שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן פג
שאלה מעשה אירע שהיו ד' בעלי בתים שותפין בעסק משא ומתן שלקחו כמה מאות צענטנר קנאפערן והמעות אשר הצריכו לזה לקחו בהלואה רק המלוה ביקש מג' שותפי' השטר חוב ולא רצה בחתימת הרביעי וכאשר ראו השלשה שותפי' שהרביעי נהנה ע"י שהמה ערבי' והסחורה התחילה להתייקר דחקו את הרביעי על המעות שידעו שלא יוכל ליתן אם לא ימכור הסחורה ואז יסתלק מן השותפות אז בחר באחד מהם ומכר לו חלקו ע"מ שלא ימכור חלק שלו אשר קונה מאתו לכלל השותפות אשר דחקו אותו על המעות והוא עבר התנאי ומכר חלק של רביעי אשר קנה להשותפות ואח"כ נתיקר השער של הקנאפערן ובא המוכר וטען שהלוקח עבר על התנאי והמכירה בטילה ומבקש להחזיר דמי המקח וליקח חלקו בהשותפות והשותפי' טענו שעושה זאת בעבור שנתיקר השער שבשוק ואם אין לו ללוקח כח למכור להם א"כ חוזר המקח שלהם וישאר לשותף הנ"ל חצי סחורה אבל הוא מה מבקש הלא לו ממנ"פ אין תביעה ובא המשפט לפני לדעת דת תורתינו הקדושה הדין עם מי:
תשובה דבר זה תלי' באשלי רברבי שורשו פתוח עלי מים רבים אשר יזכו ממעין ראשוני' ואשר יתן ה' בפי אשמור לדבר:
לכאורה הדין ברור בתשו' הרא"ש כלל פ"א שאם אב נתן ממונו לשני בניו והתנה שלא יוכל א' למכור מנכסיו עד שיהי' הקטן בן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהגיע הקטן לשנת עשרי' ופסק הרא"ש דאח הקטן נוטל חצי חלק של הגדול דכיון דעבר ומכר נתבטלה המתנה וחזר חלקו לאביו ונפל לשניהם בירושה ויחלוקו דאי אפשר לומר יען שהתנה האב שלא יוכל א' למכור א"כ המכירה אינה מכירה ונשאר המתנה קיימת אצל בן הגדול זה אי אפשר דאם המתנה טוב א"כ יוכל לעשות בשלו מה שירצה וע"כ הוי התנאי שאם ימכור יהי' המתנה בטלה וחזרו הנכסי' לאחיו והגם שלשון התנאי הוי שלא יוכל למכור הוי הפי' כמו לא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך או לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך יעו"ש הובא להלכה פסוקה בלי חולק בטוש"ע ח"מ סי' רמ"א סעיף י"א וא"כ ק"ו בנידן דידן שהתנה בפי' ע"מ שלא ימכור חלק הנ"ל לשני שותפי' וכיון שעבר התנאי ומכר לשותפי' הנ"ל א"כ בטל המכר וחזרו קנאפערן הנ"ל למוכר והוא פשוט:
אמנם מצאתי למ"ל בפ"ג הל' ו' שהביא שהרה"מ בפ"ח מגירושין כ' ג"כ כתשובת הרא"ש הנ"ל אבל מתוס' גיטין דף פ"ג ע"א בד"ה ועמדה לא משמע כן שכתבו אם התנה הבעל ע"מ שלא תנשאי לפלוני ועברה ונשאת לו אין הגט בטל דאין הקדושי' חלין משום איסור אשת איש ולא משכחת רק אם נשאת לו אחר מיתת המגרש שאז חלין הקדושי' והגט בטל למפרע ובנים ממזרים מבעל השני יעו"ש וא"כ משמע דתוס' סובר דלא די אם נשאת בדרך נשואין א"כ ה"ה במכר אין המכירה חל והמתנה קיימת והניח הדבר בצריך תלמוד וא"כ נידן שאלתינו בספק דיכול המוחזק לומר קים לי כתוס' וצע"ג:
וחפשתי באוצרן של אחרונים ומצאתי באבני מלואים סי' קמ"ג סעיף ט"ז שחידש דבר דבאמת הר"ן בפ' המגרש חידש דבר דלעולם דאיירי דבעל ראשון אשר גירשה חי ונחשב כאלו אמר אם תנשא לפלוני תהי' אשת איש עד שעת קידושין וגם אחר הקדושי' תהי' אשת איש רק על רגע הקדושי' תהי' מגורשת כדי שתעבור על התנאי יעו"ש רק באישו' פליג תוס' ורמב"ן דסברי דאי אפשר לגט לחול רק על שעה אחת או משום דפסקה פסקה אבל בממון דאפשר במכירה על שעה אחת א"כ פועל התנאי שתהי' המתנ' רק על שעת מכירה ואח"כ חוזר המקח ובא החפץ לבעל הנותן דהא עבר המקבל על התנאי ומשו"ה נפסק בש"ע ח"מ דלא כתוס' ורמב"ן הנ"ל דפח"ח וא"כ בנידן שאלתינו חזר המקח למוכר וק"ל:
וטרם אענה ונבאר שלדעתי גם הר"ן מודה לתוס' שמתנ' קיימת ורק באישות חידש הר"ן סברתו דחל הגט על שעה אחת אבל במקח וממכר מודה הר"ן דאי אפשר לומר שחל על שעה אחת אבוא בעזה"י לבאר דעת הר"ן אשר נתקשה בו האבני מלואי' מאוד כי רבו הקו' עליו וגם חסר לפום רהיטא תבלין הסברא ומלח הדעת אבל באמת כנים דבריו ואעתיקם הנה אחר שהביא חי' התוס' ותי' רמב"ן כתב שם וז"ל ולי נראה כיון שאי אפשר להגט להתבטל אלא מחמת חלות הנשואין ע"כ הנשואין חיילין שאין לך דבר שמעכב אותן מלחול שהרי מגורשת גמורה היא [אצל כל אדם אלא שהתנה עלי' בתנאי בעלמא] והרי הוא כאלו אמר לה הרי את מותר' לכל אדם ולהנשא לכל מי שתרצי אלא שאם תנשאי לפלוני הרי את אשתי [עד שעת נשואין ומשעת נישואין ואילך אלא שבשעה נשואין אי את אשתי] ואע"ג דמסקי' לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה ה"מ היכי דיום אחד פסקה לגמרי אבל הכא לא פסק אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחול עכ"ל ורבו בו הקו' והפליאות ואסדרם אחת לאחת:
א הקשה הגאון בהגה"ת אבני מלואים סי' קמ"ג איך אפשר לקדושי שני לחול לזמן היינו רק בשעת קדושין דהא אח"כ חזרה לאישו' הא אנן פסקי' דאין קדושין לזמן כמבואר בר"ן נדרים דף כ"ט וצע"ג:
ב הקשה באבני מלואים קדושי שני במאי פקעו ומכח זה חידש דצריכה גט משני יעו"ש והוא פלא ומאי יהי' אם לא ירצה לגרש הכי לא תהי' אשת איש מראשון הא לא גירש רק על זמן הנשואין ואח"כ תהי' אשתו כבראשונה ואם נאמר דצריכה גט גם מהשני א"כ משכחת אשת שני מתים ופלא שהג"ה מחולק עליו מסברא דלא צריכה גט שלא עמד בזה וצע"ג:
ג הקשה בהג"ה שם הלא לר"ע מהני חוץ אפ"ה מודה דאמרי' כיון דלא שרי אותה לעולם למאן דמתיר אותה כמבואר בדברי רבא מכ"ש לדידן דפסקי' דחוץ לא מהני דודאי לא מהני מה שמתיר אותה רק על שעת קדושין וצע"ג: (ד) עוד הקשה באבני מלואי' שם הלא לדברי הר"ן היא ראוי' להתקדש בע"מ שלא תנשאי לכ"ע דהא אפילו מאותו פלוני תפסו בה קדושין ומכ"ש משאר בני אדם וא"כ איך אמרו בריש הסוגי' דלא דמי ע"מ דשייר בגט לשאר תנאי דעלמא דלא שייר בגט וקשה הא גם בלא תנשאי לא שייר בגט דיכולה לקבל קדושין אפי' מאותו פלוני לפי דברי ר"ן וא"כ קשה מאי שנא משאר תנאי דעלמא וצע"ג:
ה עוד פלא להבין סברת הר"ן במאי דמחלק הך דין מדברי גמ' דאמרי' כיון דפסקה פסקה דכאן לא פסק לגמרי מאי הוי דלא פסק כאן לגמרי והבין האבני מלואים דשם פסק האישות על אותו יום לגבי כ"ע אבל כאן לא התירה אלא לנשואי פלוני ולא הוי הפסק לגמרי אלא א"כ הקשה הא אין לך שיור גדול מזה שלא התירה אלא לגבי הך פלוני [ועיי' בהג"ה שנתקשה בהבנת אבני מלואי' בדברי ר"ן ולפמ"ש יובנו דבריו שהבין מלשון הר"ן דלא פסק לגמרי היינו שלא הותרה רק לגבי פלוני ולא נפסק האישו' לגמרי דנימא כיון דפסקה פסקה]:
ונלע"ד בעזה"י לבאר דברי הר"ן דלכאורה פלא בעיני באיכות שקדוש' ראשונה נתמעט מקדושה שני' שמתחזק כמו כאן הגם שאישו' של אשה נקרא' קדושת הגוף עכ"פ אישו' הראשון נתמעט ונתחלש ע"י ספר כריתות אשר מתיר הקדושה רק כשאר שארית קדושה לגבי איש אחד והשני שמקדש את האשה הוא התפיס בה קדושה מחדש לגבי כ"ע וחפץ בכל האישות אז בודאי קדושת הגוף של השני מוציאה מקדושה ראשונה וזה לא נקרא בכדי אלא קדושה נפקע בעבור קדושה ודו"ק:
ואין להשיב מדברי ר"ן נדרים דף כ"ט ע"ב ד"ה אמר דחידש בפי' הגמ' אפי' אמר מתחילה לאחר שלושים יום עולה ועד ל' יום שלמי' אעפ"כ לא פקעה קדוש' שלמי' הגם שקדושת עולה חמורה ואעפ"כ לא פקעה אלמא שגם אם יופקע אצל קדושה אחרת אפילו אותו קדושה חמורה נקרא שאין קדושה ראשונה פקעה בכדי וצ"ע לכאורה:
דאחר העיון לק"מ דכיון דאיש זה עומד ורוצה להקדיש קדושת שלמים וגם קדושת עולה א"כ הוא בא לקרב שניהם הן קדושת שלמי' והן קדושת עולה אז שייך מאי אולמא דנימא קדושה ראשונה פקעה בעבור השני' הא למה זה דומה כמו דלא אמרי' פקעו קדושי דראובן אם קדשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם שחידש התוס' דלא שייך פקעו קדושי דראובן וגמרו קדושי שמעון יען דשניהם לקרובה קאתו יעו"ש בדף פ"ב בתוס' ד"ה כגון וא"כ כ"ש וק"ו אם איש אחד בא לקרב השני קדושות דלא נימא פקע קדושה ראשונה בעבור השני' אבל קדוש' אחר גט שייך קדושה מוציא לשארי' קדושה:
נהפוך הוא מדברי ר"ן משמע ראי' למה שחדשתי שקדוש' מפקעת קדושה ולא נקרא קדושה פקעה בכדי שכתב וז"ל ולא תימא ה"מ היכא דאמר שור זה שלמים כל ל' יום דבכגון זה קדושת שלמי' מתפשטת והולכת שאין לה מונע אלא אפי' כשהתפיס בו לאחר מכן קדוש' עולה סד"א חיילא דכי האי גונא לא מקרי פקעה בכדי דאדרבה קדוש' בתרא מעלי' טפי והוי מן קדושה קלה לחמורה עכ"ל הרי שהעיר הר"ן דמה שנפקע בעבור קדושה אחרת לא נפקע בכדי מקרי רק באמת אינו כן יען שהאיש מקרב השני קדושות אבל בקדושין אחר גט נשאר סברת הר"ן לזה העיר ת"ח אחד ונכון הוא:
והנה לכאורה פלא בגמ' דאיבעי אם אמר היום אי את אשתי (ולמחר את אשתי) אם מהני בין לר"א ובין לרבנן בתר דאיבעי' הדר פשטא כיון דפסקה פסקה ופי' רש"י ותוס' דמגורשת לעולם יעו"ש וקשה דילמא נימא בהיפך כיון דלא מהניא להיו' למחר אשתו א"כ לא חל הגט כלל ומנ"ל לומר להקל א דהיא מגורשת לעולם ועי' ברמב"ם שפי' באמת כן אבל א לר"א דמתיר בחוץ אבל מודה דאח"כ שרי דפקעי קדושי' ראשונים וגמרו קדושין שניים והוא הטעם דסובר נתרוקן דאל"כ איך יהי' מהני חוץ בגט הא אי אפשר לבעל שני לבעול אותה דהא משתמש בצד אישות שבה וכן הביא הגאון ר' ענזיל ז"ל בהג"ה סי' קל"ז סמוכי' מדברי תשובת הרא"ש כלל מ"ה יעו"ש אבל עכ"פ זה דוקא אחר הקדושין שכבר היא אשה של השני אז נתרוקן לו חלק הנשאר אבל בודאי בשעת קדושין לא הי' חלק הנ"ל נכלל בקדושין כי אין קדושין רק שהיא עושה עצמה כהפקר לגבי האיש עיי' נדרים דף כ"ט וכאן הי' חלק אישות אשר לא היתה יכולה לעשות עצמה כהפקר לגבי בעל שני אלא בודאי לא היה בכלל קדושין רק אח"כ נתרוקן לו כאשר בארתי במקו"א באריכות וקשה ג"כ הא חלק אישות הנ"ל לא הי' בכלל גט הראשון וא"כ קדושה ראשונ' במאי פקעה איך נפסק אישו' בלא גנו וצע"ג: אך ברורי דמילתא כך הוא חכז"ל אמרו בנדרים דף כ"ט קדושת הגוף לא פקעה בכדי הכוונ' אם יש כאן חפץ אשר נכנס בקדושה וראוי להיות בקדושה הנ"ל זמן ארוך רק האיש אשר פועל הקדושה חפץ שהקדושה יהי' רק לזמן קצר ואח"כ יצא מקדושה לחולין אז אמרי' אין הקדושה נפקעת על לא דבר שזה מורה תיבת בכדי אבל בודאי שקדושה נפקעת בעבור קדושה אחרת אשר חזקה ממנו לפי' רש"י ותוס' קשה מנ"ל לפשוט דמגורשת לעולם וצריך ביאור רחובות:
ונראה לבאר בעזה"י דמדבעי רבא לר"נ אם יוכל איש לגרש על יום אחד משמע דיש צד בעולם שיופסק האישות על יום אחד ואח"כ יחזור האישות למקומו דהא בעבור זה כותבי' בגט מיומא דנן ולעלם לאפוקי דלא נימא שגירש על יום א' וא"כ איך ברגע אחת נתהפכו כל העשתונות דבתר דאיבעי הדר פשטה כיון דפסקה פסקה לגמרי ועיי' בתוס' ד"ה כיון שלא הי' מסיים או דילמא לא שנא יען דהבין כיון דפסקה פסקה יעו"ש וא"כ צריך להבין למה הוא סברא חיצונה כך:
אבל האמת יורה דרכו דתורה אמרה ויצאה והיתה שאין גירושי' אם לא יפעל הגט כח שתהי' ראוי' לקבלת קדושין מאיש אחר ואם ימצא מי שמגרש אשתו ולא יכולה לקבל קדושי' אז לא הוי גו כלל וא"כ אי הוי הדין דמי שאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שיוצאת למחר בלא גט עיי' נדרי' דף כ"ט א"כ משכחת קדושי' לזמן אז השכל מחייב שגם יוכל הבעל לגרש אשתו ואומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דהא יכולה להיות לאיש אחר לקדושי לזמן על אותו יום אבל אם באומר לאשתו היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא יצאה בלא גנו דקדושת הגוף לא פקעה בכדי א"כ לא משכחת באשה הנ"ל קדושי' לזמן וא"כ ממילא לא יוכל גם לגרש על יום אחד ולומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דהא לא משכח' לה קדושין על יום אחד דאין קדושת הגוף פקע בכדי ועל קדושי' עולמית לא גרשה וכי תימא שבעל שני יגרשנה באותו יום זה אינו דכיון דקדושת הגוף לא פקעה בכדי א"כ צריך הבעל הראשון לגרש אותה שתהי' ראוי' להויי' לבעל שני לעולם ומכח הגט לא יכולה לקבל קדושין להויית עולם ואין כאן קדושין כלל והבן זה: [ודע דעלה בדעתי דבלא"ה ניחא דאם אין אשה יוצאה בלא גנו א"כ לא משכחת אצלה הוייה דאי אפשר לומר עכ"פ יש בה הויי' שיתן לה בעל שני גט דאז תהי' אסורה לבעל ראשון דכתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתו' או כי ימות איש האחרון לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה בשלומא אי קדושת הגוף היינו אישות פקעה בכדי אז לא קשה איך מסופק רבא דמהני היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וקשה הא כתיב ויצא' והיתה שתהי' ראוי' לבעל שני וכאן אי אפשר דא"כ איך תהי' למחר אשתו וצע"ג זה לק"מ דתורה אמרה דוקא אי הי' לבעל השני קנין עולמית אשר צריכה ממנו ספר כריתו' או שמיתתו יתיר אותה לבעל הראשון אז יש איסור לשוב לקחתה אבל כיון דקדושת הגוף פקעה בכדי ואפי' בעל שני יהי' חי וגם לא יתן לה ספר כריתות פקעו קדושיו אז אין איסור לבעל הראשון לשוב לקחתה אבל אי קדושת הגוף לא פקעה בכדי ובעל שני צריך ליתן לה גט אז בודאי אסורה אח"כ לבעל ראשון ואיך תקבל קדושי' הא לא תהי' ראוי' להיו' למחר אשתו ודו"ק:
אך התבוננתי דא"כ יהי' הפלא ופלא איך הבין האב"מל דלשיטת הר"ן צריכה גט מאותו פלוני דקדושיו חלין רק אחר הקדושי' חזרה להיות אשתו וקשה הא הוי מחזיר גרושתו וא"כ איך נימא שכוונת המגרש הי' שקודם מעשה הקדושין ואחרי הקדושין מפלוני תהי' אשתו הא הוי מחזיר גרושתו אלא ודאי זה שיבוש דתורה אסרה לבעל הראשון שלא ישוב לקחתה היינו אם גירש לעולם וצריך קדושי' מחדש שיקדש אותה מחדש זה אסרה תורה אבל כאן היא חזרה מאלי' דאשתו היא מלקוחי' ראשונים שעשה בה ולא צריך ליקח אותה שיעבור על לא ישוב לקחתה ודו"ק]:
ולפ"ז קשה איך פשט רבא מסברא כיון דפסקה פסקה והוי מגורשת נהפוך הוא דהא רבא לשיטתו דהשיב על אביי בנדרים דף כ"ט אשר סובר דאישות פקע בכדי והוא סובר דאישות הוי קדושת הגוף דלא פקע בכדי ואם אמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אינה יוצאה בלא גט יעו"ש וא"כ לא משכחת קדושין לזמן וממילא לא משכחת גירושין לזמן כמו שבארתי וא"כ מסתבר לומר דלא התירה לאיש אחר ואינה מגורשת וצע"ג:
אמנם לק"מ דבאמת אם הבעל התנה בתנאי ואמר היום אי את אשתי ע"מ שלמחר את אשתי אז הי' בסברא כיון שאי אפשר להיות למחר אשתו ממילא גם היום אינה מגורשת [וכאן לא שייך לומר כל תנאי שאי אפשר לקיים בסופו אם התנה עליו מתחילתו אינו תנאי וא"כ היא מגורשת לעולם זה טעות דהוא לא גירש אלא על יום אחד ואין כאן תנאי אשר צריכה היא לקיים הך ע"מ לא הוי אלא גילוי דעת שגטו רק על יום אחד ואח"כ תהי' ממילא אשתו זה הוא גירושין שלו ואם זה אי אפשר ממילא לא גירש כלל ולא דמי לשאר תנאי' שהוי דבר חוץ ממנו] אבל כאן שאמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי א"כ לא גילה דעתו שרק ע"מ כן גירש אלא שאומר מגרש אני שהיום אי את אשתי ואני חפץ שלמחר את אשתי וא"כ כיון דגירושי' של היום אינם קשורי' באישו' דלמחר א"כ מסתבר שגירושין חלין ולא מפסיק כיון דלא התנה בע"מ אמרי' כיון דפסקה פסקה ודו"ק:
ומעתה אומר אני דין חדש דאם אמר היום אי את אשתי ע"מ שלמחר את אשתי אז באמת מהני גירושי' לזמן וגם תוכל לקבל קדושי' לזמן וככלו' היום חזרה ממילא לאישות הראשון דכבר בארתי למעלה סברת ר"א דנתרוקן הוי דקדושה שנייה היינו אישות השני מפקיע קדושה הראשונה היינו אישות הראשון זה לא נקרא פקעה בכדי וא"כ לכאורה קשה למה לא נימא אם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דמגורשת על יום זה וכ"ת מי יפקיע אישות השני אם תקבל קדושין דקדושת הגוף לא פקע בכדי וא"כ לא הוי ויצאה והיתה זה לק"מ דהא חזר אישות של בעל הראשון ונפקע אישות בעבור אישות ולא הוי בכדי וצע"ג:
רק אחר עיון לק"מ דהא בעל ראשון בא לקרב ובעל שני בא לקרב דשניהם חפצים באישות האשה אז בשניהם בקדושי' ולקרובי באו לא אמרי' פקעו זה בעבור זה כמו שכתב בתוס' וא"כ מאי אולמא אישות דראשון מאישו' דשני ואמרי' כיון שהתחיל אישות השני היום שוב לא פסק ודו"ק:
וכל זה נכון אם לא אמר ע"מ א"כ הוי הדין אם נאמר דלא פקעו קדושי שני היא מגורשת לעולם מן הראשון אז באמת אמרי' כן דמאי אולמא אישות דראשון מאישות דשני דהתחיל אבל אם אמר ע"מ שלמחר את אשתי א"כ יה' הדין דאם נאמר דלא פקעו קדושי שני אחר כי פנה היום אז לא חלו קדושיו כלל דהא הראשון אמר ע"מ וא"כ ע"כ יש כאן יתר שאת ויתר כח לקדושי ראשון אז באמת פקעו קדושי שני בעבור קדושי ראשון ויש קדושין לזמן דקדושה מפקיע קדושה ממילא יש גירושי' לזמן דהא משכחת הוויי' לשני והדרי' לסברא דיש גירושי' לזמן דהא הבעל מגרש רק לרצונו וא"כ אם אמר ע"מ שלמחר את אשתי היום אי את אשתי אמרי' באמת דמהני גירושין לזמן והבן זה כי עמוק מאוד וישר בעזה"י:
היוצא מכל מה שכתבתי (א) דקדושה לא פקעה בכדי אבל אם קדושה אחרת אשר יש לה מעלה אז קדושה מוציא קדושה ולכן פעל קדושה שניי' היינו אישות השני להתיר החוץ וה"מ אם הראשון ריחק האישות והשני קירב האישות אבל אם השתי קדושות עומדי' במדרגה אחת לקירוב כגון בשני קדושי' אז אין קדושה מוציא מקדושה (ב) גט לזמן תליי' אי יש קדושי' לזמן אם משכחת הויי' לזמן אז מהני גט לזמן אבל אי לא משכחת קדושי' לזמן לא משכחת באשה הנ"ל גט לזמן דכתיב ויצאה והיתה (ג) אם אמר היום אי את אשתי ע"מ שלמחר את אשתי שאז הוי הדין אם לא יהי' קדושי' לזמן לא יתחיל הגט כלל וא"כ יש ע"כ כח חזק לאישות הראשון לבטל לגמרי אישו' השני אז באמת יש קדושי' לזמן ומהני גט לזמן אבל אם לא אמר ע"מ אז אם נאמר דקדושי שני לא יופסקו אז ע"כ נפסקו קדושי הראשון אז באמת אמרי' כן מאי אולמא קדושי דראשון להפקיע קדושי שני ואמרי' כיון דפסקו קדושי דראשון פסקו לגמרי ודו"ק:
ובזה מיושב כל הקו' קו' (א) לק"מ אמת קדושי' לא הוין לזמן דקדושי' לא פקעו בכדי אבל כאן אישות דבעל ראשון מפקיעי' אישות דבעל השני דכיון דאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הוי כאלו אמר היום אי את אשתי ע"מ דמחר את אשתי ודו"ק. קו' (ב) לק"מ קדושי שני במאי פקעו דכאן דיש כח לאישות הראשון אז קדושה מוציא מידי קדושה דרק בכדי לא פקע קדושה אבל דקדושה ראשונה היינו אישות ראשון מפקיע אישות השני יען דאמר ע"מ ויש כח לאישות הראשון על אישות השני ודוק קו' (ג) לק"מ דר"א מודה דהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי גרע מחיץ היינו אם לא אמר ע"מ אבל כאן באומר ע"מ אז קדושה מוציא מידי קדושה והוי גט גמור על אותו רגע. קו' (ד) לק"מ איך אמרו בע"מ שלא תנשאי דהוי שיור בגט יען דכל הסברא דמהני אם אמר ע"מ הוא יען דאי לא פקעה לא הוי קדושי' כלל לגבי אותו פלוני א"כ נגלה דשייר בקדושין והיינו שייר בגט ודו"ק קו' (ה) לק"מ מאי הבדל יש בין שם בגמ' דנקרא פסק לגמרי וכאן נקרא לא פסק לגמרי ולפמ"ש נכון שם דלא אמר על מנת רק שרצונו שהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דגירושי' דהיום לא קשורי' באישות דלמחר אם כן נפסק היום אישות לגמרי וכיון דאיפסק נפסק אבל כאן לא פסק לגמרי דהא קשור גירושי' דהיום באישות דלמחר דהא אמר ע"מ והוי רק גירושי' לזמן ואיך נאמר איפסק איפסק לגמרי והבן כי נכון ואקוה שמקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו:
ולכאורה פלא בעיני על הר"ן הנ"ל איך נימא דגט חל רק על אותו שעה דנעשו נשואי פלוני דילמא אדעתא דהכי לא קבלה גט רק על גירושין עולמי' אך זה שיבוש גדול מאוד הכי בעינן דעת אשה בגט הלא הבעל מגרש בע"כ שלא ברצונה א"כ הכל תלי' איך ברצונו לגרש ואמרי' דבכח ע"מ שלא תנשאי לפלוני הוי כאלו פירש שמגרש בע"כ רק על שעת נשואין כמובן ופשוט אך עדיין קשה נימא איש פלוני המקדש אותה לא קידש אותה אלא שתהי' אשתו עולמי' ולא שתהי' אשתו שעה אחת וא"כ בטלו הקדושין למפרע ולא עברה על התנאי כלל אך גם זה טעו' דכל איש מקדש אשה אינו מתנה שתהא קדושה עולמית שעיקר הקדושי' הוי שאוסר אותה על כולי עלמא כהקדש וממילא כמו באיסור הקדש כל זמן שיוכל להיות קודש נמשכה הקדושה הוא הדין כל זמן שיוכל להיות קדושת האישות נמשך קדושת האישות וכאן שאי אפשר להיות נמשך קדושה של אישות רק על זמן אם כן ממילא נתבטל אח"כ איסור קדוש' של בעל שני ואיך יאמר אדעתא דהכי לא קידש וגם אין הבדל בין קדושין לזמן ובין קדושין לעולם אין קדושין אלא בפרוטה והכל שוה אם לשעה או לעולם [ומכ"ש אם ידע מתנא של בעל ראשון שהתנה בגט ע"מ שלא תנשא לו א"כ ידע שקדושיו אינם רק לשעה] ועוד הלא גם קדושיו הוין לעולם רק אישות דראשון מפקיע אישות של השני ונפקע קדושה בעבור קדושה אבל קדושין של בעל שני הוין ג"כ לעולם בכח עצמן לולי שקדושה אחרת מפקיע אותם ודו"ק:
אמנם במי שנותן מתנה לחבירו ומתנה עמו בתנאי ע"מ שלא למכור איך נימא אם עבר ומכר הוי רק מתנה על אותו שעה שמכר אבל על מקודם ואח"כ הי' של נותן זה אי אפשר מכמה טעמים (א) מי נימא שמקבל מתנה הי' מרוצה ליקח קנין שעה דילמא כיון שלא מהני מתנה לעולם בקנין שעה לא חפץ כלל והלא בקנין צריך דעת קונה כמו דעת מקנה ומי פתי יחפוץ בקנין שעה הנ"ל הלא ע"י כן נקרא שעבר על התנאי ויפסיד הקנין עולם וכ"ת הלא קיבל בשעת המתנה החפץ על תנאי זה והי' מרוצה לתנאי א"כ קיבל עליו הקנין שעה זה שיבוש גדול אז קיבל המתנה שחישב לשמור התנאי אבל עכ"פ בשעה שעובר התנאי ונימא שמקבל עכשיו קנין שעה מי פתי יעשה זאת הלא מי שאמר שיקבל קנין שעה יוכל לחזור מדבורו ודו"ק. (ב) במכר נימא האיש הקונה את החפץ לא רצה לקנות רק קנין עולם ולא קנין שעה שמי פתי יקנה קנין שעה אם הוא קונה קנין עולם והלא הדמי' מודיעי' אם הלך לקנות קנין שעה או קנין עולמית וגם בכל קנין יאמר בפי' אם קונה קנין שעה או קנין עולם ובודאי הקונה חפץ לקנין עולם לא רצה לקנות קנין שעה וא"כ נתבטל הקנין ולא עבר המוכר תנאו ודו"ק. (ג) בקדושי' קדושי יום אחד או קדושי עולמי' שווי' בשם אשה איש אבל בקנין קנין עולמי' הוי קנין הגוף וקנין שעה הוי קנין פירו' א"כ קנין שעה נגד קנין עולמית הוי קנין אחר ודו"ק. (ד) בשלומא בקדושין שייך קדושה מפקיע מיד קדושה אבל בקנין לא שייך שקנין של הנותן מפקיע קנין עולמית של המוכר הכי שמענו שקנין ממון מפקיע קנין ממון של איש אחר ודו"ק: ומעתה לא אוכל לירד לדעת אבני מלואי' בסי' ק"מג סעיף ט"ז שכתב שלכך לא חשש הש"ע בח"מ לדעת תוס' בגיטין יען דרק באישות חולק תוס' דליכא כריתו' לזמן אז אמרי' דאם נשאה בחיי בעל ראשון לא מהני הקדושי' ולא נתבטל הגט אבל בממון דיש מכירה לזמן גם תוס' מודה לדעת הר"ן דאמרי' דהוי מתנה על שעה של מכירה כדי שיעבור על תנאי יעו"ש ולפמ"ש נ"ל בהיפך בגט שהוא בע"כ וגם מקדש לזמן או לעולם שוה אז שייך דהוי גירושי' לשעה אבל במקבל מתנה דתלי' ברצונו אם רוצה בקנין שעה וגם תלי' בדעת הקונה אם יחפוץ קנין שעה אז לכ"ע לא שייך לומר דהוי קנין לשעה שיעבור על תנאי:
ודע דמלבד מה שהשגתי על אב"מל יש לי עוד פליאה עליו דלכאורה השתוממתי על הר"ן דחידש דע"מ שלא תנשאי לפלוני הוי כאלו אמר אם תנשאי לפלוני תהי' אשתי עד שעת נשואין ואחר הנשואין אלא שבשעת נשואין אי את אשתי והקשתי הלא אז אין כאן גט ומאין תתגרש אלא דלק"מ דאיירי דהגט קיים ועדיין הוא ברשות' והר"ן לשיטתו אזיל בפ' הזורק במשנה כנסי שטר חוב שביאר שם כיון שהי' נתינ' מיד בעל ליד אשה אפי' לא הי' אז לשם גירושין רק לשם פקדון ואח"כ אמר הר"ז גיטך מגורשת היא דעכ"פ נעשה נתינה מידו לידה הגם שלא הוי בשעת כריתו' יעו"ש וא"כ אם הגט קיים בשעת נשואין לפלוני הוי גנו מעלי' דהא נעשה נתינה מידו לידה וק"ו הוא כאן דהא נותן מתחילה לגירושי' אם לא תנשאי לפלוני ודו"ק וראה פלא שאבני מלואים בסעיף ט"ז כשהביא תי' הר"ן כתב בשמו וז"ל והתנאי הי' כל שתהי' נשאת לפלוני לא יהי' גט חל כלל לא להבא ולא למפרע רק בעת נשואי פלוני יהי' הגט קיים וחל עכ"ל הרי שלב חכם השכיל פיו והוסיף מן דילי' תיבות יהי' הגט קיים נראה עין בעין שהרגיש איך תהי' אז מגורשת אם אין כאן גט ע"ז הוסיף יהי' הגט קיים והבן:
וא"כ פלא הלא בקנין ג"כ משוך פרה ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא קנה דאזלה משיכה ואם יהי' רק מתנה בשעת מכירה שעובר על תנאי איך יקנה אז אם קנה החפץ באחד מהקנינים אשר ספו תמו מיד אחר המעשה וצע"ג על גאון כמותו אך זה עכ"פ לתרץ דנימא יהי' קנין שעה משעת מתנה עד שעת מכיר' לעבור על תנאי ויצדקו דברי ש"ע אבל לפי השגות שבארתי למעלה לא מהני כלל סברת הר"ן ודו"ק:
והנלע"ד ליישב למה לא חשש הש"ע בח"מ על דעת תוס' גיטין הנ"ל והוא דרא"ש שם בתשובה ביאר שאי אפשר להתנו' שלא יוכל למכור ואם ימכור יהי' המכיר' בטל ומתנה קיימת דזה אי אפשר אם יהי' המתנה קיימת א"כ יוכל אדם לעשות בשלו מה שלבו חפץ א"כ אפי' כתיב שלא יוכל למכור ע"כ רק הכוונה אם יעשה מעשה מכירה תהי' המתנה בטלה יעו"ש א"כ נלמד דע"כ מי שמתנה תנאי במתנה צריך לעשות אופן דמתנה תהי' בטילה דלולי כן התנאי בטל כמובן:
אך מי יכחיש שדעת נותן חפץ שתהי' מתנה קיימת רק שמקבל מתנה לא יעבור התנאי וא"כ מסתבר דלא יהי' כוונתו אם ירצה לעבור תנאי הגם שבאמת לא יהי' העברת תנאי תהי' המתנה בטלה רק כוונתו אם יהי' באמת עברת התנאי אז תהי' המתנ' בטלה רק שם במכיר' לא יבא לעולם זמן אשר יהי' משכחת באמת עבירת התנאי דכל זמן שימכור קודם עשרי' שנה אשר התנה שלא ימכור הנכסי' יהי' תמיד המכירה בטילה דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו וע"כ צריכי' אנו לומר דכוונת הנותן הי' רק אם ירצה לעבור התנאי תהי' המתנה בטילה אבל בגט אם אמר הר"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני לעולם א"כ משכחת באמת עבירת התנאי אשר יהי' מועלי' קדושי' שלו כגון שתנשא לו אחרי מות בעלה הראשון שאז אין אישו' מפסיק ומהני קדושין של פלוני א"כ מהכ"ת לומר שאם קבלה קדושין מפלוני גם בחייו יהי' הגט בטל הלא נוכל לומר בהיפך הבעל הקפיד אם יהי' באמת עבירת התנאי דהא משכחת העברת התנאי אחר מיתתו ותוס' בא רק לפרש פי' הגמ' והבן [ומה שהביא התוס' ראי' מתוספתא הגם ששם לא משכחת לעולם העברת התנאי באמת דלעולם לא יהי' קדושי' תופסי' באב היינו דבודאי יש הבדל בין אבא ואביך דשם לא חיישי' על נשואין יען דשני גופי' הללו אין בהם תפיסת קדושי' כלל מכח עצמן וכאן הוי רק מכח אישות שמעכב רק הביאו דכמו דשם לא אמרי' דהקפיד על דרך נשואין בדמות נשואין ה"ה כאן נימא שלא הקפיד על דרך נשואין רק על נשואין ממש דהא הבעל בא לרחק אותה שתהי' מגורשת ותירצו דבאמת כן כאן שאפשר לומר עברת תנאי באמת א"כ חיישי' רק על אחר מיתת הבעל ונשאת לפלוני ודו"ק]:
המורם מזה דהוא הלכה פסוקה בתשובת הרא"ש דמיד שעובר התנאי ומוכר חזרו הנכסי' לרשו' הראשון וכן הוא שיטת הרמב"ן הובא ברשב"א ובר"ן בשמו בגיטין דף פ"ג שבדרך נשואין בלבד נתבטל הגט וכן הוא דעת הרה"מ ולדעתי גם הר"ן בעצמו כפי פירושו ותוס' מודי' בממון נתבטל מיד המקח א"כ בנידן שאלתינו כיון שעבר הלוקח תנאו אז חוזר המוכר להיות שותף בקנאפערן הנ"ל וזה ברור בעזה"י מה שטענו הצד שכנגדו מה הי' אם הוזלו זה אינו טענה שרק ביד המוכר לחזור בתנאי לטובתו אבל הלוקח אין בידו לחזור דהא הוא עשה תנאי הנ"ל רק לטובתו כדי לצער שני שותפי' הנשארי' אשר דחקוהו על הממון ועיי' בגיטין פ' מי שאחזו וק"ל:
והיה בדעתי להאריך דכאן בכל אופן צריכי' השותפי' להחזיר רק הספק אם למוכר או ללוקח א"כ לא שייך קים לי דהוא רק להחזיק הממון ולא כאן שלא ישאיר ברשות המוחזק ועיי' דוגמא בב"ב סוגי' דפרה וטלית ברשב"ם שביאר כן וכן מצאתי דוגמא בש"ך ח"מ סי' צ"א אם הבעל הבית צריך ליתן או לחנוני או לפועלי' וכן מצאתי דוגמא בש"מ כתובות דף י"א בגר קטן בד"ה התם קנסא אך כאן יש לחקור דלוקח שעבר התנאי יש לו יד בלא"ה מכח השותפות ובאותו כח שותפו' הוא פושט ידו על החצי ועיי' תוס' בב"מ דף ב' הבדל בין אם זה טוען כולה שלי והשני מודה בחצי ואומר חציו שלי ובין בב"ב ספק ויבם שיבם ודאי יורש יעו"ש אמנם ראיתי שאין צורך לזה כלל כי הדין ברור בתשובת הרא"ש וכפסק הש"ע וקצרתי בזה: