אור ברסלב
שות מוהרץ סימן עו

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן עו

סימן עה

קונטרס אחרון עבודת המקדש

במקומות שונות מחיבורי הראיתיו בראיות ברורות, כי החלטת הגאון ר"ש בן צמח במאמר הגדה מכונה יבין שמועה, והגאון יעב"ץ בשו"ת שלו סי' צ"ט כי גם אחר חורבן בית שני לא נמנעו השרידים מלהקריב הפסח במועדו בירושלים, ע' חיבורי דרכי הוראה שו"ת שם ח"ב ובשו"ת מוהר"ץ סי' ב', ובקונטרס אחרון למאמר אמרי בינה ס"י הודעתי כי בזמנינו קמו במדינות איזהו משכילים בעלי מדע, והאריכו בלשון מדברת גדולות לסתור היסוד הראשי, מאפשרות הקרבת קרבנות אחר חורבן הבית, וסתרו כל הראיות התומכות השורש הראשי, והרב החכם המפורסם מוה' מרדכי דוב ג"י פריעדענטאהל מברעסלוי ערך מערכה נגדם בשפה ברורה ובראיות נכונות להחזיק דעתי נגד המשיגים המשכילים, אולם אלו השלמים לא נחו ולא שקטו ועמדו עוד הפעם בקרב, (ולא קראתי מהם רק מקצתו ולא כלו, כי לא הי' לפני סוף דבריהם) לכן חשבתי למשפט לייחד לענין נכבד הלזה מדור בפני עצמו ולהוציא משפט חרוץ, והנני מוכרח להכפיל פה כל הענינים אשר הבאתי בחיבורי ולהשים עליהם נוספות, ולמען יהיו הענינים מבוררים ומסודרים כל אחד בפ"ע, ראיתי לחלק מאמר קטן הזה בפרקים:

פרק א

בביאור ההלכה דמקריבין קרבנות אע"פ שאין בית:

איתא בפ"ח דעדיות משנה ו' אמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ובש"ס (מגילה י' ע"א שבועות ט"ז ע"א) הביאו פלוגתא בזה, ועיין (זבחים ק"ז ע"ב) ענין זה אם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא או לא פלוגתא דר' יוחנן ור' לקיש, והרמב"ם ס"ל בהרבה מקומות דקדושת הבית קדשה לעתיד. ומקריבין אע"פ שאין בית, עיין פ"ו מה' בית הבחירה הט"ו, ובפי"ט מה' מעשה הקרבנות הט"ו, ומפני פסק הלכה זו מצינו בספר כפתור ופרח להרב מוה' יצחק הפרחי מחכמי צרפת פ"ו, כי רבינו חיים כהן עלה לירושלים שנת י"ז לאלף הששי ואמר להרב שרוצה להקריב קרבנות שמה וכתב כי מתוך הטרדה לא שאל אותו מה נעשה על הטומאה וכהן מיוחס, שוב נזכרתי טומאה הותרה בציבור עכ"ל, ועיין שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חאו"ח ססי' ל"ה דתקע ג"כ מסמורת בדברי הרב כפתור ופרח הללו, והעלה דאשת איש שנבעלה ברצון בהיותה טהורה ואח"כ בא עליה הבועל בנדתה, אע"ג דליכא איסור מוסיף דהרי כבר אסורה לבעלה, בכ"ז מחמת טומאה יכולה להקריב קרבן פסח אף בזמן הזה בירושלים, משא"כ בטומאת נדה אסורה ליכנס לעזרה. ומגו דאתוסיף עליה איסור הקרבת קרבן פסח אתוסף עליה ג"כ איסור נדה ע"ש, והנה התרועה הגדולה אשר הריעו בעלי אסופות הללו הוא איך אפשרות היום להקריב קרבנות, נהי דמקריבים אע"פ שאין בית, מ"מ מזבח בעינן, ובהעדר המזבח בודאי אסור להקריב ואמרינן (זבחים נ"ט ע"א) מזבח שנפגם כל הקרבנות אשר נשחטו שם פסולים, וכ"ש היכי דליכא מזבח כלל, וע' תוס' (סוכה מ"א ע"א ד"ה דאשתקיד ותוס' מכות י"ט ע"א ד"ה מה בכור) דאפילו למ"ד מקריבין אע"פ שאין בית, בכל זאת בעינן שיקרב על גבי מזבח, אבל בלא מזבח לא, ועפ"ז בכור אינו נוהג רק בפני הבית משום דצריך זריקת דם על המזבח, ומזבח ליכא בזמן הזה ע"ש במכות, עוד אמרינן (זבחים ס"ב ע"א) ג' נביאים עלו עמהם מבבל, אחד העיד להם על המזבח ועל מקום המזבח ע"ש, ראינו דעולי בבל בעת שרצו לבנות מזבח בבית שני, היו צריכים לנביא להראות להם מקום המיוחד למזבח, ובזולת עדות הנביא לא היה באפשרות לבנות אותו, משום דלא ידעו מקומו, כמו דמקשה הש"ס זבחים שם, בשלמא בנין החומות הכירו ע"י היסודות אבל מזבח מנא ידעו ע"ש, וא"כ מה נעשה עתה דאין לנו לא נביא ולא חוזה, מי הוא המיחד לנו מקום המזבח, וע"י התמיהות הללו רצו להטיל ספק בעקר הסיפור של הרב כפתור ופרח, והנה טרם אברר דברי הרב ר"ח כהן אמרתי להראות לאלו המשכילים, כי גם מאלו השוקדים על דלתי התורה יומם וליל, לא נעלם ענין זה, דאין מקריבים קרבנות בלי מזבח, אכן לא הרהיבו בנפשם עוז להכחיש סיפור הרב כפתור ופרח, והרב המובהק מוהר"מ בר חביב בספרו שמות בארץ, קונטרס כפות תמרים לחי' (סוכה ל"ד ע"ב) בענין אתרוג של מעשר שני, אחר שכ' דבזמן הזה דאין לנו בית המקדש להקריב עליו קרבן, אין לנו ג"כ מעשר שני דאתקש לבכור, הביא שמה ג"כ דברי הרב כפתור ופרח בשם הרב ר"ח כהן דיכולים היום להקריב בזמן הזה, וסיים בזה"ל וע"כ בזמן הזה כשבנה מזבח והקריבו קרבנות בטומאת מת, אע"ג דאין חומות לירושלים, אם בנה מזבח מותר לאכול מעשר שני בירושלים ע"ש, הרי דגם הרב הנ"ל כפל ושלש דהרב בעל כפתור ופרח דרצה להקריב היום לא הי' מקריב בהעדר המזבח, והרב מהר"מ בן חביב הי' תושב ירושלים, ובפרט הרב כפתור ופרח סיבב ארץ ישראל שנים רבות ובכל זאת לא הי' רחוק בעיניהם בנין המזבח כל כך, ועיין ג"כ תוס' (זבחים ס"א ע"א) באמצע הדיבור, דהחליטו אף למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא בכל זאת מודה לסתם משנה דמגילה וזבחים דקדושת ירושלים אין אחריה היתר הבמות, והא דהוכיחו בש"ס (שם ק"ז ע"ב) דר' יוחנן דס"ל המעלה בזמן הזה חייב משום שחוטי חוץ דס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד, ודלמא ס"ל לא קדשה לעתיד, ובכ"ז חייב משום שחוטי חוץ דהרי מ"ד זה מודה דהבמות נאסרו היום וכתבו לתרץ דאם לא קדשה לעתיד הבמות שוב בשום מקום אין מקריבין היום אפילו על מקום מזבח ממש (והיינו כיון דאין לנו קדושה כלל והבמות נאסרו שוב היום גם המזבח בירושלים בהר המוריה במקומו המיוחד אינו מקודש, וכבמה נחשב, עיין ס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' חי' (מגילה י' ע"א) דהסביר כן סברת התוס' שם שהם כדברי התוס' כאן דלמ"ד לא קדשה אין אפשרות היום לקרבנות). ומפ"ז לא הי' כאן חיוב שחוטי חוץ, כיון דאין ראוי לפנים כלל, משא"כ אי סבר ר"י קדושה ראשונה קדשה לעתיד, ומותר להקריב היום בירושלים על המזבח, אע"פ שאין חומות, א"כ שפיר חייב משום שחוטי חוץ, דהרי ראוי לבנות מזבח ולהקריב עליו ע"ש, ראינו להלכה דחייבים היום משום שחוטי חוץ, משום דראוי לפנים. דיכולים לבנות מזבח, ולא הי' נחשב לחז"ל דבר שאי אפשר, וחייבו כרת לשוחט בחוץ מפני אפשרות בנין המזבח, ואם לא היינו יכולים לכווין מקום המזבח היום, פשיטא דאין מקום לחייב על שחוטי חוץ משום דאינו ראוי בפנים, אמת דהתוס' כ' שם תירץ אחר דר' יוחנן דוקא מעלה בחוץ נקט דהקטרה לא בעי מזבח, כמו דאמרינן לעיל (נ"ט ע"א) מזבח שנהרס מקטירין על מקומה, וא"כ הקטרה לא בעי מזבח וראוי לפנים, משא"כ שוחט בחוץ ליכא היום דאין ראוי לפנים, משום דאין לנו מזבח, וע' ג"כ (תוס' זבחים נ"ט ע"ב יומא ס"ג ע"א) אולם חוץ מזה דעכ"פ מוכח משם דיכולים היום לכווין מקום המזבח, דמזבח שנהרס דמקטירין על מקומו היינו מקומו ממש בעינן, רק דלענין הקטרה אין צריכין למזבח בנוי הנה מה נעשה בדברי הרמב"ם פי"ט מה' מעשה הקרבנות הט"ו דנקט השוחט והמעלה וע' משנה למלך שם, ופסק דבין בזריקה ובין בהקטרה ישנו היום לשחוטי חוץ משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד, וראוי היום להקריב בפנים, וע"כ אפשר היום לבנות המזבח עיין ג"כ ספר התרומה ה' א"י דכ' כדברי התוס' זבחים:

ודברי הרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז תמוהים לי טובא, דהנה אמרינן (ע"ז י"ג ע"ב) אם הקדיש והחרים בזמן הזה בהמה תעקר, ומקשה ולשווי' גסטרא ומשני רבא דנראה כמטיל מום בקדשים, ומקשה הש"ס נראה מום מעלי' הוא, ומשני הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה אבל השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה והנה הגאון בעל טורי אבן חי' (מגילה י' ע"א) הקשה מהך (זבחים ק"ז ע"ב) דס"ל לר' יוחנן דהמעלה בזמן הזה חייב משום שחוטי חוץ אע"ג דליכא בית המקדש, מ"מ קדשה לעתיד לבא, וכיון דראוי לבנות מזבח חייב, ועיין תוס' (שם נ"ט ע"ב) ד"ה עד שלא נבנה דהתעוררו ג"כ בזה, וא"ל דס"ל לרבא כר"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד, אולם א"א דלא קדשה לעתיד א"כ גם הבמות הותרו ומותר להקריב היום בכל מקום, ובעל מום ג"כ בבמה איכא, וא"כ שוב נהי דאין בהמ"ק קיים מ"מ הוי מטיל מום גמור, כיון דראוי להקריב היום בכל מקום, והדר קו' הש"ס שנראה כמטיל מום הרי מום מעליא הוא, ומזה הוכיח הגאון בעל שאגת ארי' שם דשיטת ר"ח נכונה דלמ"ד לא קדשה לעתיד, אסור היום להקריב במזבח בירושלים במקום המזבח, כיון דלא קדשה לעתיד הוי מזבח במקדש בירושלים, כבמה ואחר ירושלים אין לנו היתר במות, ורק למ"ד קדשה לעתיד, מותר עכ"פ במזבח במקדש בירושלים, דזה מקודש לעולם, ולא הוי במה וא"כ רבא ס"ל לא קדשה לעתיד, ואסור היום להקריב בשום מקום אפילו במקום המקדש במזבח, ומפ"ז לא הוי היום מטיל מום בקדשים, דהרי אין חזי היום להקרבה בשום מקום, ורק דנראה כמטיל מום ע"ש, ואולם הרמב"ם דס"ל פי"ט מה' מעשה הקרבנות, דחייב בזה"ז משום שחוטי חוץ משום דקדשה לעתיד, וראוי היום לבנין מזבח ולהקריב, ומה נשתנה מטיל מום בזמן הזה דפטור, דכ' הטעם משום דאין בהמ"ק קיים ולא חזי להקרבה, והנה בסמ"ג ל"ת של"ג כ' בהך דהמעלה בזה"ז חייב דוקא מעלה דלא בעי מזבח דהן קטורת והן קומץ לא בעי מזבח, ומפ"ז ראוי להקרבה היום, אבל שוחט דדם בעי מזבח שוב פטור בזמן הזה דאין לנו מזבח, והיינו כתי' השני של התוס' (זבחים ס"א ע"א) אכן על הרמב"ם יש לתמוה כמ"ש למעלה דבה' איסורי מזבח כ' לענין מטיל מום בזה"ז דאינו לוקה, ובסוף ה' מעה"ק כ' השוחט והמעלה בזה"ז חייב, הרי דגם לענין בחוץ חייב, ומכאן מוכח כשיטת המשנה למלך שם דגם הרמב"ם דכ' השוחט והמעלה, העקר משום מעלה בזה"ז דאין להקטרה הכרח למזבח אבל שחוטי חוץ ליכא, דאם מחייב גם על שחוטי חוץ הי' לו לומר השוחט או המעלה ע"ש, עוד י"ל דוקא שחוטי חוץ דהוא בכרת ועונש שמים חייב בזה"ז כיון דראוי לבנות מזבח ונחשב ראוי לפנים, אבל לענין מטיל מום דאינו רק מלקות, א"כ פשיטא כיון דליכא מזבח אין לב"ד של מטה להענישו דהרי ענש מלקות לא משכחת בלי התראה, ובכה"ג דכמה מונעים יש לבנין מזבח ולא הי' אפשר לבניית מזבח ברגע זו, אז לכ"ע התראת ספק לא שמי' התראה, אע"ג דס"ל להרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה, היינו היכי דיש עכ"פ ספק שתתקיים ההתראה, אבל היכי דמראשית כזאת ידענו דלא תתקיים אז לכ"ע התראת ספק לא שמה התראה עיין תוס' (כתובות ט"ו ע"א) ד"ה וספק נפשות דכ' אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, דוקא היכי דיודע בודאי שיבא לידי איסור משא"כ כאן אינו יודע בודאי שיבא לידי איסור דאין יודע את מי יכה ע"ש, וכ"ש בנ"ד דבודאי לא יבא לידי איסו', דנהי דאפשר לבנות מזבח, בכל זאת לא אפשר להבנות בזמן קצר כזה, ועוד הרי כ' הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"ב, דע"כ ה"ס התראה דוקא בלאו המפורש בתורה, אבל בלאו שאינו מפורש בתורה, אז גם הרמב"ם ס"ל דה"ס לא שמי' התראה, ופי' הלחם משנה שם בה' שבועות פ"ד הי"ז היכי דידע דעשה איסור עכ"פ בשעה שנשבע או בשאר דבר, דעכ"פ נתעביד איסור, אז ה"ס התראה, משא"כ היכי דלא עשה איסור בשעת מעשה, רק אפשר דיתגלה אח"כ דנעשה איסור, אז לכ"ע ה"ס לא שמי' התראה, וכאן היכי דאגלאי מלתא למפרע דלא הי' באפשרות לבנות המזבח, הן מפני מניעת המלכות או משאר מונעים, אז אגלאי מילתא דלא עשה שום איסור דכיון דאינו ראוי להקרבה כלל, ושוב ליכא איסור דהטלת מום ומדוקדקים מאד דברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח ה"ז שכ' המטיל מום בקדשים בזה"ז אע"פ שעבר בלא תעשה אין לוקה, והרב הלחם משנה תמה ע"ז הרי בש"ס (ע"ז י"ג ע"ב) אמרו דלא אסור רק מדרבנן ואיך כ' דעובר בל"ת והניח בצ"ע, אבל לפי הנ"ל ניחא דרבא ס"ל לא קדשה לעתיד לבא, ואינו ראוי להקרבה בזה"ז כלל אפילו במקום מזבח ועל מזבח, ומפ"ז אינו אסור מה"ת, משא"כ הרמב"ם דס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד, וחייב כרת עונש שמים בשוחט ומעלה בחוץ בזה"ז א"כ כאן נהי דליכא עונש מלקות בידי אדם מפני התראת ספק, אבל איסור תורה יש דהרי ראוי לבנות מזבח עכ"פ, ונענש בידי שמים על עבירת ל"ת זו וזה אמת:

ועל הרב הסמ"ג קשה דהרי בל"ת שט"ו הביא דברי הרמב"ם דמטיל מום בקדשים בזמן הזה עובר בל"ת, רק דאינו לוקה, דמשמע דאיסור תורה יש כאן, ואולם הסמ"ג עצמו בל"ת של"ג כ' דוקא על הקטרה חייב בזמן הזה, כיון דראוי להקטיר ולקמוץ בהעדר המזבח, אבל קרבן דזריקת הדם צריכה למזבח אין אפשרות היום חיוב כרת כיון דליכא מזבח ע"ש, וע"כ ס"ל דמפני הסברא דראוי לבנות מזבח היום אין לחייבו אף עונש שמים, א"כ מדוע במטיל מום בקדשים היום עובר בל"ת הרי שם בקרבן מיירי דצריך לזריקת דם, וצ"ל דס"ל להסמ"ג כיון דכרת ישנו ג"כ לעונש מלקות דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, ע' (מגילה ז' ע"ב) דקאמר הש"ס דיו"ט ויו"כ שניהם עונש בידי אדם הם, דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת, וע' ג"כ קונטרס הסמיכה להרב רלב"ח תשובת ר"י בירב דלשיטת הרמב"ם פי' המשנה פ"א דמס' סנהדרין ופ"א מהלכות סנהדרין דגם בזמן הזה אפשר לבית דין סמוכין, ואם הנהיגו היום ענין הסמיכה, והנהיגו עונש מלקות, אזי כל חייבי כריתות נפטרו מעונש שמים ע"ש היטב א"כ גם כרת הוי כעונש בידי אדם, והרמב"ם דכתב שוחט ומעלה בה' מעשה הקרבנות לא נחית לחלק בזה, כיון דחיוב כרת עקר זדונו בידי שמים, ומפ"ז חייב גם בזה"ז כיון דראוי לבנות מזבח, ובה' איסורי מזבח ה"ז כ' שפיר דעובר בל"ת משום דראוי עכ"פ, אבל אין לוקה אע"ג דבזמן הזה משכחת מלקות בב"ד סמוכין לשיטתו, בכ"ז כאן אין לוקה משום התראת ספק וז"ב:

פרק ב

אפשרות בנין מזבח היום:

כיון שביארתי למעלה דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג ולשיטת התוס' (זבחים ס"א ע"א) בתירץ אחד עכ"פ ראוי היום לבנין מזבח, ולשיטת התוס' בתירוץ השני, עכ"פ אותן דברים דלא בעי מזבח חייב בזמן הזה, ואע"ג דמקום מזבח בעינן, וע"כ דגם היום יש אפשרות לכוין מקום המזבח, הנה קו' המשכילים המשיגים עצומה איך אמרו (זבחים ס"ב ע"א) דהי' צריכים לעדות הנביאים על מקום המזבח ולא ידעו לכווין המקום בזולת עדות הנביאים, ונ"ל דוקא עולי גלות בבל דחרש נבוזראדן מקום המזבח ולא השאיר היסודות, ולא הי' אפשר להכיר היסודות, ורק יסודות הר הבית והמקדש נשארו, כמו שאמרו בשלמא בית המקדש ידעו פרש"י שם דהכירו ע"י היסודות, אבל המזבח דהי' מזבח אדמה, ולא הי' כתלים משוקעים בבנין וגם היסוד ששפכו הדם נחרב ונהרס, ויותר ממה שהחריבו שרי נבוכדנצר שממו והרסו הכותים שונאי ישראל ומשטיניהם אצל מלכי פרס בתחלת בנין בית שני, ובית המקדש הי' סילון ממאיר וקוץ מכאיב להכותים ולא סרו מלהלשין עליהם אצל מלכי פרס ויון, ע' (יומא ע"ב ע"א) בעובדא דאלכסנדר מוקדון יתעוך כותים הללו ע"ש, והם בודאי חפרו שיחין ומערות וקלקלו היסודות למען לא יהי' באפשרות להעמיד המזבח על מכונו, והצריכו לעדות הנביאים, משא"כ עתה אחר חורבן טיטוס דנשארו הר הבית וכל היסודות במקומם, ומקום המזבח נודע לנו ג"כ באורך וברוחב ע"פ המשנה והברייתא והתלמוד מדוע לא יהי' לאל ידינו לבנות היום המזבח על מקומו הראשון, והרי ספרים אלו המדברים מצורת הבית ומהגבלת המקומות פתוחים לפנינו, ועוד יש לומר והוא העקר והאמת, דהנה בוני בית שני הוסיפו על מזבח של שלמה עד ששים אמה עיין (זבחים ס"א ע"ב) והצריכו לעדות הנביאים על מזבח היינו על עקר הדבר, שמותר להוסיף בבנין ע' רש"י ותוס' שם, וכיון דהוסיפו בבנין, שוב אין אפשרות להכיר על ידי היסודות הישנות שנשארו בקרקע המזבח, דהרי הוסיפו על היסודות אלו, ולא ידעו מאיזה צד תהי' ההוספה אם באורך או ברוחב, ועי"ז הצריכו לעדות הנביאים גם על מקום המזבח, מאיזה צד תהי' ההוספה על מזבח של שלמה, משא"כ היום אם רוצים להקריב בלי בית, רק לבנות מזבח לבד ובלי הוספה על מזבח של בית שני, בודאי יכולים לכוין מקום המזבח ע"י סיוע והיכר של היסודות אשר נשארו עדיין בקרקע ואחר העיון בספרים הרבים המדברים מציור המקדש יכולים בנקל לבא למטרה המבקשת וזה אמת:

ומן הקרבנות הראוים להקריב היום, אין ראוי רק קרבן פסח לבד, דקרבנות יחיד אי אפשר להקריב מפני דכלנו טמאי מתים, ואין קרבן יחיד דוחה את הטומאה ועולת תמיד ומוסף אי אפשר להקריב, דהרי אלו הקרבנות באים מן השקלים, שהשתתפו בהם כל בני ישראל הקרובים והרחוקים, בני ארץ ישראל ומדינות הים, והשקלים אינם נוהגים רק בפני הבית לבד, אבל משנחרב הבית נתבטל מצות הפרשת שקלים, ע' במשנה סוף שקלים וברמב"ם פ"א מה' שקלים ה"ד ע"ש, וכבר הזכרתי למעלה דהרב יעב"ץ סי' צ"ט התעורר בזה, וכ' דרבינו חיים כהן שרצה היום להקריב קרבנות, לא דבר רק מקרבן פסח, דלא בעי שקלים, והנה הגאון מהר"מ סופר ז"ל מפרעשבורג שאל דמה נעשה מבגדי כהונה, והשיב דאין כהן גדול מעכב, ודבריו אינם מובנים פתח בבגדי כהונה וע"כ היינו משום דכהן הדיוט העובד בלי לבישת בגדי כהונה הרי הוא כזר ועבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים, רמב"ם פ"י מה' כלי המקדש ה"ד, ועיין שער המלך שם דחקר דיחייב ג"כ משום ביאה ריקנית ע"ש, ואיך יתכן התירוץ מהרב הנ"ל דאין כהן גדול מעכב, והרי בגדי כהונה נחוצים גם לכהן הדיוט ולכ"ע מעכבים, ואולי כוונתו דבגדי כהונה אפשר לעשות גם היום, ארבעה בגדים אלו, הכתונת, והמכנסים, והאבנט והמצנפת, רק שמונה בגדים של כהן גדול דהי' בהם חושן ואפוד ואורים ותומים, וזה אין באפשרות היום, וגם הכהן גדול צריכים לחנכו בשמן המשחה, ע' רמב"ם פ"ד מה' כלי מקדש, אולם כל זאת אין מעכב בדיעבד ע"ש, ובבית שני לא הי' ג"כ אורים ותומים היינו שלא היו שואלים באורים ותומים, רק עשו חושן ואפוד להשלים שמונה בגדים ע' רמב"ם סוף ה' כלי המקדש וכן לא קשה הרי בגדי כהונה צריכים להיות משל ציבור מתרומת הלשכה, ובזמן הזה אין לנו שקלי ציבור, וא"כ איך אפשר לעשות בגדי כהונה, אכן הרמב"ם ס"ל פ"ח מה' כלי המקדש ה"ז דיכול להתנדב בגדי כהונה ולמוסרם לציבור לעבוד בהם עבודת ציבור, ע' משנה למלך שם ובמ"ל ה' שקלים בטעם דברי הרמב"ם דפסק בזה כהירושלמי נגד ש"ס שלנו, דדוקא עבודת יחיד הרשות לעבוד בהם ולא לעבודת ציבור ע"ש, וא"כ גם בזמנינו יוכל היחיד להתנדב ארבעה בגדי כהונה לצורך הציבור ולמוסרם ואז כבאים משל ציבור נחשבו, והנה האבנט הי' בו כלאים כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש ובזמנינו יש ספק דלמא הלכה דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ועיין נו"ב מהדו"ק ססי' ל"ה דהתעורר ג"כ בספק זה וכוונתו ע"כ על שיטת הראב"ד דס"ל דאין לחייב היום טמא שנכנס במקום המקדש וא"כ גם מקום מזבח כבמה נחשב היום, וא"כ איך אפשר לעבוד עבודה היום ללבוש שעטנז שמא הוי שלא לצורך מצוה, אולם כבר הזכרתי בשם גאוני זמנינו דליכא איסור שעטנז, כיון דכוונתו למצוה שוב הוי דבר שאין מתכוין והוי כמוכרי כסות דמוכרן כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה וכו' (שבת כ"ט ע"ב), ולא הוי פסיק רישי' כמ"ש הר"ן חולין פ' גיד הנשה סוגיא דריחא מלתא שמובא באלפס שם, דוקא במידי דאכילה שייך פסיק רישי', אבל לא במידי דהנאה ע"ש, וכבר כתבתי בשו"ת מוהר"ץ סי' ? בארוכה בענין

זה, עכ"פ חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שיבנה היום מזבח, על מקום אשר הי' בנוי בראשונה, אשר יכולים להגביל ולברר אחר העיון במשנה ובתלמוד המתעסקים בענינים אלו, וא"כ דברי ר"ח כהן דרצה להקריב קרבנות בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי, וכן רצון הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל, דגלה דעתו לבקש משרי ירושלים שיתנו רשות להקריב על מקום המזבח נכונה, ובענין כהן מיוחס כבר ביאר הגאון מהר"מ סופר דגם בזמנינו יכולים להקריב ע"י כהני חזקה ועתה כיון שביארתי אפשרות הקמת מזבח היום, הנני אביא ראיות, כי כן נהגו הרבה תנאים שהיו אחר חורבן הבית, והנהיגו להקריב קרבן פסח:

פרק ג

יבואר כי הרבה תנאים הקריבו הפסח אף אחר שחרב הבית:

