שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן עד
לק"ק פראג
להרב החריף ובקי מוה' צבי הירש כ"ץ נ"י טעבעליס:
ע"ד התוס' (שבועות ח"י ע"א) דקאמר הש"ס איך משכחת דחייב שתים אי בתלמיד חכם על הכניסה שוגג על הפרישה מזיד הוא, והקשו בתוס' כיון דעל הפרישה מזיד הוא, א"כ חייב קרבן על הכניסה, הרי אינו שב מידיעתו, ותרצו דעל הפרישה אמרינן דיצר אלבשי' עכ"ל, וקשה דהרי אמרינן (כתובות נ"א ע"ב) אפילו תחלתו באונס וסופו ברצון מותרת לבעלה כהן, משום דאמרינן יצר אלבשי', ראינו דע"י סברא זו דיצר אלבשי' מקרי אונס, וא"כ היכי חשיב כאן מזיד על הפרישה עכ"ל, הנה כבר התעורר בקו' זו הפ"י והפלאה, והנה באמת עקר סברא דיצר אלבשי' צריכים להבין, והרי כל התורה אינה רק עצה ותחבולה מהשי"ת, ללחום נגד היצר, ואיך הספיק להאשה טענה זו, ועוד כאשר עיינתי בדברי הרמב"ם ראיתי כי מביא דין זה שני פעמים פ' נ"ד מהלכות אישות, ופ"א בה' איסורי ביאה וחוץ מן הקו' למה הכפיל הדברים, הנה ראיתי ג"כ כי משונים זה מזה, וגם קשה ע"ד רבא שם בכתובות, דבברייתא סתמא קתני דתחלתו באונס וסופו ברצון מותר, ורבא הוסיף אפילו אמרה הניחו לו שאלמלא הוא אני שוכרתו, ומנ"ל לרבא הא, עוד קשה לשון הרמב"ם פכ"ד מה' אישות דסיים דמפ"ז מותרת לבעלה דיצר אלבשי' ומתחלה היתה באונס, ודבריו צ"ע דל"ל הך דהרי מיירי מאונס והחידוש דסופו ברצון ג"כ נחשב אונס מפני תוקף היצר, וא"כ מה הכוונה בדבריו דמתחלה היה באונס, ועוד בפ"א מה' איסורי ביאה כ' מפני שיצר האדם וטבעו כופה אותו, ולא כ' כלשון הזה, דתחלה הי' באונס, ודברי רבינו מוקשים למעיין היטב ובקי בלשונו:
ורו"מ הביא דברי תרגום ירושלמי פ' תצא על קרא ולנערה לא תעשה דבר, תרגם לית לעולמתא דין דקטול אלהין בעלה יפטרינה בגיטא נגד הלכה דאשת ישראל באונס מותרת לבעלה, וכבר התעוררו הרב הפ"י והפלאה חי' (כתובות נ"א ע"ב) וכ' דהתרגום ס"ל כאבוה דשמואל, דאונס גם לישראל אסור, מפני דחיישינן שמא סופה ברצון, ולא משכחת אונס רק בצווחה מתחלה ועד סוף (עד) ע"ש, והתרגום ע"פ הרוב דיבר דסופה ברצון, כמו דמבואר בירושלמי פ"ד דסוטה א"ל ר' ישמעאל ולא ערב לך לבסוף, ורו"מ התעורר דזה ניחא רק לשיטת התוס' כתובות דאבוה דשמואל אוסר מן התורה, אבל לשיטת ריטב"א ושיטה מקובצת דאבוה דשמואל מחמיר רק מדרבנן אבל מה"ת מודה דאונס מותר בכ"מ, והתרגום המבאר דברי המקרא איך יתכן לפרש הקרא ע"פ חומרות שנתוספו, אמת כי הראיתי במאמר אמרי בינה דהתרגום מבאר הקרא ה"פ ע"פ גזירות ותקנות דרבנן, בכ"ז דוחק כאן לפרש כן וע' פ"י, ואפשר דשמואל בסתם ביאה קא מיירי, ובכה"ג אינו אסורה לבעלה רק מדרבנן, משום דחיישינן שמא סופה באונס, משא"כ במקרא נאמר על חיוב מיתה ולנערה לא תעשה דבר, וע"כ בהתרו בה, ואמרה על מנת כן אני עושה ככל דיני התראה, דאל"כ בלא"ה פטורה ממיתה משום העדר התראה ע"פ הדין, וע' רמב"ן פ' תצא, ורו"מ הביאו ג"כ, וא"כ כיון דנתרצית לביאה זו אסורה באמת לבעלה מה"ת, וע' מהרי"ק מובא בש"ע אהע"ז סי' קע"ח ובט"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' דאשה שזינתה וסברה דליכא איסור בזה דבכ"ז אסורה לבעלה משום דמעלה מעל באשה עכ"פ וכאן בזה שקבלה התראה ואמרה על מנת כן אני עושה שוב נאסרה לבעלה: ועפ"ז יובנו ג"כ דברי הרשב"א בס' משמרת הבית בית ד' שער שני דף ע"ד ע"א ד' וויען בזה"ל אמר הכותב דכל שאתה מעמידה על תקנתה העמידנה על חזקתה שלא נבעלה וכו' ואלו אשת איש שראינוה שנבעלה אין תולין דבר תורה להקל משום חזקות כשרות דהרי שור שחוט לפניך וכו' ומ"ש (כתובות ב' ע"ב) ולדרוש להו דאונס שרי אע"פ שראינו שנבעלה ש"ה דראינו תחלת ביאה היתה באונס ואפילו למאן דאמר תחלתו באונס וסופו ברצון אין חוששין שמא נתרצית לבסוף, וכ"ש למ"ד פטור דאנוסה דיצר אלבשי' עכ"ל ויראה דט"ס נפל כאן ברשב"א וצ"ל אפילו למאן דאסר סופה ברצון, בכ"ז אין חוששין שמא נתרצית לבסוף, היינו דוקא בידוע שסופה ברצון, אבל בסתם לא חיישינן דנתרצית, ומכ"ש למ"ד פטור דאנוסה היא, ובכה"ג אפילו ידעינן דנתרצית לבסוף ג"כ מותרת, כן צ"ל לפרש דבריו, אולם פשטות הסוגיא מורה דאבוה דשמואל אפילו בסתם מיידי וצ"ע:
וראיתי שפי' דברי התרגום דרק ממיתה פטורה היכי דהי' תחלה באונס אע"ג דידענו דנתרצית לבסוף אבל לבעלה כיון דנתרצית לבסוף נאסרה, הנה לא פי' רו"מ טעם הדבר והרי קו' הפ"י והפלאה חזקה דנוקמא בחזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה, ואע"ג שנתרצית עתה, ובסוף ביאה ג"כ איכא חיוב מיתה, כמו בהך דשבועות דחייב כרת על הפרישה והה"ד לדידה, ואמרינן הוכיח סופו על (תחלתה) [תחלתו] ע' (חולין ל"ט ע"ב) ויו"ד סי' ד' שחט סתם וחשב אח"כ לזרוק דמה לעכו"ם ה"ז ספק זבחי מתים משום אולי הוכיח סופו על תחלתו (ובמ"א תמהתי מדוע פסקינן בתרם שלא מדעת ואמר כלך אצל יפות לא מהני, ול"א הוכיח סופו ע"ת ומדהשתא ניחא לי' מעיקרא ניחא לי', ומ"ש מהך דחשב לזרוק לע"ז), ואולם הגאון בעל הפלאה כתב דלבעלה אסורה דעכ"פ מעלה באשה כדברי מהרי"ק (ובשו"ת לאהע"ז כ' ראי' לזה מן הירושלמי סוף נדרים אסטרטי נכנסו לעיר ובאה אשה ואמרה אסטרטי חבקני והטיל ש"ז בין ברכי, והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמי' דר"י בן טבלא, אשה אמרה הביהם פתני א"ל אין הביהם אוסר ואסרה, הכא אסרה והכא שרי בתמי', תמן באה לאסור והתירה הכא באה להתירה ואסרה ועי' פ"מ שם, ועיין שו"ת נו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי"ב שרצה להגיה, אולם הכוונה דברישא באה למען לאסרה על בעלה והתירוה משום דאמרינן עיניה נתנה באחר, משא"כ בעובדא אחרת דבאה להתירה דסברא דאין הביהם (רועה בהמות) אוסר והשיב לה בלשון תימה וכי אין הביהם אוסר ואסרה דנהי דלא ידעה הך דגם הביהם אוסר מ"מ מעלה מעל באשה ואסרה) אכן גם דברי הגאון בעל הפלאה תמוהים אע"ג דאומר מותר נאסרה, אולם בתחלה באונס אע"ג דסופה ברצון, איך אפשר לדון זה לרצון כיון שטבע האדם ויצרו כופהו להתרצות, ואינה נחשבת עי"ז גם למעלה מעל באשה, כיון שטבעה כפאה לזה, ורצון זה נחשב כאונס כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' א"ב ה"א וע' נו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ח', וכן משמע בירושלמי דשאל אותה ולא ערב לך לבסוף, משמע דזו טבע אנושי והוי כלא אפשר לפרוש מאיסור וקא מכוון עיין פ"ב דפסחים בזה ועיין הפלאה אם רק תחלת התפיסה היתה באונס ובחזקה, ותחלת הביאה ברצון אע"ג דלא שייך יצר אלבשי' דהרי לא התחילה הביאה, מ"מ נחשב לא אפשר וקא מכוון, ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ן פ' תצא מה דהוצרך לומר מטעם דחזקת כל מזנה הוא לדעת, ת"ל דע"כ בהותרה בה וקבלה התראה דהתורה מדין המיתה תדבר ובדאי זה מקרי לדעת, אבל לפי הנ"ל דגם בקבלת התראה בתחילת ביאה, כ"ז דהתפיסה באונס בכ"ז פטורה ממיתה, משום דלא אפשר וקא מכוון וצריך לבא משום חזקת כל מזנה היא ברצון, וע' שמ"ק כאן, והעיקר דלענין מיתה אף תחלת ביאה ברצון כל שהחזיק אותה בכח ולא הניחה מידו פטורה, דהוי כאפשר ולא קא מכוון, ולענין איסור לבעלה, אף אם תפסה להחזיקה בכח ולא הניחה, בכ"ז אם תחלת הביאה ברצון לבעלה אסורה משום דמעלה מעל באשה עכ"פ, וה' דכ' הרמב"ם בפך"א מה' א"ב טעם דיצר אלבשי' לענין חיוב מיתה ג"כ משום דלטעמי' אזיל דס"ל אפשר ולא קא מכוון אסור עיין פי"ד מה' מאכלות אסורות, ומפ"ז לולי הטעם דיצר אלבשי' הוי חייבת מיתה, כיון דהי' כאן התראה וקבלת התראה אע"ג דתחלת התפסה באונס, ועפ"ז נתיישב ג"כ מדוע הכפיל הרמב"ם דבריו, ולכאורה כיון דבה' אישות פכ"ד הביא הדין דמותרת לבעלה, כ"ש דפטורה מן המיתה אבל לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם משמיענו, דאף בעונש מיתה צריכים להטעם משום דיצר אלבשי' וטבע האדם במעמד זה איננה בחירית ורצון זה כאונס נחשב, כמו פתוי קטנה ושוטה דנחשב אונס כי שכלה איננה שלם שיהי' רצונ' נחשב כרצון גמור כן אשה זו כיון שאיש אחד הביאה במצב שגבר עליה יצרה כל כך עד שהרצון שלה כאונס ונחשב לא אפשר וקא מכווין, אבל אם החזיק אדם בה באונס ובתחלת הביאה קבלה התראה, בודאי גם מיתה חייבת, דלא שייך כאן יצר אלבשי', כיון דתחלת ביאה ברצון היה:
והנה הרב בעל הפלאה הקשה ל"ל קרא לפטור אונס מן המיתה ולנערה לא תעשה דבר, והרי לחיוב מיתה צריכים כמה תנאים התראה וקבלת התראה וצריכה שתאמר ע"מ כן אני עושה ובאונס לא הי' התראה, אולם קרא מיירי אע"ג דהי' התראה כגון סופה ברצון, וס"ד אמינא דתהיה חייבת כמו במשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי, דחייבת על הפרישה, וע' שו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ו וכל ענין חיוב האשה אע"ג דהוא קרקע עולם (כתובות נ' ע"ב) העקר משום הסכמתה, וה"א בנתרצית לבסוף ג"כ חייבת היכי דקבלה התראה, ומזה דייק רבא אפילו אמרה הניחה לי דאילולי הוא הייתי שוכרתו דאל"כ ל"ל קרא לפטור אונס:
ודע כי דברי הירושלמי פ"ד דסוטה תמוהים מאד וז"ל והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת, ויש לך תפיסה בישראל ואסורה, היינו תחלתה ברצון וסופה באונס ע"ש ובאיזה אופן מיירי אם תחלת ביאה ברצון למה איצטרך קרא הרי חייבת מיתה על העראה לבד ע' רמב"ם פ"א מהלכות א"ב, ומה הועיל סופה באונס, הרי כבר יש כאן חיוב מיתה, ומכ"ש דנאסרה לבעלה, ואם הכוונה תחלת התפסה ברצון וסופה באונס היינו גם תחלת הביאה היתה באונס, רק היחוד והתחלת החיבוק היה ברצון, שוב מדוע אסורה, הרי ע"י יחוד וחיבוק לא נאסרה על בעלה, ואולי כוונת הירושלמי ע"פ דברי רבינו שמחה מובא ג"כ בש"ע אהע"ז סי' י"א אשה שנתיחדה בין הפריצים ונתנה יד לפושעים נאסרה לבעלה, וע' פני יהושע סוגיא זו דהביא ר' שמחה ע"ש, וא"כ קמ"ל הירושלמי דין זה דאע"ג דרק תחלת היחוד היה ברצון וכל הביאה באונס אפילו (תחלתה) [סופה] ג"כ אסורה משום דהיא גרמה במה שנתיחדה וזה ראי' נכונה לדבריו ותמה אני על בעל פ"י שלא הביא ראי' זו לדבריו:
וראיתי להרב בעל מגן אברהם ה' ברכות סי' ר"ד ס"ק ך' באנסוהו לאכול אע"ג דהחיך נהנה אינו מברך דדמי לתחלתו באונס וסופו ברצון, אולם לפי המבואר ברמב"ם ה' א"ב שיצר האדם וטבעה כופה אותה שתתרצה ואין בידה לעמוד נגד היצר משא"כ כאן היה בידו להקיא ורק בתחב לו חברו לתוך בית הבליעה (ע' כתובות ל' ע"ב) וא"כ לא שייך חיך נהנה, והנה בירושלמי פ"ד דסוטה שהבאתי למעלה מבואר ג"כ דאשה באה לפני ר' יוחנן וא"ל נאנסתי, א"ל ולא ערב לך לבסוף א"ל וכי אדם טובל אצבעו ביום כיפור, וכי לא ערב לי' לבסוף, והמג"א ג"כ רמז באמת לעיין מדרש פ' נשא והיא היא דגם במדרש שם נזכר כל ענין הנ"ל, רק במדרש הגירסא שבאה לפני רבי, ובירושלמי הגירסא לפני ר' יוחנן ע"ש, אולם לדידן קשה דהרי קי"ל תחלתו באונס וסופו ברצון לא נאסרה האשה על בעלה, ובחולה שאכל ביו"כ קי"ל חייב לברך וע' במג"א שהתעורר בזה: ולדעתי לק"מ דהרי קי"ל בחו"מ רסי' שע"ח אע"ג דאדם מועד לעולם וחייב על אונס מ"מ באונס גמור ובדבר דלא איבעיא לי' לעיוני לא, והש"ך שם התעורר דהרי קי"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו ואפילו אם מפחד מיתה הציל עצמו בממון חברו חייב לשלם, ואין לך אונס גמור יותר מן הפחד שהפחידו להמיתו, ותירץ לחלק בין הזיק שלא במתכוון אז פטור, אבל הזיק במתכווין אע"פ שהי' אונס גמור על הדבר חייב ע"ש, וע' הגהות מ"ל פ"ה מה' יסודי התורה ה"ד פיסקא ובעריות הביא כן בשם הריב"ש בתשובה סי' שפ"ז דלא מקרי אונס רק כגון שכפאוה על הדבר כמו שכפפו קומתו להתשחוות, אבל אין אנו למדין מקרא ולנערה לא תעשה דבר אפילו מפחד מיתה ע"ש, וע' תוס' (סנהדרין פ"ד מיתות), וא"כ זה החילוק בעצמו דהיכי שהי' אונס גמור מתחלה, ולא הי' אפשר להפטר מן הבועל ע"י שום דבר בכה"ג אפילו סופה ברצון מותר, משא"כ באכילת יו"כ לחולה אכילה היא ברצון ובכוונה, רק שהוא אנוס מפני הפחד שיגבר עליו חליו ויסתכן, ובכה"ג לא נחשב אונס וחייב לברך וז"ב:
ועתה נחזור לדברי הרמב"ם בפ"א מה' איסורי ביאה דמיירי לענין חיוב מיתה כתב הדין אפילו אמרה הניחו לו שאלמלא הוא הייתי שוכרתו, דאין אפשר (לחייבו) [לחיבה] מיתה על ענין זה כיון שטבע האדם כופה (אותו) [אותה] לרצות, משא"כ בה' אישות דמיירי לענין לאוסרה על בעלה אפשר בכה"ג דאמרה הניחו לו דהיתה שוכרתו, מקרי מעלה מעל באשה ואסורה לבעלה ולענין נדה כיון דהי' יכול לפרוש באבר מת הוי אפשר וקא מכוון וחייב, דהרי עשה מעשה ג"כ, רק דמ"מ יוכל להיות נקרא שב מידיעתו, דאפשר דבתחלה הי' נזהר בזה ופשוט:
צבי הירש חיות.