שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן סד
והנה ראיתי בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח שחקר בזה דגבי' שמן שריפה כיון דמצוה בשריפה שייך כתותי מכתת שיעורי', וא"כ לפ"ז אסור להדליק לנר חנוכה כיון דמצותה עד שתכלה רגל מן מן השוק לשיעורא, והגאון בעל שער אפרים כ' כיון דאמרה תורה בשעת ביעורי' תהני מיני', ולא נאסרה בהנאה לגבי' הדלקה, לא שייך כתותי מכתת שעורי', ולכאורה י"ל אע""ג דמותר להנות מהדלקת שמן שריפה. היינו במלתא דלא בעי שיעורי' אבל במידי דבעי שיעור, כמו נר חנוכה ס"ס ע"י המצוה כתותי מכתת שיעורא וא"ל דסברת הרב הנ"ל כמו שאמרו (חולין פ"ט ע"ב) הכא כל מה דמכתת מעלי לכיסוי, ה"נ כל מה דשרוף טפי מעלי, אולם שמה אמרו בהדיא התם שיעורא בעינן ועכו"ם מכתת שיעורי' ע"ש, וא"כ כאן דצריכין שיעור למצות ומה מועיל דמותר להנות בשעת שריפה בכ"ז עומד לכך, וליכא שיעור:
ועל קו' מעל' ע"ד הרב שער אפרים דרצה להתיר חמאה שבשלו בקדירה של בשר, אע"ג דהחמאה אסור בהנאה, מ"מ מצות לאו להנות נתנו, והרי בשר בחלב ג"כ אסור בבישול, וע"י שידליק יהי' עובר על איסור בישול בשר בחלב, כבר תמה בזה הרב אלי' רבא ה' חנוכה, וכ' דהוה בישול אחר בישול, אולם לענין שבת פסקינן דיש בישול אחר בישול, ובפרט באיסור לח כגון חמאה ושומן, אכן עד כאן שייך איסור בישול בב"ח דוקא בבעין אבל ע"י טעם מן הקדירה, אע"ג דאי טעם כעקר דאורייתא לקי על הטעם רק מ"מ לענין בישול אינו חייב בבישול בב"ח רק בבעין, אבל על טעם של קדירה לא, ובב"ח חידוש הוא דאי תרי כולי' יומא בחלבא שרי, ובישול אסור אין לך בו אלא חידושו דוקא בעין ולא טעם, וכן מובא ג"כ בכריתי ופליתי סי' פ"ז סס"ק י"ג, מהך דר"פ כל הבשר דחששו שמא יעלה באלפס רותח, וע"כ שם בשכבר נתבשל מיירי דבודאי לא יעלה המאכל כשהוא חי על השולחן, וע"כ דגבי' בב"ח יש בישול אחר בישול, רק טעם אחר איכא דגבי' בליעה בכלי לא שייך איסור בישול בב"ח, והנה מ"ש שם הכו"פ איך הגעילו כלי מדין אותם שנתבשל בהם בב"ח, הרי נתבשל מחדש, דבריו לכאורה צ"ע דבב"ח שכבר נאסר דינו כשאר איסורים, ושוב לענין בישול ליכא איסור, וכן בעובדא דשער אפרים כיון דכבר נאסרה החמאה מטעם בישול בכלי בשר, שוב דין החמאה כשאר איסורים ואין כאן איסור בישול אם נתבשל פעם אחר אף אי יש איסור בישול בבליעה בכ"ז היינו בפעם הראשון, אבל לא היכי שכבר נתהוה כשאר איסור, ולא מטעם אין בישול אחר בישול, רק מטעם דכיון דכבר נאסר בפ"א הוה כשאר איסור הן לענין טעם כעקר והן לענין איסור בישול וע' ש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק ך"ב וצ"ע:
עוד יש להתעורר על הרב שער אפרים ז"ל מה דהחליט בתחלת דבריו, דלא שייך מאיס לגבוה רק בנתעביד בה איסור לעבודה זרה, כגון מה דמבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ד נרות של שעוה שנתנם לע"ז, אז שייך מאיס, ונלמד מש"ס (ע"ז מ"ד ע"א) המשתחוה לדקל לולבו מאי למצוה מי מאיס לגבוה או לא, אבל בשאר איסור הנאה לא שייך מאיס ואתנן זונה המבואר באו"ח סי' קנ"ג ס"ט ברמ"א דאסור לעשות מהם מעילים לס"ת י"ל דשאני התם דמבואר בתורה דהם תועבת ד', ועוד דוקא מעילים דתשמישי קדושה הם, אבל נר חנוכה ולולב וכדומה דתשמישי מצוה הם, אפשר דמותר ולא שייך בהו מאיס ע' מגילה ר"פ בני העיר, והנאה לא הוה דמצות לאו להנות נתנו, אולם מבואר באו"ח בט"ז סי' תרמ"ט ובמג"א ססי' תרמ"ח, דאתרוג המורכב פסול אף בדיעבד, משום שנעבדה בה עבירה, דקי"ל בני נח נצטוו על הרכבת אילן, עיין רמב"ם פ"ו מה' מלכים הלכה ה', וא"כ חמאה זו ג"כ נעבדה עבירה דבשלו אותה בקדירה של בשר, ובב"ח אסור אף בבישול, וכיון דנעבדה בה איסור דבישול בשר בחלב, שוב אסורה למצות נר חנוכה, וע"כ צ"ל דהרב שער אפרים ג"כ ס"ל דגם בפעם הראשון בעת שבשלו החמאה בכלי של בשר לא נתעביד עבירה, דאין איסור בישול בב"ח, רק בבעין ולא בטעם, ומכ"ש עתה ע"י הדלקה למצות חנוכה, חוץ דאין בישול אחר בישול, הנה כבר על החמאה שם איסור, דבב"ח שכבר נאסר הוה כשאר איסורים, ואין איסור בישול רק בב"ח ולא בשאר איסור, וזה שכבר נתבשל ביחד הוה כשאר איסורים:
ודע כי במ"א פלפלתי בחי' אי הך דאמרינן בכל דוכתי באיסורי הנאה דעומדים לשריפה דפסולי משום דכתותי מכתת שיעורי' דוקא במידי דבעי שיעור כפשטות דברי הש"ס חולין הנ"ל, וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי, דלולב ושופר של אשרה ושל עיר הנדחת פסולים משום דלולב ושופר צריכים שיעור או דלמא כיון דעומדים לשריפה וכל העומד לשרף כשרוף דמי הוי כאלו כבר נתבערו מן העולם, ועיקר חקירה זו מצאתי בר"ן פ"ב דגיטין, בגט שכתבו על איסורי הנאה דכשר דנהי דבאשירה אמרינן כתותי מכתת שיעורי', מ"מ גבי' גט לא בעי שיעור, ובסוף דבריו העלה הר"ן להלכה, דבאותן דברים שצריכין להתבער מן העולם פסול ג"כ גבי' גט, דהא כשרוף דמי, והוי כליתנהו בעולם, וכן מובא באהע"ז ה' גיטין סי' ? ואפשר הא דפרטו בכ"מ כתותי מכתת שיעורי' משום דלולב ואתרוג צריכי שיעור, היינו כיון שכ' התוס' (ב"ק ע"ו ע"ב) ד"ה והלא זריקה ובשאר דוכתי, דלא שייך כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכל העומד לפדות כפדוי דמי דוקא היכי דיש מצוה לעשות כך, אבל היכי דליכא מצוה בזריקה, ל"ש כל העומד ע"ש, וכאן באתרוג של ע"ז ושל ע"ה דע"כ מיירי דליכא לולב אחר או שופר ואתרוג אחר וא"כ עומד לקיים בהם המצות ולא לשריפה, ומפ"ז דקדקו התוס' בכ"מ כיון דצריכין שיעור נהי דאין עומדין עתה לשריפה, בכ"ז כיון דעומדים לשריפה אחר שיתקיים בהם המצוה, שוב עכ"פ ליכא שיעור, ובחי' להש"ס כ' ליישב ג"כ הגירסא שהביאו התוס' (סוכה ל' ע"א) ד"ה מה"ב דגרסו דלולב וערבה של אשרה ושל ע"ה פסול משום מצוה הבאה בעבירה, וע' ריטב"א ר"פ לולב הגזול דהחזיק גירסא זו, והתוס' מחקו זאת, וכ' דטעמא דפסול משום כתותי מכתת שיעורי', אבל לפי הנ"ל דבאמת טעמא משום מכתת שיעורי', אולם הי' ס"ד כיון דעומדים לקיים בהם המצוה, וליכא שופר ולולב אחר, ה"א בכה"ג אין עומדין לשריפה, וגם מכתת שיעורי' לא שייך בזה, אולם כיון דמצוה הבאה בעבירה פסול אף דיעבד, א"כ לא יהי' יוצא ידי המצוה, דהרי באה ע"י עבירה שאינו מקיים בהו מצות שריפה, וכיון דכן שוב הוה שפיר מכתת שיעורי' וז"ב. ולפי האמור לשיטת הר"ן בתחלת דבריו דגבי' גט דל"ב שיעור, כשר בכתבו על איסורי הנאה, וכן שיטת התוס' דנקטו כתותי שיעורי' דוקא משום דבעי שיעור, עפ"ז יתכנו ג"כ דברי התוס' (חולין ק"מ ע"א) ד"ה למעוטי שכ' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה כיון דלשריפה קאי עכ"ל וכבר תמהתי למעלה סי' ? דאם אמרינן דפסול א"כ למה צריכין כאן קרא לפסול ציפרי מצורע שחוטה שלא יהי' מעיר הנדחת ת"ל דלשריפה קאי, אבל לפי הנ"ל ניחא דדוקא ציפור השחוטה של מצורע, דלא בעי שיעור, כשר אף דעומד לשריפה, בכ"ז כיון דל"ב שיעור לא שייך בי' כתותי מכתת, משא"כ בקרבן דצריכים שיעור בהזאת דם ע"ג המזבח שייך מכתת שיעורי' ואע"ג דאמרינן (סוטה ט"ז ע"ב) מביא רביעית שיהא דם ציפור השחוטה ניכר בו התם מים בעי שיעור ולא דם ע"ש: