שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן ע
לכבוד ידידי המופלג החריף ושנון בנן של קדושים כש"ת מוה' חיים משה לעווענשטאס נ"י מליסא חתן הגאון מוה' ישכר נ"י האבד"ק טשענסטחוב:
יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו הלכה למעשה באחד שהי' לו אילן נטוע בחצרו, וכעת רוצה לבנות שם בית באותו מקום עצמו אשר האילן שתול שמה אם מותר לקוצצו או לא, והנה מפורש ש"ס (ב"ק ע"א ע"ב ב"ב ך"ו ע"א) אמר רב דקלא דטעין קבא אסור למקציי' ואולם הטורי זהב יו"ד ססי' קי"ז התיר בענין זה כל זמן שמעולה בדמים אינו בכלל בל תשחית והביא כן בשם הסמ"ג והתוספתא דהיכי דהנאה מרובה מהשחתה לא שייך לאו זה, ורו"מ הביא ראיה מש"ס (קידושין ל"ב ע"א), דר' הונא קרע שיראין באנפי' רבה ברי' וכו' והא קעבר משום בל תשחית, ולמה לא משני דהנאתו מרובה מהשחתה, וכן הביא מהך (תענית ך' ע"ב) וכל ירקא דהוי פייש לגינאי זבין לי' ושדי לי' לנהרא וע"כ התם ג"כ הטעם משום דהנאתו מרובה מהשחתה עכ"ל, והנה בחיבורי תורת נביאים מאמר דברי קבלה פ"ח כתבתי כלל גדול בתורה היכי שציותה התורה מצות עשה או לא תעשה, ויש בה פרטים שונים כענפים המסתעפים מן השורש הראשון, אזי עקר המצוה הוא מה"ת והענפים אינם רק מדבריהם כמ"ש הרמב"ם פי"ד מה' אבל ה"א מ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא את המת ולהכניס הכלה אף על פי שכל אלו מצות עשה מדבריהם, הרי הם בכלל ואהבת לריעך כמוך ראינו אע"פ דפרטים הללו נלמדים ממצות עשה של תורה, מ"מ כ' על הפרטים דאינם רק מדבריהם, ועפ"ז יהי' הנקל לתרץ דברי התוס' והרא"ש (שבת ג' ע"א) ד"ה בבא דרישא פטור ומותר שכ' אף באופן דלא שייך לפני עיור, כגון שיכול ליקח בעצמו מ"מ איסור דרבנן יש כאן שחייב להפריש את איש ישראל מן האיסור, והרא"ש מוסיף דאפילו קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ע"ש, ואולם הרמב"ם בס' המצות מ"ע ר"ה כ' כי מצוה דהוכח תוכיח את עמיתך להוכיח החוטא ולמנוע אותו ממנו וכו' אבל אנחנו מצווין שלא נחטא, ושלא נעזוב זולתינו מאומתינו שימרה עכ"ל, וא"כ הך דמצווין להפריש את איש ישראל הוא בכלל מ"ע של הוכח תוכיח ואמאי כ' התוס' והרא"ש, דאינו רק דרבנן, אבל לפי הנ"ל ניחא דשורש המצוה להוכיחו בדיבור פה ובדברים הנכנסים ללב אולם למנוע אותו מעון ולהפרישו מאיסור שעושה בידים, ולמנוע גרם איסור כ"ז המה רק פרטים נכנסו בכלל הראשי ורק מדרבנן, וכן בענינים אשר נכנסו בל"ת דחילול השם כגון תלמיד חכם שלקח מקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר ע' רמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה הי"א ובס' המצות מל"ת ס"ג, ומ"מ אינו לוקה על ענינים אלו, וג"כ מטעם זה כי המה רק פרטים נכנסו במל"ת הראשית דחילול ואינם רק דרבנן, וכן ענין ל"ת דבל תשקצו אמרו חז"ל (מכות ט"ז ע"ב) השותה בקרני דאומנא והמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ובכל זאת כותב הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות דמשהה נקביו לוקה מכות מרדות מדבריהם, וע' ס' המצות מל"ת קע"ט דהאריך בזה וכ' בסוף דבריו דאוכל שרץ המים לוקה מן התורה משום בל תשקצו אבל בשותה בקרני דאומנא והמשהה נקביו אין לוקה מה"ת משום דפשטא דקרא לא קאי רק על שרץ המים ע"ש, והיינו דדינם כפרטים הבאים מכלל הראשי, ואינם רק מדבריהם, וכן מצינו לענין איסור בל תשחית עקר הלאו בתורה רק על הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה ולוקה מן התורה אבל במשבר כלי בחמתו וקורע בגדים דרך השחתה אינו רק מדבריהם, עיין רמב"ם פ"ו מה' מלכים ה' יו"ד ובהגהות משנה למלך שם וע' שו"ת חות יאיר סי' קל"ט שכ' דבל תשקצו ובל תשחית ואיסור הלנת המת כל אלו אינם רק מדבריהם, ואולם בס' המצות מל"ת נ"ז כ' וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד או ישבור כלי ג"כ עובר משום בל תשחית ולוקה ע"ש, ולשון זה משמע דלוקה מה"ת, ובה' מלכים כ' דאינו רק מדבריהם וצ"ע לכאורה, וע' חות יאיר סי' ט' דהך לאו דלא תסור עקרו על זקן ממרא, שאינו עושה כהוראת ב"ד הגדול, וכל עניני דרבנן אשר גם הם נכללים בלאו זה אינו רק מדבריהם בדרך אסמכתא, והרבה כיוצא בזה אמרו בכ"מ המונה ישראל עובר בלאו (ספ"ק דברכות), והנהנה מצרי עין עובר בלאו (סוטה ל"ח ע"ב), והשח שיחת חולין עובר בלאו (יומא י"ט ע"ב) והעולה מבבל לא"י עובר בעשה (כתובות קי"א ע"א) ומאן דשתי בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו (מכות ט"ז ע"ב) ובודאי אע"פ שנאמר אצלם עובר בלאו אינם רק אסמכתא, והיינו מפני שהמה פרטים מן הכלל הראשי ע"ש, וזה כוונת הש"ס (ברכות י"ט ע"א) תרגמו בלאו דלא תסור מחכו עלי' במערבא לא תסור דאורייתא, ומשני כל מידי דרבנן אסמכוהו על לא תסור, היינו ענין הראשי על זקן ממרא הוא לבד דאורייתא, והפרטים הנכנסים תחת כלל הראשי המה דרבנן וכן מוכח מהך (חולין ז' ע"ב) עקרינא איכא צער בעלי חיים ולמה לא קאמר משום בל תשחית וכן קשה (ע"ז י"ג ע"א) עוקרין על המלכים ולא הוי משום דרכי האמורי וע' תוס' שם דהרי אין ב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ות"ל דאיכא ג"כ בל תשחית אלא ודאי כיון דעקר קרא באילן ושאר הפרטים המה מדבריהם ועיין תוס' (שם י"א ע"א) ד"ה עוקרין ובט"ז סי' קט"ז ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' י"ד משמע דבל תשחית בשאר דברים אינו רק דרבנן והיכי דהוא לכבודו שרי:
ומ"ש רו"מ כיון דמחובר לקרקע כקרקע הוי כמצוה שהיא תלויה בארץ תמוה וכי בשביל זה נחשב כמצות שתלויות בארץ, והרי תלוש ולבסוף חברו מצינו לענין זרעים וכדומה דנחשב כמחובר (חולין ט"ז ע"א) וא"כ מצות מזוזה ומעקה יהי' רק כמצות התלויות בארץ, דהרי בית מחובר לקרקע ודינו כקרקע, ואולם הא לא דמיא אלא לפלוגתא דר"י וחכמים (ברכות מ' ע"א) ביבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא, ור"י ס"ל מביא וקורא ומפרש הש"ס דטעמא דחכמים דעקר אילן לאו ארעא ואין יכול לומר על האדמה אשר נתת, ולר"י דמביא וקורא משום דעקר אילן ארעא ונשארה הארץ שהיא עקרית, וא"כ אם אמרינן עקר אילן ארעא בודאי נחשב לאו (דאל) [דלא] תשחית את עצה כמצות שתלויות בארץ דאילן כארעא נחשב, והנה הרמב"ם דס"ל דקוצץ את האילן לוקה משום בל תשחית ולא חילק בין ארץ לח"ל, ע"כ דלטעמי' אזיל דס"ל פ"ד מה' ביכורים הי"א דיבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא ע"כ משום דעקר לאו ארעא, וא"כ לענין לאו דלא תשחית את עצה ג"כ אין חילוק בין ח"ל לארץ, והנה ראיתי בשו"ת שאגת ארי' סימן ך"ג שכ' הא דפסק הרמב"ם פ"ח מהלכות ברכות דבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא, והיינו דהלכה דעקר אילן לאו ארעא כרבנן אע"ג דהתנא סתם במשנה דברכות כר' יהודה דס"ל יבש המעיין ונקצץ האילן מביא וקורא משום דעקר אילן ארעא, והנה הרמב"ם פ"ד מה' בכורים כרבנן דמביא ואינו קורא, וכתב ליישב דבין ר"י ובין רבנן ס"ל דעקר אילן ארעא, וטעמא דס"ל דאינו קורא, מפני הטעם שכ' התוס' בברכות בשם יש מפורשים מפני שאינו נראה כמשבח להקב"ה, אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות, אבל באמת כ"ע ס"ל דעקר אילן ארעא, וגירסת הספרים שמביא הר"מ בה' עניני ברכות דבירך על פה"ע בורא פרי האדמה יצא נכונה ע"ש, והנה לדידי קשה מאוד על הגאון בעל שאגת ארי', איך אפשר לפרש כן בלשון הרמב"ם דטעמא דאינו קורא משום דנראה כקובל על הקב"ה, והרי הרמב"ם בה' בכורים עצמו כותב בטעמא דמפ"ז מביא ואינו קורא לפי שזה כמי שאין לו קרקע שהרי אבדה הרי מפרש דטעם משום דעקר אילן לאו ארעא וצע"ג:
נחזור לענין שחידש רו"מ דלאו דבל תשחית לא הוה רק חובת הארץ, חלילה וחס לומר כן, והרי הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה חושב הך שאמר אלישע במלחמת המואבים כל עץ טובה תפילו היפך דין התורה שכתבה כי תקרב אל עיר להלחם לא תשחית את עצה דהוראת שעה היתה, ובמדרש תנחומא פנחס מבואר כיון דכתיב בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים לא נאמר לאו זה, ותיפוק לי' דעמון ומואב חוץ לארץ, ואמרו (חגיגה ג' ע"א) דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הלכה למשה מסיני דכח"ל הוה דזה נחשב כחובת הגוף, ובפרט דנצטוו בה ישראל קודם כניסתן לארץ היינו שינהגו כן טרם שיכנכו לארץ, ובכה"ג הוי חובת הגוף (קידושין ל"ח ע"ב) דבלי ספק במלחמות מדין וסיחון ועוג הי' מוזהרין בלאו זה דלא נאמר במצוה זו ביאה וישיבה רק סתם כי תצור על עיר ימים רבים, ואף במלחמות שנלחמו טרם שנכנסו לארץ הי' מצווין בזה:
ומ"ש מעל' כיון דחופר קרקע דרך השחתה להרמב"ם אינו עובר מה"ת, א"כ אי אפשר לומר דהוי חובת קרקע אולם אנה מצא רו"מ ברמב"ם דקרקע עצמה דרך השחתה אינו רק מדרבנן הרי פ"ו ה"י לא חשיב בין עניני בל תשחית דרבנן רק משבר כלים וקורע בגדים הורס בנינים וסותר מעיין, הנה הורס בנין משום דהוי תלוש ולבסוף חברו וסותם מעיין אפשר במעיין שהאילן מסתפק בו, ואפשר דזה דחשיב הרמב"ם לעיל ה"ח סתימת מעיין כדי שיבש האילן, מוכח דכאן בסתימה סתם מיירי והא דלא הזכיר קרקע אולי הרמב"ם ס"ל דגם שלא דרך השחתה אסור לחפור בורות שיחין ומערות בארץ ישראל כמ"ש הרב המשנה למלך פי"א מה' שמיטה ויובל ה"א בשם הירושלמי אכן שם הטעם מפני דחוזר ביובל והוי אינו שלו וגם מעיין אסור לשנות בשדה הנמכר לו, אבל שדה אחוזה שלו בודאי מותר לחפור בורות שיחין ומערות, וע' (ב"מ ה' ע"א) דמוקי קרא דממעט קרקע משבועה בחפר בה בורות שיחין ומערות, והיינו בשדה שנפל לו מאבותיו דכה"ג שלא כדרך השחתה ליכא איסור, ובדרך השחתה אסור כמו קורע (מאכלים) [בגדים] וזורק אוכלים, ואיסור תורה רק באילן מאכל לבד, אולם מ"ש דלמד זאת מדברי התוס' (ב"ב פ"א ע"א) ד"ה ההוא למעוטי ח"ל, הנה שם לא נזכר רק דבכורים לא הוי ממצות התלויות בארץ, רק חובת הגוף וכ' שמה טעמים שונים אע"ג דאין לו קרקע מביא וקורא דחייב ר"מ אף בלוקח פירות מן השוק ע"ש ובכ"ז מחשיב לס"ד של התוס' מצות התלויות בארץ ע"ש. אולם חילוקי התוס' לענין בכורים מישך גם כאן, אבל כל זה אין ענין לנ"ד, כיון דהרמב"ם כ' דקוצץ אילן לוקה מה"ת ולא חילק בין ארץ לח"ל, אין בידינו להקל בסברות חיצוניות באיסור תורה:
ומ"ש להמציא היתר לקצוץ האילן ע"י עכו"ם מש"ס (ב"מ צ' ע"א) דבעי' הש"ס אם מותר לסרס ע"י עכו"ם ופסקינן ג"כ באהע"ז סי' ה' דמותר לסרס ע"י עכו"ם, הנה בחידושי תמהתי נהי דענין אמירה לעכו"ם שבות רק בשבת אבל לא בשאר איסורים בכ"ז אסור מטעם שליחות דהוי כמותו ולחומרא פסקינן יש שליחות לעכו"ם עיין תוס' (ב"מ ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא, ואולי בעכו"ם זה המצוה לעכו"ם אחר מיירי דבכה"ג אפשר לכ"ע לא שייך שליחות, והרי אפילו במקום דשייך אמורה לעכו"ם שבות, מ"מ באומר לעכו"ם שיצוה לעכו"ם אחר מותר כמ"ש הגאון בעל חות יאיר ססי' מ"ו והביא באמת מענין סירוס לי"א דמחמירין לומר לעכו"ם שיסרס בהמתו, מ"מ בעכו"ם לעכו"ם אחר מותר, וע"ש סי' מ"ט דהגאון בעל עבודת הגרשוני אוסר באמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם ובסי' נ"ג הרב בעל חות יאיר עשה סנגורין לדבריו להחזיק דעתו דבכה"ג לא שייך אמירה לעכו"ם שבות, אולם מצד אחר יש לדון עליו דהרי מבואר בירושלמי פ"ו דדמאי מובא במג"א הלכות פסח סימן תמ"ח ס"ק ד' דבעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ע"ש, וא"כ נהי דמטעם אמירה לעכו"ם שבות ליכא, מ"מ אסור מטעם שליחות:
והנה כל הקולות שהקילו חז"ל ובפוסקים דהיכי דעושה להנאתו ליכא בל תשחית, היינו דוקא בקורע בגדים ובמשבר כלים וזורק אוכלים דבכל אלו כל עיקר בל תשחית אינו רק מדרבנן לכן אם יש עוד סניף להקל כגון דהנאה מן ההשחתה מרובה מותר וע' (ב"ק צ"א ע"ב) א"ר אליעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית אולם גירסת התוס' שם נכונה דגרסו עובר משום בל תשחית דמלקות ליכא רק בקציצת אילן לבד, אבל בקציצת אילן המגדל פירות, דבזה יש איסור תורה ולוקה אם קוצץ אילן זה, פשיטא דאין להתיר היכי דיש לו הנאה מן הקציצה רק מה שפרטו חכמים היינו דעץ זה מעולה לבנין יותר כמ"ש רש"י שם, וא"כ בנ"ד דאין לו מן האילן שום הנאה מן השחתה, רק נהנה מן המקום שאינו מאפיל עליו עוד, ובכה"ג אין להתיר רק בדרך שהתיר הגאון בעל חות יאיר סי' קצ"ה שלא רצה לסמוך ע"ד הרא"ש שם שהתיר לקצוץ היכי דצריך למקומו דכאן באילן המאפיל א"צ למקומו, רק שלא יאפיל ומפ"ז יספיקו רק בקציצת קצת ענפי' המאפילים, והנה הגאון בעל חות יאיר לא הביא ראי' לדבריו דבמקצת ענפים ליכא איסור, אולם הדבר מוכרח מש"ס (ב"ב ס' ע"א) דאילן הנוטה לרשות הרבים דצריך לקוצצו ע"ש, ובפרט דאפשר לצוות ע"י גוי והגוי זה יצוה לגוי אחר, דבכה"ג אפילו אם נחמיר דאמירה לעכו"ם שבות שייך ג"כ בשאר איסורי תורה, בכל זאת כיון דיש לו צורך לקציצה של אילן בודאי ליכא איסור תורה אע"ג דאין לו צורך למקום רק שלא להאפיל לכ"ע אינו רק מדרבנן וע"י עכו"ם הוי שבות דשבות ובפרט אם עכו"ם זה עושה שליח לעכו"ם אחר ע' מ"ש הרב בית שמואל אבן העזר דעכו"ם לעכו"ם לכ"ע אין שליחות ובכה"ג לית דין צריך בושש דמותר לקצוץ ענפים המאפילים ובפרט בעובדא דרו"מ דהיה צריך למקומו לבנות שמה חדרים ליכא איסור דכדאי רבינו הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג היכי דנעשה ע"י גוי המצוה לגוי אחר, ועיין שו"ת צמח צדק סי' מ"א דהתיר ג"כ בכה"ג ע"ש, וז"פ וברור:
צבי הירש חיות.