כבר בררתי בספרי דרכי הוראה סי' ב' וכן בשו"ת מוהר"ץ סי' ב', דנהגו התנאים אף אחר חורבן הבית לעלות לרגל לירושלים, כמו שמצינו במדרש קוהלת פיסקא שלח לחמך על פני המים וז"ל ר' אליעזר בן שמוע הוי מטייל על כיף ימא רבא, אתא ענתא דישראל סלקין לרגלא לירושלים ע"ש, וידענו דר' אליעזר בן שמוע הי' תלמיד ר' עקיבא (יבמות ס"ב ע"ב) הרבה שנים אחר חורבן הבית, דהרי חורבן ביתר היתה נ"ב שנה אחר החורבן בזמנו של ר' עקיבא, ור"א בן שמוע הי' מתלמידיו דור שני של ר' עקיבא, ראינו דגם בדורות האחרונים הי' נוהגים עם ישראל לעלות לרגל לירושלים: וכן מצינו (נדרים ך"ג ע"א) מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ובא לפני ר' יוסי ומצא פתח לנדרו ע"ש, ור' יוסי סתם הוא ר' יוסי בן חלפתא תלמידו של ר' עקיבא (ב"ק ע' ע"א) והי' בזמן ר' יהודא ור' שמעון (שבת ל"ב ע"ב) תלמידו של ר' עקיבא זמן מאוחר לחורבן ביתר ומ"מ נהגו בזמנו גם הנשים לעלות לרגל: וע' ג"כ (מועד קטן ח' ע"א) אמר רב מעשה באחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו וכו' ונמנע ולא עלה, באותו שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ע"ש, ופשטות הש"ס מורה שם דגזירה זו דלא יעורר אדם על מתו גזירה זו אחר החורבן נגזרה משום מעשה זו, ומשמע שהי' הענין עליה לרגל נהוג גם אחר החורבן. עוד מצינו בספר מעשיות לר' נסים מובא בסדר הדורות ערך ר' מאיר, דר' מאיר הי' נוהג לעלות לרגל לירושלים בכל רגל וברגל אחת אירע לו ענין רע ע"ש, ור"מ הי' מן תלמידי ר' עקיבא אחר חורבן ביתר, זמן רב אחר חורבן ירושלים, ובכ"ז עלה לרגל לירושלים, ומה שאמרו (גיטין ו' ע"ב) כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי, ומקשה הש"ס תינח בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר, והרי גם לאחר החורבן הלכו לרגל לירושלים, ומדוע מקרי לא שכיחי שיירות, י"ל דבזמן שבית המקדש קיים היתה עליה לרגל לחוב, א"כ גם בני בבל הלכו שם לרגל אע"ג דפטורים מן הדין ע' (תוס' פסחים ג' ע"ב) בכ"ז החמירו על עצמם לקיים מ"ע של תורה, אע"פ דאין עליהם חוב, משא"כ אחר החורבן דגם בארץ ישראל עצמו מצות עליה לרגל איננה חובה כיון דבית המקדש חרב, ורק הלכה דמותר להקריב אע"פ שאין בית, אבל אין כאן חוב ובא"י עצמו לא הקריבו רק השרידים, וא"כ בני בבל נמנעו לגמרי אחר החורבן מלעלות לרגל, ומפ"ז מקרי היום מבבל לא"י לא שכיחי שיירות:

והנה מכל אלו המקומות עדיין אין הוכחה, כי עובדות אלו הנזכרים למעלה, מדברים שעלו לרגל להקריב קרבנות, דלמא עלו לרגל להתפלל שם, כמו שמצינו במדרש רבה וישלח פ' פ"א, ר' ישמעאל בר' יוסי סליק לצלאה בירושלים עבר בהדין פלאטינוס חמא יתי' חד כותאי וכו', וגם אלו הנזכרים הלכו להתפלל במקום המקודש, שער השמים, ואע"פ דלשון המדרש קהלת אתא ענתה דישראל סלקין לרגלא לירושלים משמע דהי' עת קבוע להמון העם, בכל זאת גם לדידן קשה הרי אחר חורבן בהמ"ק אין חוב לעלות לרגל ולהקריב קרבן ראי', וע"כ דהעם קבעו זמן לעצמם ברגל, להשים לירושלים פעמיהם להתפלל שם ועלו זאת ברגל לעשות זכר לשמחת ולעבודת החג שהקריבו בעת שהי' המקדש קיים והנהגת עלי' לרגל הי' נהוג ביניהם לא בירושלים לבד רק גם לשאר בית דין מומחה והציע אז שאלותיהם וספקותיהם לפני חכמים אלו, עיין (חולין מ"ח ע"א) עלו בני אסיא ליבנה ג' רגלים וברגל שלישי התירו, ועיין ג"כ (יבמות קכ"ב ע"א ע"ז נ"ו ע"ב) עכ"פ משם אין ראי' על ענין הקרבת קרבנות אחר חורבן הבית:

אכן מצד אחר יש להביא כי באמת הי' מקריבין את הפסח גם אחר החורבן כמו שמצינו (פסחים ע"ד ע"א) דא"ר גמליאל לטבי עבדו, צא וצלי עלי את הפסח באסכלא של אשכרוע, והרי רבן גמליאל אדונו של טבי הי' קטן עדיין בזמן החורבן, ונתמנה רבן יוחנן בן זכאי לנשיא, ואחר מותו של ריב"ז, אז נתמנה רבן גמליאל דיבנה אדונו של טבי על מקום אביו ר' שמעון בן גמליאל הראשון אשר נהרג ב' שנים קודם החורבן, וראינו דר' גמליאל עשה את קרבן פסח גם אחר חורבן הבית, וכן מצאתי בפי' על הגדת פסח מכונה יבין שמיעה לרבינו התשב"ץ על מאמר רבן גמליאל, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, דר"ג זה הוא ר"ג דיבנה והי' נוהג בקרבן פסח, גם אחר חורבן הבית, ומפ"ז אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור ובנוסח הגדה אחר חורבן אומרים פסח שהי' אבותינו אוכלים במצרים על שום מה, ובמשנה נזכר סתם פסח מצה ומרור משמע שהי' נוהגים עדיין בקרבן פסח ואין ספרו כעת ת"י לעיין שמה: עוד ראי' מהך דריש (פסחים ג' ע"ב) דשלחו לר"י ב"ב, את בנצובין ומצודתך בירושלים, מהך ארמאה דהוי סליק לירושלים, ואמרו לי' מאליה מי קא ספו לך וכו' אתגלי דארמאי הוא וקטלוהו, ומדוע הרגו להאי ארמאי ואי משום דכתיב וכל ערל לא יאכל בו ובני נח אזהרתן זו מיתתן, בכל זאת לאו זה לא על בן נח נאמר דהתורה מורשה לישראל ולא לאומות, ולאו זה רק לישראל נאמר שאסור להאכיל את הערל אבל לא לב"נ ועיין רמב"ם פ"ט מה' קרבן פסח עוד יוקשה קו' התוס' שם מדוע ר' יהודה בן בתירא בעצמו לא עלה להקריב את הפסח, ועוד קשה דבן בתירא הי' קודם החורבן וגם בימי אביו של שמואל כדאיתא במדרש מובא בסדר הדורות דברכו שיהי' לו בן כשמואל הרמתי, ולפ"ז חי ערך שני מאות שנה אבל האמת יורה דרכו כי כבר נחרב הבית אז ולא הי' חובה לעשות פסח אז ורק איזהו שרידים היו נוהגים כך, וכל שהי' להם רק מניעה קלה חדלו מלעשות הפסח, כיון דאין כאן חוב, והנה השרידים אשר הקריבו הפסח, עשו זאת בפחד בתחלה, כי המלכות היתה מקפדת על זה, למען לא יתאספו במקום אחד, לחשוב מחשבות למרוד ולהחזיר עטרת ממשלת ישראל ליושנה כאשר הי' באמת כן במלחמות ביתר ע"י בן כוזיבא, והנה ארמאה זה התחפש לאמר כי ישראל הוא, למען יתנו לו מבשר הפסח, ויוכל להלשין אח"כ למלך כי היהודים חושבים מחשבות להרים יד במלך, וכאשר נודע לישראל זאת הרגו לארמאה ההוא לאו משום אזהרת בן נכר לא יאכל בו, דע"ז אין להנכרי חיוב מיתה, רק הרגו אותו מטעם מוסר ורודף כי רדף לעם ישראל בכלל, להלשין עליהם וזה אמת עכ"פ נודע לנו כי עשו הרב' בני ישראל הפסח בסתר בתחלת השנים בין חורבן ירושלים לחורבן ביתר:

עוד מצינו (נדה ו' ע"ב) מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שבדקה את החביות ובדקה ומצאה עצמה טמאה באחרונה, ועיין תוס' שם דר"ג דיבנה הי' ובש"ס מוקי לה בתרומת לחחמי תודה והי' מכינים שמן למנחות, הרי דגם תרומת לחמי תודה נהגו בית רבן גמליאל שהי' אחר החורבן, ובירושלמי פ"ב דנדה ר"פ כל היד מובא עובדא זו בזה"ל מעשה בטביתא שפחתו של רבן גמליאל שהיתה מכתפת יין לנסכים והיתה בודקת על כל חבית וחבית ע"ש, וכ' הרב פני משה דע"כ ר"ג דיבנה הי' שהי' עבדו טבי ושפחתו טביתא, כמו דאמרינן פרק קמא דנדה ה"ד של בית רבן גמליאל הי' קוראין לעבדיהן ושפחותיהן אבא טבא ואמא טביתא ע"ש, הרי ראי' מפורשת כי בזמן ר"ג דיבנה הנהיגו בלחמי תודה ונסכים, ובש"ס דנדה שם הקשו בעצמם קודש בימי רבי מי הוה, ועל עובדא דשפחתו של ר"ג דהצריכו שמן לתרומת לחמי תודה לא הקשו קודש בימי ר"ג מי הוה, והיינו דר"ג הי' בזמן ביתר, ובודאי נהגו אז קרבנות ונסכים, רק בזמן רבי דהי' אחר חורבן ביתר מתמה הש"ס לנכון קודש בימי רבי מי הוה:

עוד מצינו (חולין י"ב ע"א) דמקשה הש"ס לר' מאיר דחייש למיעוטא איך אכיל בישרא, וכי תימא הכא נמי פסח וקדשים מאי איכא למימר, וקשה הלשון ר"מ איך אכל בשרא, ולא מקשה לר' מאיר היכי אכלינן בשרא, ואולם כבר כתבתי לעיל סי' ס"ט דהתוס' הקשו מבשר תאוה, דכתיב בקרא בכל אות נפשך תאכל בשר, ותרצו דבודאי מדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטי רק מדרבנן, ומקשה הש"ס שפיר נהי דבכ"מ החמיר על עצמו בכ"ז בפסח וקדשים אין להחמיר ע"ש, וא"כ לא הי' יכול להקשות לר"מ היכי אכלינן בישרא, דבודאי כיון דמפורש בתורה להיתר, בכל אות נפשך תאכל בשר, אין לגזור ולהחמיר, דכלל גדול בתורה דכל דבר המפורש בתורה להיתר, אין ביד חכמים לאסור, ע' ט"ז יו"ד סי' קי"ז ס"ב, וט"ז או"ח סי' תקפ"ח לענין שופר דגזרינן שמא יעבירנו, ולא גזרינן במילה בשבת כיון דכתיב בתורה ביום אפילו בשבת, אין ביד חז"ל לגזור ע"ש, ועיין לעיל סי' י"ט דהבאתי דעת ר"ת והרא"ש דקיימי בשיטה זו, ורק לעצמו הי' יכול ר"מ להחמיר שלא לאכול בשר, ובודאי נגד מ"ע דפסח וקדשים גם לעצמו אין להחמיר לבטל מצות עשה מה"ת, אולם ר"מ דהי' אחר חורבן הבית והי' עולה בכל רגל לירושלים כמו שמובא בסדר הדורות בשם ס' מעשיות דר' ניסים וידוע הי' להש"ס דהי' נוהג אז להקריב קרבנות בירושלים ואולי עוד בילדותו קודם חורבן ביתר, דהי' תלמיד ר' עקיבא שהי' בשעת חורבן ביתר, ומקשה איך הי' מקריב אז דמצוה ליכא כיון דאחר החורבן הוא, הי' לו להחמיר לעצמו ג"כ משום שמא טריפה דהרי חייש למיעוטי:

וידידי הרב החכם הכולל המופלג בתורה מוה' מרדכי דוב נ"י פריעדענטאהל מברעסלוי, הביא עוד ראי' מהא דאמרינן במשנה (ר"ה ח"י ע"א) על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח וכו' על תשרי מפני תיקון המועדות וכשהי' המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, והנה ע"כ הך מפני הפסח, הכוונה מפני קרבן הפסח לאותן השרידים אשר עדיין הקריבו הפסח אף לאחר חורבן, דאם הכוונה כאן על יו"ט של פסח, הי' לו לומר מפני תיקון המועד, כמו דאמר בתשרי מפגי תיקון המועדות, אלא ודאי דכאן הכוונה מפני קרבן פסח להמקריבין אע"פ שאין בית ויצאו השלוחים להודיע' אם ערב פסח יחול בשבת למען לא יהי' דוחה שבת, דדוקא פסח בזמן שהמקדש קיים דוחה שבת, ולא פסח אחר החורבן דאינו חוב וכן צ"ל במשנה (שם ך"א ע"ב) על ב' חדשים מחללין השבת על ניסן ועל תשרי, ועיין תוס' שם ד"ה על ניסן דהקשו דעל ניסן צריך טעם מדוע מחללין השבת ע"ש, ואם אמרינן דעל הפסח שיצאו שלוחים היינו מפני קרבן ניחא, דמחללין את השבת ג"כ מטעם דאם יזדמן ערב פסח בשבת, בודאי שלא ידחה שבת לאותן שמקריבין הפסח אחר החורבן, והיינו דהבית דין שקדשו החודש ישבו ביבנה או בעיר אחרת (ר"ה ל' ע"א), והקרבן פסח קרב בירושלים ויצאו השלוחים להודיעם מתי יחול ערב פסח, ועי"ז ידעו ג"כ תיקון המועד של חג המצות, ועקר חילול שבת הוא למען לא יקרבו קרבן הפסח אם חל ערב פסח בשבת:

עוד ראי' דמצינו (ע"ז נ"ב ע"ב בכורות נ' ע"א) בקשו לגנוז דינרא הדריינא טריינא משום טבעה של ירושלים וכו' והנה ידענו דקסרי רומי טריינוס והדריאנוס אשר החרבו את העיר הגדולה ביתר, היו אחר חורבן בית המקדש ע"י טיטוס וא"כ איך שייך לפסול מטבעות אלו, הרי אין חשש עליהם דמשל הקדש הם דכבר נחרב המקדש קודם לזה חמשים ושתים שנה, אלא ודאי דתחת ממשלת אלו המלכים עדיין מקריבים קרבנות ובפרט קרבן פסח, ויש חשש שמא מעות אלו קודש הם, וטרם שחרב' ביתר הי' מטבעות של קסרי רומי יוצאים גם אצל ישראל ומעות אלו קדשו (כי לא מרדו ישראל רק בזמן אחרון לממשלתם) ע' (פסחים ז' ע"א) מעות שנמצאו בירושלים לעולם מעשר: וכן נמצא מדרש קינות פיסקא פרשה ציון בידיה הושיבו שומרים רחוק (מפמעים) [מפעמים] שמונה עשר מיל, והיו שואלים לעולי רגלים למי אתם, והיו אומרים להם אספיאני טרכיני אדרייני, והנה טרכוני (טריינוס) ואדריאנוס קסרי רומי הי' בחורבן ביתר אחר החורבן הבית אלא ודאי דעולי רגל לירושלים הי' נהוג תחת ממשלת קסרי רומי טריינוס ואדריאנוס אחר חורבן הבית בעוד שלא הרימו היהודים ידם למרוד בפרהסיא, לא השגיחו הרומיים על מעשיהם, והיו נוהגים להקריב כמקודם בירושלים, אולם מיד כשמרד בן כוזיבא ומלך מעצמו ב' שנים ומחצה, ערכו הרומיים קרב נגדם, וחרשו את העיר, כדאיתא בסוף תענית ובירושלמי שם וכבר התעורר הרב החכם מהר"מ דוב נ"י פריעדענטאהל מדברי החכם מאור עינים פי"ב כי הביא דברי המדרש ריש פ' פקודי אר"ש בן יוחאי כשנכנס אדריאנוס למקדש, והי' מחרף ומגדף, ובמדרש דברים פרשת עקב א"ר תנחומא מהו עת להשליך אבנים עת הוא שיעלה אנדריאנוס וינפץ אבני בית המקדש, והנה בעל מאור עינים הרבה לתמוה, דהרי בהמ"ק כבר נחרב ע"י טיטוס, ומה הי' לו לאדריאנוס לחרב עוד, וכ' בזה"ל אפשר יש לי ללמוד זכות על אלו המאמרים וכי תמצא לכל הסופרים חיי אדריאנוס, איך בנה מחדש את ירושלים בכרוזא קרי בחיל, שכל הנכנס מישראל בה יומת, ובכן אפשר כי אז נכנס למקדש החרב מקדם עוד, וצוה לקחת מגדרי אבניו הנהרסות לצורך מלאכה אחרת עכ"ל, והנה מה שמשער החכם הזה בסברא מצאתי עתה ראי' ברורה מן התלמוד בבלי וכן בירושלמי סוף תענית ביתר שאת, דאמרינן (תענית ך"ט ע"א) כשחרב (נ"א כשחרש) טורנוסרופוס את ההיכל נגזרה גזירה על רבן גמליאל להריגה וכו' ע"ש, והנה טרנוסרופוס שר צבא של אדריאנוס בחורבן ביתר בדורו של ר"ע, ע' (ב"ב י' ע"א ע"ז ך' ע"א נדרים נ' ע"ב) והוא חרש את ההיכל, אע"ג דהיכל כבר נחרב ע"י טיטום, מ"מ נשארו היסודות, ועי"ז היו יכולים להקריב קרבנות ע"י ההיכר ביסודות נודע להם מקום המזבח, דבלי ספק במשך הזמן שהקריבו קרבנות אחר החורבן, ע"כ בנו מזבח שמה, וזה מכונה בלשון חז"ל נחרש ההיכל, ואפשר עוד לומר כי תחת ממשלת טריינוס שהי' מלך חסיד, ומטיב לכל עמים החוסים בצילו, והקריבו קרבנות בתחלה בסתר ולבסוף באין מוחה ובפרסום ולבסוף נתן להם ג"כ רשות לבנות בית המקדש, וזה הוא הענין שמצינו במדרש וישלח סוף פס"ד בימי ר' יהושע בן חנניא גזרה (כבר כתבתי בספרי אמרי בינה ך"ד ע"א תשובה ארוכה בזה לידידי הרב וכו' מוהר"ר חיים נתן נ"י מקראקא) מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש, הושיבו פפוס ולולינוס טרפיזון להספיק לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם, והכותים הלשינו עליהם, וחזר המלך מדבריו ובקשו היהודים למרוד, ור' יהושע בן חנניא השתיקם ע"ש, ואנחנו ידענו דר' יהושע ב"ח הי' בזמן חורבן ביתר, דהרי ר"ג דיבנה הי' שם כמו שהבאתי מש"ס (תענית ך"ט ע"א) דנגזר על ר"ג להריגה ואדון אחד הצילו, ור' יהושע ב"ח מת אחר ר"ג כמ"ש (עירובין מ"א ע"א) והתחילו לבנות בימיו בית המקדש ברשיון הקיסר, ועד שלא נגמר כלו רבו עולי גולה לסייע בבנין ולהקריב עכ"פ על המזבח אשר הי' הראשון להבנין, כמו שהי' בעולי גולה בבל, דעד שלא הוקם כל הבית הכינו המזבח לצורך הקרבת קרבנות, ואחר כך בנו עוד שארי בנינים להשלים המקדש, ולבסוף חזר הקיסר מרצונו ונפסק הבנין, והנה ריב"ח השתיק העם לשעתו, אולם בזמן לא כביר חזרו למרוד בקיסר תחת בר כוכבא, ובלי ספק עסקו בבנין המקדש במשך ממלכת בר כוכבא ב' שנים ומחצה, וכאשר גברו הרומיים בממשלת אדריאנוס, וחרשו העיר וכן חרש ההיכל אשר התחילו ישראל לבנות בימיו אע"ג דכבר נחרב ע"י טיטוס, בכ"ז חזרו לבנות מקצתו תחת ממשלת טריינוס, וכאשר מרדו היהודים ברומיים חרש את ההיכל אשר התחילו היהודים לבנות מחדש, ועי"ז יובנו כל המקומות שנזכרו למעלה מעולי רגל בימי התנאים אחר החורבן: וכן הי' ר' אליעזר בן עזרי' נוהג במעשר שני עיין תוס' (יומא ס"ו ע"א) ד"ה אין מקדישין דר"א בן עזרי' הי' נוהג במעשר בהמה אחר החורבן, וכן מצינו (ביצה ו' רע"ב) דר' אליעזר בן הורקנוס הי' נוהג במעשר שני אחר החורבן, וכ' התוס' שם דס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד ע"ש:

