אור ברסלב
שות מוהרץ סימן סו

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן סו

סימן סה

לכבוד ה"ה הרב המאה"ג מוה' יצחק אייזיק שטערין ז"ל אבד"ק קולקוב:

יקרתו הגיעני ונדון הטבח מקהלתו שמכר כמה פעמים בשר מבן פקוע שלא ניקר מחוטי דם, והנה הדין מפורש יו"ד סי"ג ובט"ז שם בשם הרא"ש והטור דם השליל אסור, וע' יו"ד רסי' ס"ו דם חיה ועוף בין טמאים [בין טהורים] אסורים וכן דם שליל וכן ברמב"ם פ"ו מהמ"א ה"ד וז"ל השליל הנמצא במעי הבהמה דמו כדם הילוד לפיכך דם הנמצא כנוס בתוך לב חייבים עליו כרת הנה רואה רו"מ דלדעת הרמב"ם אין חילוק בין השליל לדם הילוד ונדון החוטים וקרומים ג"כ הרמב"ם ז"ל מסופק בזה אם אסורין מדברי תורה או מדברי סופרים וז"ל פ"ז מהמא"ס הט"ז יראה לי שכל אלו החוטין והקרומים הם מדברי סופרים, ואם תאמר כי אסורים מן התורה בכלל כל חלב וכל דם, אין לוקין רק מכות מרדות, כחצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו עכ"ל, ובאמת יש לעיין למה בנמצא אחר הטבח חלב כשעורה מעבירין אותו מיד כמבואר ברמב"ם פ"ז הך"א ובש"ע יו"ד ססי' ס"ד, ובנמצא אחריו חוטין אין מעבירין אותו, הרי לדעת הרמב"ם דינו של חוטין ג"כ כחצי שיעור שאסור מה"ת, אולי כיון דלהרמב"ם ז"ל אינו מבורר, ושמא כל ענין הקרומין אינו רק מדבריהם, ומפ"ז הקיל ולשון הש"ס (חולין צ"ג) ג"כ מורה דוקא בנמצא אחריו חלב, והנה רו"מ השיב על הערה זו דבאמת יש חילוק גדול בין חלב כשעורה ובין ענין הקרומין, דחלב מיהו חזי לאצטרופי עד כשיעור כזית ויתחייב כרת, משא"כ קרומים אלו אף אם יאכל כשיעור לא יבא לעולם לידי חיוב כרת, ומפ"ז הקיל בקרומים דאין מעבירין אותו דלא יבא לעולם אפילו יאכל אלף זיתים לחיוב כרת עכ"ל רו"מ הנה אם אמת הדבר דהרמב"ם דנקט חצי שיעור גבי' קרומים לדוגמא לבד כמו דמצינו ח"ש שיש איסור מה"ת ואין בו עונש מלקות, כך דין הקרומים להיות אסור מה"ת, ואין שם כרת ומלקות, בכ"ז מה חילוק יש לענין העברת הטבח, בשלמא אם היינו מדברים כאן אם נמצא אחריו קרומים כח"ש אז הי' חילוק בין ח"ש קרומים לח"ש חלב, והטעם דכאן כיון דלא יבא לידי צירוף לשיעור שוב ח"ש זה איסור תורה אין בו דעקר איסור ח"ש משום חזי לאצטרופי וקרומים לא יבאו לצירוף אבל בכאן לא חילק הרמב"ם ומשמע מדבריו אפילו נמצא אחריו כזית מן החוטין והקרומים, בכ"ז אין להעבירו אע"ג דבכה"ג בודאי אסור מה"ת רק דאין לוקין, ומ"ש מחלב כשעורה דמעבירין אותו, אכן מצד אחר התעורר רו"מ יפה כיון דקי"ל דם שמלחו ודם שבשלו א"ע עליו, וכאן לעולם לא יבא לידי איסור תורה, דלא יאכל את הקרומים רק אחר שיבשל הדם, וליכא כאן איסור תורה, אולם מה נעשה לשיטת הרמב"ם עצמו דס"ל דם שבשלו דאורייתא, ובכ"ז לשיטת הרמב"ם צ"ל דוקא דם בעין אם בשלו חייב אבל דם הבלוע באברים אם בשלו דכיון דאף בעינא ליכא כרת, אם בשלו י"ל דלא הוי רק דרבנן, ומ"ש רו"מ דם שבשלו ומלחו קודם לכ"ע אינו רק דרבנן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דדם שמלחו לבד אינו רק דרבנן, אולם סברא זו היכי דהי' דם שמלחו ובשלו ביחד דבכה"ג לכ"ע אינו רק דרבנן אין אפשרות שתתקיים דהרי (מנחות ך"א ע"א) אמרינן בטעמא דמ"ד דם שבשלו מותר דאין דם מבושל ראוי לפנים, וכל שאינו ראוי לפנים אין חייבים בחוץ, ומלוח הרי הוא כמבושל ע"ש, וא"כ למ"ד דם שבשלו או שמלחו עובר עליו אף אם שניהם ביחד מליח ומבושל לא גרע, וע' פרי מגדים בפתיחה ה' מליחה, ועוד אפשר לומר הטעם דדם שמלחו א"ע עליו, דע"כ מיירי במליח שאין יכול לאכול מחמת מלחו ע' מנחות שם ובפמ"ג בפתיחה, שוב מפ"ז אינו עובר עליו, דהוי שלא כדרך הנאתן, דהא אינו ראוי לאכילה, ולפ"ז אפשר באמת לקיים סברת רו"מ, דהיכי דהי' מליח ומבושל כאחת אפשר לכ"ע אינו עובר עליו, אכן גם זה אינו, דעד כאן שייך סברא זו, דוקא אם מליח עדיין, אכן אחר שהדיחו וראוי לאכילה שוב עובר עליו ג"כ, ורק בהך דיו"ד סי' ס"ט באשה שבשלה בשר, ואינה זוכרת אם הי' הדחה אחרונה בזה שייך סברתו להקל לסמוך על עכו"ם מסיח לפי תומו, משום דהוא דרבנן כיון דלא הי' הדחה אחרונה, וא"כ מיד בתחלת הבישול, הדם שעל הבשר, אשר הוציא המלח, אשר נבלע מיד בבשר לא הי' ראוי לאכילה, ומפ"ז הוי דרבנן, אבל דם שבקרומים דאין מועיל מליחה, משום דהוי כמו דם בעין, ואם מלחו ואח"כ הדיחו ונתנו לקדירה לבשל, בכה"ג כיון דהדיחו ונעשה ראוי לאכילה אח"כ, שוב דם זה אסור מדאורייתא, כמו בדם שהקפה באור, כיון דהדרא לכמות שהי' חייב ע' מנחות שם:

ברם צריכים לחפש מה זה שלא נזכר בשום מקום לנקר אחר חוטים וקרומים מבן פקוע, והטעם נ"ל כיון דאמרינן (חולין ך"ח ע"ב) אפילו לר' יהודא דצריכין שחיטת הורידין בכל זאת שחיטה לאו דוקא, ואם נקב אותן ומכ"ש בחתך אבר אבר מותר וכן פסקינן ביו"ד סי' ך"ב ס"א, וא"כ חוטי דם והקרומים הללו, כיון דדרכם לחתוך אבר אבר ואין אוכלים אותו כשהוא שלם שוב המליחה מוציא הדם אף שלא ניקר אותם, ומפ"ז אין מעבירין הטבח אם השאיר הקרומין, דאפילו אם בקרומים יש איסורי תורה, בכ"ז ע"י שחתכו אבר אבר כבר יצא דמו, ולא בא לכלל איסור תורה, ובנדון השאלה כיון דבן פקוע קטן ורך ויוכל לצלותו כולו כאחד, יוכל להיות נוגע באיסור תורה ובפרט כבר אירע מעשה אצלו שמכר בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה, והכשילם באיסור לכן יעבירו רו"מ על ימים אחדים חודש או שני חדשים ואח"ז יחזירהו לעבודתו ויקבל עליו להיות זריז ונזהר, ואם עוד יצא מכשול מתחת ידו יהי' נפסל לחלוטין ולצמיתות:

והנה (חולין ע"ד ע"ב) אמרינן למאן דמכשר בחלבו אוסר בדמו, וכ' הרא"ש ואל תתמה לר"י כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר חלב של הולד בשחיטת אמו דיו להולד להיות כאמה דאין שחיטתה מתרת חלבה, י"ל דגזירת הכתוב הוא והרי למדנו מכל בבהמה תאכלו, שאם חותך מן העובר מותר, ואלו נחתך מן הבהמה אסור, ולמה דמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האברים של הבהמה עצמה ע"כ, ובט"ז יו"ד סי' י"ג ס"ק ג' דחק בזה להסביר סברת הרא"ש, שהדם שבעובר מתערב עם דם הבהמה עצמה שהעובר נתהוה ונזון ממנה, ע"כ לא עדיף מדם בהמה עצמה, ובאמת דבריו תמוהים דהרי אמרינן (שם ס"ט ע"א) כל בהמה לאו מכח חלב ודם קא אתי ושרי, וא"כ לענין חלב נמי יהי' כן, וראיתי להגאון בעל יד המלך פ"ו מה' מא"ס ה"ד כ' לחלק דדם כיון דכל דם בבהמה אסור ואין שום מקום בבהמה אשר לא יהי' אסור דמו הנבלע בו, ואין המקום גורם איסור דם רק מציאת הדם א"כ מה לי דם בהמה או דם העובר, משא"כ חלב דבבהמה עצמה אינו אסור רק חלב הנמצא בג' מקומות לבד, היינו חלב שעל הכרס ושעל שתי הכליות ושעל הכסלים, אבל שאר שמנונית הנמצא מפוזר בכל הבהמה לשומן כשר יחשב, א"כ אין השמנונית גורם איסור רק המקום גורם, וא"כ נהי דשליל נחשב כבשר בהמה עצמה, מ"מ אין השליל כמו בשר הכרס והכליות, והמונח במקום אחר מותר, ומפ"ז חלב שליל מותר עכ"ל הרב הנ"ל, ואע"פ דגם בדם יש חילוק בין דם הלב דישנו בכרת, ובין דם האברים דאינו רק בלאו, וא"כ מדוע יתחייב כרת על דם של לב שליל, ודחק לתרץ דעקר חיוב כרת משום דם שהנפש יוצא, וגם כאן הוי דם שהנפש יוצאת וכל דבריו דחוקים ועוד דהרי אמרינן (כריתות ך"ב ע"א) דם הלב אם לא קרעו אינו עובר עליו, ומקשה הש"ס מהך דדם חלב עובר בלא תעשה ומשני דם דילי' היינו דם האברים אבל דם דאתי מעלמא חייב כרת, היינו דם זה בשעה שהנשמה יוצאת מושך הדם מבית השחיטה וכונסו בלבו, וא"כ איך כתב הרמב"ם דחייב כרת על דם לב שליל, אם דם דילי' היינו של אברים אין בו רק לאו לבד, ואם דם מבית השחיטה הרי שליל זה ניתר בשחיטת אמו ולא הי' לו דם שחיטה ובכה"ג ליכא כרת כלל בדם ולא הוי ג"כ דם שהנפש יוצאת:

אמנם ראיתי במנחת יעקב כלל ך"ו אות א' הביא ש"ס (כריתות שם) דכתב ג"כ דעיקר החיוב בלב מפני שנתקבץ הדם בשעת שחיטה, ולפ"ז הי' נראה בשליל שנמצא בבהמה, בין חי ובין מת דניתר בשחיטת אמו, דא"צ לקרוע הלב שבתוכו, מיהו מדברי הרמב"ם פ"ו מה' מאכלות אסורות ה"ד דאף דם לב השליל בכרת, וצ"ע ע"ש ונראה דלדעת הרמב"ם דס"ל דשלשה דמים יש בלב, דם הכנוס מחיים, ודם הנמשך בשעת שחיטה, ודם המובלע בלב עצמו הוא דם האברים, ובדם האברים ליכא רק לאו לבד, ובשני דמים של לב ישנו בכרת, וא"כ בשליל דליתא בשחיטה וליכא אצלו דם הנמשך, בכ"ז חייב כרת על דם הכנוס מחיים, אמנם לדעת רש"י ז"ל נראה לכאורה דס"ל דליכא בלב רק שני מיני דמים, דם הנמשך ודם הנבלע בלב היינו דם האברים, וא"כ לדעת זה, בדם שליל ליכא כרת, ועוד אפילו להרמב"ם קשה איך אפשר לחייב כרת, מי יודע אם יש בדם הכנוס בלב שיעור כזית לחיוב כרת, דהרי דם הנמשך ודם הכנוס מחיים מעורבים, ואיך אפשר לחייב כרת על ספק, והנה בלחם משנה פ"ו מה' מא"ס מ"ש הרמב"ם דבעוף אין חייב כרת הה"ד אפילו מלקות ליכא, דהרי התם אמרו דבעוף לית בו כזית אולם הביא בשם הר"ל בן חביב דבלב יש שני מיני דמים דם המתכנס ללב בשעת שחיטה ליכא רק מלקות לבד, אבל דם הכנוס מחיים ישנו בכרת, וא"כ גם בעוף כשיצרף שני מיני דמים הללו אפשר שיהי' בין הכל כזית לחייבו מלקות, ומפ"ז כ' הרמב"ם אין חייב עליו כרת, אבל למלקות יש אפשרות היכי שיצטרפו שני אלו הדמים לכזית, אבל כרת ליכא משום דדם הבא מן השחיטה ליכא כזית, ועל כרחך הא דכ' דדם השליל ישנו לכרת, ע"כ ידוע דגבי' שליל ישנו בדם הכנוס לבד כזית חוץ מן דם האברים ודם הנמשך מן השחיטה, עכ"פ לשיטת הרמב"ם דם הנמשך ליכא כרת, ואיך כותב הרב בעל יד המלך דדם השליל ישנו בכרת כיון דהוי דם שהנפש יוצאת הרי דם הנמשך הוא ג"כ דם שהנפש יוצאת ומ"מ אינו רק במלקות סוף דבר סברת הרב יד המלך תמוה מכל צד:

והנני ידידו דוש"ת באהבה:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה