שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן עא
כבוד בני ידידי הרבני המופלג חריף ושנון המושלם מוה' חיים חיות נ"י:
שש אנכי על אמרותיך, מ"ש ע"ד הרמב"ם פ"ב מהלכות עדות ה"ד אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה מימיו ומרן הכ"מ כ' דעל רב לא ידע מקומו, והנה בשו"ת מקום שמואל סימן ס"ה מובא ג"כ בס' יד המלך דכוונת הרמב"ם על הש"ס (חגיגה ה' ע"ב) מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לאדם בשעת דינו, וכתב הרב הנ"ל דנעלם מבעל מקום שמואל ט"ס ס"פ הרואה (ברכות ס"ב ע"א) עובדא דר' כהנא דאמר דמי פומי' דאבא, כמאן דלא טעים טעם תבשילין וגם על רבינו תמוה מעובדא זו, יפה כתבת דנעלם והרב יד המלך דהמקום שמואל בעצמו מביא סוגיית הש"ס דחגיגה דמקשה הש"ס בעצמו ע"ד רב מהך דר' כהנא גני תותי' פורי' דרב ומשני הא דיכול לארצויי ע"ש, ואולם נראה דדברי רבינו נובעים ממקום אחר ומשם יש להביא ראי', דהרי אמרינן (חולין קי"א ע"ב) נ"ט בר נ"ט רב אמר אסור, והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא דרב אקלע וכו' חש בעיניו עבדי לי' שייפא בתר הכי רמי לי' בישולא בגווה טעים לי' טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי' האי, ומזה למדו דאית לי' לרב נתינת טעם בר נתינת טעם ע"ש, והנה דברי רב אמורים בסתם לא לענין הלכה, ורב אמר רק דיבור בעלמא, והש"ס למד מיני' לענין דינא והיינו משום דרב לא שח שיחה בטלה מימיו, וע"כ לא אמר דברים אלו "יהיב טעמא כולי' האי" לבטלה: רק לענין דינא ללמד נ"ט בר נ"ט: והנה הרמב"ם בה' תפילין פ"ד ה' כ"ה [כ'] לפיכך צריך אדם להשתדל להיות עליו תפילין כל היום שמצותן הוא כך אמרו עליו על רב תלמיד של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ד' אמות בלא תורה ובלי תפילין ובלי ציצית, והנה גם בזה לא מצאנו מקור לדברי רבינו וכ' הרב יד המלך דהי' לו לרבינו אגדה מיוחדת אשר נקבצו המאמרים של רב ואגדה זו נעלמה מאתנו עד כה, ואתה כתבת כי מצאת בסדר הדורות ערך ר' אבא שמביא שם עשרה עובדא דחסידי בשם רב, ובתוכם נכללו גם שני אלו אשר הביא הרמב"ם, ועיין (יומא פ"ו ע"א) א"ר יוחנן כגון אנא דמסגינא בלא תורה ובלא תפילין, והי' נחשב לחילול השם, ועיין רש"י לפי שר' יוחנן הי' חלוש לא הי' יכול להניח תפילין כל היום משמע דכל אדם צריך להניח תפילין כמ"ש הרמב"ם דמצותן כל היום, ור' יוחנן מפני שהי' חלוש הי' הולך לפעמים ד' אמות בלי תפילין אולם לדידי קשה טובא דהרי אמרינן בירושלמי פ"ב דברכות דר' יוחנן לא הי' מניח תפילין של ראש דראשו הי' חלוש וע' סדר הדודות ערך ר' יוחנן עכ"פ ראינו דלא הי' עליו תפילין של ראש כלל. ואולי כוונת הש"ס כאן על תפילין של יד דג"כ מפני חולשתו הלך לפעמים ד' אמות בלי של יד ובחי' הארכתי, ומ"ש הרמב"ם כל זמן שהתפילין בראשו ובזרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק וכו' נ"ל דלמד רבינו זאת מש"ס (ברכות ל' ע"ב) ר"פ אין עומדים ר' ירמי' יתיב קמי' דר' זירא חזיא דהוה בדח טובא א"ל אנא תפילין מנחנא, והיינו דכ"ז שהתפילין בראשו אסור למשוך אחר שחוק ומחשבות רעות, ורק בשמחה של מצוה:
ומה שהבאת בשם מורך הרב החריף ובקי מוה' שאול הכהן קאצינעללנזאהן, ליישב דברי הרמב"ם פ"ה מה' תלמוד תורה ה"ו שלא כתב רק רישא דברייתא דלא ירחץ אדם עם רבו, והשמיט סיפא דברייתא מובא (פסחים נ"א ע"א) תלמוד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו מותר, וכבר התעורר בזה הרב הכסף משנה, אולם הרמב"ם פירש פירוש אחר בדברי הש"ס פסחים דלא כפרש"י שפי' דרבו צריך לו היינו צריך לו שישמשנו במרחץ, אלא הכוונה בזה כי ההוא שאמרו (ב"מ ל"ג ע"א) בעי מיני' ר"ח מר"ה תלמיד וצריך לו רבו א"ל אנא לא צריכנא לדידך והפי' שהוא תלמיד ובכ"ז הוא נצרך לרבו שע"י למודו גם הרב משתכר בלמודו והיינו כמו תלמיד חבר, וכאן ג"כ הכוונה דאם הוא תלמיד חבר אשר רבו צריך לו מותר לרחוץ עם רבו, ודין זה הזכיר באמת רבינו שם ה"ט בד"א ברבו מובהק אבל וכו' הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים ע"ש, אם אמנם כי דברי דרב מוה' שאול נראים נכונים בכ"ז לשון הש"ס פסחים שם מורה כפרש"י דשם אמרו מקודם דאסור לרחוץ עם אביו וחמיו וכו' ר' יהודא מתיר עם אביו משום כבוד אביו, והיינו דצריך לשמשו במרחץ ע"ש א"כ הה"ד הך דצריך לו רבו ג"כ על כוונה זו נאמר דצריך לשמשו מקרי כבוד ע"ש: והנה שם בב"מ בהך דתלמיד וצריך לו רבו, דאר"ה חסדא חסדא אנא לא צריכא לך וכו' עד ארבעים שנה אקפדי ולא עיילי גבי הדדי, ועפ"ז הבנתי ג"כ מה שמצינו (עירובין ל"ח ע"ב) כד נח נפשי' דר' הונא עייל ר' חסדא למרמא דרב אדרב ע"ש, והכוונה דבעוד שהי' שניהם בחיים חיותם לא עיילי להדדי רק כאשר נח נפשיה דר"ה, אז הלך ר' חסדא לבית המדרש, וכן הך דאמרינן (גיטין ו' ע"א) אדהכי קם ר' הונא לאפנויי היינו כיון דר' חסדא היה באותן מעמד, ולא רצה להיות ביחד עמו דהרי אקפדי גבי' הדדי אכן מפני כבודו של ריש גלותא בא פעם שנית ע"ש:
עודנו עסוק לבאר איזהו מקומות בדברי הרמב"ם, אמרתי להציג לפניך מה שהאיר ד' לפני בענין אמתי בלשון הרמב"ם פ"א מהלכות תפלה, כ' רבינו מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ד' אלהיכם, והלח"מ תמה דלמה לא כתב רבינו גם ריש ה' ק"ש בלשון זה מ"ע לקרות ק"ש בכל יום, ואולם היודע ובקי בסדר דברי רבינו, כי דרכו לכתוב בריש כל הלכה כך וכך מצות עשה ומצות ל"ת יש בהלכה זו, והנה בה' תפלה כ' בפתיחה דיש שתי מ"ע בהלכה זו, מצות תפלה וברכת כהנים, וכיון דסליק ממ"ע דברכת כהנים, כשרוצה להתחיל לסדר הלכות תפלה הצריך להכפיל דמ"ע להתפלל בכל יום, וכך וכך המה פרטי המצוה, משא"כ בה' ק"ש דלא נמצא שמה רק מצוה אחת אשר מונה בפתיחה שם היינו מ"ע לקרות ק"ש בכל יום, א"כ מה לו להכפיל הדברים, הרי מיני' סליק מה שכתב למעלה בק"ש יש מ"ע אחת, ואע"ג דבה' ברכות לא נמצא ג"כ רק מ"ע אחת לברך ברכת המזון ומונה לה בפתיחה, ובכ"ז הכפיל מ"ע זו בתחלת ההלכה, אולם כשתעיין היטב תראה כי נכונים הדברים כי יש להתעורר מדוע בפ'א דברכות כ' מ"ע מן התורה לברך בהמ"ז ומדוע בה' תפלה לא כתב רק מ"ע להתפלל ולא פרט לשון מה"ת אבל האמת יורה דרכו, דכאן בה' ברכות אע"ג דבפתיחה כותב דיש בהלכה זו מ"ע, הנה בתחלת ההלכה חזר וכ' דמן התורה מ"ע לברך אחר המזון, ובה' ב' כתב דמדברי סופרים חייב לברך על כל דבר קודם שיהנה ורק כנגד מ"ע דדברי סופרים שיש כאן בעניני ברכות, הצריך לכתוב בתחלה דאחר המזון הוא מן התורה וזה כוונה אמתית בלשון רבינו:
עוד כתבתי ראי' לדברי הרמב"ם בה' תשובה דכ' בפ"א מה' תשובה סוף ה"א, וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אע"פ ששלם לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב, ובפ"ג ה"ט שם כ' אין תשובה ויו"כ מכפר, רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל בין אדם לחבירו אין נמחל לו עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו וכו', וכתב הגאון מהרא"ז מווילנא בס' תולדות אדם, דהנה החוטא בין אדם לחבירו חוטא בכפלים, אחד שעבר על מצות התורה, וגם מה שחטא לחבירו, והנה בנוגע לחברו צריך לשלם לו מה שחייב, וגם לרצות אותו על שציערו, ובפ"א ה"א כ' דמה שחטא נגד המקום, זה אין מועיל מה ששילם לחברו ופייסו הרי החטא שנוגע למקים לא נתכפר עדיין, וקמ"ל רבינו דהחובל בחבירו והמזיק ממונו, אע"פ שישלם לו, בכ"ז לא יכופר עונו נגד המקום עד שיתודה וישוב ע"ש וזה אמת, והנה רבינו כתב פ"ב ה"ג כל המתודה ולא גמר לעזוב ה"ז כטובל ושרץ בידו, ומכ"ש מי שמזיק לחבירו, ומתודה להשי"ת ושב בתשובה ועדיין לא החזיר הגזילה ולא הרצהו דודאי הוי כטובל ושרץ בידו אין מתכפר לו, ומפ"ז צריך מתחלה להשיב לו ממונו ולרצותו ואח"ז להתודות להקב"ה, וכל ענין זה מבואר בקרא (שמואל א' ט"ו כ"ד כ"ה) ויאמר שאול חטאתי כי עברתי את פי ד' ואת דבריך היינו שחטא בשנים בענין זה, אחד נגד השי"ת, וגם המרה דברי שמואל, וחטא נגד כבודו ג"כ, ועתה שא נא חטאתי היינו מתחלה אבקש ממך שתמחול לי, למען לא תהי' המרי בכבודך דבר חוצץ לתשובה, וכאשר תמחול לי שוב עמי ואשתחוה לד', אזי יועיל לי התשובה להשי"ת וז"ב:
עוד אכתוב לך בישוב דברי הרמב"ם התמוהים בפ"א מה' תשובה דס"ל דעצומו של יום כיפור אינו מכפר רק לשבים, ושעיר המשתלח מכפר על עשה ול"ת אפילו לא עשה תשובה אבל על כרת ומיתות ב"ד דוקא עם תשובה, והקשו הכ"מ והלח"מ דהרי (שבועות י"ב ע"ב) מקשה הש"ס על המשנה דשעיר המשתלח מכפר על הזדונות והשגגות על עשה ול"ת וחייבי כריתות האי עשה היכי דמי אי דעשה תשובה הרי לא זז משם עד שמוחלין, ואי לא עשה תשובה הרי זבח רשעים תועבה, הא מני רב דס"ל דעיצומו של יום מכפר, וא"כ להרמב"ם דלא ס"ל כרבי רק יו"כ בעי תשובה, א"כ איך שעיר מכפר בלא עשה תשובה הרי זבח רשעים תועבה ע"ש, ונ"ל דהנה בשו"ת מקום שמואל סי' ס"ה הקשה דבמשנה נזכר לענין כפרת השעיר ומביא מרבי דס"ל יו"כ מכפר, ואם כרבי שוב כפרת השעיר אך למותר ע"ש, וע"ש שמביא בשם הרב באר שבע חי' (כריתות ך"ו ע"א) הא דהשמיט הרמב"ם דין דרבא דחייבי מלקות שעבר עליהם יום כיפור חייב ע"ש, ועוד מאי מקשה הש"ס שם והא אנן הודע ולא הודע עשה ול"ת תנן, הרי שם משעיר המשתלח מיירי, ורבא מכפרת יו"כ מיירי, והנלע"ד דבודאי נהי דשעיר כפרה בפ"ע, ויו"כ בפ"ע בכ"ז אם לא סייע עיצומו של יום, שוב אין אפשרות לשעיר בלא תשובה, דשוב הוי זבח רשעים תועבה, ויו"כ אינו מכפר בלי תשובה והנה (מכות י"ג ע"ב) דעל חייבי מיתות אם עשה תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין לו, והה"ד לענין חייבי מלקות לא שייך תשובה, דתשובה לא שייך לב"ד של מטה, וא"כ כיון דהרמב"ם ס"ל דעיצומו של יום אינו מכפר רק לשבים, וע"כ בלי תשובה אי אפשר לכפרת יו"כ, ועם תשובה ג"כ לא משכחת דהרי אין תשובה מועיל לעונש מלקות, וא"כ דין זה דחייבי מלקות אין יו"כ מכפר אך למותר, ועתה גם לדידן כיון דפסק הרמב"ם דעל עשה, תשובה בעצמה מכפרת, ועל ל"ת תשובה תולה ויו"כ מכפר, ראינו דיו"כ יש לו מעלה יתירה על תשובה ועתה נשוב להרמב"ם שעיר המשתלח בעצמו מכפר בלי תשובה, רק בהעדר עיצומו של יום הוי זבח רשעים תועבה, אכן גם לדידן דיו"כ בעי תשובה בכ"ז מועיל עיצומו של יום להשעיר דלא הוי זבח רשעים תועבה, וזה דוקא בעשה ול"ת דיו"כ מכפר עליו בעשה תשובה, א"כ בלא עשה תשובה מסייע עכ"פ שיהי' שעיר מכפר עי"ז דלא יהי' זבח רשעים תועבת משא"כ לענין חייבי כריתות, דאין יו"כ מכפר כלל אפילו עם תשובה כמ"ש הרמב"ם פ"א ה"ד דדוקא עם יסורין מועיל ע"ש, וא"כ לענין זה שוב הוי זבח רשעים תועבה, ואין השעיר מכפר דאין כח בעיצומו של יום להקל בענין דלא יהי' זבח תועבה, דהרי לענין כריתות אין לעיצומו של יום תפיסה כלל בכפרה ומפ"ז שעיר אינו מכפר, והא דמוקי הש"ס שבועות כרבי, היינו משום דבמשנה נאמר כריתות ומיתות ב"ד ג"כ שעיר המשתלח מכפר, ומזה דתני במשנה חייבי עשה ע"כ בלא תשובה מיירי, וא"כ שוב הוי זבח רשעים תועבה, ומוקי כרבי דס"ל דעל כל עבירות שבתורה יו"כ מכפר, אפילו כריתות ומיתות ב"ד, וא"כ מועיל עיצומו של יום לשעיר המשתלח אפילו מת קודם מוצאי יו"כ בכ"ז הועיל להשעיר דלא הוי זבח רשעים תועבה, משא"כ לדידן דיו"כ אינו מועיל לח"כ אפילו עם תשובה, א"כ אינו מועיל ג"כ עיצומו של יום לסייע בח"כ ומיתות ב"ד לשעיר המשתלח שלא יהי' זבח רשעים תועבה, ומפ"ז פסק הרמב"ם דשעיר מכפר על עשה ול"ת אף בלי תשובה, משום דעיצומו של יום מסייע שלא יהי' זבח רשעים תועבה, משא"כ לענין חייבי כריתות ומיתות דאין לעיצומו של יום תפיסה כלל דאפילו עם תשובה אינו רק תולה ויסורין מכפר שוב לענין זה אין מסייע לשעיר המשתלח, ושוב א"י השעיר לכפר בלי תשובה דהוי זבח רשעים תועבה וזה אמת:
ועל מ"ש הרמב"ם שם פ"א סוף ה"ג דאין עיצומו של יום מכפר רק לשבים שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם, ולכאורה מה ראי' יש מכאן, אכן י"ל דהכוונה על סיפא דקרא דכתיב לפני ד' תטהרו היינו הקב"ה יטהר אתכם כאשר תקדימו לטהר אתכם לפני מקודם ולחזור בתשובה, אזי יכפר לכם יום הזה' אבל לא לשאינם שבים, ורבי דריש להאי קרא, או כמו שדרשו (כריתות ך"ה ע"ב) לפני ד' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום אז יוה"כ מכפר, או כמו שדרשו (יומא פ"ג ע"ב) דוקא חטא לפני ד' היינו בין אדם למקום, אבל בין אדם לחבירו לא מכפר יוה"כ והרמב"ם דס"ל כל אלו הדרשות היינו דכל אלו הלימודים, נלמדו מקרא זה דלפני ד' תטהרו, עיין בעל שמות בארץ בקונטרס תוספת יום כיפור שהאריך בזה:
והנני אביך הדוש"ת באהבה צבי הירש חיות.