שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
מפתחות והערות
אשר חנני השי"ת בזכות הורי ומורי זצוק"ל הק' זוסמאן סופר.
סימן א
בענין המחזיק בהקדש של עניים או בדק הבית אם יש לו חזקה.
סימן ב ג
שאלה בענין מסל"ת בעכו"ם.
סימן ד ה
מכירה באיסר ריבית, מתנה עמ"שכ בתורה ומביא חקירה, אם תנאי באיסר דרבנן לא מיקרי א"א לקיימו, וחו"ד קס"א ס"ק ה', ומח"א הלכות מלוה סי' ל"ז.
סימן ו
בשטר שליחות שלא הוזכר ששליח א' אומר בפ"נ.
סימן ז
שאלה ממ"למ בענין מכירת קוטמו ועי' קה"י אות ת"א, ועין זוכר מערכת ש' אות כ"ג.
סימן ח
תשובה על' הנ"ל.
סימן ט
מי שטען שלא ידע מה שכתב בכתובה.
סימן י
חקירה גדולה מי שהודה שלולב זה של ראובן וראובן ידע שאינו שלו אם יוכל לצאת בו, ואם הודאת בעל דין כמאה עדים דמי' הוי מדאוריי', או דלמא מדאוריי' יכול לחזור בו, ועי' שע"הת ח"ר כלל א', ועי' בספר המקנה כלל ב' פרט יוד כתבתי באריכות להבין קנין זה, בדבר שאין אחרים יכולי' לזכות בו רק איש אחד, זה האיש לא צריך לעשות שום קנין כי ממילא שלו, וכיון קנין אודיתא לכ"הפ מדרבנן הוא קנין מצד הפקר ב"ד ואין כח לשום אדם לקנות בו ממילא שלו מדאוריי' ע"ש.
סימן יא
מסתפק בכ"מ שאמרו ז"ל שלא יעשה כן מפני כבוד ציבור אם הצבור יוכלו למחול ע"ב, בענין זה יש לי צ"ע על מג"א סי' קמ"ד שהקשה למה בציבור שאין לו שני ס"ת צריך לגלול, וכה"ג קרא בע"פ ביו"כפ מפני כבוד ציבור ע"ש, ונראה במצוה שחיוב הציבור לעשות לשמוע מפטיר ביו"ט בענין שצריך לגלול, האיך שייך בזה כבוד ציבור, וכי בעבור כבודם לא יעשו המצוה כראוי', אבל בכ"הג שם המצוה רק עליו, ורק הציבור שומעים בעבור ברוב עם הדרת מלך, וראיה מי שרצה לראות שריפת הפר לא שמע קריאת כה"ג, א"כ שם שייך מפני כבוד ציבור וקורא בע"פ, ועי' ו"ח ח"ג על או"ח סי' י"ב, ועי' ט"ז סי' נ"ג סק"ב שאין ציבור יכולין למחול לקרוא בחומשין.
סימן יב
א. מסתפק מש"כ הרא"ש שנשים אינם בכלל ערבות, אם גם אנשי' אינם בערבות לנשים [עי' דג"מ סי' רע"א.]
ב. וראש סובר ס' דאוריי' לקולא דאי ס"ד לחומרא א"כ נשים חייבות מספק למה אינן מוציאות אנשים
ג. רש"י ס"ל במגילה דנשים מוצאות אנשים לא ס"ל כרא"ש שנשים אינן ערבות לאנשים.
ד. במצות שנשים חייבות אם רא"ש מודה שיש ערבות [תוס' רע"ק במשניות מגילה פ"ב ובתשובה סי' ז']
ה. במצות שיש לכהנים בודאי ישראל ערבין בשביל הכהנים עי' בפנים
ואסדר בעז"הי לפי סוגים: א. נשים, בברכות דף כ' א"ל רבינא לרבא נשים בב"המ דאוריי' או דרבנן למנפ"מ לאפוקי רבים י"ח, א"א דאוריי' אתי דאוריי' ומפיק דאוריי' א"א דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא י"ח, ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ואשה לבעלה וכו' ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, והקשה רא"ש מ"ש דאמרי' דף מ"ח להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן וכזית אינו אלא מדרבנן ואפ"ה ומוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבי' מן התורה וא"כ באשה נמי אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה, י"ל דלא דמי לאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטר את אחרים דכל ישראל ערבים זא"ז אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת נהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינה נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרי' שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובא מדרבנן.
תוס' נשים וכו' פרש"י דס"ד דלא מחייב מדאוריי' משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ, ותימא כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים י"ח בב"המ ע"ש, והקשה הצלח ואדמ"ו הג' זל בכ"ס סי' כ"ט לכאורה תמוה איך מדמה כהן לאשה, גם אם אינו מחויב הכהן יוכל להוציא מצד ערבות ע"ש, ונראה דפמ"גד בפתיחה כוללות חלק ג' אות כ"ח כתב הנה במצות, אחד מוציא חבירו הוא מטעם שליחות, וכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא לא שייך ביה תורת שליחות כמו אשה במ"ע שהז"ג ובן כרך בי"ד וכדומה ועבד לא נעשה שליח לגט וקידושין לפי שלא שייך ביה, ה"ה כאן וכל המצות אע"פ שיצא מוציא הוא דהוה כמחויב בדבר מטעם ערבות, ומ"מ עיקר שאחד מוציא חברו מטעם שליחות הוא עכ"ל, [עי' ח"ס רצ"ו אם כהנים ולוים יכולים ליעשות שליח לפדיון הבן].
ונראה שרק שהוא בר חיוב בדבר זה, רק כעת אינה בחיוב לעשות מצוה זו כמשל שלא אכל כעת, או שכבר שמע קול שופר ויצא י"ח, לזה מהני ערבות ונעשה שליח להוציא אחרים, אבל מי שאינה בר חיוב בדבר לעולם א"א מצד ערבות שיהי' בר שליחות כמו כהן לפדיון, א"כ אם כהנים פטורים בבהמ"ז א"א ע"י ערבות שיוכל להוציא אחרים מצד שליחות, ושפיר הקשה תוס' א"כ כהנים נמי מבעי, וכן להיפך, בדבר שגם הוא כעת מחויב לעשות יוכל ליעשות שליח בלא ערבות, כמו גר יוכל להיות בעל תוקע להוציא רבים אם עדיין הוא לא יצא י"ח מצד שליחות, ורק אם כבר הוא יצא א"א להוציא אחרים מצד ערבות כאשר אכתוב אי"ה בסוג ד' א"כ גם נשים שאינן בכלל ערבות יכולין להוציא אנשים במגילה, ולא הבנתי מש"כ המחבר ז"ל באות ג' שרש"י לא סבר כרא"ש ע"ש, כי במגילה מיירי שעדיין הנשים לא יצאו י"ח ושפיר יכולין להוציא מצד שליחות ולא צריך לערבות. ובזה נ"ל להסביר תשובת מהר"ם חביב שמובא בסמא דחיי סי' י"ג, בני ח"ל שבאו לירושלים ואינם יודעים להתפלל ביו"ט ב' של גליות אם אחד מתושבי ירושלים יכול להתפלל להוציאם י"ח, וכתב בני כפרים מקדימין ליום הכניסה ופרש"י אחד מבני עיר יקראו להם, לכאורה קשה על רש"י דתנן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח, וי"ל דההוא כללא הוא לאפוקי נשים ועבדים שאין יכולים להוציא י"ח דומיא דרישא דקתני חש"ו אין מוציאין את הרבים י"ח דלא שייכי במצות, אבל אדם דשייך במצות כגון תושב ירושלים אע"ג דאינו מחויב יכול להוציא את אחרים מכח ערבות דכל ישראל ערבים זה לזה, ולכך ס"ל לרש"י דבני כרכים ועיירות קורין את המגילה לבני כפרים להוציאם י"ח, כיון דגברא בר חיובא בעלמא יכול להוציא אחרים, אע"ג דיום זה הקורא והתוקע אינו מחוייב ע"ש, וסמא דחיי כתב עליו קשה טובא לפי רב ז"ל צריך לומר דהא דאמרי' כל ישראל ערבים זה לזה היינו דוקא במצות שהוא מחויב בהן דשייכי בגויה, אבל במצות שאינו מחויב בהן דלא שייך בהו אין כאן ערבות והא ודאי אחר המחילה ליתא דערבות אינו תלוי בחיוב המצות אלא כך חכמתו ית' כמה מצות יתירות לכהנים, היתכן לומר שישראל אינן ערבין בשביל כהנים כמ"שכ מוצל מאש סי' י"ב ע"ש תשובה גדולה נפלאה, ולדעתי הקלושה סברת מהר"ם חביב גם שיש ערבות גם במצות שאינה בר חיוב אבל בכ"ז א"א להוציא אחרים י"ח כיון שאינה בר חיוב בדבר ורק אם הוא בר חיוב בעלמא ורק מדייק הדק היטיב, שהיום הקורא והתוקע אינה בר חיוב לזה מהני ערבות, וגם הרא"ש סובר כן שאנשים שבר חיוב הוא רק כעת לא אכל כדי שביעה, מהני ערבות ויכול להוציא, ועי' ריא"ז ריש פ"ג דר"ה נראה שאין אדם יכול לברך על חברו על מילת בנו להכניסו בבריתו או על פדיון בנו ואינו מחויב באותה מצוה אינו יכול להוציא אחרים עכ"ל כראה גם שיש ערבות כיון שאינה מחויב בדבר כי מי שאין לו בן פטור ממילה ודו"ק, ועי' פר"ח תפ"ט שמביא ירושלמי שבן עיר אינו מוציא בן כרך, הה"ד מי ששכח פ"א לספור עומר א"א להוציא אחרים, ואחרונים חלקו עליו עי' בסמא דחיי, גם בשמלת בנימין בתשובה בסוף הספר כתב כיון ספירה בזה"ז מדרבנן ובדרבנן אע"פ שיצא ופקע מיניה חיובא אפ"ה יכול להוציא אחרי' ע"ב שמודה לפר"ח יען שאסור עכשיו לברך אינו בר חיובא.
ברכות דף מ"ח ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא ולא הוי ליה אינש לברוכי וכו' אייתיתי' לשמעון בן שנוח אומר היכי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, שתיי' לכסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך, א"ר אבא ברי' דר"ח שב"ש דעבד לגרמיה הוא דעבד, דהכי אר"ח א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן, [אע"ג דכזית שיעורי דרבנן מיהו כיון דמחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים י"ח, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר' הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי, ובה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית אבל אכלו ושבעו לא מפיק ע"ש ברש"י] ותוס' הקשה על רש"י וכתב לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל הילכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה אבל גדול שהוא בר חיוב מ"הת כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפי' לא אכל כלל, כדאמרי' בר"ה כ"ט כל הברכות אע"פ שיצא מוציא, וה"ט דכל ישראל ערבין זה בזה, וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו, הגאון ז"ל בכ"ס הקשה האיך שב"ש יוכל להוציא המלכה אם אין ערבות גם אנשים לנשים, גם מדייק שאמר היכי אברך, ברוך שאכל ינאי ולא הזכיר המלכה ע"ש, ונראה עי' פסחים ק"א לרב שיצא בקידש בב"הכנס למה לו לקדושי בביתיה, כדי להוציא בניו ובני ביתו וצריך לדקדק כפילות הלשון בניו ובני ביתו, ולא משיב לבני ביתו בלבד, לכאורה צע"ג שתחת בני ביתו בל"ס אשתו ובנותיו בכלל, ואם אין ערבות היאך מוציא אשתו ובנותיו ועי' דג"מ סי' רע"א, ע"כ כראה ע"י בניו שיש בהם ערבות נעשה בר חיוב וכיון שבר חיוב הוא ממילא יוכל להוציא אשתו מצד שליחות גם בלי ערבות, וגם אם אפי' רב לא כיון לצאת בקידש בב"הכנס קשה קושי' דג"מ שיצא מדאוריי' בתפילה ע"ש ודו"ק, א"כ גם שב"ש ע"י ערבות מינאי נעשה בר חיוב ויוכל להוציא למלכה ומיושב קושי' רבינו הגאון ז"ל.
וט"א ר"ה כ"ט כתב שרש"י סובר הא מי שאינו מחויב אינו מוציא אחרים אינו אלא מדרבנן דאי הוה דאוריי' כי מחויב מדרבנן מה הוי הא מ"מ מ"הת לא בר חיובא הוא, אבל רמב"ן במלחמות פ"ב דברכות כתב בפשיטות דא"מ בדבר א"מ אחרים מ"הת ונ"ל ראיה מדא' אנדרוגניס מוציא את מינו אבל לא שא"מ וה"נ טומטום אמאי לא את אינו ולא את שא"מ וטעמא משום דהוה ספק אשה, אא"ב הא דאינו מוציא הו"ל מ"הת ניחא דה"ל ס"ד ולחומרא, אבל א"א דאינו אלא מדרבנן הא טומט' הוי ספק זכר אמאי אינו מוציא זכר ודאי ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"ב, [ולא זכיתי להבין כי ודאי זכר יש לו חזקת חיוב האיך מוציא אותו זה מספק] והנה כיון שרש"י סובר מי שא"מ בדבר אינו מוציא אחרים רק מדרבנן ע"כ באכל כזית בר חיוב מיקרי, אבל עדיין קשה על רש"י למה נשים שג"כ חייבות מדרבנן ואינם יכולין להוציא אחרים, אולי סובר רש"י ג"כ כמרדכי עי' מג"א רס"ז דוקא יכול לבא לידי חיוב דאוריי' יוצא גם כעת רק בר חיוב מדרבנן, אבל נשים שלא באו לעולם לידי חיוב דאוריי' מיגרע גרע ודו"ק.
ר"ה דף כ"ט תני אהבה בריה דר"ז כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, [שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות] בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידש, היום מהו כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה הוא [על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעם וא"א ליהנות בלא ברכה] ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא, וט"א הקשה דתנן בברכות לעולם אינו מוציא את רבים י"ח עד שיאכל כזית דגן מכ"ש היכא דיצא דא"י להוציא את המחויב אפי' בדרבנן והכא אמרינן בכל הברכות אע"פ שיצא מוציא, מיהו מפי רש"י בשמעתין למדתי תירץ לזה, דה"מ דיצא אינו מוציא בשל תורה כונו ב"המז, אבל בדרבנן כמו שאר ברכות, אע"פ שיצא מוציא שהרי פי' רש"י בסמוך ברכת היין של קידש מקדש ישראל, ואמאי שבק מקדש השבת דשכיח ונקיט קידש דיו"ט, בע"כ ה"ט דקידש של שבת הוי מ"הת הילכך לא מצי מפיק לאחר שיצא, אבל קידש יו"ט ודאי אינו מ"הת לפיכך אע"פ שיצא מוציא ע"ש, ובש"א סי' י"ג מישב בזה שיטת הגאונים שמובא בטור רע"ג אם כבר קידש שאינו יכול להוציא אחרים ליל שבת שהוא מד"ת וסברו כבה"ג, וטור הלך בשיטת תוס' ע"כ תמה עליהם ע"ש, לכאורה רב שמקדש לבני ביתו והוא כבר יצא בתפילה חיוב מד"ת ואם בני ביתו לא התפללו קמה וגם נצבה חקירת דג"מ היאך מוציא האיש שהתפלל את אשתו אם לא התפללה היא דאוריי' והוא רק דרבנן, ושמעתי בשם ח"ס יען שתקנו חכמים לקדש על יין מסתמא כל אחד רוצה לעשות מצוה מן המובחר וכיון שלא לצאת בתפילה ודו"ק, גם רמב"ם פסק כבה"ג בפ"א והלכות ברכות פסק הי' המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מה"ת לא יצא י"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מ"הת כמוהו, ובפ"ה כתב שנים שאכלו כאחת כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם הי' אחד מהם יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך והשני עונה אמן ויצא י"ח ובן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה, במה דברים אמורים שיצאו י"ח בזמן שאכלו ולא שבעו כו' אבל אם אכל ושבע שהוא חייב מ"הת בין אשה בין קטן בין עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מ"הת אין מוציאין אותן מדי חובתן אלא החייב באותו דבר מ"הת כמותו ע"ש בכ"מ.
והנה נשים לנשים ג"כ אינן בכלל ערבות, וכתב הצלח א"כ אם נשים אכלו יחד והן מזמנות לעצמן אם אחת אכלה רק כזית ואחרות כדי שביעה אין זו שאכלה כזית יכולה להוציא אחרות ממ"נפ אם נשים חייבים מן התורה לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי' ואם נשים בב"המז דרבנן מ"מ הוי' זו שאכלה כזית תרתי דרבנן, ועי' לעיל דף ט"ו שם כתבו תוס' כן קטן במקרא מגילה תרתי דרבנן ע"ש, וחידש לפי מג"א תרפ"ט מחלק בין מגילה לב"המז, שקטן יוכל להביא עצמו אם יאכל כדי שביעה ויהי' חד דרבנן ועי' מג"א קפ"ו, א"כ ה"ד באשה, ולפי הוכחת המחבר ז"ל שבע"כ שרא"ש סובר ס"ד לקולא, כי אם סובר לחומ' מדוע לא מוציאות אנשים עי' בפנים א"כ גם אחרות רק חייבות מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואין כאן ממ"נפ, ועי' לבוש אם אנשים אכלו כזית ואשה אכלה כדי שביעה תוכל היא להוציא אנשים דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ושואל בשער אפרים סי' י"ב מתקשה למה צריכה היא לאכול כדי שביעה, ושע"א תי' באכלה רק כזית אז היא תרתי דרבנן ע"ש ולפי מג"א תרפ"ט שפיר הקשה השואל ודו"ק. הג"א פ"ק דמגילה כתב ונשים חייבת בבהמ"ז מ"הת אבל אינה מוציאות אנשים שאינן יכולין לומר ברית, שער אפרים סי' י"א כתב דבריו תמוהים אם חייבת מ"הת יכולין להוציא ג"כ ע"ש:
בש"ע סי' קפ"ד כתב המחבר אכל ואין יודע אם בירך ברכה המזון צריך לברך מספק מפני שהוא מן התורה, וכתב הפר"ח בליקוטיו ומ"מ לא מצי להוציא אחרים שודאי לא ברכו, דקי"ל ס"ד אינו אלא מדבריהם ולא אתי דבריהם ומפיק דאוריי' עכ"ל ופלא שמבואר בש"ע קצ"ז אם אכל כזית מוציא מי שאכל כדי שביעה עי' בתשובת רעק"א סי' ו' וכ"ס סי' כ"ט, ועוד הקשה בשער תורה ח"ב כלל א' פ"ד כיון דאיכא חזקת חיוב בכה"ג מ"הת לחומר' ואתי דאוריי' ומפיק דאוריי' ע"ש, ובכ"י קצ"ז, ואולי לחלק כי סוף כל סוף רק מספק מברך ועי', וחותני מורי הגאון ני' הקשה דמשמע מפר"ח אם ס"ד לחומרא יכול להוציא אחרים וצ"ע כיון שהוא מספק חייב האיך מוציא ודאי, וראיה מטומטום שאינו יכול להוציא טומטום אחר ולא אמרי' כיון שמחויב טומטום זה מס"ד יכול להוציא טומטום אחר, ויש לחלק ודו"ק:
סוג ב. מצות דרבנן מחדש הצלח דף מ"ח לא נכנסו בערבות כי אם על מצות שהן מן התורה אבל על מצות שהוסיפו חכמים לא נכנסו בערבות וכן משמע בסוטה דף ל"ז שעל תרי"ג מצות קיבלו ערבות, ונתן טעם לשבח על דבר שאין לו קצבה אין הערב חייב כמבואר בש"ע סי' קל"א ע"ש, ומצאתי בסמא דחיי סי' י"ד שמביא פלפול גדול בזה מהר"ם חביב עם זרע אברהם דאמרי' בשבועות דף ל"ט אין לי אלא מצות שקבלו בסיני מצות עתידות להתחדש כגון מגילה מנין וכו' הרי לך בהדיא שמרע"ה הי' משביעם גם על מצות דרבנן, ומשיב זה רק לענין קיום המצות שהם חייבים לעשות כל מה שיתקנו כל ב"ד בדורות הבאים אבל ערבות אינו בכלל ע"ש, ועי' ב"י תפ"ד לענין ברכה בפה"א ואדמ"ו בכ"ס סי' כ"ז מתפלא ג"כ מרש"י בר"ה שכל ברכות יצא מוציא מצד ערבות, וכן הקשה בברכי יוסף סי' קכ"ד ע"ש, ומפמג"ד בפתיחה ח"ב אות ט"ז למדתי תירץ שמרמיז על הכל, וכ"ל ומכל הברכות י"ל המצוה ד"ת תו מחייב לברוכי מדרבנן עכ"ל, כונה כיון שמחויב בדבר מצד ערבות על המצוה ממיל' יכול לברך, ומובן לשון רש"י שכתב בר"ה כל ברכות יצא מוציא (כל ישראל ערבין זה בזה למצות) ובכ"י מאריך מה ששבועה חל על איסור דרבנן נראה שאין משבע ועומד מסיני על דרבנן ע"ש:
סוג ג. קטן ירושלמי סוף פ"ג דר"ה, קטן לאביו, לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסה בר נוחריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו, תיפתר בעונה אחריהן, ונראה מירושלמי שקטן לא מיקרי בר חיוב כלל רק מצות חינך על האב כפרש"י דף מ"ח, וקשה האיך בן מברך לאב עי' פמג"ד אות כ"ח בח"ג מצד שומע כעונה כי אין שליחות ואין ערבות בקטן ע"ש, ויש"ש ב"ק פ"ז סי' ל"ז כתב, שבר מצוה מברך, איך יוציא אחרים בב"המז שרובן אין להן שערו' ואם נאמר מן הסתם אוקמי' אחזקה שהביא ב' שערות בפרט במילתא דרבנן ואף ב"המז דאוריי', מ"מ מן התורה יוצא בברכת הקטן, אלא שרבנן אמרו שאינו מוציא הגדול א"כ מיד יחנכחו לברך ב"המז עכ"ל, ומג"א סי' קצ"ט הקשה אסי' קפ"ו מבואר דאשה אינה מוציא אנשים יען שהיא ספק, ואם קטן יוכל להוציא למה לא תוכל האשה כיון שאבעי דלא איפשטא הוי ספק דרבנן עי' מחהש"ק, ועוד דעיקר הטעם שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים ובקטן לא שייך ערבות ומן התורה פטור לגמרי ואיך יוציא הגדול, ועי' מלחמות פ"ג דברכות שהיא דאוריי' עכ"ל, ועי' מג"א תרפ"ט דקטן אינו יכול להוציא גדול במגילה יען שהוא תרי דרבנן וקטן מברך לאביו אם לא אכל האב כדי שביעו וגם קטן לא אכל רק כזית ולא אמרי' שתרי דרבנן הוא, יען שיוכל הקטן לאכול כדי שביעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן ע"ב, ועי' תוס' גטין כ"ג קטן יבא לכלל שליחות וכריתות וכשר לגנו ע"ש א"כ יש"ש סובר ג"כ מצד שומע כעונה כי בר חיוב מקרי, אבל אשה לא תבא לעולם לידי חיוב דאוריי', ועי' מרדכי פ"ב דמגילה דמ"ד תוס' שבת דרבנן, אפ"ה יוצא בקידוש זה כיון בשעה שמקדש יבא אח"כ לידי חיוב דאוריי' משא"כ נשים לא יבואו לידי חיוב דאורי', ומג"א רס"ז הקשה מקטן ע"ש והמרדכי סבר כרש"י ורמב"ן במלחמות שקטן ולא מקרי בר חיוב רק מצות חינך מאב, וחי אדם כלל ו' בהלכות שבת כתב על מג"א שאינו דומה, דהתם כיון שאינו מברך בעצמו והקטן אינו חייב לכן אינו מוציא אותו, אבל הכא שפיר כיון שהוא בעצמו מברך אע"פי שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאוריי' יוצא בו ע"ש, ועי' תוס' מגילה דף י"ט ודף כ"ד חילק בין קטן לסומא, רשב"א מגילה י"ט כל שעיקר דרבנן כמגילה קילא טפי קטן לא מפיק אבל בה"מז דעיקר דאוריי' אף קטן מפיק ומוסבר בפמג"ד בפתיחה אות ל' ע"ש:
סוג ד. גר, קידושין דף ע' א"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת, כתבו תוס' י"מ לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, ולאו מלתא היא דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרי' בסוטה ל"ו, ועי' רש"י נדה דף י"ג, ומרי"ט בחדושיו הקשה מכל נשבעין דף ל"ט אמרי' אין לי אלא אותם העומדים שם דורות הבאים וגרים העתידין לגייר מנין ת"ל ואשר איננו פה וכיון דגרים בכלל שבועה הוי נמי בכלל ערבות וכו, יש לומר דגרים אינן ערבין עלינו אלא הוה דומיא דטף ונשים שאנו חייבים עליהם והם אינם חייבות עלינו דאין בידם ספק למחות ע"ש, ועי' ברכ"י קכ"ד שמאריך בו רק שמחויבים לשמור ולקיים אבל לא ערבות ועי' סמא דחיי ג"כ, ובש"ע כ"ג מבואר גר יכול להיות שליח ציבור משמע גר ישנו בכלל ערבות שכבר התפלל בלחש וחזרת התפלה להוציא' רבים, פמג"ד בפתיחה אות כ"ט רמב"ן ב"ב דף פ"א יש שואלים היאך מוציאין גרים את רבים י"ח בב"המז שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו וא"ת אין ה"נ שאין מוציאין א"כ כהנים נמי לא יוציאו אחרים ע"ש:
סוג ה. סומא, מגילה י"ט וכו' הקשה תוס' מפסחים קט"ז דרב ששת ור"י אמרי אגדתא בליל פסחים ומוציאין אחרים משום דסברי מצה בז"הז דרבנן, וקשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר אגדה ומפקי אחרים דחייבים מדרבנן, וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאוריי' משא"כ בקטן ובדף כ"ד מתני' סומא פורס את שמע, ר"י אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס, תוס' קשה ר"י דאמר בחובל פ"ז סומא פטור מכל מצות וא"כ בסומא אפי' ראה מאורות ונסתם כמי, וי"ל הא דפטר התם מ"הת אבל אדרבנן חייב שלא יהי' כעכו"ם וכו' ואע"ג דפירש לעיל דקטן דאית תרי דרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן אפ"ה סומא שיש בו תרי דרבנן מוציא שפיר אחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן, ולא זכיתי להבין דברי מורי הגאון ז"ל בכ"ס כ"ט, ק"ל מש"ס פסחים דמקשה מר"ש ור"י ומתרץ מצה בזה"ז דרבנן, ולשיטתו של רא"ש גם אם מחויב מדאוריי' שפיר הוציאם מכח ערבות וצ"ע טובא עכ"ל, בער אנכי להבין אם יש בסומא ערבות, אם פטור מכל התורה האיך חייב בקבלת ערבות מואב, גדולה מזה הקשה הט"א האיך חייב מדרבנן כיון שפטור מלאו לא תסור ע"ב:
מרדכי פ"ב דמגילה נשאל להר' טוביא מווינא איך סגיא נהור פוטר בנו ובני ביתו מקדוש והא לר"י דאמר סומא פטור מן המצות א"כ לא מיחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאוריי' והשיב דאשכחן דכותיה בקדוש גופיה דאמרי' מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על כוס ועדיין לא קדוש היום, ולרע"ק דאמר הלכתא לא הוי תוס' שבת מן התורה אפ"ה נפיק בההוא קדוש דמקדש מבע"י דאינו אלא אדרבנן על ידי קדוש דאורי' שיתחייב לאחר שתחשך, גם בנדון זה האי סגי נהור, י"ל שמוציא אחרי' המחויבים מדאוריי' אע"פ שאינו מחויב הוא אלא מדרבנן אע"ג גבי נשים פריך א"א דרבנן היכי אתי דרבנן ומפיק דאוריי', יש לומר שאני נשים דלא יבואו לידי חיוב לעולם אבל זה יכול לבא לידי חיוב דאוריי' אם נתפקח והואיל וכן יכול להוציא אחרים י"ח אע"פ שהוא מדרבנן והם מדאוריי' ע"ש, ומג"א רס"ז, ומהר"ם על סמ"ג בהלכות מגילה כתב ג"כ, סומא שראה מאורות בימיו אפשר לבא לידי חיוב דאוריי' אם יתפקחו עיניו אע"ג דחיובו השתא מדרבנן פורס על שמע ומוציא רבים דמיחייבי מדאוריי' ע"ש, ועי' שך יו"ד סי' א' ס"ק לו מביא אור זרוע סובר דסומא שלא ראה מאורות כל ימיו פסול השחיטה ומתקשה בו מה חילק ע"ש, ונראה הנב"י ח"ב או"ח סי' א' הקשה מדוע שחיטת קטן כשר ולא אמרי' לאו בר זביחה כונו שפסול בתפילין דלא בר קשירה, ותי' יען שאסור להאכיל לו נבילות ע"ש, וחידש שלא הביא הש"ך ס"ק כ"ז שמשיג על הלבוש בזה, והנה בסומא חקר פמג"ד בפתיחה אם חייב בל"ת שפטור רק מעשה, ועי' עין זוכר מערכת ס' שמאריך בו שפטור אפי' מל"ת, וקצת ראיה מלשון תוס' שלא יהי' כעכו"ם ודו"ק, א"כ קשה למה כשר לשחוט כי אינה בר זביחה, וצ"ל כמרדכי הנ"ל שיוכל להתפקח ויהי' בר זביחה, אולם מי שנולד מבטן סובר אור זרוע אין דרך להתפקח רק מי שראה מאורות מימיו יש דרך להתפקח ע"כ שחיטתו פסולה ודו"ק, קצת לכאורה ראיה שסומא חייב בל"ת דא"לכ האיך חייב אדרבנן כקושי' ט"א אם אינו חייב בלאו דלא תסור, ונב"י ח"ב או"ח סי' קי"ב מביא סתירת תוס' קידושין דף ל"א משמע דסומא פטור ממצות אף מדרבנן וב"ק דף פ"ז משמע מתוס' שחייב מדרבנן ע"ש, ומנחת חינך סי' ב' מביא ספר המכריע שסומא פטור מל"ת, ומחדש שסומא חייב אותן המצות שבן נח מוזהרין, נהי דלא נתקדש בהר סיני אבל לא נפיק מקדושת ב"נ, ובן כח פשיטא דחייב סומא דליכא גביה קרא לפטור ע"ש ועי' במנ"ח סי' כ' אם סומא חייב על בל יראה, ובסי' כ"ו כתב גם דסומא חייב במצות שב"כ מוזהרין אבל לענין שבת לא שייך שחייב אם שבת כישראל ע"ש ומחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ל"ו הקשה מחולין דף צ"ו איך סומא מותר באשתו אם פטור גם מל"ת ע"ש שמחדש ג"כ ששבע מצות ב"כ חייב ודלמא בועל ערוה או שסובר כרבנן דר"י. בענין סומא יש לחקור אם יכול לקדש אשה ואם הוא בר קנין ועי' פמ"גד בפתיחה כוללות אם משלח לקדש אשה שליח שהוא סומא ודו"ק:
סוג ו. ממזר, מרדכי סוף הלכות תפילין כתב תניא במס' ס"ת שכתב גר וממזר פסול ורבינו שמחה כתב דלא גרסינן ממזר משום דקתני התם [מ"ס פ"א] זה הכלל כל המוציא רבים י"ח כותבו וממזר מוציא רבים י"ח, ואינו יודע מניין לו שמוציא רבים י"ח ממ"ס נילף שאין מוציא או מד"ת או מדרבנן ועי' ש"ך רפ"א, ויד שאול מביא תוספתא פ"ב דמגילה דממזר ופצוע דכה חייבין במגילה ומוציאין רבים י"ח, ועי' מג"א סי' ל"ט, ופמג"ד בפתיחה אות ל' כתב מה שכתב המרדכי דאין ממזר מוציא רבים י"ח י"ל דמיירי שכבר יצא י"ח וערבות לא שייך כ"א בכשירי קהל לא בפסולים אבל אם הוא לא יצא אפשר דמוציא אחרים בלא טעמא דערבות דשלוחו של אדם כמותו עכ"ל א"כ לא קשה ותוספתא:
סוג ז. כהנים, בתשובת שאלת בנימין כתב לכאורה רש"י בר"ה מפרש הטעם בכל ברכות שיצא מוציא משום ערבות, א"כ למה צריך לפרש בשב"ש מטעם דמחויב דרבנן מחויב בדבר שמוציא אפי' דאוריי' ת"ל דטעם בשביל ערבות [לא הבנתי אולי בעבור מלכה] אבל בכהנים אין ערבות ועי' צלח, וינאי כהן הוי, א"כ ל"ש ערבות ע"כ הוכרח רש"י לפרש מטעם כל שמחויב מדרבנן חייב בדבר קרי' בו ע"ש, מהנ"ל משמע אפי' במצות שנוהג גם בישראל וכהנים בשוה אין ערבות, ובל"ס גם בעבד לא שייך ערבות ועי' רשב"א שהקשה למה מבעי נשים אם ב"המז דאוריי' ולא עבדים ועי' צל"ח, והנה רשות יוכל להוציא דרבנן תוס' ר"ה ל"ג ועי' ט"א מגילה כו', ואם אונן יכול להוציא אחרים עי' פמג"ד ח"ב אות כ"ט:
סימן יג
מביא רא"ם שלא אמרינן ס"ס בתרי גופים, וכ"ל רא"ם על הסמג דף רע"ד ע"ב, טומטום אינו מוציא את אינו ואין כאן ס"ס ספק זכר ספק נקיבה ואת"ל נקיבה אמור גם היוצא נקיבה ס"ס בתרי גופא לא אמרי' וא"ת אפי' את"ל דספקא חדא הוא מ"מ כיון דמגילה תקנתא דרבנן היא כל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון, א"נ הא דאמרינן ס"ד לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא ולפ"ז אפי' ס"ס נמי לכתחלה לא עכ"ל, וכתב המחבר ז"ל שלמד כן מקידושין ספיקות בספיקות אסורות לבא זה בזה, והא הוי ס"ס אם זהו ממזר או לאו, ואת"ל שהוא מותר דלמא גם היא ממזרת, אלא דאין מזה ראיה דהתם יש לעשות הס"ס כנ"ל ויש ג"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ספק אם האיש זה כשר וישא ממזרת את"ל דהוא מותר דלמא היא כשרה עכ"ל, ותשובת רעק"א סי' ו' כתב במח"כת זה אינו, דלקולא הוי שפיר ס"ס ספק שניהם מותרים וספק שניהם כשרים ואין כאן איסור אלא רק בחד צד, שאחד מותר ואחד כשר וזהו כא מקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפך דהא מ"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ה' וא"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דאחד מהם ממזר ואחד מהם כשר, ושני צדדים להיתרא דשמא שניהם ממזרים או שניהם כשרים עכ"ל, ותוס' רע"ק ר"ה פ"ד:
עוד מחדש דבר גדול במצוה לא מהני ס"ס אפי' באלף ב ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב א"כ הרי לא קיים העשה וכו' כעין סברת חו"ד ק"י בעשה לא אמרי' ס"ד לקולא ועי' פלתי כעין זה בסי' ט"ז, ועי' שעה"ת ח"ב כלל א' פ"ד שמאריך בו, לכאורה י"ל במצוה אשר בודאי מחויב לעשות ויש לו חזקת חיוב לא מהני אפי' אלף ספיקות אבל אם הספק אם הוא בר חיוב לא שייך סברא הנ"ל ועי' פר"ח או"ח סי' ס"ז כעין זה שמחלק בכוי שם הספק אם הוא בר חיוב לכסות ע"ש כי מתוק, וגם השע"המ פ"ט ממעשר מחלק כן ורק הקשה מבכורות דף י"ח אם מת אחד רע"ק אומר המוצי' מחבירו כו' ושם הי' לו חזקת חיוב ע"ש אולי לחלק בחזקת חיוב אשר מוטל על גברא לעשות אפי' ממונו לא שייך ספק ממון, כי אנו דנין שיעשה המצוה אשר יש לו חזקת חיוב לעשות ולא מהני כל ספיקות שבעולם אולם בבכור נ"ל עי' תשובת רשב"א סי' י"ח ופר"ח יו"ד כ"א למה אין מברכין בנתינת בכור לכהן וזרוע ולחיים, יען שזה לא נתן משלו כלום כי וגבוה קא זכו, ורק אם נותן דבר שלו כמו פדיון מעות בעבור בנו וכדומה אבל בכור ומת"כ חלק זה מבורר אשר משמים הקנו לכהנים מה לו לברך, ועי' ביתר ביאר בט"ז שכא, א"כ נראה גם שחיוב לישראל לקיים הנתינה לבכור אשר זכה מגבוה כי יש לו רשות ליתן למי שירצה מכהנים, אבל רק הבכור זה אשר בודאי של כהנים, אבל אם מת אחד ויש ספק שאין כאן עוד הבכור של כהנים בעולם וליתן משלו על זה אין לו חזקת חיוב, רק ספק אולי זה החי הוא של כהנים ובידו גזל, ע"ז אמר רע"ק המוציא מחבירו עליו ראיה, כנ"ל הקלושה:
ושעה"ת שם הקשה מחולין קלד קמה בחזקת חיוב ע"ש מאי מהני חזקת חיוב הא בעה"ב מוחזק בממון וקי"ל רובא לא מהני להוציא ממון מחזקתו מכ"ש דלא אהני חזקה להוציא ממון ממוחזק, לכאורה יש לומר דלא נקרא המוחזק בממון בשם חזקה רק היכי דיש לו חזקה קמייתא אבל היכי דלית ליה חזקה קמייתא לא נקרא בשם חזקה רק בשם תופס וחזקה עדיף מתופס שהוא רק מעלה בעלמא, אבל זה אינו דבתוס' ב"ב דף ס"א ד"ה ארעתא מוכח דמי שמוחזק עכשיו בממון בהיתר וברשותו יש לו חזקה מעליה, ולא מהני רובא להוציא ממנו אף שאין לו חזקה קמייתא ואין לומר כיון דנתנה תורה רשות לעני לילך בתוך שדה בע"ב וליקח לקט לא נקרא הבע"הב מוחזק אף שמונח תוך שדיהו דז"א כי זכה ליה רחמנא להולכי בה ולנקיטי פיאה למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא וה"ה לענין לקט ע"ש ונראה עפ"י ט"ז בח"מ סי' ע"ה סכ"ה כתב, נשאלתי ווי שפרע לחבירו סך מעות ואחר הפרעון בא המלוה לו והראה מטבע א' מזויפת מתוכם ואמר קבלתיה ממך בפרעון חובי והלוה השיב אינו יודע אם היתה מטבע זו באותן המעות, תשובה דקי"ל איני יודע אם אני חייב לך דפטור וטעמא דאוקי ממונא בחזקתו וזה טעמא דמתני' דאיני יודע אם פרעתיך דחייב, דדוקא באינו יודע אם אני חייב לך ועכשיו נולד הספק מוקמינן בחזקתו שהי' תחלה קודם הספק דלא הי' עליו שום חוב, משא"כ באינו יודע אם פרעתיך אם נוקי הממון בחזקה קמא קודם שנולד הספק אז היה ודאי חייב לו ממילא נשאר החוב בתקפו נמצא בנדון זה שכבר פרעו ונסתלק ממנו ועכשיו נולד הספק במטבע המזויף נוקי הדבר כמו שהי' בחזקה עד עכשיו והוא בחזקת פרעון טוב דרוב מטבעות אינך מזויפית והוה עכשיו כתבעו תביעה חדשה וזה טוען אינו יודע אם אני חייב לך שישבע היסת ופטור ע"ש א"כ אנו דנין תמיד כאשר הי' הדבר קודם שנולד הספק א"כ שם בתוס' ב"ב שהי' מוחזק בהיתר קודם שנולד הספק ואין מוציאין מחזקתו, אבל בחורי נמלים גם שעני אין לו חזקה בשדה, אבל הלקט יוכל להניח שם ומעולם לא הי' לב"הב רשות ליטול הנמצא בחורי נמלים ולא נקרא מוחזק כנ"ל, עוד מביא בשם מהרא"ם דלא אמרינן ס"ד להקל או ס"ס לכתחילה ופלא עי' בפנים:
סימן יד
מי שנתנו לו טלית בב"הכנס להתעטף ובירך וקודם עטיפה בא השמש וחטף ממנו ונתן לו טלית אחר אם צריך לברך עליו, בענין זה עי' מחבר בסי' ח' פסק אם כיון בברכה על כמה בגדים לא יברך אלא ברכה אחת ורמ"א כתב אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך, ומג"א הקשה מ"ש משחיטה שא"צ לברך אם הי' בדעתו מתחלה ע"ש ואח"כ פסק המחבר אם פשט טליתו אפי' הי' דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך ורמ"א כתב אם נשאר עליו טלית קטן אין צריך לברך, והקשה המג"א מ"ש בסי' כה פסק דאין לברך ע"ש, ונראה עפ"י מרדכי מובא במג"א בסי' י"ג סק"ח, דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת אינו עובר עכ"ל, א"כ יש הבדל גדול בין ציצית לשארי מצוות, בכל מצות הוא בר חיוב נקרא שאסור לאכול בלא שחיטה ומצוה לישב בסוכה ולהניח תפילין, א"כ גם ששחט העוף או הלך מסוכה והסיר התפילין, בכל זאת לא נסתלק מגופו המצוה שלא יהי' בר חיוב, ע"כ מהני ברכה אחת אם כיון מתחלה, משא"כ בציצית כי לא נקרא בר חיוב כי אין איסור להתלבש טלית בלא ציצית, רק אח"כ אם נתלבש בבגד של ד' כנפות בא עליו החיוב לעשות בו ציצית, וכיון שפשט הטלית מעליו נסתלק ממצוה ולא נקרא בר חיוב ולא מהני עוד הברכה שעשה ותחילה, אבל אם נשאר עליו טלית קטן, א"כ בר חיוב נקרא כי אם נפסל אחת חיוב לעשות בו ציצית ע"כ פסק רמ"א שאז לא צריך לברך ודו"ק כי ישר ב"ה עי' מחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ב':
סימן טו
הקשה אמאי ברכה ראשונה דאבות פותחת בברוך כיון דסמוכה לחברתה שצריך לסמוך גאולה לתפילה, ועי' בפנים, ול"נ כמ"שכ מג"א סי' מ"ז סי' ק"ד שברכת הבדלה אינה סמוכות כי נוכל לומר כל אחת בפני עצמה ע"ש, וכן במנחה ובמעריב אינה סמוכה ולא פלוג, ואעתיק תשובת רמב"ן שמביא, נ"ל כלל גדול מסור בידינו שכל ברכה שמן הדין היא לפתוח בברוך ואם לא פתחו מחמת סמיכות אם היא נאמרה לעתים בפני עצמה בלא סמיכות לעולם היא פותחת בברוך אפי' בזמן שהיא בא בסמיכות כדי שלא תהא כחוכא לפעמים פותחות ופעמים אינה פותחת ולפיכך ברכת אשר ברא בברכת חתנים ע"ש.
וכ"ל אבודרהם שמרמיז עליו בפנים, ולאחר שקורא גולל הספר ומברך ברוך אתה ה' אשר נתן לכו תורת אמת, וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכה שלפני התורה כמו אמת ויציב ויראו עינינו דאמרי' בהו דפסוקים לא הוו הפסק, וי"ל דכי אמרי' פסוקים לא הוו הפסק, ה"מ פסוקים הקבועים תמיד כגון פסוקים שיש בין השכבינו ליראו עיננו, אבל בקריאת התורה הוו הפסק, כיון שאינם קבועים תמיד, וכן תפרש ברכה שלאחר ההפטורה, אי נמי משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון, הילכך צריך האחרון לפתוח בברוך, אי נמי כיון שהיא אחר הקריאה בספר כראה שהיא תחלת המעשה, ולהאי טעמא ניחא כמי ברכה שלאחר קריאת המגילה עכ"ל עי' ראש פסחי' דף ק'.
סימן טז
חקר המחבר ז"ל. א אם באכילת מצה ובסוכה ופסח צריך לאכול תוך כד"אפ ולא מצא גילוי רק בפסחים קי"ד גבי מרור.
ב באכילת קדשים שיאכלו הכהנים שיתכפרו הבעלים אם צריך תוך כד"אפ.
ג בסעודת שבת וי"וט ג"כ
ד אם מחויב בה"מז באכל ביותר בכ"אפ.
ה אם נשבע שיאכל ככר זה אם קיים שבועתו ביותר בכ"אפ ועי' בפנים, לכאורה יש גילוי מירושלמי מובא בתוס' קידושין דף ל"ח שעשה דמצה ידחה חדש ואם יוצא במצוה יותר בכד"אפ גם אם עשה לפני הדיבור אינה דוחה ל"ת לאחר הדיבור קשה שהי' לאכול יותר מכד"אפ ואין כאן לאו, וכן מירושלמי מובא בתוס' שבועות דף כ"ד שבועה שלא יאכל מצה בליל פסח ואכל פטור כי לא חל השבועה, ואם יוצא במצוה יותר בכדי א"פ שפיר חל השבועה, ועי' שעה"מ ביס"ת שמביא ראיות הנ"ל על חקירת מ"למ אם יוצא במצוה שלא כד"הנ ועי' כ"ס סי' צ"ו, ואולי נוכל לומר אחשביה כיון לענין מצוה נחשב כאכילה גם לענין לאו חשוב, ועי' ברכות מט א"כ בר שמואל טעה ולא הזכיר ר"ח בתפילה מחזירין אותו בבה"מז אין מחזירין אותו, תפלה דחובה הי' מחזירין אותו, בה"מז דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו אלא מעתה שבתות וי"וט דלא סגי דלא אכיל ה"נ דאי טעי הדר ע"ש והקשה תוס' מסוכה דף כ"ז סברי רבנן אי בעי אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות, וי"ל שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול, וא"ת מנ"פמ אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכה, ותי' בירדו גשמים ע"ש ור"אש, ור"ן בסוכה תי' בעבור יו"ט הי' אוכל עד כביצה אכילת ארעי חוץ לסוכה ע"כ גמרי' ט"ו ט"ו שצריך לאכול בסוכה וכיון שקבעו חובה לאכול בסוכה עשאו אכילת קבע אפי' בכזית ועי' כאן, וטור תרל"ט ומ"א סי' קפח מישב קושי' תוס' עם סברת ת"רי שכתבו ע"כ צריך לאכול בשבת פת, יען אין קידש אלא במקום סעודה, א"כ בי"וט של פסח וסוכה דחייובן מדאורי', מש"אכ שארי סעודת יו"ט רק מדרבנן משום קידש במקום סעודה ע"ש במח"השק, ומביא ר"ן שע"כ צריך בליל פסח בערב תאכל מצות כי בעבור יו"ט הי' יוצא במצה עשירה, ועי' מג"א קסח ס"ק ט"ז שהקשה על ב"י במצה עשירה אינה מברך בה"מז א"כ איך אמרי' דביו"ט לא סגי דלא אכיל פת ע"כ אם שכח יעלה ויבא צריך לחזור ולברך הא אי בעי אכול מצה עשירה ע"ש, ופמג"ד בסי' ק"פח כתב נסתפקתי מי שאין לו בשבת פת כ"א תבשיל מינ"מז אם לא הזכיר בברכה מעין שלש שבת אם חוזר, יען באין לו פת מחויב לאכול כזית תבשיל דגן ע"ש, וראיתי בשבילי דוד כתב ממ"גא קסח מוכח שאין צריך לחזור, דאיהו הקשה שם דיכול לאכול כיסנין ולא יצטרך לברך, ומה בכך ע"כפ יצטרך לברך מעין שלש ויצטרך לחזור כפי דעת פמ"גד, אע"כ פשוט דאין חוזר במעין שלש אף כ"הג ע"כל, ובמחכ"ת, לפי האמת שצריך לאכול פת בשבת כאמרו כי לא סגי כו' ורק שאין לו פת, והוא מחויב לקבוע סעודתו על פת כיסנין ונחשב לו כסעודת פת, ע"כ מסופק הפמג"ד בשלומא אם כבר אכל פת אז מבואר בסי' רח אם שכח לא צריך בברכה מעין שלש לחזור, אבל כיון שאין לו פת, נחשב סעודת כיסנין לסעודת שבת וצריך לחזור, אבל המ"גא הקשה לפי ב"י קשה על גמרא שאמרו אלא מעתה בשבת ויו"ט דלא סגי דלא אכיל דאי טעי חזר, ולפי ב"י אינה מוכרח דצריך לאכול בשבת ויו"ט פת, רק כיסנין ולא צריך סעודת שבת פת, ממילא בברכה מעין שלש לא צריך לחזור גם אם אכל פת לא צריך לחזור כיון דסגי דלא אכל פת ודו"ק.
עי' מג"א ר"י שכתב אם אכל יותר בכדי א"פ לא צריך לברך בהמ"ז כי אין זה אכילה, ומביא ע"ת כתב שצריך לחלק בין אכילת יוהכ"פ להנאת גוף ופסק שצריך לברך ופמג"ד מכריע אם אכל עד ששבע חייב מה"ת אף שאכל מעט מעט ורק אם אכל כזית דמברך בה"מז ואכלת אז אמרי' ביותר מכא"פ אין מצטרף ע"ש, ועי' פמ"א ח"ב סי' כ"ז מובא בח"ס או"ח קכ"ז וכ"ס או"ח סי' צ"ו במצוה די בהכאת גרון אבל בבה"מז אכילה במעיו בעינן, נהי דבאכילה של אסורים חייב בכזית מצומצם עם של בין החניכים מ"מ בהמ"ז דכתיב ושבעת בעי שישבעו מעיו, וה"ה כל המצות דכתב ביה אכילה סגי בכזית מצומצם, ויש להביא ראיה מירושלמי תיתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ואס"ד דאיסור חדש כבר עבר בהנאת גרון וידי מצוה לא יצא עד שיכנוס במעיו לא הוי בעידנא ע"ש בח"ס, א"כ מוכרח מה שאמרו, בשבת ויו"ט לא סגי דלא אכיל כו' שצריך לאכול תוך בדא"פ או שמוכרח שחייב בהמ"ז גם אם אכל יותר מכדי א"פ ומורי הג' ז"ל שם בכ"ס כתב בשבת ויו"ט בודאי הנאת מעיו בעינן כי עונג כתיב בשבת ושמחת ביו"ט, א"כ אם אין לו רק חצי זית לענין מצות פסח וסוכה יצא אם חזר והקיא בודאי חייב להקיא כדי לקיים המצוה אבל לענין עונג יו"ט לא מהני אם חזר והקיא ואוכל, כי הכאות מעיו בעינן, ומיושב קושי' ר"ן למה צריך ט"ו ט"ו כדי שחייב בחצי כזית להקיא ולאכול, ועי' כ"ס באופן אחר ולא זכיתי להבין קושי' ר"ן לפי מרדכי שמובא במג"א רס"ז יוצא בקידש וה"ה בסעודה שאוכל בתוס' שבת ויו"ט ע"כ צריך בערב תאכל מצות, וט"ו ט"ו שדוקא בלילה צריך לאכול מצה וכן בסוכה, ב"ה מצאתי שזכיתי לכווין לכ"ס סי' ס"ז:
ולענין יו"הכפ אם אוכל ח"ש או יותר מכא"פ ואכל הרבה, אמרתי רבות בשנים שזה דוקא לעבור על לאו צריך בכדי א"פ, אבל העשה של ועניתם לא קיים, וז"כ הירושלמי מודה רל"ק ביו"הכפ בעבור העשה, אודה לה' כעת יצא לאור מ"ח ח"ג על או"ח בסי' ל"ט מביא חקירה הנ"ל בשם ח"ס ופמ"גד סי' תריב ס"ק ד' ע"ש פלפול נאה, ולשתיה פסק רמב"ם בכל מקום צירף שיער רביעית חוץ מפ"ח מאבות הטומאה פסק כשיער אכ"פ ומוסבר בכ"מ פ"י מתרומות בשם ר"י קורקס ע"ש, ומנ"ח שי"ג כתב הן ביו"הכפ והן בבה"מז צריך תכ"דאפ אפי' אכל כל היום:
ועי' בפנים שמחבר מביא ראיה שחייב בהמ"ז באכל יותר מכא"פ ממה שכתב הרא"ש אם טעה בר"ח לא צריך לחזור יען אי בעי לא אכיל דבר שצריך בהמ"ז אלא פירות וירקות, ואמאי לא אמר שאכל מעט מעט באופן שלא יתחייב בבהמ"ז, ואין לומר דגם בר"ח צריך לאכול בב"א הא קאמר אפי' פירות אלא שלא יתענה, בע"כ דלענין ברכה אחרונה לעולם חייב ע"ש, ולא זכיתי להבין בודאי אם אכל יותר מכא"פ מקרי עינו' ואסור בר"ה כמו שפטור ביו"הכפ יען שהתענה אם אכל באופן זה, וכן בר"ח אבל בפירות וירקות אם אכל אין זה עינו' גם ביו"הכפ חייב בפירות כי לא התענה וצע"ג ועי' מל"מ פ"ב מהלכו' ברכות ופר"ח בספר מים חיים סי' א' ובסוף הספר זכור לאברהם מאריך בו מאוד, ועי' בספר אמרי בינה סוף יומא באריכות בענין זה, ובלבוש סי' תעה בה"גה כתב עיקר אכילת מצה לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב לפיכך יוצא בה אף בבליעה ע"ש משמע דלא יצא בהכאת גרון, ועי' אמרי בינה דיני פסח סי' כ"ג:
מה שחקר המחבר ז"ל באכילת כהנים אם צריך כדא"פ, לכאורא מוכח ממנחות דף צ"ט שעיר של יו"כפ הבבלים אוכלים אותו חי מפני שדעתן יפה מוצאי יו"כפ, ואם יוצא ביותר בכד"אפ למה לא אוכלים ביו"הכפ באופן זה, וידחה עשה ח"ש, ועי' צלח ביצה דף י"ט שהקשה על לחמי תודה בע"פ שידחה עשה ל"ת, ועי' זבחים דף צ"ז יקדש להיות כמוהו והקשה וידחה עשה, ומשני אין דוחה ל"ת שבמקדש, עדיין קשה יאכל באופן זה, ואולי אחשביה ודו"ק, ומורי בכ"ס סי' צ"ו הקשה על פמ"א אם בהנאת גרון יוציא המצוה א"כ קשה משעיר של יו"הכפ שבבלים יאכלו בהנאת גרון ע"ש שמחדש דבר גדול דשאני אכילת קדשים ממצות אכילת מצה דאכילת קדשים לאו מצוה שמונחת אקרקפתא דכהן אלא שהמצוה שיהי' הקדשים נאכל מכהנים ולא יותירו מהם, אלו הן הנשרפין מתבערים ע"י שריפה מן עולם, ואלו הנאכלים מתבערים ע"י אכילת כהנים, וכהן שאוכל ע"י הנאת גרון ומקיאו לא קיים ומצות אכילת קדשים, משא"כ מצות אכילת מצה חיוב על גברא שיאכל מצה וכא שמצוה שמצה תהי' נאכלת יוצא בהנאת גרון ע"ש ועי' כ"ס סי' ע"א בסוף התשובה שחקר ג"כ אם יוצא בשבת באכילת יותר מכא"פ:
עי' יבמות דף מ' אימא רישא מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחלה הי' עליו בכלל היתר רצה לאכלה רצה אינו אכלה, רצה אינו אכלה והכתיב ואכלה אותה אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרי' ואח"כ הקשה לאבא שאול מאי תרי גוונא איכא ע"ש, ולפי חקירת המחבר ז"ל א"כ צריך מצות תאכל שצריך לאכול תוך כדא"כפ וכן לאבא שאול תרי גוונא איכא, בע"כ ואכלו אותה תוך אכילת פרס ולא צריך מצות תאכל ודו"ק, עוד קשה לי מנזיר כ"ט שהקשה וכי כהן אוכל מליקה, ולפי חקירת המחבר ז"ל יאכלו יותר מכא"פ ור"לק שם שח"ש מותר בודאי קשה, וגם למה באמת אשתרי מליקה לכהן אם יוכל לקיים המצוה באופן זה [עי' לקמן סי' נ"א].
בענין זה יש לי תשובה גדולה מאד"מו הגאון וכו' דהוסט ני' ואעתק רק על קושי' הנ"ל:
ב"ה עש"ק לס' בא תרל"ח לפ"ק פה חוסט יע"א.
החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי ני' מכתבך קבלתי ה' ישלח לך רפואה שלימה ויחזקך ויאמלך ותהי' אמיץ כח ורב ברכות לך ולביתך, מה שכתבת לי פלפול בד"ת אם אמנם שאני מונע את עצמי בכל מה דאפשר מלהשיב ה' ירפא במהרה עין קדוש אמן] אבל לאהבתך הכני כותב תשובה בקצרה, אשר העיר מעלתו על חקירת מוצל מאש והקשה מסיר וכו', בת"כ פ' צו על הקרא מצות תאכל אפי' בכ"ש וביבמות דף מ' דרשינן מצות תאכל מצוה, א"כ מוכח לכאורה דמצוה בכ"ש, וכבר הביא מר"ן הגאון באו"ח מ"ט דמצוה ודאי בכזית כו' וקשה לי שרמב"ם שלא הביא ת"כ דאפי' בכ"ש ובחידושי ישבתי ועתה אמרתי לפי דעת מוצל מאש, שבקדשים יצא אפי' ביותר בכא"פ לענ"ד שאין כוונת החקירה הזאת ע"ד שכתב המ"למ פ"ה מיס"ת אי שלא כד"הנ הוי אכילה דג"כ מקשן קושי' כאלו ומתרצן מגו דהוי אכילה לענין מצוה ה"נ לענין זה, אלא נראה דכוונת חקירת מוצל מאש היא דהא דאין מצטרפין יותר מכא"פ לא משום שכבר נתעכל בזמן מועט אלא הלממ"ס היא דאין דרך אכילה בכה"ג ואין מצרף, וזה שייך בעלמא אבל במצות דמחויב לאכול כל הכזית ולר"ש בל העומד לזרוק כזרוק היכא דהוי מצוה אמרי' כיון דעומד להכי הוי כאלה נעשה כבר ה"כ כיון דעומד לאכילה ומצוה לאכלו הוי כאלו אכלו לכה"פ אם גומר אכילתו ומוכח למפרע דהי' עומד לאכילה דהוכיח סופו על תחילתו והוי כאלו לא שהה כלל ופ"רח סי' קכ"ד בא"ע העלה דרמב"ם ס"ל דלא כר"ש, וא"כ אפשר דכונת הת"כ דמצות תאכל אפי' בכ"ש היינו אם אוכל מעט מעט מצטרפים אפי' יותר מכא"פ והיינו אליבא דר"ש, אבל רמב"ם דפסק דלא כר"ש לכך לא הביאו, א"כ נראה דשם בנזיר גבי קרבן כיון דג"כ וצוה לאכלו ועומד לאכילה וכאלו אכלה תוך אכילת פרס דמי וממ"נפ אי ס"ל כר"ש עובר גם על איסר נבילה, ואי לא ס"ל כר"ש גם לענין מצוה לא מצרף, ואחתום בברכה משולשת ה' יברך אותך ואת, ביתך כאות נפשך ונפש רבך הד"ש הק' משה שיק מברעזאווע.
מה שמסתפק המחבר ז"ל אם קיים השבועה כשיאכל ביותר בכא"פ, א"כ למה אם נשבע שיאכל נבילות וטריפות לוקה משום שבועת שוא כמבואר ברמב"ם פ"ה משבועות וש"ע רל"ח, כיון על ח"ש חל השבועה כמבואר שם, א"כ גם שבועה שיאכל יוכל לחול ויאכל יותר מכא"פ:
סימן יז
עי שנשבע אם יעשה דבר זה יתן דינר לצדקה אם כל פעם שעושה דבר זה צריך ליתן דינר אפי' מאה פעמים או רק פ"א:
סימן יח
מי שנשבע שלא יעשה דבר זה ביום פלוני אם מתחיל בלילה או מהנץ החמה, רשב"א שהביא המחבר ז"ל מובא במ"למ פ"ח ממתנות עניים, וחידוש על עין קדוש היד שאול סי' רנ"ח שלא ראה בתשובה זו ע"ש:
סימן יט
מביא מרי"ט מי שאוסר נכסיו על חברו ונתערבו אין זה דשיל"מ כי אין בידו של נודר להתירו רק ביד המדיר והאריך בו, והקשה עליו מרא"מ שמביא רא"ש נדרים דף נ"ט אפי' תרומה ביד כהן יוכל ישראל לישאל עליו ורק לא שכיח ע"כ אין זה דש"ילמ משמע אם הי' שכיח הוה דש"ילמ לכהן כיון שיכול ישראל לישאל עליו, ופלא בעיני שמרי"ט מחדש רק בנדר שמותר למדיר ורק לנודר אסור, אבל בתרומה אסור לבעלים, א"כ יש לכו לדון על תערובות גם לבעלים וכיון שיש על תערובת זה דין דשי"למ לבעלים ממילא גם דין דשי"למ לאחרים, ב"ה כתבתי באריכות בענין זה בכלל דשי"למ בספר המקנה, ב"ה כעת מצאתי שזכיתי לכוין בסברא לח"ס סי' רכ"ג, מה שכתב המחבר לענין זימן עי' בתשובת מהר"ם א"ש ח"ב סי' ז' כיון דעיקר זימן בקביעות תליא וכיון שעדיין לא שאלו על נדרה לא חשיב קביעות והוי כלא הסיבו ע"ב:
עוד הקשה על תוס' פסחים דף כ"ז דעצי הקדש הם דש"ילמ, הלא מבואר בנדרים רק בנדר יען שמצוה לאיתשולי עליה אבל בהקדש מאי מצוה איכא עי' בפנים ומותני מורי הגאון ני' כתב לי במכ"ת לא קשה כלום, דודאי קושי' לא הי' על שסבר רבא מתחל' דהעצים הוא של הקדש, דהא עצים הראוים להעלות על מערכת המזבח אינם יוצאים לחולין ע"י פדיון כדאי' במנחות דף ק', ומכ"מ לא בטלים מחומרת ההקדש, וע"כ דקושייתם על מסקנת ר"פ דעצי שלמים היו, והנה הטעם דאם ליכא מצוה לאתשולי לא הוי דש"ילמ דאינו עומד לכך להשאל, משא"כ בזה דמתחל' לא הוקדשו רק לזה שיומכרו ויצאו לחולין ע"י חילול כדי להעלות הדמים לצורך השלמים:
עוד הקשה על רשב"א בתה"ב שכתב שהקדש דש"ילמ ולא בטיל, ורשב"א בתשובה כתב אם הקדש ביד גזבר אינו יכול לישאל עליו, ואין לומר דמיירי דוקא כשהוא בידו עי' בפנים, עי' נב"י ח"ב יו"ד קנ"ד הטעם ביד כהן או ביד גזבר דלא מהני שאלה כי אין צריך להאמין לו שיש לו חרטה מעיקרא ע"ב אבל כאן שנתערב ההקדש ואין להקדש הפסד אם יאמין לו ודו"ק:
סימן כ
האריך בנפלאות בענין אין מזהירין מה"ד וכבר הבאתי דבריו בספר המקנה כלל ד' ע"ש, ושם הבאתי משע"המ שהביא מרא"מ בכרת עונשין מה"ד, וי"נפ הגאון מו"ה אברהם בראדע ני' בע"מ ספר פרי חג, הקשה ממכות דף ה' ערות אחותך כו' ושם פרת וצע"ג ובני הרבני החריץ מוה' פישל נ"י הראה לי פנ"י רפ"ק קידושין כתב יען דכתיב סתמא ואיש אשר ינאף אשת רעהו כל אישות בכלל אפי' מה דאתא בבנין אב עונשין מה"ד ע"ש, לכאורה סתירה ממה שמביא הלח"מ פ"א מאישות ע"ש וק"ל, כעת מצאתי בספר עפרא דארעא קושי' הנ"ל ממכות, ותי' דבעניני עריות שאין איסורין תלוי בסברא אלא חוק אין ללמוד בהם דבר הבא מק"ו אפי' יהי' עונשי שמים, אבל דבר התלוי בסברא כגון אכילת תרומה מצינן למילף בק"ו בעונשי שמים ע"ש:
סימן כא
על רמ"א סי' ס"ה במקום שאין מגרשין בע"כ אין צריך לעשות כתובה למי שנאבדה לו דלא שייך דלא תהי' קלה בעיניו להוציאה:
סימן כב
בענין מסירת מודעה על גט, והקשה על ב"י בא"ע הקשה על רבינו יונה ובח"מ מביא בעל העיטור ושותק שהוא חידש יותר ע"ב, ונראה לכאורה מה הקשה ב"י על ר"י, בגט יש סברא שרוצה לשמוע דברי חכמים כי בגט מעושה עפ"י דין מיירי א"כ זה כמכר אגב מצוה לשמוע גמר ומגרש, אולם קשה שכייל גם מתנה עם גט ובמתנה לא שייך מצוה, ע"כ הקשה עליו [ובית מאיר קל"ד רצה למחוק מתנה] אבל בס' ר"ה מחלק באמת רק בגט מהני ומסיים כמעושה בדין ישראל כונה זו שמצוה לשמוע ובמתנה באמת כתב דלא מהני אם ידענו מאונס ע"ש ועי' בספר המקנה כלל אי עביד לא מהני, גם מביא מרי"ק לרמב"ם שכתב שגט ע"י אונס כשר מטעם דיצריה אנסיה, מה יענה בגט משומד ע"ב:
סימן כג
מביא ראובן שכתב שטר מתנה על ביתו לשמעון שדר בתוכו ולא נתן לו השטר יוכל לחזור בו, ולא מהני חזקה שלא בכוונה עי' בפנים, וצ"ע בדע"אמק מבואר שלא צריך כונה, וראיה שמביא שם במכירה לא שייך דע"אמק אבל במתנה מבואר דמהני דע"אמק כאשר הארכתי בספר התקנה ב"ה עי' כלל ז' וכלל י"א פרט ז':
סימן כד
בדבר שבדיעבד מותר אם מוזהרים ב"ד להתרות בו שלא יעשוהו, ומביא רמב"ן שנטל"פ אסור לכתחלה ראיה מפנכא דר' אמי חולין קי"א דתבריה ע"ב, הנה צעיר הייתי לימים שאלתי בענין זה קושי' אחת לגאון בע"מ דברי ירמיה ואעתיק התשובה: בעזה"י מג"ד ו' שבט תרט לפ"ק. חיים וברכה מעתה ועד עולם לכבוד אהובי הבחור המופלא ושנון יניק וחכים כ"ה זוסמאן סופר נ"י.
מכתבו קבלתי ושמחתי בראותי כי ת"לי כל בני אביו הצדיק ז"ל למודי ה' ועוסקים ומצליחים בתורה, כן יהי' ה' עמו וישכיל ויצליח בכל דרכיו ע"ע, גם ח"ת אשר כתב לי המה דברים המתקבלים על הדעת ערבים לשמוע ואשר הקשה במס' חולין בפנכי' דר"א דתברא משום מליח כרותח שכתבו דבצונן מותר רק דחיישינן לשכחה ולכתחלה אסור להשתמש גם למחר משום דנט"לפ רק בדיעבד מותר, והרשה דאכתי ישהנה עד למחר וישמש בצונן דאם כם ישכח יהי' דיעבד ולזמן מועט עד למחר לא חיישי' לשכחה כדאי' גבי דרוסה, תה כראה דוחק לו שיהי' בגדר לכתחלה משום חשש שכחה, ואשר נראה לי בזה הוא דהנה האי כללא דלא חיישינן לשכחה בזמן מועט לאו כללא בכל דוכתא היא, דהרי מצינו בכמה מקומות וביותר במס' שבת דחיישי' לשכחה באיסור אף בזמן קצר מאוד, כמו לא יצא החייט, לא יעמוד אדם בר"ה וישתה בר"הי שמא יוצא הכלי וכי"ב הרבה, דעל זמן מועט חששו לשכחה, ונראה דוקא כה"ג דדרוסה וכה"ג דסוגי' דר"ח סג"הכ וכה"ג בבכורות ובכמה מקומות אשר מצינו חשש תקלה רק לזמן מרובה, שם אם אינו משתמש בדבר האיסור בשום צד להתיר בו כלל אבל בכה"ג דמשמש שום זמן בהיתר אם בזמן מה כהאי דחייט קודם שבת או ברשות אחת כהאי דלא יעמוד כו' או כה"ג דלענין צונן מותר ולא בדיל מיניה ושייך שכחה אפי' בזמן מועט ג"כ, ועי' עירובין צ"ט דמחלק ר"מ בין חפצים הצריכים לו שייך שכחה ביותר, יראה כי אין חשש שכחה שוה בכל דוכתין רק יש מקום אשר חששו ביותר, ולהיפך מצינו ג"כ מקומות אשר לא חששו כלל לשכחה אם הדבר מצד עצמו או המקום מוגע מלשכוח, עכ"פ נראה כי הלכו בזה לפי הזמן והמקום, ואף אף נאמר כי גם בזה לא חיישינן לשכחה בזמן מועט וגם דיקשה לא ישמש כלל עד למחר ולמחר דהוי נט"לפ ישמש בצונן מ"מ חשש שכחה מדגזרו בה רבנן הוי ע"כ בגדר שכחה דכללא בכ"ד דבלא שכיח לא גזרו רבנן ומדשכיח לשכוח הוי כמו לכתחלה אם נשהנו גם בנט"לפ אשר בקרוב הדבר שישכח וישתמש בו [עי' מג"א ק"ח אם שכחה בגדר אונס והוא ענין גדול בכמה מקומות בש"ס ופוסקים] ולכן אפי' בעבר ושהה יום אחד דהוי נט"לפ אסור לשמש בצונן מטעם שכחה דבגדר לכתחלה, א"ד או"נפ החותם בברכת חיים' שלו' וכ"ט כאות נפשו ונפש אוהבו הק' ירמיה לעוו.
סימן כה
מביא מהרשד"ם מי ששמע שמת לו מת ואינו יודע אם הוא לאחר ל' חייב להתאבל דאוקמי' אחזקת חי ועתה מת ע"ש, והקשה מהרוג שנמצא חיישי' דלמא אשתהי ונשתנה צורתו ולא אמרי' כיון שהי' לו חזקת חי נימא עתה שמת, ומחדש חזקת חי רק נגד מיתת שמים אבל אין חזקת חי מועיל למי שממיתין אותו ע"ב, וט"ז שצ"ז מחדש כיון שאדם עתיד למות אמרי' כיון שמת עתה כבר מת ולא מהני חזקת חי, וב"ש בסי' י"ז ס"ק פ"ד מביא קושי' ט"ז למה לא אמרינן בהרוג שהוא תוך ג' ימים וכתב וי"ל כאן איירי ראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמי' לראובן בחזקת חי ומת זה אע"פ שנראה להם שהוא ראובן אמרי' שהוא מת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לומר דאוקמי אותו בחזקתו וראובן הוא חי עכ"ל, ונב"י סי' ל"א משיג סכ"ס ידעינן שזה המת הי' לו חזקת חי ע"ש, ואולי כונת ב"ש בשלומא אם אנו מכירין ואנו דנין על אדם זה אם חי או מת שפיר י"ל שיש לו חזקת חי ואם מת פסק חזקת חי כעת ולא לפני ג' ימים אבל כיון שאין מכירין אותו ואין אנו דנין עליו, רק זאת ידענו שזה הרוג הי' לו חזקת חי, אבל וכי לא ידענו שלפני ג' ימים מתו כמה אלפים אנשים, א"כ זה ההרוג אחד, מאותן אנשים שמתו לפני ג' ימים ואולי גם זה החילק בין ראוהו אותו חי בערב ללא ראוהו אשר נב"י מאריך בו, כיון שראהו אותו אנו דנין על אדם זה פרטיי ויש לו חזקה שעתה מת, ואין להשיב דלא שכיח הריגה רק מיתה זה טעות כי קושי' נב"י לא קאי על הרוג דוקא וכי נמצא מת ג"כ הדין כן ודו"ק, ועי' פלתי ס"ט ס"ק י"ג אם ספק בבהמה אימתי נשחטה, משל היום יום ד' הבשר לפנינו ואין אנו יודעים אם נשחט ביום א' א"כ כבר עברו ג' ימים, או נשחטה יום ב' ועדיין תוך ג' ימים אמרי' העמיד בהמה בחזקת חיים והשתא דמת וכן הוא בשמעתא דנדה ע"ש, ולא כתב בפשיטות שמסופק אם בשר זה מבהמה שנשחטה ביום א' או מבהמה שנשחטה ביום ב' נראה כסברא הנ"ל ודו"ק.
המחבר מביא מרדכי על האיש שנהרג והניח אשה ובן קימא וביום שנהרג מת הולד וספק איזה מהם מת תחלה ופסק לחומרא, והקשה אמאי לא מוקמי' גברא אחזקה שהי' חי עד אחר שמת הבן ע"ב, ולא זכיתי להבין עי' תב"ש כ"ט בנשבר העצם ולא ידענו אם מחיים או לאחר שחיטה, דאין לומר העמידנה על חזקתה ועתה נשברה, דהא בהמה בחזקת שאינה זבוח וחזקת שאין רגליה שבורים עומדת, והשתא היא שחוטה ושבורה ומאי חזית דאמרת עתה נשברה אחר שחיטה, אימא איפכא עתה נשחטה אחר שבורה ע"ש, א"כ גם הבן הי' לו חזקת חיים למה אמרי' חזקת חי של אב ולא חזקת חי של הבן, וש"ש ש"ה פ"י כתב על תב"ש הנ"ל, לענ"ד נראה דהיכא דנודע זמן השחיטה באיזה רגע מן השעה ואין ספק אלא על זמן השבירה ודאז אמרי' אוקי אחזקתו שאינה שבורה והשתא הוא דנשברה אחר השחיטה ע"ש, לכאורה צ"ע מב"ב קכ"ט, אב שנשבה ומת הבן בתו במדינה [בארץ מולדתו] ולא ידעינן הי מינייהו מית ברישא יורשי אב ויורשי הבן יחלקו, והנה זה שמת בפנינו יודעים באיזה זמן וזה שאנו מסופקים בו הו"ל דאוקמי' בחזקת חי ומת לאחר זמן, ועי' עצי ארזים אות קי"ד בסי' י"ז, שמביא ראיה מכאן לט"ז:
עוד הביא המחבר מגיטין דף ע"ו אם אינו ידוע אם גט קודם למיתה או המיתה קודם לגט, ה"ז ספק וחולצת ולא מתייבמת, ופירש הר"ן דלא מוקמי' ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חדש דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספקי' ליה דלמא בתוך י"ב חדש מת ע"כ, וטעם כיון דהשתא מת לא מהני חזקה כמ"שכ תוס' יבמות ס"ח כיון דהשתא הקטן בן נו' ליכא למימר אוקמי' אחזקה ע"ש, ומריט"א סי' מ"א ונב"י סי' ל"א הקשה מהביא גט והניח זקן או חולה נותנה לה בחזקת שהוא קיים והנה אם יש לו אח והיא נישאת לאיש ע"פ גנוזה ואחר כמה שנים ישמעו בו שמת הכי נאמר שמת למפרע והרי זו זקוקה ובנים ממזרים למ"ד יש מותר מיבמה והרי דרכיה דרכי נועם עכ"ל, אולי ע"פי בכור שור דף יו"ד רבינו יונה התיר הגבינות שנעשה מבהמה שנמצאת טריפה מטעם דמוקמי' לה אחזקה ואמרי' עתה נעשית הריעותא אע"ג דודאי יצאתה מחזקתה בחיים וכו' ונלענ"ד דס"ל לר"י דזה דומה למ"ש כאן סכין איתרעי בהמה לא אתרעי, דעד כאן לא אסרי' כ"א הבהמה דאיתרע, אבל הגבינות שהוחזקו בכשרות עד עתה דלא איתרעי חזקה דידהו שרו אע"ג דחזקתן תלוי בחזקת הבהמה, ה"נ חזקת הבהמה תלוי בחזקת הסכין, ומ"מ אמרי' כיון דבהמה לא איתרעי היא כשירה עכ"ל, א"כ נראה לי לחדש במניח זקן או חולה שהתחיל השליחות, א"כ בשעה שנתן לה הגט יש לנו חזקה שהוא עדיין שלוחו, גם אם נשמע אח"כ שמת ואיתרעי חזקת חי אבל הגט כשר כי השליחות לא איתרעי כמו בגבינה הנ"ל, אבל לקמן בכתבו לאחר י"ב חודש, מתחיל השליחות רק אז לאחר י"ב חודש ואין לנו חזקה, כיון אם מת מקודם אין התחלה לשליחות כמובן ע"כ ספק ומיושב בזה הרבה ב"ה ועי' מקו"ח תס"ז סק"ו וט"ז סי' י"ח בנאבד הסכין:
שעה"מ פ"ד מאישות הלכה י"ד, מישב קושי' המחבר מר"ן הנ"ל, כ' מוקמי' מאיסור לאיסור ויש לה חזקת איסור לשוק ע"ב ועי' ש"ש ש"ג פ"ח, ושע"הת ח"ב דף צ"ב הרחיב הדיבור ע"ש בנפלאות ובאות י"ד הקשה על כל השיטות שסברו דחזקת קמא וחזקה דשעת מציאתן שוין נגד תוס' חולין דף יו"ד דאזלינן בתר חז"ק בנגע אף דאיתרע בגוף הדבר אמרי' השתא נעשה ריעותא ע"ב, ואולי י"ל ע"פי סברא אשר אמרתי לישב הרבה בפ"ק דנדה כי כאן נמצא כאן הי' אמרי' אבל להיפך בנגע או מקוה שחסר בע"כ צ"ל כאן לא נמצא מה שחסר כאן לא הי' זאת לא אמרי' והארכתי בו ב"ה הרבה ואין כאן מקומו כי צריך אריכות בסוגי' דשם שהקשה ממקוה לחביות ולא באתי רק להעיר:
עי' בשע"המ פ"ד מאישות הי"ד שמביא כמה סתירות וקושי' מרי"טא מתוס' יבמות ס"ח ע"ש, אולי יש מקום לחלק אם השינוי מגופו ומעצמו אז חזקה דהשתא עדיף מחזקת קמא, ובקטן השינוי בגופו, במקוה ע"י סיבה חוץ מגופו, וכן בנטמא התרומה ומיושב הרבה ב"ה ועי' מקו"ח תס"ז שמחדש בהא דלא מחזקינן ממקום למקום, רק במידי דאתי מעלמא ונפל לכאן שייך סברא דאין מחזקינן ממקום למקום, אבל ביין ונמצא חומץ או בהמה ונמצא טריפה לא שייך סברא דממקום למקום ע"ש וח"ס יו"ד סי' ב' ומח"א אישות סי' ג':
סימן כו
מביא ב"י בסי' ל"ח אם אמר האמ"ק ע"מ שיש לי דבר פלוני במקום פלוני ונאבד ולא ידעי' אם הי' שם בשעת קידושין או לא ספק מקודשת וחידש שמקנה דף מ"ז ד"ה ברש"י, אם ספק שמא נגנב אחר קידושין מוקמי' לה בחזקת פנויה ע"ש:
המחבר הקשה על מהר"ם שפסק מי שניתן לו דבר שוה זוז שיולך כמקום ששוה שם ב' זוזים ונאבד ממנו ואינו יודע היכן נאבד ופסק כמ"ד בגיטין חושש מעת לעת, ותמוה כי בגמרא אמרו חולקין עליו חביריו ע"ב, ועי' הסוגי' המניח פירות להיות מפרש עליהן תרומה ומעשרות וכו' אם אבדו ה"ז חושש מעת לעת דברי ר"א, אר"א חלוקין עליו חביריו דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע"ג למפרע טמאות, פשיטא דחלוקין מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קמ"ל, והקשה מח"א אישות סי' ג' גם אם אמרי' למפרע מעת לעת הי' קשה במקוה ודאי וכאן חשש, עי' בשעה"מ פ"ה מתרומה, ואולי לישב כי הב"ח סי' א' בתשובה הקשה דה"ל לתרץ שאני מקוה דחסר ואתאי, ועוד קשה היא גופה דכיון דליכא למימר לגבי פירות ומעות שהניח אבודין ואתאי ע"פ טבעו של עולם א"כ מ"ט דחלוקין עליו חביריו על ר"א, ואפשר לומר דה"ט דלגבי פירות ומעות הו"ל הך ריעותא דאבודון דאלו הוי הך ריעותא בגופה דטבלין שתיקן בהבטחתן של אלו דחשבינן להו כאלו הי' כל הפירות ביחד ואמר אלו שבצד פלוני יהי' תרומה ומעשר על אלו שבצד פלוני וכיון דנמצאו אבודין הו"ל ריעותא בגופא הפירות המתוקנין דאזלינן לחומרא אפי' היכא דליכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי ע"ב, א"כ אי אמרי' למפרע מעת לעת לא הי' קשה שם ודאי וכאן רק חשש כקושי' הב"ח דלא שייך אבודין אתאי, ומיושב פסק של מהר"ם כי באבידה לא צריך לשלם מספק.
רמב"ם פ"ז ממעשר כתב המניח פירות להיות ופריש עליהן מעשר מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין מצאן שאבדו הרי זה חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי והקשה הכ"מ למה השמיט רבינו תרומה, ומ"ש אינו מעשר ודאי פשוט, והקשה המל"מ בנדה רוני חביות אמקוה ואמרי' מאן תנא חביו' ר"ש אלמא לרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל ופשיטא דאין הפרש בין החמין לאבדו, א"כ מש"כ פשוט הוא תימה בעיני, ולהנ"ל לפי סברת ב"ח יש חילק כי לא שייך אבודין ואתאי ומיושב הכ"מ, ועי' פ"ה מתרומה שפסק בחביות מכאן ואילך ספק ובפ"י מקוואות מקוה שנמדד ונמצא חסר פסק טמא ודאי והקשה הכ"מ וריטב"א קידושין ע"ז סתירת רמב"ם ועי' מל"מ שם, ושעה"מ פ"ה מתרומה, ועי' פלתי סי' א' שמישב כי תרומה בזה"ז רק מדרבנן לכאורה למה לא אמרי' סד"ר להקל רק טבל דשיל"מ ע"ש וטיב גיטין דף ל"א הקשה ע"ב:
עי' תו"יוט בגיטין ה"ז חושש כתב הר"ב ואם לא אכלן צריך להפריש וכן לשין רש"י ומשמע דאלו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש, אבל רמב"ם בספ"ה מה"ת לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע"פ שאכלן מחויב הוא להפרש תרומות ומעשרות ע"ש והקשה השעה"מ פ"ה מתרומה דא"כ היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס"ל ה"ס לא שמה התראה דשמא יתקן אח"כ על מה שאכל ובס' בני דוד הקשה מיומא בטבל ותרומה בן תימא ס"ל דמאכילין תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין טבל שיפרש אח"כ על וה שאכל ע"ש ולי צ"ע מבכורות דף ל"ז שמכר לו טבל ע"ש:
סימן כז
מבואר במקום נדנוד עבירה לא תקנו רבנן תקנתא ומביא ראיה משואל דף צ"ו בעל בנכסי אשתו מי מעל ע"ב. וע"ש בתוס' גם על בעל שייך הסברא לא תקנו, ומביא תשובת הר"ן הא דתקנו חכמים מקו"מ לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מעוטים לא עשו כלום במקום איסור לא תקנו ומ"למ פ"ט מזכיה מביא הרב חיים קמחי ז"ל הקשה מב"ב קל"ז האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אסור לראשון למכור לכתחלה לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי ומודה רשב"ג דאם נתנם במ"שכמ לא קנה מ"ט מתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה, ולפי דברי הר"ן תיפוק ליה משום מתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן ובהכ"הג דעביד איסורי לא תקנו ע"ש, ושם פסק רמב"ם ש"מ שצוה ליתן לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו, והקשה אמאי הקשה הרב ז"ל על ר"ן, ולא על רמב"ם מההיא דרשב"ג ע"ב, ועי' שע"המ שם, ונב"י ח"מ סי' מ"ו בח"ב כתב לא דק בזה דשאני הך דרמב"ם שהוא איסור דאוריי' דלא תחנם כתיב עכ"ל ועי' רש"י גיטין דף ל"ט ע"ב בסופו משום דברי שכ"מ ליכא שהרי לא צוה לבניו, והקשה בטיב גטין לרמב"ם שמשחרר נעשה עבירה לא אמרי' דשכ"מ וע"ש בזכרון שמואל, ועי' שואל ומשיב ח"ג דף נ"ה, ונתיבות סי' רל"ה ס"ק א':
בענין זה עי' ברמב"ם פ"ח מזכיה דברי שכ"מ כוכ"מ ואינו צריך קנין לפיכך אם אמר קנו ממני אפי' בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך וכתב הלח"מ דעת רבינו בכל הקנין מועיל לשום דבר אין קונין בשבת, וקשה מגיטין דף ע"ח תיזיל איהי ותיחד ותפתח ובשבת הי' משמע בשבת תקנו רבנן קנין ע"ש, ולענ"ד עי' בסוגי' ר"א סבר משכ"מ צריך קנין כי לא חייש לטירף דעת וע"ש בראש דף קנ"ו שהקשה הקושי' מגיטין, אבל כך הסברא לר"א דלא חייש לטירף דעת, באמת אסור לעשות קנין בשבת, אבל הלכה כרבנן דברי שכ"מ כוכ"מ, יען שחיישי' לטירף דעת, א"כ באמת גם קנין בשבת מותר, ח"פ רמב"ם דברי שכ"מ ככו"מ כדי שלא תטרף דעתו לפיכך אם אמור קנו אפי בשבת אבל אם לא הי' דברי שכ"מ ככו"מס יען כר"א דלא חייש לטירף, באמת הי' קנין בשבת אסור, ועי' ב"ש ס' קל"ו סק"ז שהקשה למה התירו קנין בשבת יותר מטלטול הגט, נ"ל ע"פי מקנה שמחדש שקנין בשבת רק הקונה עושה האיסור ולא המקנה ע"ב בסי' מ"ה וכ"ס נ"ט, ע"כ בטלטול מוקצה שניהם עושים איסור ובקנין רק היא לבדה. המחבר הביא ד"א רק במציאה, עי' בספר המקנה כלל י"א פרט ז' הבאתי גם במתנה:
סימן כח
אחים שחלקו והי' בו ממעות הקדש מי מועל ע"ב, ומביא רמב"ם אין מעילה במחובר, ואני מצאתי בסמ"ג סי' ר"י מביא תוספתא אין מועלין בקדשי בדק הבית אלא בתלוש מן הקרקע משמע בקדשי הגוף יש מעילה במחובר וצ"ע כיון שנלמד חטא חטא מן תרומה דוקא בתלוש, ועי' בזה בשבילי דוד על או"ח בסופו שנדפס בשמי שגם אין מעילה במחובר אבל אסור מ"הת ב"ה מצאתי כעת בספר מנ"ח סי' קכ"ז ועי' לקמן סי' מ"ד, גם בתשובת ומהרי"א סי' נ"ח מצאתי שאסור מ"הת ואודה לה':
סימן כט
אם הבעל עשה שליח וביטל שליחתו ועשה שליח אחר ונתן לו רשות לעשות שליח עד מאה אם יוכל לעשות שליח לזה שבעל כבר עשה אותו וביטלו:
סימן ל
אם אונסו להיות שליח אם מהני, כה"ג כתב אם משלח אנס את השליח מחייב שלחו ושע"המ פ"ה ממלוה הקשה אמאי לא מוקי האי דבור של שותפין שאנסוהו ועי' כסף נבחר שליחות אות כ"ט א"כ נראה שיש שליח באונס, ואולי לחומרא, ועי' נב"י ח"מ ל"ז שמחדש אפי' בעכו"ם יש שליחות אם הוא בע"כ כמו חצר, ובספר תקון עולם כתב אפי' גט על בי דואר יוכל לשלוח מטעם בע"כ יש שליחות, ויש לחלק כמובן מש"כ מכ"מ הטעם בידו לגרש ע"ב פלא שם קאי שלא קנסינן לאשה כמו אם הוא הי' מאנס אותה לקבל קידושין, אבל כאן אין אונס בקידושין רק בשליחות וק"ל:
סימן לא
על יבום משומד אם יוכל להתנות שלא תיזקק ליבם, או שלא תהי' מקודשת ועי' נוסח שטר קיד שין על תנאי בח"ס א"ע סי' ק"י, ועי' ד"מ קס"א בנשבע שלא ליבם ועי' מ"ח חלק ראשון סי' צ"ו, ותשובת רעק"א צ"ג, בקידושין על תנאי, ועי' מש"כ לקמן בסי' ס"ז ששליח יעשה תנאי ועי' נב"י סי' נ"ו, ועי' בספר מנחת עני דף ל"ג שכתב שיעשה שליח על הקידושין ויאמר בפני עדים שנעשה רק שליח שאם לא תהי' זקוקה ליבם ע"ש:
סימן לג
אם שומר יוכל להתנות להיות פטור מפשיעה ע"ב, והנה רמב"ם פסק פי"ג ממכירה כרב, ע"מ שאין לך אונאה יש עליו הונאה, ופ"ט משמיטה פסק כשמואל ע"מ שלא תשמטנה שביעית תנאי קיים, והקשה הלח"מ במכות דף ג' מדמי זה לזה, ואין לומר באונאה לא ידע דמחיל גם בשביעית כתב התוס' לא ידע שמא יפרע לו קודם שביעית ע"ב, לא זכיתי להבין כי תוס' כתב זאת על מה שאמרו לא עקר בודאי, וקאי על המלוה שאנו דנין אם עוקר נגד התורה, שאין זה ודאי שמא יפרע מקודם, אבל לא כתב זאת על לא ידע דמחיל, כי הטעם דלא ידע דמחיל, זה כאסמכתא, אבל בשביעית להיפך מקבל הלוה שיפרע לו אפי' לאחר שביעית, ואם ישלם לו קודם שביעית סוף כל סוף הוא משלם לו והאיך שייך לא ידע דמחיל:
סימן לב
בענין גרושה שלא נפרע כתובה
סימן לד
בענין אם החתן יחתום הכתובה, ואם שטר שלוה פרעה שאינו חוזר ולוה בו אם מהני אם הלוה חתום בו לגבות מבני חרי:
סימן לה
בשליח לדב"ע באיסור דרבנן הבאתי בספר המקנה כלל חי:
סימן לו
בענין אחוה דמיתנא דמהני בסוגי' דחולץ ל"ט ועי' ב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ג וש"ש ש"ו פי"ד ודו"ק:
סימן לז
בענין סריס נעשה גדול למפרע עי' יבמות דף פ' אתמר אכל חלב מבן י"ב עד בן ח"י שנה נולדו בו סימני סריס ולאחר מיכן הביא שתי שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אומר קטן הי' באותה שעה, והקשו תוס' דה"ל ה"ס, וכתבו דלא הוי התראה ספק דהשתא מיהא איגלאי מלתא שהי' גדול למפרע, והקשה ש"ש ש"א פ"ג לשיטת רמב"ם דספק מותר מ"הת א"כ היכא משכחת למלקות כיון דמותר לאכול מ"הת ע"ש שכתב כיון מדרבנן אסור וחיישינן שמא כשרו, ולא זכיתי להבין וכי מחויב הוא לשמוע דרבנן, ועי' פנ"י קידושין ס"ג אפי' בתר רוב לא צריך לחייש רק מי שודאי גדול מחויב לילך בתר רוב ע"ש, ולישב הקושי' נ"ל כאשר כתבו לישב קושי' מ"למ פט"ז מסנהדרין הקשה סתירת תוס' נדה דף מ"ו הקדש הוא ואכלו אחרים לוקין והקשה תוס' ג"כ דהוי התראה ספק, נראה דלא ס"ל החילוק שכתבו ביבמות, ובפ"ני בק"א קידושין דף ס"ג כתב יש לישב דלא דמי ביבמות שאין הספק בגוף האיסור וא"כ הרי הותרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע"ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין אי לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל, וא"כ שפיר כתבו דהוי גילוי מלתא בעלמא משא"כ במופלא הסמוך לאיש שהקדש הוא ואחרים אכלו ולוקין שפיר הקשה תוס' אמאי לוקה הא הו"ל התראה ספק בגוף האיסור שהרי אם עדיין לא הי' מופלא לאיש אין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל, עי' שעה"מ פ"ב מאישות הלכה א' וח"ס יו"ד סי' ט':
סימן לח
שאלה ממ"למ בענין דיין שנטל שכר:
סימן לט
עוד שאלה מהנ"ל בענין הקדש טעות, ועי' יד שאול סי' רנ"ח שמישב רמב"ם:
סימן מ
עוד שאלה בענין כלאי זרעים:
סימן מא
בע"ח שאין לו לשלם אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין אין לאחרים חלק בהן:
סימן מב
במתנה ש"מ לאשה ומתה אם הבעל יורש:
סימן מג
קושי' מרי"ט והשמותי מקדשכם שהי' כבר:
סימן מד
[בענין אין מעילה במחובר,] המחבר הביא תשובת רשב"א בהקדש גוף השדה מהיום ופירי לאחר מותי א"א לפי שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש, והקשה הא הר זוז"ג ותי' בהקדש זו"ז גורם אסור ע"ב ומוסבר עם ר"ן בע"ז כי זוז"ג מצד ביטול ובהקדש דשיל"מ לא בטיל עי' כ"מ פ"ה נדרים ועי' תוס' נפלא נדרים דף נ"ז הקשה ר"א ממיץ אמאי לא הוי זוז"ג הקרקע שהוא היתר ובעיקר שהוא אסור גורמים לגידולין, וקשיא להר"ם דהכא חד גורם הוא דקרקע לא חשבינן ליה לגורם דהיתר, כדאמר באלו טריפות דף נ"ח בספנא מארעא דחד גורם הוא והטעם משום דגורם דקרקע אינו מינו דומה לגורם התרנגולת דוקא שאור של חולין ושל תרומה וכן גבי זבל של ע"ז דומה להדדי ע"ש:
הרמב"ם פ"ו מערכין כתב המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש ופקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל [עי' צ"ק ערכין כ"א שמשכיר מעל לפי טה"נ ששוכר דר בחינם כי פקע השכירות], והקשה המל"מ בפ"ה ממעילה פסק המקדש בית בנוי הדר בו לא מעל וסותר מש"כ כאן דר בו ועל, ועי' תשובת מהרי"א סי' נ"ח, ושע"המ מישב עי' מעילה י"ח ת"ר כי תמעל מעל אין מעל אלא שינוי וכן הוא אומר איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ואומר וימעלו באלקי אבותם, יכול פגם ולא כהנה או נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע ת"ל חטא בתרומה וחטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בדבר שפוגם הוא נהנה ובתלוש מן הקרקע אף חטא האמור במעילה כו' וע"ש בתוס' שיש שני מיני מעילות, א' שמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר ונותן ומשאיל דאותה ילפינן מע"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר, ב' שנהנה מן הקדש בלא שינוי רשות כסוטה ואותה ילפינן מתרומה ע"ש, וס"ל לרבינו במעילה דהוצאה מרשות לרשות דילפי' מע"ז דין הוא בתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע"ז והיינו אם דר בו השוכר מעל דקי"ל דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ השוכר זה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו מש"ה ודאי מעל, אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש דלא איירי שדר בתורת שכירות אלא שמתכוין להנות מבית של הקדש מעילה כזו ילפינן מתרומה, ודינו כתרומה דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה ה"נ במעילה ומיושב רבינו נ"ל כפתור ופרח עכ"ל, ומנחת חינוך קכ"ז, ועי' לעיל סי' כ"ח אשר כתבתי בקדושת הגוף כהיכל ועזרה עי' רמב"ן בע"ז פ"ד יש מעילה במחובר באופן הנ"ל שלא צריך ללמוד מתרומה, הגם בע"ז לא נאסרה במחובר להדיוט אבל לגבוה נאסרה ודו"ק:
סימן מה
האיך מותר להשביע לחבירו שעובר על לפ"ע עי' טיב גיטין דף ל' וס' המקנה כלל ח' פרט ח'.
סימן מו
מי שבא על א"א ואח"כ נודע שמת בעלה קודם הזכות אם מותרת לבועל, בענין זה לא אמנע להעתיק קושי' נאה מאחי מורי הגאון מו"ה יעקב שלם זצק"ל על ש"ש ש"א פ"ז כתב מה שטומאה בר"ה ספיקו טהור ובר"הי טמא נלמד מסוטה כיון דסוטה נמי אית בה חזקת היתר לבעלה ואפ"ה ברה"י ספיקא טמא, וכיון דבסוטה כתיב ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל, א"כ ילפינן שפיר דבר"הר ספיקא טהור אפי' היכא דליכא חזקת טהרה דהא סוטה לבועל לית לה חזקת היתר כיון דנולד הספק בחזקת איסור אשת איש ואפ"ה בר"ה טהור, ושפיר ילפי' ספק טומאה בר"הי דטמא אפי' איכא חזקת היתר לבעל ע"ש, והקשה אחי ז"ל שאין ראיה בר"הר מבועל יען דכתיב ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל, רק במקום שנאסרה לבעל נאסרה לבועל, וכיון בר"הר יש לה היתר לבעל ע"כ מותרת לבועל, ולבעל יש לה חזקת היתר מנין ספק בר"הר טהור בלא חזקת טהרה וצ"ע:
סימן מז
אם נוגע בעדות פסול מד"ת או מדרבנן, ע' קצה"ח ל"ד מביא מריב"ל, וב"ש וח"מ סי' ל"ה ומש"כ מנכא רבעא דממונא עי' רשב"א גיטין דף ט"ו.
סימן מח
אם מותר לעשות תכריכין למת מע"ז, לכאורה רוצה בקיומו וגם עובר בשעת הקנין על לא ידבק בידך, אולי שמשלם רק לעכו"ם אח"כ אם מתלבש בו המת כמו בחמץ שצריך להאכיל לתינוק עי' מג"א ת"כ וכן להעמיד עלוקה בשבת עי' א"ע סי' שכ"ח שישראל עובר אם עלוקה שלו על שביתת בהמה ע"ש, ועי' בספר יהושע פסקים סי' ל' שמביא בשם תרעק"א האיך מותר קוברי מתי ישראל ליקח מעות קבורה הלא מת אסור בהנאה הא אסור להשתכר באיה"נ וחו"ד תירץ דלמעט תיפלה גם בי"נ שרי ע"ש:
סימן מט
אם בחנוני על פנקסו ששניהם נשבעין ונוטלין מב"הב, אם פסולין ביחד לעדות אח"כ כיון שאחד מהם נשבע לשקר כמו שני כיתות עדים המכחישים זה את זה, עי' ש"ך ל"א מחכמי בריסק וחנוני יחיד כנגדם:
סימן נ
חקירות נשגבות בקבוע, המחבר הקשה למה אסור ליקח ביצים ביו"ט מ"ש מחדש עי' בספר מקנה כלל י"ט פרט ו' מה שכתבתי מחותני מורי הגאון ני' ועי' כלל דשיל"מ, ועי' ח"מ רצ"ב אם שנים הפקידו אצל אחד ונאבד או נגנב מהן אזלינן בתר רוב ואם הוא קבוע כמע"מ דמי, ע"ש בש"ך ס"ק כ"ו אין הולכין בממון אחר הרוב תה"ד, לא זכיתי להבין שאין הולכין אחר רוב רק להוציא ממון אבל אם הנאבד מן הרוב ומיעט הנשאר שייכים למפקיד, היאך שייך בזה אין הולכין בתר רוב, ודו"ק, וע"ש בש"ך ס"ק כ"ט שלקח עכו"ם שלא בפנינו ואין כאן קבוע, וקצה"ח כתב שרק בבשר נבילה כיון שאין זה נוגע לעכו"ם מש"ה לא הוי ביה דין קבוע אבל באיסור גזל דנכרי מצווה כמו ישראל א"כ אפי' לקח עכו"ם שלא בפנינו אמרי' דין קבוע, ונתיבות כתב כיון בעכו"ם ליכא עשה והשב דב"נ נהרג ולא ניתן להשבון, א"כ חילק פשוט דבישראל הספק נולד למי שנתחייב במצוה דהשבה משא"כ בעכו"ם וליכא נגדו ספיקא כלל ואין הספק רק בין הנגזלין מי שיפסיד ונגד הנגזלים נולד הספק שלא בפניהם ואמרי' כל דפריש ע"ב, מה שמביא חקירה אם אמרי' קבוע בממון, עי' במרדכי סוף חולין בחורי נמלין שהקשה שרוב קונה לבע"הב ותי' קבוע, מה שהקשה על מרדכי מצד אין הולכין בממון אחר רוב, ג"כ לא זכיתי להבין וכי מוציא שם בממון אנו דנין מי היורש ואם עפ"י רוב זה היורש ונכסים בחזקתו אינה מוציא מיד אחרים כלום, ועי' שע"המ במגילה וא"ר סי' תרפ"ח כלל חדש דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקיל או שפירש בפנינו מקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות וקברות דבאפי נפשייהו קיימו אזלינן בתר רוב עי' ספר המקנה כלל י"ט פרט ו':