לפטר את עצמו מכח גרירה אבל בע"כ אין נגררין ודוק אבל אם הי' ידיעות של שגגת שבת ושגגת מלאכות בפעם אחת נ"ל דיוכל אפי' להפריש לכתחילה חטאת א' על שגגת שבת ואח"כ להפריש ב' על שגגת מלאכות ודוק. בא"ד וז"ל כדאמר רבא בסמוך אכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהן וכו' אלמא אע"ג דנודע לו על הראשון תחלה הואיל ועדיין לא הפריש קרבן עליו אינו גורר האמצעי עמו כדי להתחייב קרבן על השלישי אלא אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן עכ"ל ודבריהם נפלאים (א) למה לא הביא תוס' ראי' מדיוכל לפטור באמצעי את הראשון (ב) מדלא הביא ראי' מדיוכל להביא על השלישי ולפטור את השני למה הקשה תוס' דווקא מאמצעי שפוטר את השלישי הלא מכולם נשמע שיוכל להביא על איזהו שירצה ומהר"ם התקשה עוד הלא ראי' תוס' הוא לפטור שיוכל לפטור באחד הרבה חיובים ותוס' לפי נוסחינו צריכים להביא ראי' לחיוב שיוכל לעשות מחיוב אחד הרבה חטאות כמו שמביא על שגגת מלאכות ב' חטאות ועי"ש שמגיה בלשון התוס' וצע"ג וגם שפת יתר בתוס' דכתבו אינו גורר האמצעי כדי להתחייב על השלישי משמע שלא קשה למה יוכל להביא על השני שיגרור הראשון לגמרי את השני ורק הקו' שיהי' עכ"פ גרירה שיפעל נגד השלישי וצע"ג וגם הקשה תלמידי הבח' משה יהודה נ"י איך בא לשם גרירה הלא שם הטעם דהכל העלם אחד וצע"ג. ונ"ל דכוונת תוס' נכון דלית דין צריך בושש שהגם אם נימא דגרירה פועל דהשני נגרר אחר הראשון בכל זאת יוכל להביא על השני ולפטור את הראשון דכיון דמכח גרירה נעשה העבירות כאחד א"כ אם מכפר על השני מכפר גם הראשון אפי' אם נימא דעבירה הראשונה עליו עיקר החיוב והשני הטפל עכ"פ המה אחת ומועיל הכפרה על שניהם אבל כל הרבותא לענין אם נאמר דידיעה פועל עכ"פ דעבירה הראשונה הוא החיוב ועיקר של קרבן א"כ אם מביא על הנטפל עליו מהני יען כיון דהוא הנטפל ממילא הביא הקרבן על הראשון אבל עכ"פ יותר מקרבן אחד לא יוכל להביא דלא יהי' הטפל טוב יותר מן העיקר ולכן חקרו התוס' דידיעה לא פועל כלל ויוכל להביא על הנגרר ב' חטאות כיון דידיעה לא מהני נשאר שגגת מלאכות העיקר ושגגת שבת נעשה טפל וע"ז הביא ראי' מרבא לקמן דאם מביא על האמצעי ולפטור את הראשון או שיוכל להביא על השלישי ולפטור את השני לק"מ דאפי' אם מביא על הטפל פוטר את העיקר יען דנעשה כעבירה אחת אבל זאם קשה אם נימא דידיעה ראשונה פועל שלעולם צריך הקרבן להיות עליו שהוא עבר חיוב הקרבן דכבר זכה בזכות קרבן דבראשונה א"כ עכ"פ לא יוכל לפטור הקרבן שבא על השני יותר מכאלו הביא על הראשונה ואם הי' מביא על הראשונה הי' באמת חייב קרבן על השלישי בפני עצמו ואיך יהי' בהקרבת קרבן על הנטפל טוב יותר מכאלו הביא על העיקר אלא פשיטא דידיעה אינו פועל כלל ונשאר פי' השני עיקר ויוכל לפטור בשני את השלישי וה"ה דמוכח ממילא דיוכל להביא על הנגרר שהוא שגגת מלאכות ב' חטאות ודוק כי עמוק ובלא"ה יש ליישב קו' למה הקשה דווקא מדשני מכפר השלישי משום דיוכל אדם לומר אי אפשר בגרירה ורוצה להביא קרבן בפני עצמו ולכן פשיטא דיוכל לכפר על השני ולא צריך לפטור עצמו עם הראשון וה"ה שיוכל להביא על השלישי ולפטור את השני ולכן הקשה עכ"פ אם יחפץ בגרירה איך מכפר על הג' ודוק בקיצר. בא"ד מיהו תימא לר"י ותי' וז"ל דאיכא למידחי דהכא מיירי שלא הפריש עד אחר שחזר ונודע לו גם על שגגת מלאכות והא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת עכ"ל ועיין מהר"ם שנתקשה הלא נשאר הוכחת ר"ש דאיירי אחר הפרשה ויותר פלא להבין כוונת כלומר שבתוס' הלא א"כ קשה למה נקט נודע וחזר ונודע וצע"ג. ולפמ"ש לעיל דפי' אם לא הפריש קודם ידיעת שגגת מלאכות והפריש אח"כ על שגגת שבת אעפ"כ נגררין בע"כ שגגת מלאכות ולא יוכל להפריש קרבנות על שגגת מלאכות יען דהיתה ידיעה מתחילה על שגגת שבת וגם הפריש אח"כ על אותו ידיעה קרבן א"כ כמובן כוונת התוס' דהוכחת ר"ש דאיירי בהפרשה יען דגמ' נקט קצירה משמע שאי אפשר רק בגרירה וע"כ דתיבת נודע הכוונה הפרשה ולכן נקט נודע וחזר ונודע שלא היתה ידיעה בפעם אחת רק ידיעה שניה אחר הפרשה ולכן חדשו התוס' דיש לדחוק דאיירי שהפריש אחר ידיעת שניהם ואעפ"כ פועל שנודע לו בראשונה על שגגת שבת שאם הפריש לבסוף על שגגת שבת אז נגררין שגגת מלאכות בע"כ ודוק. ועיין במהרש"א ופנ"י שהקשו למה הקשה רש"י לקמן על ידיעה או הפרשה מחלקת על רבא דחלב ונא הקשה כקו' התוס' מרבא דגרירה והוא פלא גדול. ונ"ל דרש"י סובר בשלמא בשגגת ב' אכילת זית חלב דאז אותו ידיעה אשר נודע לו על זית הראשון אותו ידיעה חסר לו על זית שני למשל אם טעה ואכל חלב בתורת שומן ואח"כ נודע שזית הראשון היא חלב אותו ידיעה בעצמו חסר לו על זית שני או אם טעה וסבר שחלב מותר ואח"כ נודע לו שחלב אסור והוא אכל חלב א"כ אותו ידיעה הוא גם על זית השני ואעפ"כ נודע לו רק על אחת אז ידיעה מחלק דהא מקצת נודע לו ומקצת לא נודע לו ובאותו ידיעה בעצמו יוכל לדעת שניהם אבל בשגגת שבת ובשגגת מלאכות דאי אפשר להודיע לו בהודעה על שגגת שבת הודעת שגגת מלאכות דכאן צריך להודיע לו שהיום שבת ושם דשגגת מלאכות צריך להודיע לו שהקב"ה אסר טחינה וקצירה אז כיון שאי אפשר להודיע לו ב' עבירות בידיעה אחת ואעפ"כ שגגת שבת ושגגת מלאכות הוה העלם אחד אבל ידיעה לא מחלק כאן יען דאין כאן חסרון למה שנודע לו רק אשגגת שבת דידיעה אשר צריך המה שנים כאן על היום וכאן על המלאכה אי אפשר לדבר זכור ושמור בדיבור אחד ודוק כי הוא דבר חדש מאוד ולכן הקשה רש"י רק מחלב על חלב ולא הקשה מחלב על גרירת שגגת שבת ושגגת מלאכות ודוק ואעפ"י שמשכחת זית חלב בשגגת שומן וזית שני בשגגת שחלב מותר אבל כיון דאין נ"מ בב' אופני שגגות נחשבו אחד ואצל שגגת שבת ושגגת מלאכות נפרדו בדינם ודוק. ולפ"ז נוכל לומר דווקא אם נודע לו מתחלה משגגת שבת אז אמרי' גרירה אבל אם נודע לו מתחילה על שגגת מלאכות אז לא אמרי' גרירה אבל לפי גרסת מהר"ם שפי' שכוונת התוס' מסיפא למה מביא על קצירה ליתא השתא קרבן אחד על שגגת שבת ולפטור הכל ועי"ש משמע שגם באופן זה אמרו גרירה ודוק ואי"ה אבאר. רש"י בד"ה קצירה גוררות קצירה וז"ל סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בינתים וידיעות חטא הוא דמחלקת עכ"ל והוא פלא בעיני דידיעות חטא דמחלקת היינו ידיעה שאחר שני המעשים של עבירה כמו בע"ב פלוגתא דר"י ור"ל אבל בידיעות שבין המעשי העבירות אז מחויב מכח תרי שגגות ולא מכח ידיעות מחלקת והנה כאן שכוונת רש"י שלא נודע לו חטא בין שגגת שבת לשגגת מלאכה א"כ איך בא לכאן וידיעות חטא הוא דמחלקין שהוא נאמר לקמן על ידיעות שאחר המעשים והוא פלא גדול בעיני הן אמת שלא אכחד תחת לשוני שגם הרמב"ם כתב על ידיעות שבין העבירה לעבירה שידיעות מחלקת וז"ל בפ"ה משגגות אבל אם שגג בה ואח"כ נודע לו וחזר ושגג בה עצמה ובעלה ואח"כ נודע לו וחזר ושגג בה עצמה ובעלה חייב על כל בעילה ובעילה שהידיעות מחלקות בשגגות עכ"ל וכן כתב בפ"ו הל' א' אבל אם אכל כזית חלב ונודע לו וחזר ואכל כזית חלב ונודע לו חייב על כל אכילה ואכילה שהידיעות מחלקות השגגות עכ"ל והוא פלא תיפוק ליה דהוה ב' שגגות וגם איך בא לכאן ידיעות מחלקות השגגות שהוא בידיעה שאחרי ב' מעשי העבירה אבל בידיעה שבין שני העבירות הוא הטעם משום שני שגגות וראה פלא גדול שהכ"מ בפ"ה כתב מ"ש הרמב"ם שהידיעות מחלקות הוא בשבת דף ע"א עכ"ל והוא הפלא ופלא שלא הרגיש דשם איירו בידיעה שלאחר מעשה העבירה וכאן איירי בידיעה שבין עבירה לעבירה שהוא מכח ב' שגגות וצע"ג והוא במשנה בכריתות שחייב ב' על ב' שגגות מעבירה אחת ועי"ש שם בגמ' ולגמ' הנ"ל עוררני תלמידי הבח' המופלג משה יהודה נ"י והוא נקודה נפלאה בעיני וצע"ג כעת ואי"ה אבאר דבר זה שהרמב"ם נקט בב' פרקים שידיעות מחלקת השגגות ולקמן בפ"ו הל' ט' נקט אכל כזית חלב וכזית חלב ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על הב' יביא שתי חטאות שהידיעות מחלקות עכ"ל והי' לו לסיים שידיעות מחלקות השגגה וצע"ג ועיין בפ"ט בשפחה חרופה דנקט הפרשה מחלקות ולא סיים השגגות ועוד הרבה דקדוקים ואי"ה אבאר. בא"ד יש לדקדק מתחילה נקט רש"י וז"ל וזה עשה ב' קצירות בהעלם אחד שלא נודע לו בין קצירה לקצירה שחטא עכ"ל נקט תיבת חטא ואח"כ כתב וז"ל סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בינתיים עכ"ל נקט חטאו הוא שם דבר אבל תיבת חטא הוא פעל וצ"ע, ונ"ל הכוונה דבע"כ בשעה שנודע נו שהיום שבת שהוא זדון שבת נודע לו ממילא על שגגת שבת ועיין תוס' ריש כלל גדול שהעירו בזה רק בכל זאת הוה העלם אחד יען שאז יש לו שגגה וסבור שהמלאכה מותרת ולא נודע לו מעון על שגגת שבת ועי"ש היטב תמצית הדבר אעפ"י שנודע לו שחטא בזה במה שסבר מתחילה שהיום חול דהא לו שהוא שבת וכבר יש לו ידיעה על השגגה אבל עכ"פ אין לו ידיעה על חטאו שעדיין סובר שלא פועל און הוה לו שלא פעל און אם אינו היום שבת או שמלאכה מותרת והנה קודם קצירה לא נודע לו כלל שחטא במה שעבד מלאכה דהא סבור שהיום חול ומותר לעשות כל מלאכות שבעולם ובשעה שעושה בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו שחטא בזה שנשכח ממנו מתחילה שהיום שבת ועכ"פ יש היום איסור מלאכות עכ"פ לא נודע לו חטאו כיון שבא עתה שגגה אחרת וסובר שמלאכה מותרת כנלע"ד. ואיידי דאיירי נ"ל ליישב קו' תוס' על רש"י שרש"י כתב לקמן כל עבירות שנכפל כמה פעמים בהעלם אחד אין בו אלא חטאת אחת בלי טעם גרירה א"כ למה צריך כאן לומר קצירה גוררת קצירה והוא קו' עצומה. ונ"ל בוודאי אם אכל ב' פעמים חלב בהעלם אחת אז באמת אין כאן אלא עבירה אחת דיוכל להביא על איזה כזית הקרבן שיוכל להביא על השני ולכפר על כזית הראשון כמו שיוכל להביא על הראשון לכפר השני דבין על הראשון ובין על השני אין כאן אלא חטאת אחד ממילא כיון שהשנים בהעלם אחד אין כאן על השנים אלא חטאת אחד אבל כאן דעל שגגות שבת אין כאן אלא חטאת אחת אפי' על טחינה וקצירה ביחד ועל שגגת מלאכות חייב ב' חטאות ואם הי' שגגת שבת ושגגת מלאכות בהעלם אחד תלי' הדבר בשלומא אם מביא שתים על שגגת מלאכות ופוטר של שגגת שבת באמת אין צריך לטעם גרירה אבל להביא אחת על שגגת שבת ולפטור של שגגת מלאכות וע"כ דאמרי' דשגגת שבת עיקר ושגגת מלאכות טפל וע"כ מטעם גרירה ודוק אבל לקמן דאיירי רש"י אם מביא הקרבן על קצירה של שגגת מלאכות שפוטר של קצירה של שגגת שבת ועל הטחינה של שגגת מלאכות יביא קרבן לפני עצמו אז היטב דיבר רש"י ז"ל שאין בב' קצירות הנ"ל מטעם גרירה דכל ב' עבירות שונות בהעלם אחד אין בו אלא חטאת אחד ודוק. והשאר בקונטרס לא מצאתי כעת ויהי' פה שביתת קולמסי עד אשר ירחיב ד' גבולי בעזה"י:
מחדושי פסחים דף ה' ע"ב (בא בדפוס במחנה חיים מהד"ג סוף חאו"ח): ראיתי ליישב בעזה"י דברי רמב"ן בפי' המכילתא שאין ישראל עובר אלא אם כן החמץ שלו ונשאר ברשותו אבל אם ישראל הפקיד בבית נכרי או שקיבל חמץ נכרי ברשותו אינו עובר והבין הב"י ופר"ח (סימן ת"מ) דה"ה אם הפקיד אצל ישראל חבירו אינו עובר ועיין שג"א (סימן פ"ג), ומקשים א"כ למה נקט הגמ' יכול יקבל פקדונות מן הנכרי הי' להם לומר סתם ויקבל פקדונות דהא אפילו מישראל שרי בלא אחריות דמלא ימצא דרשינן דאסור באחריות וכן המכילתא נקט שמותר לישראל לקבל מן הנכרי ולא נקט רבותא יותר דאפי' אם קיבל מישראל חבירו מותר ג"כ בלא אחריות דאי באחריות אפי' בשל נכרי אסור מלא ימצא וצע"ג. ואקדים דראיתי בצל"ח דף ה' שהקשה למה נקט הגמ' יכול יקבל פקדונות מן הנכרי ושבק גבוה דומיא דרישא דנקט אבל אתה רואה של נכרי ושל גבוה, הי' לו לנקוט כאן יכול יקבל פקדונות מנכרי וגבוה דבוודאי אם מקבל מגזבר חמץ באחריות דאסור כיון שהוא גורם לממון עכ"ד. ונלע"ד דבר חדש בעזה"י דחמץ של גבוה הוא נקרא ממון גבוה וממון גבוה הוא יחשב לאיסור בעצם דהוא איסור שאסור להנות ממנו רק שהקדש הוא הגבאי יכול לעשות מאיסור זה ממון ע"י מכירה או פדיון א"כ הוה כל חמץ של הקדש רק גורם לממון, וראי' לזה מפסחים דף כ"ט דאמרי' דפליגו אם אכל חמץ של הקדש אי מעל או לא תלי' אי גורם לממון כממון דמי, והקשה הפנ"י בשלומא באחריות על חמץ נכרים הוה רק גורם לממון מכח דאילו מיגנב יען דעכ"פ גוף החמץ אינו שלו רק גורם לו דישלם בעבורו ממון אבל בהקדש דרשאי לשהות עד אחר פסח א"כ הוה ממון ממש ולמה נקרא גורם לממון יעו"ש ולפמ"ש ניחא דכל הקדש הוה רק איסור וע"י מכירה ופדיה יבוא לידי ממון א"כ יהי' חפץ של בדק הבית אפי' כל השנה רק גורם לממון, והא דאם אכל חמץ של הקדש בשאר ימות השנה חייב דהא בידו לעשות מהחמץ ממון וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל בפסח די דילפינן מלא ימצא דע"י קבלת אחריות עובר כמו אם יהי' החמץ ממונו ממש דנמצא שבפסח יש לו אחריות עכ"פ על חמץ שהוא ממון ממש לגוי אבל לרבות להיות חייב ג"כ באחריות החפץ שהוא בעצמו רק גורם לממון זה לא ילפינן מן לא ימצא דהלא בכל התורה גורם לאו כממון [אפי' לר"ש דגורם לממון כממון זה דווקא אם אינו בעין אבל כ"ז שאיתא בעיני' לא רק בפסח דכתוב לא ימצא כמבואר ברש"י, ולא כמבואר בצמח צדק סימן ל"א] רק בחמץ חדשה התורה מדכתיב לא ימצא א"כ די אם קבל אחריות על חמץ שהוא ממון של נכרי אבל שיהי' עובר אחריות על חמץ שהוא ג"כ רק גורם לממון זה לא ילפינן דוגמת סברת הר"ן בקבוע יען דקבוע חידוש הוא לא אמרינן קבוע בלא נודע איזה חנות מוכרת בשר נבילה יעו"ש ודו"ק. ולפמ"ש נ"ל דדוקא אחריות על חמץ של גוי נאסר מלא ימצא דהא חמץ הוה ממון של גוי בפסח והוה אחריות גורם לממון ממש אבל בחמץ של ישראל המופקד אצל חבירו הגם שעפ"י התורה מותר להשהות החמץ ברשות ישראל אחר ויהי' חמץ הנ"ל גורם לממון אחר הפסח עכ"פ חמץ של ישראל בפסח אסור בהנאה ואין לו דמים והוה קבלת אחריות דהוא גורם לממון על חמץ שהוא גורם לממון ואינו עובר על ב"י ולא ממועט מלא ימצא שלא יקבל חמץ של חבירו אפילו באחריות והבן. ובזה נסתר מה שחידש הצל"ח בלשון הגאונים שאמרו הנפקד חייב לבערו ולא המפקיד ופי' הוא יען דמפקיד אינו עובר א"כ אין ראוי לקנסו אחר הפסח וכיון שאומרים הרי שלך לפניך ואין ראוי לקנוס המפקיד א"כ יהי' לאחר הפסח מותר החמץ והוה האחריות על הנפקד ועובר עליו, וזה שרמזו יען שמפקיד אינו עובר לכן עובר הנפקד יעו"ש, ולפי מה שחדשתי זה אי אפשר דאחריות הנפקד הוה גורם לגורם דחמץ המפקיד הוה גורם לממון שיהי' מותר אחר הפסח וקבלת אחריות הוה גורם לגורם ודו"ק. וא"כ נשאר קו' הצל"ח מאי מקשה הגמ' למ"ד גורם לממון כממון לא ימצא ל"ל דלמא על חמץ ישראל דנפסק האחריות בשעה שבא זמן איסור וחידש גזה"כ שיעבור מלא ימצא, ותי' הצל"ח דהחכים רש"י לכתוב ר"ש קאמר גורם לממון כממון וא"כ כל חמץ הוה גורם לממון יעו"ש, ולפמ"ש דזה הוה גורם דגורם נשאר קו' הצל"ח דלמא חידשה התורה בלא ימצא דיהי' אסור גורם דגורם אשר לא נשמע לר"ש וחידשה התורה גזה"כ, אך הגמרא תי' דהי' בסברא דכל זמן שלא הוזק אז בכל התורה לא הוה גורם לממון כזה שחמץ בעין ומהכ"ת לחדש עוד דגורם דגורם יהי' כממון והבן. רק לפ"ז קשה מאי הק' הגמרא הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה נימא דכולם איירי, באחריות רק רישא איירי בשל ישראל דהוה גורם דגורם וסיפא איירי בשל נכרי וצע"ג. ונ"ל דלכאורה קשה א"כ מאי פריך הגמרא כלפי לייא ולא משני דסד"א נכרי שכיבשתו דהוה ממונו כממונך א"כ יהי' מותר כמו שמותר לקבל חמץ של ישראל קמ"ל דלא יראה דהגם דהוה כממון של ישראל אעפ"כ נשאר ג"כ ממון של גוי והוה קבלת אחריות גורם לממון ולא גורם דגורם ומדשני רבא ארישא קאי ע"כ ידע דאחרים ברישא היינו של גוי ולא של ישראל ומיושב למה מסדר הגמרא מתחילה הקו' על אמר מר אין לי אלא נכרי שכיבשתו ואח"כ מסדר אמרת יכול יטמין דבלא"ה הי' משני אחרים היינו ישראל ולעולם שניהם באחריות אבל מדשני רבא ארישא קאי ע"כ דרישא איירי בשל גוי ודו"ק (ועי' צל"ח שם ד"ה ומעתה):