והראיה היותר גדולה דבימי ר"ג דיבנה הי' מקריבין קרבנות, מצינו (סנהדרין י"א ע"ב) תא חזי מה בין תקיפא קדמאי לעינותנאי בתראי, מעשה ברבן גמליאל שהי' יושב על גב מעלה בהר הבית, והי' יוחנן סופר הלז עומד לפניו ושלש אגרות חתיכות מונחות לפניו, א"ל טול אגרא חדא וכתיב לאחנא בני גלילאי עילאה ולבני גליל תתאי, מהודעין לכון וכו' לאחנא בני גלוותא דבבל מהודעין לכון דגוזליא רכיכין ואימריא דעדקין וזמנין דאביבא לא מטא, ואוספת על שתא דא תלתין יומין, דלמא בתר דעברוה, ופרש"י אחר שעברו את ר"ג מנשיאותו נעשה עניו, ותוס' פירשו שם דהי' לו חבר ר"א בן עזרי' שהי' נשיא עמו, לכך אמר באנפי חבראי יע"ש, עכ"פ ראינו כאן דר"ג דיבנה שהי' אחר החורבן ור"א בן עזרי' שהי' עמו עברו את השנה מפני קרבן פסח וקיני יולדות, הרי דהיו מקריבין אז קרבן פסח ושאר קרבנות גם אחר החורבן, והנה הר"ן חידושי סנהדרין, וכן הרב כנסת הגדולה בחי' סנהדרין שלו מכונה חמרי וחיי' התעוררו בזה וז"ל הר"ן ומיהא שמעינן שזה ר"ג הנזכר כאן אינו ר"ג הזקן שהי' בזמן הבית, רק ר"ג דיבנה זקנו של רבינו הקדוש, והי' ר"ג בימי ר' יהושע אשר עברוהו מפני מחלוקתו, ומינו ראב"ע עמו והוא הי' אחר החורבן, וקשה לאחר החורבן איך הי' שולחין דגוזלייא רכיכין ואמריא דעדקין, והרי לא הי' להם קרבן פסח וקיני זבים ויולדת, וצ"ל שאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אלו הי' בהמ"ק קיים אם יבנה הבית יהי' הענינים על מכונם עכ"ל, והנה תירוצו אינו נכון כלל דהרי בעובדא דר"ג מספר שאמר ליוחנן הסופר שיכתוב אגרות אלו דמשמע דהי' נהוגים כן במעשה, ואם הב"ד הסתכלו בענינים אלו אף לאחר החורבן למה הי' צריך להודיע זאת באגרות לבני בבל ובני מדי, א"ו דהיו נוהגין בקרבן פסח וקיני זבים ויולדות גם אחר החורבן, והי' להם מזבח בנוי להקריב עליו כמ"ש למעלה: והנה החכמים המשכילים השיגו עלי, אם הי' כאן הכוונה על ר"ג דיבנה ולאחר החורבן, א"כ איך אמרו שהי' עומד על גב מעלה בהר הבית, ואחר החורבן לא הי' הר הבית, ואולם הא לא קשה דהרי מצינו ((ברכוה) [ברכות] נ"ח ע"א) בן זומא עומד על גב מעלה בהר הבית, וראה אוכלסא של בני אדם וכו', וידענו דבן זומא הי' תלמיד חבר של ר' עקיבא, ור"ע הי' אחר החורבן, ומכ"ש בן זומא, ובע"כ בן זומא הי' אז גדול בשנים ומכובד, דהרי אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני, וע' (חגיגה ט"ו ע"א) מעשה ברבי יהושע שהי' עומד על גב מעלה בהר הבית וראה בן זומא ולא עמד מלפניו, והרי בן זומא ע"כ הי' אז גדול בשנים כיון דנכנס לפרדס, הרי דהר הבית הי' ניכר ונודע לכל גם אחר החורבן, כמו שנודע לנו גם היום מקום הר הבית:

אכן המשכילים הללו הוסיפו להשיג, דהרי עובדא זו מובא ג"כ בירושלמי ספ"ה דמעשר שני, ושמה מבואר דר"ג הי' עומד במעלות האולם על הר הבית והאולם בודאי נחרב ע"י טיסוס, הנה יפה השיב ידידי הרב החכם וכו' מוה' מרדכי דוב פריעדענטאהל, דהרי מצינו סוף מכות בעובדא דר"ע והזקנים, וראו שועל יוצא מבית קדשי קדשים, הרי בית המקדש בחורבנו, ונזכר יוצא מבית קדשי קדשים, וע"כ הכוונה על מקום קדשי קדשים, כן כאן על מקום האולם, ומעלות האולם לאו מעלות ממש אלא מקום שעולים שם לאולם, וכן נזכר (ר"ה ח"י ע"א) מעלות בית מרון ע"ש, ודבריו מוכרחים, דע"כ לאו אולם ממש, דא"כ איך ישב שם דהרי ר' גמליאל לא הי' כהן, ואיך ישב על מקום האולם, והרי עזרת כהנים שמוקדם לאולם אסור לישראל לדרוך שם, ע' במשנה פ"ק דמס' כלים, ומכ"ש אולם עצמו, ואיך ישב שם ר"ג ובית דינו, א"ו דכאן אחר החורבן הי' מעשה זאת, ולשכת הגזית מקום ישיבת סנהדרי גדולה, בזמן המקדש הי' בדרום, ואחר החורבן הי' ישיבת ב"ד הגדול ביבנה ובאושא וכדומה, ובמעשה זו ישבו בירושלים ע"פ מקרה, או קידוש החודש הי' חביבה בעיניהם לעשותו דוקא בירושלים, וישבו במקום שישבו שם סנהדרין בראשונה בלשכת הגזית, ובאותו הצד העולה לאולם ישב שם ר"ג וב"ד, ומעלות האולם היינו במקום שעולים מן לשכת הגזית לאולם וזה מוכרח בפירוש הירושלמי וז"ב:

והנה בספרי דרכי הוראה בשו"ת ח"ב הבאתי פירוש אחר בדברי הש"ס סנהדרין שם בתר דעברוה, וכדומה לי ששמעתי זאת מרב גדול אחד זה זמן כביר ואח"כ מצאתי פי' זה בספר חמרי וחיי להרב כנה"ג על סנהדרין נדפס ליווארנע שנת ישמח צדיק ובסוף הספר יש שיטה סנהדרין, מכונה חמר חיור עתיק ומביא בחי' פ"ק וז"ל ויש מפרשים בתר דעברוה שהרי עברו השנה על מנת שירצה נשיא ולפי שלא הי' רבן גמליאל בחשבון העיבור אמר באנפי חבראי עכ"ל תוספות תלמידי רבינו פרץ, וא"כ אין הפי' כאן כפרש"י ותוס' דלאחר שעברו את ר"ג מנשיאותו נעשה עניו, או דהוצרך לצרף ר"א בן עזרי', אלא הפי' שלא הי' הנשיא בביתו בשעת עיבור השנה, והב"ד עברו את השנה זולת הנשיא ע"מ שירצה נשיא, כמו שהדין הוא כן (סנהדרין י"א ע"א), ומפ"ז אמר באנפי חבראי דהרי היו המעברים העקרים, והנשיא הי' רק מסכים לדבריהם, וא"כ אין ראי' דאחר החורבן הקריבו הפסח, דאפשר דהכוונה כאן על ר"ג הזקן זקנו של ר"ג דיבנה דהי' בפני הבית, כמו דאמרינן (שבת י"ג ע"א) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית, אכן חוץ מזה דכ"מ שנזכר במשנה ובברייתא רבן גמליאל, הוא רק ר"ג דיבנה ולא ר"ג הזקן, עיין תוס' (נדה ו' ע"ב) ד"ה בשפחתו שכ' גם כן דאין רגילות להזכיר ר"ג הזקן בשם ר"ג סתם ע"ש, וכן חפשתי בכל הש"ס ומצאתי שנהגו בכ"מ להזכיר ר"ג הזקן, וסמנו למען שלא להחליפו עם ר"ג דיבנה נכדו ויבואר בפרק של אח"ז, הנה אי אפשר לפרש כאן כלל על ר"ג הזקן, דהרי עקר סוגיות הש"ס להראות ההבדל בין תקיפי קדמאי ובין ענוות האחרונים, ור"ג דיבנה נודע דרכו והתנהגותו נגד חכמי זמנו שהי' נוהג נשיאותו ברמה, וגזר על ר' יהושע שיבא לפניו במקלו ובתרמילו ביו"כ שחל בחשבונו וציער לר' צדוק, עיין (ר"ה ך' ע"א ברכות ך"ח ע"ב) ועי"ז העבירו מנשיאותו ע"ש, אבל ר"ג הזקן לא ידענו לו שום תקיפות והנהגה ברמה, נהפך הוא שהי' עניו גדול ונהג קלות בעצמו והוציאו בכלי פשתן (כתובות ח' ע"ב) ועוד בסוף סוטה כשמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה, ופי' הערוך מובא בסה"ד היינו בני אדם שמכבדין התורה ע"ש ועד ימיו הי' לומדין תורה מעומד ואיך יתכן לכנות אותו בשם תקיפי קדמאי, ורק על ר"ג דיבנה נכונה כינוי זו דהי' דרכו לצער את החכמים כנ"ל, ורשב"ג בנו של ר"ג דיבנה אביו של רבינו הקדוש הי' באמת עניו גדול, כמו שהתעורר רש"י בסנהדרין מהך (ב"מ פ"ד ע"ב) דא"ל לרבי אתה ארי בן שועל, ובש"ס שם נמנה רשב"ג בין הענותנין שהי' בעולם ע"ש, ואין להקשות אם הכוונ' על ר"ג דיבנ' ורשב"ג בנו אביו של רבי, א"כ איך הזכיר רשב"ג במאמרו דמעברין השנה מפני אמריא דעדקין והרי בזמן רשב"ג השני בודאי לא הקריבו הפסח דהרי הי' אחר חורבן ביתר והוא בעצמו מספר דקטן הי' ונשתייר מהרוגי ביתר, ע' (ירושלמי סוף תענית סוטה מ"ט ע"ב והוא הענין בעצמו גיטין נ"ח ע"א) אכן זה לא קשה מידי דהרי ברשב"ג לא נזכר דהיה מעשה שאירע רק רשב"ג הודיע אותנו דמשום הטלאים והגוזלות מעברין את השנה, והיינו הוראה איך יתנהגו אם יהי' יכולים להקריב קרבנות, כמו דיני קרבנות וטהרות השנויים במשנתינו הלכתא למשיחא כמ"ש לעיל בשם הר"ן אבל בעובדא דר"ג שנזכר דעשה הלכה למעשה לעבר משום טלאים של פסח וקיני זבים ויולדות, ונזכר שהי' עומד על הר הבית ואמר ליוחנן הסופר כתוב אגרות, ומוכח דבזמנו של ר"ג דיבנה שהי' אחר החורבן, הי' עדיין הקרבנות קרבים בירושלים, וע"כ בנו מזבח שמה, במשך הזמן שהוקל עול הגלות מעל צוארם וז"ב:

פרק ד

יבואר כי ר"ג הזקן לא מקרי בשום פעם בשם ר"ג סתם וגם יבואר כי ר"ג דיבנה היה עוד קטן בזמן הבית:

לעיל הבאתי דברי התוס' (נדה ו' ע"ב) ד"ה מעשה בשפחתו, דר"ג הזקן לא מקרי בשום פעם ר"ג סתם רק ר"ג הזקן, וידידי הרב מוה' חיים נתן נ"י מקראקא עוררני מש"ס (מגילה ך"א ע"ב) משמת ר"ג ירד חולי לעולם והי' לומדים תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד התודה, והנה ע"כ הוא ר"ג הזקן דכן מפורש במשנה סוף סוטה משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה, ראינו דברייתא שהובא במגילה דאיירי בר"ג הזקן, ובכ"ז נאמר שמה ר"ג סתם, הנה משם אין ראי' דאפשר דברייתא זו נשנית קודם שנתפרסם ר"ג דיבנה, ולא הי' מקום לטעות, ועוד בע"כ כאן בש"ס נשמט כינוי הזקן דהרי במשנה סוף סוטה נזכר משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה, ומדוע השמיטו כאן בתלמוד אלא ודאי או הך והיינו דתנן היא ג"כ לשון הברייתא מברייתות קדומות, וכן משמת ר"ג הזקן ג"כ ממשניות קדומות והברייתא מביאה כאן לשון המשנה, או הך והיינו דתנן הוא לשון התלמוד דנשמט כאן כינוי הזקן אחר דבלשון המשנה נזכר כן וע' סה"ד ערך ר"ג דהביא באמת הגירסא בש"ס מגילה משמת ר"ג הזקן ירדה חולי לעולם ע"ש. ומ"ש הרב הנ"ל מדברי הריטב"א לחי' (עירובין ס"א ע"ב) דגזירה משחיטת כותים, הוא גזירת ר"ג הזקן, ובכ"ז נזכר פ"ק (חולין ה' ע"א) בשם ר"ג סתם, הנה עיינתי בריטב"א שם ר"פ הדר דהקשה דכאן משמע דר"ג סבר כותים גירי אריות והרי ר"ג גזר על שחיטת כותים דע"כ ס"ל גירי אמת הן דאל"כ הרי בלא"ה שחיטתן אסורה, ואע"ג דרש"י פי' דר"ג דהתם אינו ר"ג הזקן אלא ר"ג בנו של רבי וזה שהוזכר כאן הוא ר"ג מחכמי המשנה והביא ראיה דאיתא התם ר"ג כר"מ ס"ל, ואלו ר"ג הזקן קשיש מר"מ ע"ש אולם דברי הריטב"א צע"ג מי הוא העולה על רוחו להקדים זמן כזה לגזירת ר"ג משחיטת כותים, והלא זולת ר"ג הזקן יש לנו שני ר"ג היינו ר"ג דיבנה ור"ג בנו של רבי, ומה ענין ר"ג הזקן לכאן, והפשוט דאין כוונת הריטב"א על ר"ג הזקן על זקנו של ר"ג דיבנה, רק ר"ג דיבנה קרי לי' הזקן מפני שהי' קשיש מיני' כמו שסיים הריטב"א, וזה שהוזכר כאן הוא ר"ג מחכמי המשנה היינו חבר לר' יהושע ולר"א ולר"ע ור"ט, וכן התוס' והרמב"ן והר"ן כלם מפרשו להך דגזירת שחיטת כותים על ר"ג דיבנה ולא עלה על לבם להקדימה טובא, ואולי החליף הריטב"א בין ר"ג הזקן לר"ג דיבנה וסובר דשניהם אחד הם כמ"ש לעיל סי' ס"ט כי רבים וכן שלמים טעו והחליפו בין ג' ר"ג הללו, אבל כפי הנראה מפשטות הש"ס שיטת התוס' נדה נכונה, דלעולם לא קרי בש"ס לר"ג הזקן ר"ג סתם, והך (ר"ה ח"י ע"ב) דשאלה בלורות הגיורת את ר"ג ע"כ ג"כ על ר"ג דיבנה, ומה דנזכר שמה ר' יוסף הכהן י"ל אף דיוסף הכהן בזמן המקדש מיירי כמו דנזכר (זבחים ק' ע"א) מעשה וטמאוה אחיו הכהנים בע"כ ע"ש, בכ"ז רבים מהחכמים הי' קודם החורבן ובזמנם נחרב הבית, כמו ר"י בן זכאי ור"א ור"י ור"ג כן ר' יוסף הכהן, וכן הא דנזכר (ע"ז נ"ה א') דשאל אגריפס שר צבא את ר"ג, היינו ג"כ לר"ג דיבנה, דידענו דאגריפס שר צבא בימי החורבן הי', ואחר שנעשה ר"ג דיבנה נשיא שאל אותו, ועיין (סוכה ך"ז ע"ב) שאל אפיטרופס של אגריפס המלך את ר' אליעזר כגון אני שיש לי שתי נשים ע"ש, ור"ג מת קודם ר"א ע' (ב"מ נ"ט ע"ב) דהי' אח של אימא שלום, והיינו דכלם בזמן החורבן היו, ורק ר"ג דיבנה לא הי' גדול בשנים בזמן שהמקדש קיים, ונתמנה ריב"ז במקומו, ואח"כ לאחר מיתת ריב"ז שבה הנשיאות לשלשלת הלל הבבלי, ונתמנה ר"ג דיבנה, והוא הנזכר בכ"מ בשם ר"ג סתם:

ובזה נדחה ג"כ מה שראיתי בס' עצי אלמוגים להגאון מוה' נח חיים צבי ז"ל אבד"ק אה"ו ה' עירובין סי' שפ"ה ס"ק א' דף קצ"א ע"א, על המעשה שנזכרה עירובין ר"פ כל הדר, דאמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד שהי' דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו הכלים, ובברייתא נזכר שאמר ר"ג לבניו מהרו והוציאו הכלים, וכתב הרב הנ"ל דצדוקי זה ישב עמהם עוד בחיי אביו, ואז לא קלקל מעשיו בפרהסיא, משא"כ בימי ר"ג דאז נודע מעשיו לעיני השמש, וסיים וסעד לדברי מצאתי מה שראיתי לחכם אחד מחכמיהם שהתפאר עצמו בחיבורו שנתגדל על ברכי רבן גמליאל, ובמ"א כ' שרבן גמליאל הצילו מהמות בעמדו לפני הסנהדרין, ואין ספק אצלי שזה הי' הצדוקי הנזכר במשנתינו, כי בימי אביו לא קלקל בפרהסיא מעשיו וסמך הי' על ביטול רשות שלו עכ"ל הגאון הנ"ל, וכוונתו בלי ספק על פוילוס מן שלוחי ישו הנוצרי דמסופר במפעלות השלוחים קאפ' ד' ל"ד דר"ג הצילו ופוילוס קודם החורבן הי' והיינו ר"ג הזקן דהי' קודם החורבן לנשיא על ישראל, ואולם ר"ג במשנתינו כיון דנזכר ר"ג סתם ע"כ על ר"ג דיבנה ששימש בנשיאות אחר החורבן, וכן נדחה ג"כ מה ששמעתי מחכם אחד הא דאמרו (שבת ל' ע"ב) יתיב ר"ג ודרש עתידה אשה שתלד בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד וכו', יתיב ר"ג ודריש עתידה א"י שתוציא גלוסקאות לגלג עליו אותו תלמיד, עוד שם דרש אילנות יוציאו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד, והנה אינו מפורש בש"ס מי הי' התלמיד ומדוע לא אמר לגלג עליו תלמיד אחד ומה הלשון אותו תלמיד, לכן רצה לפרש אותו תלמיד היינו תלמיד הידוע אשר קצץ בנטיעות ונהפך למינות, וזה הי' פוילוס תלמיד ר"ג, אשר עוד בימי ילדותו נוצצה בו מינות ללגלג ע"ד חז"ל, אכן בש"ס כאן דנאמר ר"ג סתם, משמע דאינו ר"ג הזקן, ורבו של פוילוס הי' ר"ג הזקן קודם חורבן המקדש:

והנה עד כה עלה בזכרוני כי דעת הגאון תשב"ץ במאמר הגדה לפרש ר"ג דאמר לטבי עבדו צא וצלי הפסח דהי' מעשה אחר החורבן, והי' מקריבין קרבנות עוד, ואולם ע"י התעוררת חכמים אלו ועוד ע"י השגת שאר חכמי זמנינו עיינתי וראיתי כי באמת זכרוני הטעה אותי ונהפוך הוא כי דעת התשב"ץ, דר"ג דיבנה הי' קודם החורבן ג"כ, ואז הקריב הפסח, והרב מוהרח"נ הנ"ל עוררני מדברי הרב פני משה בחי' על ירושלמי פ"ב דנדה מעשה בטבי שפחתו של ר"ג שהיתה מכתפת יין לנסכים, שכ' אע"ג דבר"ג דיבנה היתה מעשה אדונו של טבי ואשתו טביתא כמ"ש פ"ק דנדה בירושלמי של בית ר"ג הי' קורים לעבדים טבי ולשפחתם טביתא, בכ"ז מעשה זו עוד קודם החורבן הי', דר"ג הי' חבירו של ר"א ור"י והם היו קודם החורבן ואחר החורבן עכ"ל, ואולם אם אמת כי ר"ג דיבנה הי' עוד קודם החורבן והכיר את ר"ג זקנו כמ"ש הרב בסה"ד ממשנה (יבמות קכ"ב ע"א) דהעיד על זקנו ר"ג הזקן דהשיא הנשים מהרוגי תל ארזא ע"פ עד אחד ע"ש, בכ"ז עדיין קטן הי' כשנהרג אביו רשב"ג ב' שנים קודם החורבן (ולמה) [ולזה] מינו ריב"ז בנתיים ולא את ר"ג בנו, ואפילו תימא כשיטת הרמ"ע מובא בסה"ד דמפני אימת הרומיים לא מנאו את ר"ג לנשיא, וריב"ז הוא המבקש מן אספיאנוס להחזיר שושילתא דר"ג, הנה עדיין יוקשה איך כינו אז ר"ג בשם רבן, כיון שהי' אז קודם החורבן ולא הי' נשיא עדיין, וע' (פסחים נ"א ע"א) מעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג, ראינו אע"ג דהי' בני הנשיא והלל זה הנזכר שמה אולי הוא נכד ר"ג בן רבי והי' לנשיא תחת אביו ר"י הנשיא, ובכ"ז נקרא בשמו ולא בשם רבן, ועוד אפילו תפרש עובדא דצלי עלי הפסח, ועובדא דנדה שהיתה שפחתו טביתא מכתפת יינות לנסכים דקודם החורבן הי' עובדות אלו, אולם עובדא דסנהדרין י"א ע"א שהבאתי למעלה דהי' מעבר השנה מפני הטלאים שעדיין רכים לקרבן פסח, שם נזכר שהי' אז נשיא ומצודתו פרוסה על כל הגולה, וע"כ דאחר מיתת ריב"ז הי' מעשה, וא"כ משם ראיה ברורה דגם אחר החורבן הי' מעברים השנה מפני הקרבנות ובנו המקדש והי' להם אז ג"כ כהן מיוחס שהקריב על המזבח בהיות המקדש על מכונו והי' להם אפר פרה ג"כ כמ"ש פ"ג דחגיגה ופ"ק דנדה (ו' ע"ב) חבריא (מזכין) [מדכין] בגליל, ומכ"ש בא"י אחר החורבן, ומפ"ז קמה החלטתי וגם נצבה דסמוך לחורבן ביתר העמידו המזבח בירושלים במקומו והקריבו קרבנות:

ואע"ג דטרנוסרופוס חרש מקום ההיכל, בעת שגברו הרומיים תחת אדריאנוס על בן כוזיבא, בכ"ז עדיין אפשר להכיר גם עתה מקום המזבח ולבנות שמה מזבח ולהקריב עליו קרבן פסח, דבא בטומאה ול"ב שקלים, וראי' מירושלמי פ"ק דמגילה הי"ב דאיתא התם דאנטנינוס שאל מרבי אם יאכילו מן לויתן לעלמא דאתי, והדר שאל אותו אם יאכילו מן הפסח ע"ש, ומדוע לא פרטו בירושלמי גם בשאלה השנית אם יאכילו מן הפסח לעלמא דאתי, א"ו דפסח תלוי ברצון הקייזר אנטנינוס, ואם יתן רשות לבנות מזבח ולהקריב עליו, גם היום יכולים להקריב את הפסח, וכבר ראיתי כי החכמים המשיגים התעוררו מן ירושלמי זה ולא ידעתי לאיזה תכלית דמכאן משמע דאף אחר חורבן ביתר יכולים לעשות הפסח והא דהנהיג ר"ג לאכול גדי מקולס בלילי פסחים (ביצה ך"ב ע"ב), ואם הי' נוהג פסח בימיו הרי הוי קדשים בחוץ, הנה ר"ג דנהג בגדי מקולס היינו ביבנה כמו שנהג תודוס ברומי לאכול גדי מקולס, וסבר כיון שאינו בירושלים לא אתי למיחלף בקדשים, והיינו בעת שלא עלה להקריב בירושלים כי לא הקריבו בכל שנה משום דאחר החורבן אין כאן חוב רק דבר הרשות, ומקריבין אע"ג שאין בית היינו רשות להקיב, או אפשר דר"ג דאכל גדי מקולס בליל פסח היינו אחר חורבן ביתר דאז לא הורשו לבנות מזבח מפחד הממשלה ובכה"ג שוב בירושלים עצמה לא הי' אפשר להקריב ור"ג נשתייר מחורבן ביתר, כמו שנזכר (תענית ך"ט ע"א) דהגמון אחד הצילו ע"ש, וכ"כ ג"כ ידידי הרב החכם מוה' מרדכי דוב נ"י מברעסלוי, וכן מוכרחים אנו לפרש הך (פסחים ע"ב ע"ב) דשאל ר"ג לר' טרפון מדוע לא בא לבית המדרש א"ל עבודה עבדתי א"ל וכי עבודה בזמן הזה מנין, ואיך יתכן השאלה בפי רבן גמליאל, אחר שהראינו למעלה דהוא בעצמו עיבר השנה מפני קרבן פסח וקיני זבים ויולדות שהיו נהוגים אז, וע"כ דשאלה זו דשאל את ר"ט כבר אחר חורבן ביתר הי', וכן מקשה הש"ס (נדה ו' ע"ב) קודש בימי רבי מי הוה, היינו משום דרבי אחר חורבן ביתר הי', ולא הורשה לבני ישראל לבנות מזבח שם, ולא משכחת קודש אז:

וביתר ההשגות אשר השיגו המשכילים מהך (פסחים ק"ט ע"א) דאמר ר"י בן בתירא דעכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, הנה אין מקום להשגה זו, דהרי הראיתי למעלה דריב"ב הי' מאריך ימים בזמנו של רבי ואבוה דשמואל, ומאמר זה אחר חורבן ביתר נאמר דכבר פסקו קרבנות, ומה שהשיגו מש"ס (ב"ב ס' ע"ב) דמשחרב בהמ"ק רבו הפרושים בישראל נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל, וכן מש"ס (סוכה מ"א ע"א) דמשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא יום הנף אסור מהרה יבנה בהמ"ק ואמרו אשתקיד מי לא אכלנו בהאיר המזרח, הרי מוכח דמשחרב בהמ"ק בטלו הקרבנות, אכן בעת שמשל טיטוס ובנו הרשע האכזר על הרומיים בודאי לא הרהיבו היהודים בנפשם עוז, להעמיד להם מזבח בירושלים, ופחדו מן הממשלה, ובעת הזאת מיד אחר החורבן, אז התקין ריב"ז שיהא יום הנף אסור, וכן אז הי' מו"מ של ר' יהושע עם הפרושים בישראל אבל אח"ז כאשר הוטב מצב היהודים בארץ הצבי תחת ממשלת הקיסר נערווא ותחת ממשלת טריאנוס, והשיגו בני עמנו משפט אזרחי ארץ, ומני אז התחילו כפעם בפעם לבנות המזבח ולתקן ההיכל קצת, וצעדו למעלה עד שרצו להחזיר גם המלכות לישראל, ובן כוכבא מלך עליהם ומרדו ברומיים, ונתנצח ומאז לא שבו עוד להקריב בירושלים, כי מעולם לא נתנה עוד הממשלה רשות ע"ז, סוף דבר כל ימים של הקרבת הקרבנות אחר החורבן לא הי' רק ערך עשרים שנה, מן ממשלת נערווא עד חורבן ביתר, אבל קודם לזה ואח"כ הי' דבר המלכות חוצץ מלהעמיד מזבח, ותיכף אחר החורבן נתבטלו הקרבנות ערך שלשים שנה, ועפ"ז יהי' מקום לפנינו ליישב כל הסתירות ולישר כל עקלקלות, וזה מה שרציתי לבאר:

יום ב' חמשה עשר בשבט ר"ה לאילנות תר"י לפ"ק:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה