אור ברסלב
שות מוהרץ סימן עב

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן עב

סימן עא

להרב המופלג בתורה המושלם מוה' שמעון אויש ני' מפראג:

יקרתו הגיעני וע"ד מרן הב"י יו"ד סי' פ"א על מ"ש הטור דחלב בהמה וחיה הטהורים מותרים ולית בהו איסור אבר מן החי ואולם לשיטת הר"א דאסר מי חלב משום אמ"ה, הה"ד מי רגלים של טהורה אסור משום אמ"ה, אבל יש לתמוה ע"ז דא"כ מאי קא מבעיא לר' ששת (בכורות ז' ע"א) מי רגלים של חמור אם מותר משום מיא עול מיא נפיק כו' ת"ל דאפילו מי רגלים דטהורה נמי אסור, ותירץ דשמא הוא סובר דבודאי אסור משום אמ"ה, ומבעי' נמי אם אסור משום טמאה דהיוצא מן הטמא טמא, הנה מלבד הדוחק בדברי מרן הנה דבריו תמוהים מצד אחר דהרי בטמאה ליכא איסור אמ"ה דקי"ל דאינו נוהג בטמאה, אשר בזה אפשר ג"כ ליישב עקר קו' מרן דרק על מי רגלי טמאה שאיל, דליכא בי' אמ"ה, אבל על טהורה לא שאיל דהרי יש בי' איסור אמ"ה עכ"ל רו"מ, והנה סוף דברי רו"מ תמוהים מאד מ"ש דבטהורה לא שאיל דודאי איכא איסור אמ"ה, והרי עקר בעייתו של ר' ששת אם נחשב רק כמיא עול מיא נפיק ולא קבל שוב טעם וממשו מגוף הבהמה, א"כ גם לענין אמ"ה ליכא איסור, דהרי המים ששתתה לא הי' אסור, ומה מזיק לה מה שעבר דרך החמור, הרי ליכא שום טעם וממשו מגוף החמור ומ"ל איסור טמאה או איסור אמ"ה כיון דאינו מתמצה מגופא ליכא שום איסור, אולם גם קו' זו לא קשה כלל דהרי אין לחשוב מי רגלים כאבר מן החי דהרי ליכא שום אבר, ורק כבשר מן החי דיינינן דראינו דשתיית החלב מקרי אכילה ע' (חולין ק"כ ע"א) המתהו וגמעו אם חמץ ענוש כרת ע"ש וא"כ בשר מן החי אפשר דנוהג בטמאים, דעקר הטעם דאבר אינו נוהג דכ' לא תאכל הנפש עם הבשר, מי שבשרו מותר, אבל היכי דבשרו אסור ליכא אמ"ה, משא"כ בשר מן החי נלמד מקרא דבשר בשדה טרפה שוב אין חילוק בין בשר מן החי מטהורים או מטמאים ועיין ישועות יעקב יו"ד סי' ס"ב מ"ש בזה:

והנה (חולין ס"ד ע"ב) אמרינן מנין לביצת עוף טמא דאסור דכתיב בת היענה, וכ' התוס' שם עמוד הקודם ד"ה שאם דס"ד דבצים אסורים משום אבר מן החי, כמו בחלב אי לא הי' לנו היתר, ואולם מדאסרה תורה ביצת היענה מוכח דשאר בצים מטהורה מותר, והרי אפשר לומר דוקא טמאה דליכא בי' אבר מן החי, צריך לאסור משום טמא אבל ביצת טהורה נשארת באיסור אמ"ה, ובזה לא שייך דהוי כבשר מן החי, דז"א דוקא חלב דהוה משקה ולא הוי אבר שלם משא"כ ביצה אע"ג דאין בו עצם בכ"ז אבר מקרי, עיין רמב"ם פ"ה מה' מא"ס ה"ב שכ' טחול וכליות ובצים (היינו ביצי זכר והה"ד ביצה סתם) יש בו משום איסור אמ"ה, וא"כ אינו נוהג בטמאים ואולם לפי שרצו התוס' לומר בתחלה, דביצת עוף טמא לא אצטריר דס"ל דהיוצא מן הטמא טמא ולגופי' לא אצטריך קרא, רק לדיוק דביצת טהורה טהור:

והנה קשה הא דאמרו (בכורות ז' ע"ב) חלב לאו כאמ"ה דמי ושרי, ה"נ טמאה, ולכאורה מנ"ל דלמא דוקא אמ"ה שרי רחמנא ולא אמ"ה וטמאה דהוי תרי איסורי וע' (חולין ס"ט ע"א) בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי או דלמא תרי איסורי אמרינן תלתא ל"א, וא"כ גם לענין חלב טמא דהוי תרי איסורי מהיכי תיתי שיהי' שרי, ובשלמא אם אמרינן דחלב בכלל אמ"ה, א"כ גם בחלב טמא ליכא רק איסור א', דבטמאה ליכא איסור אמ"ה, ושפיר אמרינן כמו דמותר אמ"ה בחלב הה"ד דמותר חלב טמאה, אבל א"א דחלב מקרי בשר מן החי ונוהג גם בטמאה א"כ שוב הדרא קו' לדוכתא חד איסור שרי רחמנא בחלב תרי איסורי לא, ועוד דאמרינן התם חלב דשריא רחמנא משום דאית לי' תקנתא בשחיטה אבל היכי דלית לי' תקנתא בשחיטה לא וא"כ בטמאה דלית לי' תקנתא בשחיטה, בכה"ג איכא על טמאה איסור אמ"ה אף דאמרינן דיוצא מן הטמא לא הוי טמא:

ועוד ק"ל קו' עצומה לפמ"ש התוס' (מנחות ס"ט ע"א) ד"ה דבלע הוצא מי הוי עיכול שכ' באמצע הדיבור ומתוך הסברא הי' נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שהוא ניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעסו בפי' כגון חיטין שלמים שבגללי בקר, ודגים שלימים כגון דג טהור שבלע דג טמא דלא הוי עיכול ע"ש, וא"כ איך אמרינן (בכורות ח' רע"ב) על שאלת ר"ש מיא עול מיא נפיק תניתוה כל היוצא מן הטמא טמא מינא דטמא ופרש"י ד"ה והני נמי מטמא קא אתו שבתוך הטמא הי', ואע"ג דלאו מגופי' מימצי אסירי, והרי כיון דמיא עול מיא נפיק הוי כלא חסרו מאומה, ולא נחשב כעיכול ומדוע יהי' אסור מה שהי' בתוך הטמא וצ"ע:

ובעקר קו' רו"מ מצאתי כי כבר התעורר הרב בעל כסא דהרסנא בהגהות לשו"ת בשמים ראש סי' רפ"ה, וכ' דלהר"א ממיץ דאסר מי חלב משום אמ"ה לית לי' הך דמיא עול מיא נפיק דלסברא זו אין אפשרות לאסור מי חלב וכ' ומאי דשייל הש"ס מי חמור של טמאה ולא של טהורה וכ' משום דאין אמ"ה נוהג בטמאה בעי משום איסור טמאה ע"ש, וכמ"ש רו"מ, רק דלדעתו גם אם בטהורה דאיכא איסור אמ"ה בכ"ז לסברא דמיא עול מיא נפיק, גם איסור אמ"ה ליכא, ומ"ש לעיל דחלב הוי בכלל בשר מן החי ולא בכלל אמ"ה, הנה ראיתי בשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ל"ו דהחליט הא דבעי הש"ס לאסור חלב משום אמ"ה היינו איסור לבד ולא מלקות, דאין חלב (והה"ד בצים) לא בכלל לא תאכל הנפש עם הבשר ולא בכלל בשר בשדה טריפה ע"ש ומפ"ז בלא"ה ל"ק קו' הב"י הא דלא בעי הש"ס לענין מי רגלים של טהורה, דאף לפי' ר"א ממיץ דאוסר מי חלב רק לאיסור אבל לא למלקות והה"ד מי רגלים ג"כ אף בשתה כשיעור ליכא רק איסור לבד ובעי לענין איסור טומאה כיון דיוצא מן הטמא ג"כ בכלל מלקות הוא:

ובדרךְ עיוני סוגיא (חולין ק"א ע"ב) לענין שבת ויום כיפור ועשה מלאכה אמר אביי שבת קביעא וקיימא יו"כ בין דינא דקא קבעו לי' א"ל רבא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי ע"ש, וקשה לי לשיטת הטור בה' יו"כ סי' תר"ח מובא בטו"ז ובפר"ח שם לחלק לדעתו דוקא תוספת יום כיפור לענין מלאכה הוא דאורייתא, אבל תוספת שבת לכ"ע דרבנן, וא"כ איך מקשה רבא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתו, היינו יום כיפור ושבת יבאו ביחד, והרי יו"כ התוספות הוא מדאורייתא להוסיף מחול ושבת דרבנן, וא"כ יו"כ קודם לשבת, וכי תימא כיון דאין על התוספות חיוב כרת, ורק בלילה ממש יבאו שניהם יחד לחייב חטאת והוי איסור בבת אחת, אולם זה אינו דהרי הריטב"א בקידושין פ' האומר נ"א ע"א מקשה איך אפשר לאיסור בת אחת לחול נימא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו ותירץ משום דאמרינן האי מינייהו מפקית, וחלו שניהם ע"ש, וזה שייך דוקא היכי דבאמת שניהם יבאו בלי קדימה אז שייך האי מינייהו מפקית אבל בנ"ד דעכ"פ יו"כ לענין איסור מלאכה מוקדם לשבת, ואף לענין חטאת זמן שניהם שווים, מ"מ לא נאמר בכה"ג דאיסור בת אחת חל משום קו' תוס' רי"ד דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ולא שייך האי מינייהו מפקית דהא יוכל להוציא איסור שבא אחרון ולחייבו משום יו"כ דמוקדם לאיסור וצ"ע:

כ"ד ידידו צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה