אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן נב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן נב

סימן נא

חיים ושלום וישע רב בתלמידי החביב ירא שמים בסתר כבוד הרבני המורג חרוץ בעל פיפיות חרב חדה מונח על סברו כמוהר"ר חיים פנחס נ"י: שאלה אשה אחת שנעקר מקורה ולפעמים חתיכו' אדומי' נופלים לה חוץ לפרוזדר ואחר זה היא למודה למצוא כתמים על חלוקה ואינה יכולה לידע בבירור אם גם בלא בשר חוצה לה באים הכתמים כי היא אינה מרגשת כלל שיהי' דבר זב ממנה והורה לך רב אחד שבתוך כ"ד חודש ללידתה אינה צריכה לחוש על כתמי' ורק שאלת על אחר כ"ד חודש אם צריכה לחוש על כתמים הנ"ל עוד שני' אם מותר לה ללבוש בגדי צבעונין שאין מקבלין כתמים זה תוכן השאלה וספיקות שלך:

תשובה אבאר הסוגי' מקור של הענין והוא בנדה דף כ"ב ע"ב בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת או דילמא האי בבשרה איבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ א"ל בבשרה א"ר ולא בשפופרת דאי בבשרה מבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ א"כ נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי והאמר ר"י בשם רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת לימא שפופרת תנאי דתניא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ר"א היינו ת"ק אימא שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וחכ"א אין זה דם כדה אלא דם חתיכה ת"ק נמי טהורי מטהר אלא דפלי פלוי איכא בינייהו ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת וה"מ היכא דשיעא אבל פלי פלוי טמאה מ"ט בבשרה קרינן בי' ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי דפלוי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בשפופרת נמי אמר אביי בשפופרת כ"ע ל"פ דטהורה כי פליגי בחתיכה מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה רבא אמר כ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי דר"א סבר אשה טהורה ודם טמא דהא אתי דרך מקור ורבנן סברי אשה טהורה ומקור מקומו טהור עד כאן סוגי' הגמרא:

טרם אחוז בקסת הסופר אודיעך כי לא אבוא להורות ולסדר תשובה כי הענין חמור מאוד מאוד ארזי לבנון יחרדו לפסוק פסק להתיר בנידן זה כי לא פורש מקור הדברי' אבל מה שחנני ד' לברר דעת רש"י ותוס' אודיעך ותראה בו כח דהתירא ותשאל פי זקן מורה דעת ובסוף ענין אכתוב לך איזה דברי' אשר קשי' לפני בהבנת הרא"ש וגם איזה דבר שצריך לי עיון על אדמ"ו בחת"ס יו"ד סימן קמ"ה ואצפה לשמוע ממך ע"י אגרת את אשר יורו המורים ומה מהדברי' אשר נכוני' בעיניך ועל מה שיש להשיב ועתה באתי בשם ד': (א) וזה החלי בעזה"י בשיטת רש"י וז"ל בשפופרת. הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכה דם עכ"ל בבשרה. דם יהי' זובה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתיב ופרשה שני' נאמרה בזבה ואשה כי יזוב זוב דמה עכ"ל שמטמא בפנים כבחוץ מאחר שיצא מן המקור לפרוזדר והעמידו כותלי' מיד היא מטמאה משא"כ בזב ובעל קרי שאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ עכ"ל ויש לדקדק בלשונו הזהב (א) שכתב הכניסה קנה חלול באותו מקום ולא ביאר עד היכן הכניסה אם עד המקור או עד בין השנים וברא"ש כת' הרואה דם בשפופרת וז"ל כגון שהכניסה שפופרת עד המקור ויצא דם דרך שפופרת עכ"ל חרי שביאר שהכניסה עד המקור ועיין ברמב"ם פ"ה מה' א"ב שמקור הוא החדר שיוצא ממנו הדם נדה יעו"ש וא"כ משמע מלשון הרא"ש שצריכה להכניס למעלה ובין השנים עד חדר ממש עיי' רמב"ם שם הל' ב' אבל לא הכניסה בחדר עצמו ובטוש"ע כתבו וז"ל הכניסה שפופרת והוציאה בה דם עכ"ל משמע שהכניסה השפופרת בתוך החדר והוציאה בה דם ורמב"ם כ' בפ"ה מא"ב הלכה ט"ז אשה שהכניסה שפופרת בפרוזדר וראתה הדם בתוך השפופרת עכ"ל ביאר שהכניסה רק בפרוזדר שהוא למטה בין השנים כמבואר שם בהל' ג' אבל רש"י לא ביאר כלל רק כתב באותו מקום משמע בכל אותו מקום ערוה אם הכניסה שפופרת מבעי' לי' לר"י והוא פלא גדול הלא כיון שיצא הדם מבין השנים אשה טמאה וכן להרמב"ם קשה כנ"ל כיון שיצא מבין השנים טמאה כמבואר שם בפ"ה הל' ב' וצריך ע"ג (ב) עוד יש לדקדק בלשון רש"י שכתב וז"ל ונמצא בתוכה דם עכ"ל משמע שלא יצא הדם דרך השפופרת לחוץ הגוף רק שבדקה השפופרת ומצאה שם דם וכן משמע לשון הרמב"ם שכ' וראתה הדם בתוך השפופרת עכ"ל ולא כתב ויצא הדם דרך השפופרת משמע שמוצאה הדם בתוך השפופרת והוא פלא למה לא כתבו כלשון הרא"ש שכתב ויצא דם דרך שפופרת עכ"ל שהי' קנה חלול ודם יצא דרך שם לחוץ והוא פלא על רש"י ורמב"ם וצע"ג (ג) מה שכת' בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק עכ"ל הנה לא כתב שיזוב בכותלי ב"הר בלי מפסיק משמע שמודה רש"י שאם זב הדם בחלל בית הרחם גם כן טמאה כגון שעמדה במרחב רגלים זה מזה שנטף הדם מפי המקור לחוץ בלי נגיעת כותלי הרחם (וכן מבואר בנב"י ח"ר סימן נ"ב שאם נטף מן אותו מקור לחוץ בלי נגיעה אם הוא בלא הרגשה אין ונטמא טומאת ערב יעו"ש משמע שמשכחת לה כזה) וא"כ כיון שהחלל ואויר בהר"ח מטמא א"כ למה אם יש מפסיק לא יטמא וצע"ג ועוד דאפי' אם הטעם דכל ראוי לבילה אין בילה מפסיק כאשר סובר ר' זירא בכל התורה למה לא נקט רש"י שיצא דרך כותלי בהר"ח בלי חציצה אבל תיבת בלי מפסיק משמע שלא יהא דבר אשר מפסיק הדם מלזוב עוד למרחוק שפוסק הזלת הדם וצע"ג (ד) עוד יש לדקדק מאי בעי רש"י בזה שהאי קרא בנדה כתיב ופרשה ב' נאמרה בזבה ועיי' דף מ"א ע"ב (ה) מה שכ' שמטמא מבפנים וז"ל מאחר שיצא מן המקור לפרוזדר והעמידו כותלי' מיד היא מטמאה עכ"ל תיבות והעמידו כותלי' הוא שפת יתר בלי הבין כך הי' לו לומר מיד שיצא מן המקור לפרוזדר היא טמאה מאי נ"מ אם העמידו כותלי' אפי' אם הוא זב על כותלי' תמיד בכל זאת היא טמאה מיד אם נגעה בטהרות ברגע זו שיצא מן המקור לפרוזדר טרם שיצא לחוץ וצע"ג:

ונלע"ד לבאר בעזה"י דרש"י סובר בודאי אם אשה הכניסה שפופרת קנה חלול עד פי המקור והי' חלל הקנה מכוון נגד פי המקור ונפל הדם בחלל הנ"ל ויצא לחוץ בודאי היא טמאה כיון שארגשה פתיחת פי המקור ויצא הדם דרך כותלי בהר"ח וא"כ זב הדם בחלל בשרה ומה יזיק שהי' סביב כותלי הרחם מבפנים צדדי השפופרת הלא אם לא יהי' שפופרת וינטף הדם בחלל ולא יגע בצדדי' היא טמאה ה"ה אם יש קנה סביב הצדדים כיון שיצא הדם דרך בהר"ח היא טמאה רק ר' ירמי' בעי שהיא לקחה שפופרת אשר יש לו חלל בראשו אבל לא נקוב מעבר לעבר שיוכל הדם לזוב לחוץ רק שבראשו יש לו חלל וכאשר יצא הדם ויפול מפי המקור יפול בתוך חלל השפופרת וינוח שם שלא יוכל לזוב לחוץ וע"ז בעי ר' ירמי' הלא התורה אמרה דם יהי' זובה בבשרה משמע שיוכל הדם לזוב לחוץ אבל אם יש מפסיק אשר מעכב הנזילה שלא יוכל לזוב בבשרה היינו לצאת לחוץ עכ"פ בדרך כותלי בהר"ח א"כ אין כאן דם יהי' זובה בבשרה שמשמע שצריך להיות זיבה דרך בשרה וזה שכתב רש"י שהכניסה קנה חלול ונמצא בתוכה דם יען שלא הי' הדם יכול לזוב ולצאת לחוץ ובודאי בזיבה דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה שקאי התורה על גוף שלה שהיא תתן ימים רבים זוב דמה אז טמאה אפי' ע"י שפופרת דעכ"פ זב הדם ממנה מן המקור לפרוזדר אבל בנדה כתיב דם יהי' זובה בבשרה משמע שצריך הדם אשר זב ממכה זובה בבשרה ע"ז בעי ר' ירמי' אם מהני אם נעשה מפסיק בתוכה אשר יפסיק נזילת הדם שלא יוכל לזוב לחוץ וא"כ אפי' הכניסה הקנה רק באותו מקום ולא דחקה עד למקור עכ"פ פעל מפסיק לדם שלא יוכל לזוב לחוץ או דילמא האי בבשרה מבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ ופירש"י והעמידו כותלי בהר"ח מיד היא טמאה הכוונה עמוקה מאוד דלכאור' יש לדקדק בלשון שמטמאה מבפנים כבחוץ הלא כיון דאשה מטמאה מיד כאשר יצא הדם מן המקור לפרוזדר א"כ כל אשה מתטמאת מבפנים ולא משכחת אשה שמתטמאת מבחוץ דאי אפשר לצאת לחוץ טרם שנכנס הדם לפרוזדר א"כ הי' לומר בבשרה מלמד שמטמא' בפנים ולא בחוץ:

אמנם לשון חכמים מחכים התורה אמרה ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה וטמאה שבעת ימים משמע בודאי שצריך להיות מתחילה נגמר זיבת הדם בבשרה אח"כ היא מקבלת טומאת נדה דלולי דרש דבבשרה הי' בסברא חיצונה שצריך לצאת הדם לחוץ וכן מצאתי ברשב"א דף כ"ב דבאיש הי' בסברא לטמא בפנים שאין דרך זרע לעכב אבל באשה דרך להתעכב הרבה בכתלי' והי' בסברא שלא לטמא עד שיצא וצריך קרא לטמא בפנים יעו"ש וא"כ דוקא אם באמת מתעכב גילתה התורה ומנ"ל אפי' לא נח הדם כלל רק התורה חידשה בבשרה שמטמאת מבפנים אך זה דוקא אם זב הדם לפרוזדר וכותלי בהר"ח העמידו את הדם שינוח שם ולא יזוב כעת עוד ונגמר זיבת הדם אז גילתה התורה שמה שנגמר זיבת הדם מבפנים נחשב כאלו זב לחוץ ונגמרה הזיבה אבל אם כותלי בהר"ח לא העמידו הדם שינוח שם ויפסוק מלזוב רק הדם זב לאט על הכתלי' ואנו רוצי' לטמא הטהרות שנגעה ברגע זו שזב הדם מבפני' טרם שיצא לחוץ אז אמרי' שתורה לא טימאה האשה כל זמן שלא נגמרה עכ"פ זיבת הדם בפנים ולא נטמאת עד שיצא הדם לחוץ וא"כ אם הכותלי בהר"ח לא פעלו העמדה אז באמת אינה מטמאה מבפנים רק מבחוץ אך אם זב בבשרה וכותלי' העמידו הדם אז מטמא מבפני' כמו מבחוץ וזה שדייק רש"י מאחר שיצא מן המקור לפרוזדר העמידוה כותלי' אז אחר העמדת דם מיד היא טמאה ולא קודם דמהכ"ת נימא שהתורה חידשה שלא צריך להיות גמר זיבת הדם והוא דבר חדש מאוד בעזה"י אך מרש"י דף מ' במשנה לא משמע כן וזה הי' ספק של ר' ירמי' או דילמא האי בבשרה מבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ כיון שכותלי בית הרחם אוקמי הדם ועיכבו שלא יזוב הדם לחוץ הוא טמא ה"ה אם עיכב השפופרת הדם שנטמאת דמה לי שהבשר מעכב הדם מלצאת או השפופרת מעכב מלצאת והגם שזה דרך הנשים לראות דם ולעכב בבשר בהר"ח ואין דרכה שיעוכב הדם בשפופרת בתוך בשרה כיון דעכ"פ בבשר' בא להחמיר לטמא מבפנים כמבחוץ הגם שמעכב הדם עכ"פ ליכא קרא מיותר למעט שפופרת ע"ז השיב בבשרה אמר רחמנא למעט שפופרת דאי לטמא בפנים כבחוץ ובשפופרת יהי' ג"כ טמא א"כ נימא קרא בבשר לדעת שגם בפנים טמא למה כתיב בבשרה אלא ללמד דדוקא עיכוב על ידי בשר שדרכה בכך לאוקמי שם דם הוא טמא אבל עיכוב ע"י דבר אחר מה שאינו בשרה אינו טמא והבן זה ופריך הגמ' הא אמר ר"י המפלת חתיכה אם יש בה דם אגור טמאה ומשני הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת ופירש"י וז"ל אם יש בה דם אגור טמאה ומ"ש משפופרת עכ"ל ובד"ה דרכה של אשה הלכך בבשרה קרינא בי' דמב"מ לא חייץ עכ"ל הכוונה אם דם אגור טמא הגם שנתאסף הדם בחתיכה אעפ"כ טמא ולמה אם נתאסף הדם בשפופרת יהי' טהור וזה שדייק רש"י "ומ"ש משפופרת'' מה לי שהתאסף הדם בחתיכה ויצא החתיכה ומ"ש שהתאסף הדם בשפופרת והוציאה השפופרת עכ"פ אין הדם זב שיוכל לצאת ומשני דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו שדרך שיתעכב הדם בכותלי בהר"ח וטמא התורה יען שהוא דרכה כך הדרך שיתאסף הדם בחתיכה לראות אח"כ הדם בחתיכה והוי הראי' כדרך (ומראי' עד יציאה לחוץ לא נעשה עיכוב בהזלה) אבל אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת אפי' אם תתחב השפופרת למקור רק שאח"כ נתאסף בשפופרת שלא יוכל לזוב כאשר התחיל הראי' וזה שהחכים רש"י כיון שדרכה לראות בחתיכה ולא נשתנה דבר הילכך בבשרה קרינא בי' דמה שמוקף בשר סביב הדם לא מעכב דבמ"ב לא חייץ גם בפי המקור והוי כאלו ראתה הדם בחלל הרחם שג"כ לא נגע הדם בכתלים ה"ה כאן אבל בשפופרת דאין דרכה של אשה לראות דם ע"י תחיבות השפופרת למקור רק אנו רוצי' לומר דעכ"פ יצא מאשה דם נדה רק שנתעכב ע"י שפופרת כמו שהכתלי' מעכבי' דם נדה על זה אמרינן בבשרה דוקא בבשר עצמה ומהני לטמא מבפנים הגם שיש עיכוב בבשרה אבל לא בעיכוב ע"י דבר אחר ודו"ק:

היוצא מזה (א) אם ראתה בקנה שתחבה עד למקור ומאת ד' היתה נסבה שפתח המקור והוציא דם ונפל לחוץ ע"י השפופרת טמא' כיון דעכ"פ יצא מפי המקור ונגע בבשר המקור עצמו (ב) שפופרת אשר יש לה בית קיבול שלא יוכל הדם לזוב טהור יען שאין כאן זיבה בבשרה היינו בבית הרחם שלא יוכל לזוב לחוץ ואין דרכה בכך אפי' אם תתחב שפופרת במקור לא תראה דם וא"כ אין קבלת השפופרת נחשב לעיכוב כדרכה כמו שגילתה התורה דמטמא מבפני' כבחוץ דשאני התם הוי עיכוב בדרך ראי' אבל כאן הוי עיכוב בשלא כדרך ראי' דבשלומא אם יהי' דרכה של אשה לראות ע"י שפופרת אם תתחוב למקור אז בודאי כיון דמשכחת קבלת דם בשפופרת כדרך ראי' שהוא יציאת דם מן המקור לא הי' דרשי' הקרא למעט שפופרת דהא מהאי קרא ילפי' שמטמא בפנים יען שדרך נשים לראות כך שמעכב הדם בבית החיצון וממילא ה"ה בשפופרת דגם כן דרכה בכך והי' דרשי' בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה אם אין בה דם אגור או עד שתרגיש בבשרה (ג) הגם שאמרי' שדם מטמא בפנים כמו בחוץ זה דוקא אם כותלי בהר"ח כבר העמידו הדם אבל אם הוא נוזל לצאת אינה טמאה רק עד שיצא לחוץ:

ואוסיף נופך להסביר מנ"ל שצריך להיות הראי' כדרכה לראות והוא דתורה אמרה ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה וטמאה שבעת ימים וכל הנוגע בה יטמא עד הערב הנה תיבות דם יהי' זובה בבשרה אינם כתובי' רק לפרש תיבת זבה הכתוב מקודם שאשה תהי' זבה ומאי זבה דם יהי' זובה בבשרה ומה שדרכה של אשה לראות דם כך הוא נכלל בכלל זבה בין לקולא ובין לחומרא כגון כאן דדרשי' בבשרה לטמא בפנים כבחוץ הוא להחמיר באיסור נדה ודרשי' למעט שפופרת או בדף נ"ז אמר שמואל עד שתרגיש בבשרה או למעט שפיר וחתיכה הוא להקל באיסור נדה ואיך אפשר שתיבה אחת יה' בא להחמיר ולהקל והוא פלא גדול בעיני:

ולפמ"ש נכון דתורה אמרה אשה כי תהי' זבה ומפרש מה הוא זבה שיהי' דם זובה בבשרה איך שדרכה לראות בעת ווסתה וא"כ כיון שדרכה לראות בעיכוב דם בכתלי' היא טמאה מבפנים כבחוץ וכיון שדרך נשים לראו' בהרגשה צריכה לרגוש וכיון שאין דרך בשפופרת או בחתיכה היא טהורה בלא הרגשה או אם ראתה בחתיכה ודו"ק:

ובכל זה אינני שוה לי איך נימא שהטעם שמטמא בפנים יען שדרך הדם לעכב בכתלי' והוא ודאי רק מיעוט בעלמא דהא פליגי ב"ש וב"ה בדף ג' אי כותלי בית הרחם מוקמי דם או לא וע"כ כיון דשכיח' לראות גם בעיכוב הכתלי' או לראות דם אגור בחתיכה לפעמים דהוי גם כן רק מיעוט בעלמא נקרא דרכה בכך ואיך נימא דצריכה הרגשה הגם שרוב ראיות המה בהרגשה אבל מי יכחיש שיש גם ראית דם נדה בלי הרגשה (ועיי' בס"ט אי הטעם דבלא הרגשה אפי' ודאי מן החדר טהור או הטעם כיון דבלא הרגשה אימר מעלמא קאתי) וצע"ג ועוד דלשון הגמ' בכאן ובדף נ"ז משמע שמייתור הלשון גמרי' יען דכתיב בשר ילפי' טומאה בפנים ומדכתיב בשרה משמע הרגשה:

ובמש"ל דצריך דוקא שכותלי בהר"ח העמידו הדם יש לי ליישב השגה של אדמ"ו הגאון חת"ס דחידש דעיקר הרגשה הוא הרגשת זיבת דבר לח דהא מבשרה דרשי' שמטמאה בפנים כבחוץ והוא חוץ לבין השנים ואותו בבשרה דרשי' עד שתרגיש בבשרה וע"כ דזה הרגשת זיבת דבר לח שהוא ג"כ שם ולא פתיחת פי המקור והקשה אמ"ו ז"ל הלא מבשרה דרשי' ולא בשפופרת וע"כ הוא על פי המקור דאל"כ עד פי השנים א"כ כבר נטמאה כיון שיצא עד בין השנים בלא שפופרת וע"כ שגם הרגשה הוא בפי המקור יעו"ש ולפמ"ש לרש"י אפי' אם הכניסה רק בפרוזדר כמ"ש הרמב"ם בפירוש גם כן ממעט שפופרת יען דנפסק נזילת הדם ולא יכול לזוב דאין מטמאה בפנים רק אם העמידו הכתלים והבן:

אבל קשה לי א"כ לב"ש דסובר דכותלי בהר"ח לא מוקמי דם ועי' ברשב"א שם דמשמע דסובר ב"ש דאי אפשר כלל לאוקמי הכי פליג ב"ש על הדרש דמטמאה בפנים כבחוץ דהא אם הכתלי' לא מוקמי דם לא משכחת שיטמא בפנים כבחוץ וצע"ג:

ודע דהי' פלא בעיני לפי פשטות הבנה וכפי שכ' הרא"ש בפירוש דכוונת רואה דם בשפופרת שתחבה עד המקור ויצא הדם דרך השפופרת א"כ אי נימא שצריכה הרגשת זיבת דבר לח א"כ למה צריך קרא למעט שפופרת הא לא משכחת הרגשה על הבשר כיון דאיכא שפופרת מפסיק עד למקור וצע"ג וע"כ דשניהם הוי הרגשה הרגשת פי המקור והרגשת זיבת דבר לח ועיי' בחו"ד סי' ק"ץ והבן:

ומה שפלא בעיני למה דרבינו קדוש השמיע לנו דין שמטמאה בפנים כבחוץ במשנה דף מ' ודין הרגשה חידש שמואל ודין שפופרת חידש ר' ירמי' ודין חתיכה חידש ר"א למה השמיע רבינו במשנה החומר' אשר נדרש מקרא הנ"ל ולא השמיע הקולות אשר יוצאי' מבשרה:

ועוד פלא בעיני מלבד דרק דין דמטמאה בפנים נשנה במשנה משמע דזה עיקר הדרש דמבשרה וגם בגמ' כאן דבעי ר' ירמי' או דילמא האי בבשרה מבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ משמע שיש יתר שאת למעט מבשרה דין שמטמאה בפנים מאשר נדרוש זה למעט שפופרת וקשה לי הלא הרשב"א והר"ן בחדושיהם הקשו בדף כ"ב למה באים צריך קרא למענו שלא יטמא בפנים וע"כ דלולי הקרא הי' הסברא נטמא בפנים וא"כ למה בנדה צריך קרא להרבות טומאה בפנים ותירצו יען דדרך להתעכב הדם בבהר"ח באשה והי' מסברא שלא לטמא עד שיצא הדם וא"כ צריך קרא להחמיר לטמאות בפנים אבל באיש שאין דרכו להתעכב והי' מסברא שיטמא מבפנים יעו"ש וא"כ קשה לי מנ"ל לדרוש נגד הסברא דילמא באמת אשה אינה מטמאה בפנים והקרא אתי למעט שפופרת ואנן חזינן אי הי' כתוב בבשר לבד בלא ה' הי' דרשי' ביותר לטמאו' מבפנים מאשר נדרוש לטהר בשפופרת או בחתיכה או למעט שצריך הרגשה והגם שבאמת כתי' בשרה וממועט תרתי אבל בהס"ד דלא ידע מתרתי ש"מ איך רצה ר' ירמי' לצדד למעוטי שפופרת ובחר שקרא אתי לטמאות בפנים כבחוץ מנ"ל למדרש נגד הסברא וצע"ג:

ונלע"ד דהנה מצינו דאות ב' מורה בשמות על ג' דברי' (א) אם נעשה פעולה ע"י חפץ כמו ויך האתון במקל שמקל הי' הכלי שע"י נעשה הפעולה וכן כאן אי דרשי' שיזוב הדם ע"י בשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה שיהי' נעשה הפעולה ע"י בשרה ולא בד"א (ב) מצינו שמורה הב' הדבוק לשם שע"י אותו הדבר הנרמז בשם הוא הי' התחלת הכח לפעול הפעולה כמו באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו כך דרשי זובה בבשרה שפתיחת פי המקור אשר הרגישה הוא פעל שיזוב הדם וזה בבשרה עד שתרגיש בבשרה שאז הרגשת המקור פועל הטומאה של הזלת הדם (ג) מורה הב' אצל השם על תוך במקום כמו וישב אברהם בבאר שבע או והוא יושב בפתח האוהל וכן כאן בבשרה שזב בתוך בשרה היא טומאה ולא צריך לזוב לחוץ והבן ומסתבר לרבינו הקדוש שבפשטו' מורה הב' על תוך במקום ולכן דרש הראשון שמטמא בפני' כבחוץ אבל אי דרשי' עד שתרגיש או בבשרה למעוטי שפופרת אז הוא חוץ ממשמעות הוראת הב' בשם טוב לדרוש אם הב' מורה תוך במקום והבן ובזה ניחא לי בדף נ"ז שחקר הגמ' כמו כאן מנ"ל שתרגיש הא צריך בבשרה לטמא בפני' כבחוץ וכאן הקשה כן נגד שפופרת למה לא נאמר דהכל נלמד מלשון בבשרה בבשרה עד שתרגיש בבשרה ולא בשפיר בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ כמו דדרשי' מן לך בחמץ לך ולא של עכו"ם לך ולא משל גבוה ולא משל אחרי' ופי' שם בתוס' דהכל ממועט דלא הוה לך ה"ה כאן הכל ממועט דלא הוי בשרה וצ"ע ולפמ"ש נכון דכאן צריך הב' ובכל דין צריך להיות לב' הוראה אחרת ולכן צריך דוקא שיש כאן יתור ה' של בשרה ודו"ק והגם שיש לתרץ כאן יש דבר והפוכו שמטמאה בפנים הוי הוראה על חומר דין נדה ואיך יורה אותו אות להקל בשפופרת ובחתיכה ובהרגשה דוקא ולכן צריך הגמר' יתור ה' ומיתור ה' דרשינן באמת תרתי כדמשני התם תרתי ש"מ והבן: גמ' לימא שפופרת תנאי היא דתני' המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה רא"א בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ר"א היינו ת"ק אימא שר"א אומר וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ת"ק נמי טהורי מטהר אלא דפלי פלוי איכא בנייהו ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה שפופרת וה"מ היכא דשיעא אבל פלי פלוי טמאה מ"ט בבשרה קרי' בי' ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלוי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמאה ואפי' בשפופרת:

ובער אנכי מהבין דברי הברייתא דנקט אע"פי שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה מאי רבותא יש בזה אע"פי שמלאה דם כיון דיש עמה דם בודאי טמאה אפי' אינה מלאה דם נהפוך הוא לענין אם אינה עמה דם שטהורה שם יש רבותא אע"פי שמלאה דם והי' לברייתא לומר המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו אע"פי שהיא מלאה דם טהורה דכאן יש רבותא בזה שטהורה אעפ"י שמלאה דם יען דר"א אומר ולא בשפיר ולא בחתיכה וצע"ג: ונ"ל דהא הגמ' מוקי בפלי פלוי ופרש"י דהיינו דקתני אם יש עמה דם טמאה וחכ"א גם בפלי פלוי טהורה דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה וא"כ נקט רבותא לת"ק בודאי חתיכה שאינה מלאה דם מבפנים רק שיש בקעים על החתיכה מבחוץ ושם יש דם בודאי טומאה דמהכ"ת נימא שזה דם חתיכה הא לא ראינו שחתיכה הנ"ל יהי' דרכה לגדל דם אלא אפי' מלאה דם מבפנים וראינו בעינינו שחתיכה זו מגדלת דם אז יש לומר הגם שמונח דם גם בבקעים מבחוץ אינה טמאה שבודאי גם דם שבבקעי הוא דם חתיכה כמו שרבנן סוברי' באמת שגם פלי פלוי מותר שהוא דם חתיכה לכן נקנו הת"ק אע"פי שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה שאין הטעם באין עמה דם דטהורה יען שהוא דם חתיכה אלא שר"א אומר לא בשפיר ולא בחתיכה ילפי' מבשרה מכח גזירת הכתוב מטעם חציצה ולכן דוקא בלא פלוי אבל אם יש בקעי' טמאה הגם שמלאה וידענו שמגדלת דם:

גמ' ר"א היינו ת"ק קשה לי למה לא משני ר"א פליג דאפי' בפלי פלוי דהיינו אם יש עמה דם אפ"ה טהור דסבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואין התורה מטמא' רק אם ראתה כדרך שנשים רגילי' לראות וה"ה שפופרת יהי' טהור מכח דאין דרך נשים בכך וחכ"א דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה טמא אפי' בשפופרת וא"כ מוכח דשפופרת תנאי ומדברי דר"א הוא בר פלוגתא דת"ק וצע"ג:

אמנם לק"מ דא"כ בהך מפלת חתיכה ליכא פלוגתא בין ר"א וחכמים דעכ"פ בין לר"א ובין לחכמים אשה טהורה אפי' יש עמה דם היינו בפלי פלוי אפי' והגם שאיכא בנייהו לשפופרת אין זה נ"מ יען דלא הוזכר שפופרת בברייתא ודו"ק:

ופלא בעיני שראיתי במהרש"א וברשב"א שגמר' יאמר שפופרת איכא בנייהו יעו"ש ולפמ"ש הוא פלא איך יאמר שפופרת איכא בנייהו הלא עכ"פ בדין מפלת חתיכה ליכא נ"מ בין ת"ק וחכמים ודוק וראי' לזה דעכ"פ קשה למה לא אמר הגמ' פלי פלוי ושפופרת א"ב אלא ודאי שפופרת ליכא לומר נ"מ דהם פליגי על דין מפלת חתיכה ודוק ומה עמקו דברי רש"י שפי' בד"ה טמאה וז"ל דקרינן בבשרה והיינו דקאמרי אם יש עמה דם דפלי פלוי טמאה עכ"ל הכוונה דע"כ צריך הדבר להיות מפורש בברייתא על מה דפליגי חכמים דאל"כ קשה עכ"פ למה אמרו רבנן טעם אחר על הך הברייתא לכן החכים רש"י דיש עמה דם היינו שיש בקעים ובתוכם דם א"כ מפורש בברייתא דפלוי טמא באו חכמים לפלוג דיש עמה ג"כ טהור דהמקשה הקשה ת"ק נמי טוהורי מטהר באין עמה דם ומשני דחכמי' פליגי על יש עמה דם והבן אבל שנאמר דפליגי חכמים בעבור דבר שלא נזכר בפירו בברייתא אי אפשר לומר דא"כ יפלגו על דבר זה בפירוש והבן:

ובזה מיושב קו' רשב"א על רש"י בד"ה הא וז"ל ועוד אם איתא לא הוי להו למינקט פלוגתייהו בדשיעא דהא בדשיעא כ"ע טהורי מטהר לי' אלא בדפלי פלוי דהוא עיקר פלוגתייהו ה"ל למינקט וליתני המפלת חתיכה מלאה דם אם יש בה בקעים הר"ז טמאה וא"ל טהורה וחכ"א אין זה דם נדה דבשלומא לל"ק א"ל דנקט מיהא משום דיוקא הא ד"נ טמאה ולאשמעי' בשפופרת טמאה אבל השתא לא לדיוקא איצטרך ולא לגופי' דאדרבה גופי' הוי עדיף משתמע מינה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אי נקנו לה בפלי פלוי בהדי' עכ"ל ובמכ"ת הקדושה דלק"מ דלרש"י הוי אם יש עמה דם הכוונה פלי פלוי וא"כ מפורש בהדי' דאיירי בפלי פלוי:

גמ' אלא דפלי פלוי א"ב ויל"ד למה אמרו אלא הי' לגמ' לומר מאי לאו פלי פלוי א"ב דהא אין זה ברור דפליגי בפלי פלוי רק השתא רצה לומר דפליגי בשפופרת תנאי וע"כ צריך לומר דפליגי בפלי פלוי וצע"ג מזה ראי' דגם בתי' נשאר הפלוגתא בפלי פלוי כדפירש"י לקמן שגם אביי מתרץ דפליגי בפלי פלוי אבל לשיטת התוס' דבתי' אביי ליכא פלוגתא בפלוי וא"כ הי' זה רק ס"ד דמקשן א"כ הי' לגמ' לומר מאי לאו דפליגי בפלי פלוי ואביי יתרץ דלא פליגי בפלוי אבל לשון אלא פלי פלוי א"ב משמע שזה ברור דאי אפשר לאוקמי אלא בפלי פלוי וצע"ג ומצאתי ברא"ש שהי' לו הגי' ח"ל אלא לאו דפלי פלוי א"ב עכ"ל והוא נכון דמקש' סבר דפליגי בפלוי אך פלא לשיטתו כפירש"י א"כ נשארה הפלנגתא בפלוי א"כ הי' הגמ' יוכל לומר אלא דפלי פלוי א"ב וצע"ג:

פלי פלוי א"ב כ' רש"י וז"ל שיש בה שורות שורות בקועים מבחוץ והדם שם עכ"ל ולכאורה כפי פשטות הבנת הגמ' הוי הפי' פלי פלוי שחתיכה הנ"ל המלאה דם יש בדופני' קרעים אשר שם הדם נוגע ברחם א"כ הי' לרש"י לומר שיש בקעים בדופני החתיכה לחלל שיש שם דם אך הכוונה הלא בברייתא קתני אעפ"י שמלאה דם משמע אבל ה"ה אם אין החתיכה מלאה דם כיון שיש עמה דם טמאה וע"כ האי עמה הוא פלי פלוי וע"כ הפי' שיצא ממנה חתיכה ומבחוץ יש לחתיכה חתוכים שורות שורות בקועי' מבחוץ הגם שאין לחתיכה חלל כלל רק על פני' יש לה בקועים ובתוכם מונח הדם והוי הפי' בפלי פלוי (כמו פולח ובוקע בארץ או יפלח כליותי) וצדדי הבקעים רחבים זה מזה ואז נוגע הדם ברחם וא"כ אין הפי' פלי פלוי כמו בחולין דאמרי' בשר דאית בה פילי דפילי היינו בקעים הגם שצדדי' נוגעי' זה בזה למעלה וכאן הוי הפי' שבקעי' רחבי' שאין צדדי הבקעים נוגעי' למעלה זה בזה דאם כן אין הדם נוגע ברחם וא"כ אין הפי' בגמ' וה"מ דשיעא שהחתיכה סתומה מצד צד ואין בה בקעים אלא שיעא הוי הפי' שצדדי הבקעי' דבוקי' זה בזה למעלה שאין הדם נוגע ברחם כמו שאני לב דשיע עיי' בב"י ביו"ד סי' ע"ב וז"ל רש"י לקמן וה"מ דשיעא חתיכה והדם בחתיכה לא נגע עכ"ל הכוונה הגם שיש בקעי' מבחוץ כיון דצדדי' נוגעי' זה בזה ודבוקי' א"כ אין הדם המונח בבקעי' נוגע ברחם וכ"כ עוד וז"ל אבל היכי דפלי פלוי והדם שם ונוגע ברחם עכ"ל הכוונה שדם מונח בין הבקעי' ואין צדדי' דבוקי' ונוגע הדם ברחם והבן:

רש"י בד"ה דת"ק ח"ל לא מטהר לה אלא מגזירת הכתוב סבר האי דם טהור הוא ומשום חציצה היא טהורה ומשום גזה"כ וה"ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה הוא עכ"ל ולכאורה נפלא בעיני מה שכ' ר"שי ולא מטהר אלא מגזה"כ וסבר האי דם טהור הוא הוא פלא בעיני כיון דגזה"כ מטעם חציצה אפי' אם הדם טמא היא טהורה דעכ"פ הוי השפיר או החתיכה חציצה בין דם לבשר' והרבה נתקשתי בזה וצע"ג:

אמנם ד' האיר עיני דהנה בברייתא קתני ואם לאו טהורה ומשמע בין מטומאת ז' ובין מטומאת ערב והנה בשלומא לרבנן דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה ניחא דטהורה לגמרי שאין כאן אפי' טומאת מגע מה שדם נוגע בבשרה דהוא דם חתיכה אבל אם הי' דם נדה אפי' אם מיעטה התורה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה היינו שהיא אינה נדה דמתורת ראי' מיעט הכתוב אבל לא מתורת טומאת מגע דמה שבשר החתיכה מקיף לדם אינו ממועט מטומאת מגע דבמ"ב אינו חוצץ וא"כ איך אמר ת"ק שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר וחתיכה תקשי תינח מתורת ראי' מיעט הכתוב אבל עכ"פ טומאה טומאת מגע ואיך אמר טהור' דמשמע טהורה לגמרי לכך בא רש"י והסביר דת"ק מטהר לה מגזה"כ דמה שאינה טמאה טומאת ערב הוא דסובר שהאי דם טהור הוא שמקור מקומו טהור והיא טהורה מטעם חציצה הגם שמב"מ אינו חוצץ כאן גילתה התורה שחוצץ וזה שכ' רש"י וז"ל והיא טהורה מטעם חציצה ומשום גזה"כ עכ"ל דכאן גילתה התורה שיהי' לענין ראי' מב"מ חוצץ וממילא מסברא שה"ה לשפופרת טהורה והבן. רש"י בד"ה טמאה וז"ל ורבנן בתראי לא דייקו לישנא דקרא עכ"ל ראיתי בס"ט סי' קפ"ח בתשובה שני' הקשה מנ"ל לרש"י דלא דייקי לישנא דקרא דילמא דייקי רק הם סברי הטעם דלא בשפיר ולא בחתיכה יען שהוא דם חתיכה ולא דם נדה לכך מעטו הכתוב וממילא הוי בשפופרת טמא יען דהוי דם כדה אלא מוכח אם הוא דם חתיכה לא צריך קרא ודלא כדעת השואל יעו"ש והוא פלא בעיני איך אפשר לרש"י לפרש דרבנן סברו ג"כ דייקי' רק דרשו הטעם של הקרא משום דהוי דם חתיכה בשלומא אם הי' מפורש בתורה ששפיר וחתיכה אינם מטמאים הי' אפשר לומר דהטעם משום דהוי דם חתיכה ולא דם נדה אבל באמת בקרא כתיב רק בבשרה ודרש ר"א לא בשפיר ולא בחתיכה יען שדייק שדם צריך ליגע בבשרה ולא בחציצה ממילא ממועט שפיר וחתיכה וה"ה שפופרת יען דהוי חציצה אבל איך אפשר למידק מבשרה למעט דבר אשר הוא חסרון בדם שאינו דם נדה אבל לא הוי חסרון יען שאינו נוגע בבשרה נהפוך הוא שנוגע בבשרה רק לא הוי אותו דם שכתבה התורה וא"כ הי' צריך להיות נכתב אותו ה' אצל דם למשל שיכתוב התורה דמה יהי' זובה בבשר וה' שכתיב בבשרה מורה יותר למעט דבר אם הדם אינו זב בבשרה אלא בשפופרת ואיך נימא שרבנן מטמאי' בשפופרת לכך בא רש"י ופי' דרבנן לא דייקי כלל לישנא דקרא רק מסברא חיצונה ממעטי' מה שאינו דם נדה ומה שלא דרשו אותו ה' למעט שפופרת הוא דלא דרשו בבשרה אלא לטמא בפנים כבחוץ וממילא שפופרת טמא ודוק ועיי' לקמן שמייתור ה' לא ממעטי' שפופרת:

רש"י בד"ה טמאה וז"ל ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא דמטהרי משום דלאו דם נדה הוא הילכך לא שנא בתוכה כי שיעא לא שנא פלי פלוי דנגע ברחם טהורה אבל שפופרת דם נדה הוא טמאה דלא דרשי' בבשרה אלא לטמאה בפנים כבחוץ עכ"ל ולכאורה אין דברי רש"י מסודרי' דמתחיל דרבנן לא דייקי לישנא ולא פי' למאי דרשו בבשרה ואח"כ אחר שביאר למה מטהרי בחתיכה יען שהוא דם חתיכה ולא ד"נ סיים רש"י שפופרת טמא דד"נ הוא דלא דרשו בבשרה אלא לטמא בפנים כבחוץ כך הי' לו לרש"י לסדר הדברי' רבנן לא דייקי לישנא דקרא דלא דרשו בשרה אלא לטמא בפנים כבחוץ והאי דמטהרי משום דאינו ד"נ אבל שפופרת דד"נ הוא טמא שאז היו הדברי' ערוכים וצע"ג:

עוד קשה לי למה חידש רש"י דרבנן לא דייקי לישנא דקרא דילמא לעולם דייקי רק דרשו אותו יתור ה' בבשרה עד שתרגיש בבשר' והא בדף נ"ז הקשה הגמ' אכתי מיבעי' לי' (אותו ה') בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ ופי' הר"ן שם דבשפיר וחתיכה ליכא הרגשת דם רק הרגשת שפיר וחתיכה יעו"ש וא"כ לרבנן דכאן דסברו דשפיר וחתיכה הוי דם חתיכה וממועט מסברא ולא צריך קרא א"כ בודאי נכון דנדרוש מן יתור ה' עד שתרגיש בבשרה רק ר"א סובר דדם בחתיכה הוי דם נדה וצריך למעט חתיכה מפסוק וצריך הגמ' לומר תרתי ש"מ וא"כ ברווחה יוכל רש"י לפרש לרבנן דלא צריכי קרא על חתיכה ושפיר דרשו ה' למעט בלי הרגשה אבל שפופרת לא מעטו דהוא ד"נ ומה לי שזב בחלל הרחם או ע"י שפופרת וצע"ג:

ונלע"ד לחדש דבר מה שדרש ר"א בבשרה לא בשפיר ולא בחתיכה אינו מיתור ה' רק אפי' אם אין כאן אות יתר בכל זאת לשון הקרא משמע דם יהי' זוב בבשר גופה ומלשון הקרא דם יהי' זובה בבשרה ולא בשר שאינו בשרה שחתיכה אינה מגופה כאשר משמע מפשטות הגמ' בדף נ"ז תרתי ש"מ הכוונה ה' יתר יען דלא כתיב בשר דרשי' עד שתרגיש בבשרה ובכל זאת משמע מלשון הקרא דוקא אם זב בבשר של גופה ולא בבשר שאינו בשרה אבל ר"ז שדייק ולא בשפופרת יען דכתיב בבשרה יש לפרש בשתי פנים כאשר אבאר בעזה"י: דהנה יל"ד בלשון הגמ' בעי מיני' ר"י מר"ז הרואה דם בשפופרת מהו בבשרה א"ר ולא בשפופרת א"ד האי בבשרה מבעי' לי' שמטמאה בפנים כבחוץ א"ל בבשרה א"ר ולא בשפופרת דאי בבשרה מבעי' לי' שמטמאה בפנים כבחוץ א"כ נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי עכ"ל הגמ' ויש לי לדקדק בלשון הגמ' (א) למה השיב ר"ז בדבר שפתים בקיצור הי' לו להשיב דאי לטמא בפנים כבחוץ נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ למעט שפופרת כמו בדף נ"ז שדרש שמואל בבשרה עד שתרגיש בבשרה והקש' האי בבשרה מבעי' למטמא בפנים כבחוץ א"כ נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש וא"כ ה"ה הכא ישיב דאי לטמא בפנים נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ ולא בשפופרת וצע"ג (ב) עוד נפלא בעיני שהשיב בבשרה א"ר ולא בשפופרת לשון זה משמע שתורה אמרה בבשרה רק בעבור למעט שפופרת כמו שבעי ר"י בבשרה א"ר דכפי איבעי' שלו הי' סובר דאי אפשר לדרוש שניהם יחד אלא או למעט שפופרת או להרבות טומאה מבפנים ונקט שפיר אמר רחמנא אבל ר"ז שהשיב שתרתי ש"מ א"כ הי' לו להשיב לעולם בבשרה למעוטי שפופרת דאי לטמא' בפנים נימא קרא בשר אבל א"ר משמע שרק בעבור שפופרת א"ר בבשרה והוא שקר מוחלט וצע"ג (ג) פלא בעיני הלשון בבשרה אמר רחמנ' ולא בשפופרת דאי בבשרה מיבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ א"כ נימא קרא בבשר משמע דבאמת לא מיבעי בבשרה למעט בפנים כבחוץ דאי מיבעי' לי' א"כ נימא בבשר ומסיים מאי בבשרה ש"מ תרתי א"כ משמע דסוף כל סוף מטמא בפנים כבחוץ נלמד ג"כ מבשרה כך הי' לו לומר א"ל בבשרה א"ר ולא בשפופרת דאי למטמא בפנים כבחוץ בלבד נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי כלשון הגמ' בדף נ"ז דאי לטמא בפנים כבחוץ נימא קרא בבשר מאי בבשרה עד שתרגיש בבשרה וצע"ג (ד) עוד קשה לי להבין ר' ירמי' איך נפל ברעיוניו לשאול שבשרה יבא למענו שפופרת אי לא ידע ממשנה בדף מ' שכל הנשים מטמאות בביה"ח דכתיב דם יהי' זובה בבשרה א"כ הי' לר' ירמי' לומר כך הרואה דם בשפופרת מהו בבשרה א"ר למעוטי שפופרת או האי בבשרה להרבות שמטמאה בפנים כבחוץ שהי' במשמע שהי' מסופק אי בבשרה אתי למענו שפופרת או אם בא להרבות טומאה בפנים ומדנקט א"ד האי בבשרה מיבעי לי' שמטמא' בפנים כבחוץ משמע שזה הי' נודע לו שאשה מטמא' בפנים כבחוץ הוא נלמד מבשרה שידע ר"י המשנה מפורשת וא"כ כפי מחשבתו שלא ידע שיש ללמוד שניהם מבשרה איך עלה בדעתו לשאול שהאי בבשרה יבא למעט שפופרת הלא ראה במשנה שבשרה בא להרבות טומאה בפנים כבחוץ וצע"ג:

אמנם הכל נכון בעזה"י דבודאי אי הי' הפירוש בתורה בבשרה ולא בשפופרת ידעי' ג"כ שמטמא בפנים כבחוץ דבשלומא אי הטומאת נדה הוא בפנים מיד שיצא הדם מן המקור לפרוזדר אז יש מקום לומר בסברא שדוקא אם הדם זב בכותלי הרחם שם חידשה התורה טומאת נדה אבל ע"י שפופרת לא יען דלא זב בבשר אשר שם נתחדש טומאת נדה אבל אי אין מטמא בפנים אלא בחוץ א"כ אין הבשר של כותלי הרחם פועלי' טומאה רק אויר העולם כאשר יצא הדם באויר עולם נעשי' האשה טומאת נדה א"כ מהכ"ת יהי' ממועט מבשרה ולא בשפופרת מה לי שיצא לאויר העולם ע"י בשרה או ע"י שפופרת א"כ אם ידעינן ששפופרת טהור ע"כ הטעם דכל טומאת נדה מתחלת בפנים ולא בחוץ ודוק ומצאתי און לי בגמ' בדף כ"ב ע"א בעי מיני' רבה מר"ה הרואה קרי בקיסם מהו ממנו א"ר עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם א"ד האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפי' בקיסם ע"כ מבואר סברא הנ"ל אי ממנו מורה מעצמו ולא בקיסם או אם ממנו מורה שיצא הקרי לחוץ ואז הוה בסברא אפי' בקיסם דעכ"פ יצא לחוץ וה"ה כאן אי אין טומאה בפנים רק עד שתצא לחוץ למה יהי' שפופרת טהור אלא מוכח ממאי דשפופרת טהור שאשה מטומאה מבפנים כבחוץ ודוק אבל בהיפך אין הוכחה אי בבשרה בא להרבות טומאה בפנים כבחוץ לא ידעי' עדיין דשפופרת טהור דדילמא התורה החמירה שאפי' בשפופרת יהי' טומאה אם יצא הדם לחוץ ואפשר שאפי' גם בפנים יש טומאה משיצא ממקור בתוך השפופרת כנגד בין השנים ונהפוך הוא כיון דתורה החמירה שמטמאת בפני' יש לומר שהחמיר' עוד שנטמאת בראי' ע"י שפופרת וק"ל:

ועתה הכל נכון זה הי' איבעי' של ר"י אי בבשרה א"ר רק למעט שפופרת דבשרה ולא בשפופרת וממילא ידעי' שמטמאת בפנים כבחוץ או דילמא בהיפך עיקר הקרא מיבעי' לטמא בפנים כבחוץ ואז אין שפופרת ממועט לא מקרא ולא מסברא והשיב לו ר"ז האי בבשרה א"ר רק למענו שפופרת וטומאת בפנים כבחוץ ממילא נשמע דאי בהיפך דתורה כתבה בבשרה למטמאה בפנים כבחוץ וע"י שפופרת יהי' ג"כ טומאת נדה א"כ נימא קרא בבשר ג"כ ידעי' שאפי' בתוך הבשר נעשית נדה מאי בבשרה ש"מ תרתי שקרא קאי למעט שפופרת וממילא ידעי' שמטמאת בפנים כבחוץ ודוק דלק"מ ג' קו' שהק':

ולכאורה יש להשיב דאכתי קשה למה לא השיב ר"ז בפשוט תרתי ש"מ דאי משום מטמא' בפנים כבחוץ נימא בבשר מאי בבשרה למעוטי שפופרת דמשורש התיבה בבשר נלמד טומאה בפנים ומיתור ה' נלמד ולא בשפופרת הגם שר"י הוצרך למבעי' על זה הסברא יען דלא ידע שדי אם כתיב בבשר אבל ר"ז הי' לו לתרץ בפשוט כמו בדף נ"ז דאמרינן א"כ נימא קרא בבשר מאי בבשרה עד שתרגיש בבשרה וצע"ג:

אך הכל ישר ונכון דנ"ל אם אנו לומדי' מיתור ה' אבל שורש התיבה שהוא בבשר קאי להרבות טומאה בפני' כבחוץ אז א"א למילף מן ה' הנ"ל רק לא בשפיר ולא בחתיכה שהן ג"כ מין בשרה וגילתה התורה יתור ה' שצריך הדם לזוב בבשר של גופה שזה מורה ה' בבשרה ולא בשר שאינו מן גופה אבל אין למילף מיני' למענו שפופרת דאיך מרומז באות ה' שהוא מורה שהוא בשר של הזבה למעוטי דבר שאינו מין בשר כלל הוא יחוץ משכל והבנה אבל אם כל התיבה של בשרה מיותר אז דרשי' משורש התיבה דוקא בבשר ולא בשפופרת שאינו של בשר אבל לקמן דנ"ז דרשי' שפיר שתרגיש בבשרה שמורה ה' שע"י הרגשת בשרה הוא פתיחת פי המקור אשר מרגיש בשרה זוב הדם והבן ולכן ר"א שממעט בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה מרומז שפיר דוקא בבשר של גופה צריך לזוב ולא בבשר שאינו מגופה ואפי' אינו מיותר כלל אותו ה' שהוא מורה על הרגשה בכל זאת ממועט ולא בשפיר ולא בחתיכה מפשטו' משמעות הלשון כמו שאמרו בגמ' בדף נ"ז תרתי ש"מ ודוק:

תמצית הדברים דשפיר וחתיכה נלמדו מלשון הקרא דכתיב בשרה הגם אם לא מיותר כלל כגון דדרשי' בשר לטמאות בפנים וה' עד שתרגיש בבשרה בכל זאת לשון הקרא ממעט בשר שאינו בשרה דאיך יכתוב בשרה אם אפי' בשפיר וחתיכה שאינם בשרה ג"כ די א"כ ממשמעו' הלשון ממועט שפיר וחתיכה ודוק (ב) דאי דרשינן בשרה ולא בשפופרת אז מעיקר תיבת בשרה ילפי' זאת ולא מיתור ה' ואז ממילא ידעי' דמטמא בפנים כבחוץ אבל אי דרשינן עיקר תיבת בשרה להרבות טומאה בפנים כבחוץ אז ע"כ שפופרת טמא דאפי' אם יש יתור ה' של בשרה ליכא למילף מיני' ולא בשפופרת כמש"ל באריכות: ולפ"ז לשון רש"י מזוקק שבעתים דרבנן בתראי דמטמאי שפופרת ובחתיכה סוברי' דהוא סברא חיצונה דאין זה דם נדה א"כ בתרתי פליגי (א) דלא דייקי לישנא דקרא דלשון בשרה משמע ולא בבשר שאינו בשרה דבלא"ה טהורה שהוא דם חתיכה ולא ד"נ ואפי' בפלוי טהורה וזה שרמז רש"י וז"ל רבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא ומטהרי' חתיכה אפי' בפלוי יען שאינו ד"נ (ב) עוד פליגי רבנן בתראי שהמה מטמאי' בשפופרת דלא דרשו עיקר תיבת בבשרה למעט שפופרת וממילא נדע שמטמאה בפנים נהפוך הוא שהמה ידרשו עיקר תיבת בבשרה לטמא בפנים כבחוץ וממילא שפופרת טמא דהוא דם נדה וזה הביא לרש"י לחלק הדברים יען שהמה דברים נפרדים ודו"ק:

ומעתה מיושב קו' שלי דרש"י יאמר דדרשו ה' יתור על הרגשה דלר"א צריך ללמוד מה' ב' דברים ולרבנן בא ה' הנ"ל על הרגשה ולפמ"ש לק"מ דשפופרת לא מיתור ה' ממועט לת"ק אלא מעיקר התיבה תחת שנלמד בבשר שמטמאה בפנים נימא בבשר ולא בשפופרת והוצרך רש"י לומר שדרשו הפסוק על טומאת פנים ולא בשאר בבשר למענו שפופרת והוא דבר נכון וישר ולדעתי הוא אמת לאמתו ב"ה:

ובזה מיושב הקו' שהקשתי לעיל איך הקדים רבי ללמד במשנה הדין דמטמאה בפנים ולא למד שבבשרה מורה למענו שפופרת וכן ר' ירמי' רצה להפיל דרש בבשרה בעבור דרש לטמא בפנים וקשה הא לרשב"א ור"ן הי' בסברא שאשה לא יטמא בפנים וא"כ טוב יותר להדחות דין דמטמא' בפנים ונימא שנשאר בסברא שאינה מטמאה בפנים ונדרש בבשרה למעט שפופרת וצע"ג ולפמ"ש לק"מ אי דרשי' בבשרה ולא בשפופרת ג"כ נלמד טומאה בפנים כבחוץ דאל"כ למה יהי' שפופרת טהור וא"כ מסתבר בהיפך לדרוש הקרא על שמטמא בפנים כבחוץ אבל ע"י שפופרת ג"כ טמאה ודוק כי ישר תל"י:

ונכון בזה במה שהערותי אם הטעם דמעטה התורה דאין דרכה לראות כלל בשפופרת אבל מטומאה בפנים כבחוץ יען דדרכה של אשה להעמיד דם בכתלי' וכאשר נראה בגמ' שגם בחתיכה תלי' אי דרכה לראות בחתיכה אז ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות וטמאה א"כ למה בהרגשה שיש ג"כ רגילות לראות פעמים בלא הרגשה ואף עפ"כ טהורה ולפמ"ש נכון יען דעל הרגשה יש יתור ה' להורות שבעי' שתרגיש בבשרה אבל מה דנפק מן שורש התיבה בבשר אז אמרי' דתורה טימא אם רגילות שדם יהי' זוב בבשר בכה"ג חוץ בשפופרת דאין דרכה לראות כלל ודוק ולהבין איך פליגי אם דרכה של אשה לראות בחתיכה אבאר לקמן בעזה"י:

גמ' אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ופירש"י וז"ל דטהורה דאין דרך רואה בכך עכ"ל כי פליגי בחתיכה וז"ל ודפלי פלוי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בי' ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלוי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ"ל ובלשונו הזהב יש לי כמה דקדוקי' (א) מה שכ' דת"ק סובר בבשרה למעוטי תוך חתיכה עכ"ל למה לא מסיים ואין הדם נוגע כמ"ש בעצמו לעיל בד"ה וה"מ דשיעא חתיכה והדם בתוכה לא נגע עכ"ל אבל לשון תוך חתיכה משמע דוקא שחתיכה מליאה דם אבל אין בה בקעי' אשר בהם מונח דם אבל בבקעי' ובהם דם אפי' לא נגע ברחם טמא וצע"ג (ב) מה דכ' וז"ל אבל דם הנראה בבקעי' טמא עכ"ל בודאי קשה למה לא מסיים ונגע ברחם כמ"ש בעצמו לעיל בד"ה אבל דפלי פלוי וז"ל והדם שם ונגע ברחם עכ"ל ומלשון שכ' אבל דם הנראה בבקעים משמע ביותר אם רק נראה דם בבקעים הגם שלא נגע ברחם טמא וצע"ג (ג) יל"ד דכל הלשון הוא דבר שפתי' כך הי' לו לכתוב דת"ק סבר בבשרה למעוטי חתיכה דשיעא אבל חתיכה דפלי פלוי טמא דקרינן בה בבשרה דהא כבר פי' רש"י לעיל בסוגי' מאי הפי' של שיעא ושל פלי פלוי למה הכפיל לפרש הפי' של פלי פלוי וצע"ג (ד) יל"ד בלשונו שכ' אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרי' בה עכ"ל תיבת דהא הוא מחוסר הבנה משמע יען דגלוי וידוע שקרי' בה בבשרה ובאמת הם חידשו זאת שקרי' בה בבשרה והי' לרש"י לכתוב אבל דם הנראה בבקעי' טמא דבבשרה קרי' בה כמ"ש בעצמו לעיל בד"ה טמאה וז"ל דקרינן בבשרה עכ"ל וצע"ג:

ונלע"ד לבאר בעזה"י בודאי הסברא חיצונה דדם בחתיכה יהי' כקרא בבשרה כדפירש"י לעיל דמין במינו אינו חוצץ אבל זה דוקא אם דם נדה נתאסף בחתיכה אז אם יצא אותו דם של החתיכה בלא חתיכה הי' בודאי מטמא דאטו יען שנתכנס במקור בחתיכה נאבד ממנו השם שהוא דם המקור זה בודאי שקר דעדיין נשאר שמו עליו שהוא דם החדר ואם למשל הי' נקרעת החתיכה בשעת יציאה הי' בודאי הדם הנוזל מהחתיכה מטמא לאשה טומאת נדה אז אמרי' אפי' לא נקרעה החתיכה ואזל הדם כנוס בתוך החתיכה מב"מ אינו חוצץ ונחשב כאלו יצא הדם בלא החתיכה וזה שאמר ר"י בשם רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה הכוונה אם יש בה דם הרבה כפירש"י וז"ל דם אגור דם הרבה עכ"ל שזה האות שנאגר הדם נדה לתוך החתיכה רק אח"כ נסתמה מכל צד טמאה דהא דם נדה הוא ומב"מ אינו חוצץ והוי הפי' אגור (כמו אגרה בקציר מאכלה) וזה שהשיב הגמ' הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכוונה שדרך שיתאסף הדם נדה בחתיכה וילך ממנה והוי גוף החתיכה מב"מ דאינו חוצץ ומהכ"ת נימא דתורה ימעט ד"נ ההולך בחתיכה אבל הכא דאין דרכה של אשה לראות בשפופרת והוי שלא כדרך ראייתה ומסתבר דכ' רחמנא בבשרה ולא בשפופרת וק"ל אבל בודאי אי אין דרך שיכנוס דם החדר בחתיכה אז לו יהי' שמב"מ אינו חוצץ וגוף החתיכה אינו חוצץ עכ"פ החתיכ' מורה שאין זה ד"נ ותורה לא טימאה רק בדם המקור שהוא, ממעיינות שלה עיי' ס"ט בסי' קפ"ח תשובה שנית בד"ה ותו כתב יעו"ש ודו"ק:

והנה כאשר בס"ד דגמ' דלימא כתנאי רצה הגמ' לומר דבבשרה למעט חתיכה הוי גזה"כ הגם דבכל מקום מב"מ אינו חוצץ כאן גילתה התורה דבמ"ב חוצץ וה"ה שפופרת ממועט מטעם חציצה אבל כאן מתרץ הגמרא דשפופרת ממועט מטעם דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת וחזר הגמ' מזה דשפיר וחתיכה יהי' גזה"כ מטעם חציצה דאז אפי' אם הדם נראה בבקעי' כיון דשיעא חתיכה היינו שצדדי הבקעים דבוקי' למעלה הוי ג"כ חציצה נהפוך הוא דכל פלי פלוי טמא כיון שדם נראה בבקעי' הגם שלא נוגע ברחם הוי כאלו הדם נוגע ברחם שדרכה של אשה לראות דם כדה בחתיכה הכוונה שמאסף הדם מחדר בתוך החתיכה והוי דם נדה ומב"מ אינו חוצץ ובשרה ממעט דוקא דם תוך חתיכה וסתום מכל צד דאז לא הוי הרגשת הדם רק הרגשת החתיכה דבשלומא אם הדם נראה בבקעים הוי הרגשת הדם נמי אבל בדם סגור בתוך חתיכה ממעטי' מבשרה שאין כאן כלל הרגשת הדם או שאין דרך הרואה בכך שיכנוס דם בתוך חתיכה ויסגור בשר בעדו והבן וזה שסיים רש"י דהא בבשרה קרינן בי' דכיון דממעטי' שפופרת מטעם אין דרך לראות בשפופרת ולא מטעם חציצה א"כ אי לאו גזה"כ הדרי' לסברא דמב"מ אינו חוצץ והוי בבשרה והבן:

בא"ד ברש"י וז"ל ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלוי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ"ל וראיתי ברא"ש שהקשה על רש"י א"כ הי' לאביי לומר כדמעיקרא אין זה ד"כ כאשר אמר מתחילה עוד הקשה א"כ לימא רק בשפופרת כ"ע ל"פ כי פליגי בחתיכה דהא אביי לא מחדש בדבריו אלא דיש לחלק בין חתיכה לשפופרת:

ונ"ל ליישב בעזה"י דהנה יל"ד בלשון הגמ' ואתו רבנן למימ' אע"ג דפלי פלוי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא ד"נ ודאי טמא ואפילו בשפופרת עכ"ל הגמ' ולכאורה יש כאן שפת יתר בתיבת ודאי הי' די אם אמר אין זה ד"נ אלא דם חתיכה הא ד"נ טמא מה הוא תיבת ודאי וצע"ג עוד יל"ד בלשון כך הי' לגמ' לומר הא דם כדה ודאי כגון שפופרת טמא דהא לא משכחת לה ד"כ ודאי שיהי' טמא אלא שפופרת דכל חתיכה הוא דם חתיכה ומלשון הגמרא משמע הא דם נדה טמא היינו שמשכחת לה בחתיכה שיהי' דם נדה וטמא ואחר כך הוסיף ואפילו בשפופרת נמי הכוונה שגם בשפופרת טמא כמו בחתיכה אם הוא ודאי ד"נ וצע"ג:

אמנם הכל נכון בעזה"י דיש לחדש דבר דדוקא בחתיכה מליאה דם אז אעפ"י שיש גם בקעים ומלאים דם על פני' היינו פלי פלוי שהוא הפי' של הברייתא אם יש עמה דם הוא דפליגי רבנן על ת"ק דת"ק מחדש אף עפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה שהכוונה הגם שנגלה שדרכה של חתיכה הנ"ל לגדל דם דהא מלאה דם בקרבה אעפ"כ אם יש גם בבקעי' דם טמאה דאמרי' דדם שבבקעי' הוא דם כדה או שת"ק סבר דכל מה שנתגדל בחדר הוא ד"נ רק בתוך חתיכה התורה ממעט מטעם חציצה אבל שאר דם הכל טמא ונחשב לד"נ ע"ז פליגי רבנן כיון דחתיכה מלאה דם אז אין זה ודאי ד"נ אלא תולין להקל שהוא דם חתיכה דכיון שדרכה של החתיכה לגדל דם אנו תולין גם דם הבקעי' שהוא דם חתיכה וסוברי' דתורה לא מטמא אלא דם שנתרבה בחדר ולא דם שנתגדל בחתיכה ולא סברו דרש של בשרם כלל וזה רמזו בלשונם הזהב ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלוי אין זה ד"כ אלא דם חתיכה שאנו תולין שגם דם הבקעי' הוי דם חתיכה דהא אשה בחזקת טהרה עומדת ואל תטמאנה מספק דלולי זאת מהכ"ת יוכלו רבנן לומר אין זה ד"נ אלא ד"חת דהא השתא לא ידעינן שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כאשר אבאר אי"ה פשט דברי הגמ' ומדייק הגמ' הא ד"נ ודאי טמא הכוונה כגון חתיכה שאינה מלאה דם רק יש על שטח פני' בקעים ובתוכם דם שאז הוא ד"נ ודאי דחדר מלא דם ואין דרכה של חתיכה לגדל דם בבקעי' וע"כ הוא ד"נ מודו רבנן שהוא טמא אפי' אם אין הדם נוגע ברחם רק מונח בבקעי' שזה פי' שיעא אעפ"כ טמא דגזה"כ לא סברו וא"כ אפי' שפופרת נמי ממילא ידעי' דבשפופרת טמא ודוק ומשני אביי דכ"ע שפופרת טהור כי פליגי בחתיכ' מ"ס דרכה של אשה לראו' דם בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכוונה כי ד"נ אשר נשים רואות מן החדר לעתים ידועי' הוא נקרא דרך (כמו דרך נשים לי) וגם אורח כמו (חדל להיות לשרה ארח כנשים) ופליגי בזה מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה שגם דם ווסת רגילה לראות בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דבח"ת שדם הווסת אין רגילה לראו' בחתיכה כי הדם הנמצא בחתיכה הוא אינו דם ממעין שלה רק דם הבא מן בשר החתיכה ומה שאמרו חכמים אין זה דם נדה אלא ד"חת לא הוי יען שחתיכה מלאה דם וראינו שהחתיכה מגדלת דם אלא בלא"ה אין זה ד"נ דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפי' אם אין בחתיכה דם רק בבקעי' ג"כ טהורה שאין זה ד"נ אלא דח"ת וזה שסיים רש"י ח"ל אפי' פלי פלוי טהורה דאין זה ד"כ דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ"ל ראה בעיניך שרש"י לא נקט אין זה ד"נ אלא דם חתיכה רק כ' דאין זה ד"נ דאין דרכה של אשה לראות הכוונה יען דראינו דם בבקעי' ידענו שאין זה ד"נ אלא רק דם חתיכה ודו"ק:

ולפ"ז אין לדייק מאין זה ד"נ אלא דח"ת הא ד"נ ודאי טמא דנהפוך הוא דלא משכחת לה בחתיכה ד"נ והוא בודאי דם חתיכה אבל אי הי' דרכה לראות דם נדה בחתיכה הי' מודי' לת"ק דמלאה טהור מכח בשרה ופלי פלוי טמא אפי' אין נוגע ברחם דמב"מ אינו חוצץ כמש"ל באריכות ודוק:

ועתה לק"מ ב' קו' הרא"ש על רש"י דעתה מחדש הגמר' דלא בעי נוגע ברחם וגם זאת מחדש הגמ' לרבנן אפי' חתיכה ריקנית ויש בה בקעי' טהורה דזה בודאי שאין ד"נ בחתיכה ודו"ק:

ועתה אבאר בעזה"י שיטת התוס' בסוגי' בד"ה כי פליגי בחתיכה וז"ל ה"ה ודפלי פלוי וקשה דא"כ השתא אין דרך לראות דם בחתיכה פירוש שאינו דם נדות לא הוי כההוא דאין דרכה לראות בשפופרת דהתם הוי דם נדות מן המקור אלא שאין דרכה לראות באותו ענין ויש לומר (נ"א לפרש) דפליגי בחתיכה העשוי' כמין שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר דת"ק מטמא דדרכה לצאת בענין זה ורבנן סברי אע"ג דדם נדות הוא אין דרכה לראות בענין זה ואין זה דם נדה דקאמרי רבנן ה"ה אין זה ד"כ שטימא הכתוב אבל בפלי פלוי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה עכ"ל מזה התוס' חולק הב"ח בסי' קפ"ז על הר"ש שהביא הטור בשם הרא"ש שגם בפלי פלוי מותר מטעם דאין דרכה לראות יען דלפי' התוס' מיושבי' קו' הרא"ש על רש"י וסברו דפלי פלוי גם רבנן מודי' דטמאה וא"כ באשה שנעקר מקורה וראתה דם טמאה יעו"ש:

ונלע"ד לבאר בעזה"י שיטת התוס' דיש לי לפרש בהבנתם (א) מה זה דפליגי בחתיכה כמין שפופרת דקשה לי להבין הכי תלי' אם החתיכה עגולה או ארוכה כשפופרת דהלא לשיטת התוס' משמע דבחתיכה שאינה עשוי' כמין שפופרת גם ר"א מודה שטהורה אפי' בפלי פלוי דבודאי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה רק בחתיכה כעין שפופרת פליגי אי טמאה או טהורה ובפלי פלוי גם רבנן מודי' דטמאה והוא מחוסר הבנה וצע"ג:

ב מה שכתבו בחתיכה העשוי' כמין שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר הוא מחוסר הבנה דהי' לתוס' לומר והוי ד"נ כמו שכתבו אח"כ וז"ל ורבנן סברו אע"ג דד"נ הוא אין דרכה לראות בענין זה עכ"ל כך היו צריכי' לחדש מתחילה אליבא דת"ק דהוי דם נדות מזה משמע יען דחתיכה עשוי' כמין שפופרת נודע ממילא שהוא ד"נ וצע"ג:

ג פלא בעיני השינוי לשון דאליבא דת"ק כתבו וז"ל דת"ק מטמא דדרכה לצאת בענין זה עכ"ל ואח"כ אליבא דרבנן כתבו וז"ל אע"ג דד"נ הוא אין דרכה לראות בענין זה עכ"ל הלא דבר הוא למה שינו את טעמם ולא נקטו אליבא דרבנן ג"כ אין דרכה לצאת בענין זה:

ד פלא בעיני קוצר לשונם שסיימו וז"ל אבל בפלי פלוי גם רבנן מטמאין עכ"ל הי' להם להאריך אבל בחתיכה שפלי פלוי דלשון אבל בפלי פלוי משמע שקאי דוקא על חתיכה כמין שפופרת דוקא וצע"ג:

ה הקשה במהר"ם לובלין איך משמע מת"ק דמטמא בחתיכה עשוי' כמין שפופרת הלא הלשון שר"א אמר לא בשפיר ולא בחתיכה משמע טפי דמטהר וצע"ג ומה שתי' יען שרבנן מטהרי כמין שפופרת יען דאין זה ד"נ שטימא הכתוב ע"כ ששמעו מת"ק שמטמא הוא דוחק גדול אשר דאבה נפשנו למשמע אוזן דהלא הקו' היא מנ"ל לפרש כך אליבא דרבנן וגם אליבא דר"א וצע"ג: אמנם נראה לבאר בעזה"י דתוס' חדשו דאליבא דאביי דאומר בשפופרת כ"ע לא פליגי ה"ה בחתיכה כ"ע ל"פ דטהור אבל דוקא בחתיכה סתומה אשר הדם מינה קרבי אשר אין זה ד"כ או אפי' הוי ד"נ עכ"פ אין הדרך שיצא הדם גנוז בחתיכה והוי אין דרכה לראות וממועט מבשרה כמו שפופרת אבל פליגי בחתיכה אשר סתומה מצדדי' ובגובה ובמטה פתוחה אשר זה בטח שהדם בא מן המקור לתוך הפה של החתיכה אשר יש לה חלל שהחתיכה נעשה כמין שפופרת להכניס בפה דם מן המקור ולהוציא ע"י פה שלמטה הדם אז הוי בודאי ד"נ כי איך יהי' דם חתיכה אם אין לחתיכה מקום לעכב הדם רק שנתהוה במקור חתיכת בשר חלול כמו שפופרת והוא נמצא דרך המקור ונתעכב בבשרה והדם של מקור זב דרך שם וממילא פועל החתיכה הנ"ל מחיצה בין ד"נ שבא מן המקור שלא יוכל ליגע ברחם ות"ק מטמא שסובר כיון שעכ"פ הדם אינו סגור בחתיכה רק זב דרך החתיכה זה הוי דרכה לצאת בענין זה הגם שמודה ת"ק שלרוב אין המקור נפתח לראית דם רק ע"י שהדם נוזל ופותח המקור ואז עם נזילת הדם הולך החתיכה כעין קנה חלול ומשעה שנתעכב הבשר כעין שפופרת זב הדם דרך שם אבל שתחילת ראי' יהי' מן חתיכת בשר כעין שפופרת בלא שנפתח המקור ע"י דם זה אין דרכה שתחילת ראי' יהי' על אופן זה כיון שעכ"פ דרכה לצאת בענין זה משעה שמעוכב החתיכה כעין שפופרת יזל הדם דרך שם אז כבר מטמא דבבשרה ממעט רק אם הדם מונח בתוך החתיכה ורבנן סברו אע"ג דד"נ הוא שבודאי בא הדם מן המקור וגם דרכה לצאת בענין זה עכ"פ אין דרכה לראות שיתחיל ראי' של ד"נ ע"י שילך מתחילה כמין שפופרת חתיכת בשר ואין זה ד"נ דקאמרו רבנן הוי הפי' אין זה ד"נ שטימא הכתוב וסיימו אבל בפלי פלוי הכוונה עשוי' כמין שפופרת וגם פלי פלוי שיש לחתיכה כמין שפופר' עוד בקעי' אשר שם הדם נוגע ברחם בודאי טמא כיון דד"נ וגם נוגע בבשרה וזה הפי' בגמ' בשפופרת כ"ע לא פליגי דאין דרכה לראות ד"נ בשפופרת כי פליגי בחתיכה אם ראתה ד"נ ע"י חתיכה חלול מ"ס דרכה של אשה לראות דה בחתיכה שהדם הולך בחלול חתיכה בשר ומ"ס אין דרכה לראות דם בחתיכה שראית וסת מתחילה לא הוי ע"י חתי' חלולה ומיושבי' קו' א' ב' ג' וד' והבן ולפ"ז לא פליגי ר"א ורבנן במפלת חתיכה שמלאה וגם פלי פלוי אי טהורה או טמאה דלפי' התוס' גם ר"א מודה שחתיכה אשר לה בית קיבול דם אפי' פלי פלוי טהורה דתורה ממעט בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה אפי' פלי פלוי דאין דרכה לצאת בענין זה ופי' הברייתא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם דוקא אם יש עמה דם היינו על פני חתיכה ולא בתוכה דבתוכה אפי' פלי פלוי טהורה שרא"א בבשרה ולא בשפיר ולא בחתי' כל דם המונח בתוך חתיכה והולך בתוך החתיכה טהורה אבל דוקא דם המונח בשפיר או בחתיכה אבל זב על ידי חתיכה עשוי כמין שפופרת שאז אין הדם מונח בחתיכה טמאה דחתיכה דומי' דשפיר ע"ז פליגי רבנן דגם זב ע"י חתיכה טהורה ומיושב קו' מהר"ם לובלין:

וז"ל מהרש"א בד"ה הא ד"נ וז"ל וי"ל דפליגי בחתיכה העשוי' וכו' עכ"ל לכאורה לפי' זה דלא פליגי חכמי' אדרשה דבבשרה דקאמר ר"א בהדי' ולא חש המתרץ להא דנראה לו למקשן דחכמים פליגי אמאי דקאמר ר"א בהדי' אבל קשה א"כ אמאי לא שבק המתרץ סברת המקשה דפליגי בפלי פלוי ולא פליגי חכמי' אדרשה בבשרה כדסבר המקשה דהשתא בשפופרת לא פליגי חכמים עכ"ל ולכאורה ראשית דבריו מחוסרי הבנה שכ' וז"ל ולכאורה לפי' זה דלא פליגי חכמים אדרשה דבבשרה דקאמר ר"א בהדי' עכ"ל וצריך להבין מה כוונתו אי כוונתו יען דבשפופרת טהורה ע"כ דסברו הדרש של בבשרה א"כ בקיצור הי' לו להקשות לכאורה קשה כפי המתרץ דממעט שפופרת וע"כ דדרשו דרש של בבשרה וא"כ למה לא שבק המתרץ דפליגי בפלי פלוי ומהרש"א כ' מתחילה דלפירוש זה מוכח דלא פליגי חכמים אדרשא דר"א ולא חש ע"ז מה דסבר המקשה דחכמים פליגי אדרשא דר"א בהדי' ואח"כ הקשה למה לא שבק המתרץ סברת המקשה דפליגי בפלי פלוי ומסיים הקו' דחכמים לא פליגי על דרשא דבבשרה דהשתא בשפופרת לא פליגי וצע"ג:

ולפמ"ש נכון בעזה"י דלפי פי' התוס' א"כ בחתיכה אשר דומה לשפיר שהדם מונח אגור בה אז אפי' בפלי פלוי כ"ע מטהרי דכ"ע סברו בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ולא פליגי אלא בחתיכה כמין שפופרת ומזה הוכיח המהרש"א דלפי' התוס' ע"כ חכמים לא פליגי אדרשה דבבשרה דאמר ר"א בהדי' וא"כ קשה למה לא נשאר המתרץ בסברת המקשה דפליגי בפלי פלוי ורבנן לא פליגי אדרשה דבבשרה דהא בשפופרת לא פליגי חכמים ותוס' הוכיח לעיל דלולי דפליגי בשפופרת ע"כ לא פליגי אמאי דאמר ר"א בהדי' והשתא נאמר דבשפופרת לא פליגי וע"כ דדרשא בבשרה כר"א ופליגי בפלי פלוי כסברת המקשה ודו"ק וע"ז תירץ המהרש"א דלפי פי' של תוס' פליגי חכמים אדרשה דר"א דר"א לא ממעט מבשרה חתיכה כעין שפופרת וחכמים מעטו גם זה מדרשא דבבשרה יע"ש:

היוצא מזה דלשיטת תוס' פליגי חכמים ור"א רק בחתיכה כעין שפופרת אשר אין בה דם רק הדם הולך דרך שם ואז בחתיכה כעין שפופרת ופלי פלוי מודי' חכמים דטמאה דאז הוי דרכה לצאת וגם דרכה לראות דהוא דם נדות וגם נוגע בבשרה (דתוס' מפרשי' פלי פלוי שיש בחתיכה בקעים כמו קרעים בעובי הצדדי' מעבר לעבר ולא כמו שפרשתי למעלה לשיטת רש"י דפלי פלוי היינו בחתיכה עבה יש בקעים מבחוץ ושם מונח הדם) אבל באשה שנעקר מקורה כנידן דר"ש שהובא בב"י גם התוס' מודי' דאין דרכה לראות בזה הענין ועיי' במהרש"א שכ' ועיי' בר"ש שלפי פירושו מתישב יותר דפליגי רבנן אמאי דאמר ר"א בהדי' שנגלה שהבין גם כן דתוספ' ור"ש בחדא שיטה קיימו והבן זה:

עיין רא"ש פ' מפלת שם בשם ר"ש מקוצי דפי' דפליגי ר"א ורבנן בטעמא דקרא דר"א סובר דממעטי' שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה אבל פלי פלוי קרינן שפיר בבשרה ורבנן סברי טעמא דשפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך עכ"ל ולכאורה א"כ לר"א אי פלי פלוי יהי' טמא הגם שאין דרכה לראות כך דהא אין לנו רק דרש בבשרה דמיני' דרשי' ולא בשפופרת ועכשיו אנו חוקרי' טעמא דממעט התורה שפופרת ולר"א דהוי הטעם משום חציצה א"כ בפלי טמא הגם שאין דרכה בכך דהא לולי דיש בשפופרת הפסקה לא הי' התורה ממעט לר"א רק מטעם הפסקה וא"כ בפלי דליכא הפסקה יהי' טמא וא"כ למה אומרו בגמ' דר"א סובר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והוסיף הר"ש וז"ל וכיון שראתה כדרך שנשי' רגילין לראות טומאה עכ"ל וקשה לו יהי' דאין דרך נשים יהי' טמא דעכ"פ אין כאן הפסקה וצע"ג עוד פלא בעיני הלא ר"א נקט בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ולא הזכיר בבשרה על שפופרת והר"ש נקט בהיפך דדרש בבשרה קאי על שפופרת רק דפליג ר"א עם רבנן בטעמא דשפופרת למה לו לר"ש זאת הלא הי' יכול לומר כ"ע דרשו בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה רק פליגי בטעמא דקרא דר"א סובר מטעם הפסק' ורבנן סברי טעמא דקרא משום דאין דרכה לראות והנ"מ חתיכה בפלוי וצע"ג:

עוד פלא בעיני מנ"ל לרבנן לפרש טעמא דקרא משום דאין דרכה לראות דם בשפופרת דילמא הוי הטעם משום הפסקה אבל בפלוי טמא מנ"ל לדרוש טעמא דקרא אפי' בפלוי להקל מי הגיד להם שטעמם אמת דילמא טעם דר"א אמת וצע"ג:

ועוד קשה לי הכי כתיב בתור' ולא בשפופרת הלא בבשר' כתיב ושם בדרך העולם יש תרתי לטיבותא שזב הדם בלא מחיצה וגם בדרך שנשים רואות וא"כ מנ"ל לר"א לומר הטעם משום מחיצה הלא דוקא אם יזוב בבשר' שאין כאן מחיצה וגם דרכה לראות אז טמא אבל אם אין דרכה לראות הגם שאין כאן מחיצה כשר וצע"ג אך באמת לק"מ דהא הכא סבר ר"א דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ובפלי פלוי אין כאן מחיצה ויש תרתי לטיבותא להיות טמא אך א"כ הי' לרא"ש לומר טעמא דר"א דמטמא בפלי פלוי דתורה כתב בבשרה וממעטים שפופרת מב' טעמים אחד משום שאין דרכה לראות כך ושנית מטעם הפסקה אבל בחתיכה פלוי הוי דרכה בכך וגם זב בבשרה בלא מחיצה ולכן טמא ולמה צריך לומר שטעם שפופרת מטעם הפסקה וצע"ג:

ועוד קשה לי איך אמרו למעט שפופרת שם יש ב' טעמי' לטהר יש מחיצה וגם אין דרכה לראות הלא אפילו בחתיכה דשיעא דדרכה לראות רק יש מחיצה ג"כ ממועט דתורה אמרה זובה בבשרה כדרך סתם זיבה או אם נימא חתיכה אין דרכה לראות אז כשר אפי' בפלוי שליכא מחיצה ולמה נקטו שפופרת דאין בו שום מעלה דהלא יש מחיצה וגם אין דרכה לראות וצע"ג:

ועוד קשה לי כיון דרבנן סברו אין דרכה לראות בחתיכה א"כ לא יהי' טעמא דשפופרת משום הפסקה אעפ"כ טהור דר"א לא מטמא בפלוי רק יען שסובר דרכה של אשה לראו' דם בחתיכה אבל אם אין דרכה שגם שליכא הפסקה טהור דאל"כ למה נקט ר"א דרכה של אשה לראות דם וצע"ג:

ועיין לאדמ"ו הגאון בחתם סופר יו"ד סי' קמ"ה בד"ה הנה וכתבתי על הגליון וז"ל אני התלמיד לא אבין הבנתו בדברי ר"ש דנ"ל דר"ש סובר דעיקר הדרש בבשרה ולא בשפופרת רק פליגי רבנן ור"א בטעמא דמיעט התורה שפופרת וממילא ילפי' חתיכה לר"א דוקא בשיעא ולרבנן אפי' בפלוי והא פשיטא דאין דרך ראי' בשפופרת ובמה שכתב אדמ"ו כאן ולקמן בד"ה אלא נראה דהוא הבין דר"ש דבבשרה ממעט חתיכה ונהפוך הוא דדרש בבשרה קאי רק על שפופרת:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה