אור ברסלב
שות מוהרץ סימן סב

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן סב

סימן סא

עוד להגאון הגדול מוה' ישכר נ"י האבד"ק טשענסטחוב:

וז"ל השאלה ראובן נתן רשות לשמעון למכור לו חמצו ונתן לו רשימה איזהו דברים ימכור עבורו, ושמעון היה לו ג"כ חמץ, ומכר הכל לאינו ישראל, וכתב לו בתוך השטר שאם שוכח דבר מה יהיה ג"כ בכלל המכר, ואחר הפסח ראה שמעון ברשומה של ראובן, וראה ששכח למכור משקה הנקרא פארטער מ"ה פלאשען וראובן ביטל חמצו כראוי, ורומכ"ת פתח לפלפל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מטעם קנס, וכ' הפוסקים באו"ח סי' תמ"ח דקנסינן אע"פ שביטל ואע"פ שהניח שוגג או אונס, ובנ"ד אע"פ דחזקה שליח עושה שליחותו והוה שוגג קרוב לאונס, אפ"ה קנסינן לי' ולכאורה יש להתעורר הרי (גיטין נ"ג ע"ב) הוא פלוגתא לר"מ בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד, ולר"י דוקא בדאורייתא אבל בדרבנן לא קנסינן, וא"כ לדידן דקי"ל כר"ש, וחמץ שעבר עליו הפסח אינו רק מדרבנן, ומדוע יאסור שוגג, וע' תוס' (עירובין מ"ב ע"א) דכ' דקי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד לא בדרבנן ולא בדאורייתא ודבריהם תמוהים שהם נגד סוגיא מפורשת דגיטין הנ"ל, ועוד הביא רו"מ דברי הגאון החסיד מוהר"א מווילנא ז"ל פ"ג ממס' ערלה משנה ח' שהעלה מירושלמי הלכה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד, לא בדאורייתא ולא בדרבנן, והוא מימרא דר' יוחנן, ולכאורה קשה דר' יוחנן אליבא דמאן, ואפשר דר' יוחנן סמך על תנא דברייתא דפירות שיצאו חוץ לתחום דשם היציאה חוץ לתחום הוי דאורייתא, תחומין י"ב מילין והחזרה הוא דרבנן לשיטת התוס' ישנים (יומא ס"ז ע"א) גבי' בא וישב לו בסוכה אחרונה, משמע אפילו למ"ד תחומין דאורייתא חזרה דתחומין הוי דרבנן עכ"ל רו"מ, והנה מה שהביא מכ"ת ממרחק לחמו מדברי הגאון החסיד מהר"א מווילנא, דהביא דברי ר' יוחנן בירושלמי מס' ערלה, כבר מובא דברי הירושלמי אלו להלכה בט"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ח', אולם הט"ז חילק היכי דהיינו מורים היתר בלי אמירתו, אזי לא קנסינן שוגג אטו מזיד, דמגו דאי בעי שתיק ע"ש, וא"כ אין לדברי ר' יוחנן הללו שום יחס להך דפירות שיצאו חוץ לתחום שם בהעדר אמירתו דיצאו בשוגג, היינו אוסרים משום דבאו מחוץ לתחום, ומ"ש מכ"ת דר' יוחנן סמך על ההיא ברייתא דעירובין, דפירות שיצאו חוץ לתחום, דשם בחזרה אינו רק מדרבנן, נעלם במחילת כבודו דברי רש"י שם בעירובין דבברייתא לא גרסינן והחזירו ע"ש, ועוד דהרי עקר דין זה מיירי שלא במקומם דלא הוחזרו דבהוחזרו למקומם אפילו מזיד מותר, וגם מ"ש מכ"ת דביצאו הפירות ע"י אדם, אזי תחומין דאורייתא, דבריו תמוהים מאד, נהי דפסק הרמב"ם והרי"ף תחומין י"ב [מיל] דאורייתא, היינו דוקא לענין עונש האיש, דלוקה בהלך בשבת יותר מי"ב מיל, אבל החפצים שיצאו חוץ לתחום בודאי אינם אסורין רק מדרבנן אפילו הובאו ע"י אדם, כמ"ש באו"ח סי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה, דשופר ולולב שהובאו ע"י עכו"ם מחוץ לתחום מותר לצאת בהם ושם בתחומין י"ב מיל מיירי ע' מ"א סי' תקפ"ו סס"ק ך"ד ורק ישראל אסור לחלל שבת בשביל זה, ומ"ש כ"ת לשיטת המג"א סי' ת"ד ס"א דשביתת בהמתו וכלים מחוץ לתחום, לכ"ע הוי דרבנן א"כ איך כ' התוס' דפירות שיצאו חוץ לתחום דל"ג שוגג אטו מזיד בין בדאורייתא בין בדרבנן והרי כאן ליכא רק איסור דרבנן הנה העתיק רו"מ דברי המג"א שלא כהלכתו, דהמג"א לא הזכיר כלל לשון שביתת בהמתו וכליו, דהלכה רווחת אצלנו דאין אדם מצווה על שביתת כליו, ועוד מה ענין שביתת כלים להך דפירות שיצאו חוץ לתחום, וכי מיירי דוקא בפירות שלו, ועוד מה מלאכה עושים הפירות דוקא כלים שעושים מלאכה בהם, יש פלוגתא בספ"ק דשבת אם מצווין על שביתתם, שוב עיינתי בשו"ת רלב"ח עצמו סי' ך"ח וראיתי שכ' בתחלה דיש חילוק בין שביתת בהמה להליכה חוץ לתחום, ושני מיני איסור, על השביתה אנו מוזהרין רק על הבהמה ולא על הכלים, ועל הוצאה מחוץ לתחום שניהם שווין, ולבסוף התשובה כ' אפילו לשיטת הרמב"ם והריף דתחומין י"ב מיל דבר תורה, היינו דוקא לאדם עצמו דכ' אל יצא איש ממקומו אבל כליו ובהמתו אין איסור בהוצאתם מחוץ לתחום רק מדרבנן אפילו בי"ב מיל ע"ש, והנה רו"מ העתיק שלא בדקדוק, וכוונתו להקשות דהך דיצאו חוץ לתחום אינו רק מדרבנן, והנה גם בזה הביא ממרחק לחמו מדברי המג"א בשם הרלב"ח מה דמבואר בתוס' במקומו למעלה (עירובין מ"א ע"ב) ד"ה לא הפסידו את מקומם, דכ' דלא דמי למבשל בשבת דמזיד לא יאכל דהתם הוי דאורייתא עכ"ל, ראינו דהך דפירות שיצאו חוץ לתחום אינו רק דרבנן, ועל דבר קו' מנין להם להתוס' דגם באיסור דאורייתא לא קנסו שוגג אטו מזיד, ע"כ מ"ש התוס' וקי"ל לאו על הך ברייתא זו סמכו, רק על מה דקי"ל בעלמא סמכו ויבואר לקמן:

ומ"ש מכ"ת מדברי התוס' ישנים (יומא ס"ז ע"א) דמפ"ז ישב לו בסוכה אחרונה משום דליכא תחומין דבר תורה בחזרה והתעורר רו"מ מדברי התוס' (עירובין ך"ט ע"א) דהושיבו ר"מ בד' אמות, וכ' התוס' שם דא"ל דר"מ קניס שוגג אטו מזיד, דז"א דהרי ר"מ ס"ל תחומין דאורייתא, ובדאורייתא לא קניס עכ"ל, ואס"ד דחזרה ליכא תחומין דאורייתא, א"כ אין מקום לדברי התוס', אולם עיינתי בתוס' ישנים שכ' כיון דלא היתה ישיבתו קבועה מתחלת היום אי חוזר לו אין כאן איסור תחומין מה"ת ע"ש, והנה בעובדא דר"מ לא הי' חזרה לביתו אכן זיל בתר טעמא כיון דלא היתה ישיבתו קבועה מבעוד יום ומזה הטעם כל מקום שיצא חוץ לתחום, מותר לילך משם ולהלאה מה"ת, וקרא כתיב אל יצא איש ממקומו, או י"ל דסברת התוס' ישנים, דכל היכי דכבר עבר והלך חוץ לתחום, שוב משם ולהלאה ליכא איסור תורה, עכ"פ הוכחות רו"מ נכונה דהתוס' לא ס"ל שיטת התוס' ישנים לחלק בין הלך ממקום שקבע מקום, ובין הלך יותר ממקום אשר הוא חוץ לתחום, אכן אפשר לפרש דלר"מ דתחומין דאורייתא, שוב יש לו עקר מה"ת כמ"ש הפוסקים בכל מקום לענין הספקות וע' תוס' (ביצה ד' ע"ב) לענין אין מבטלין איסור לכתחלה ולא גזר שוגג אטו מזיד בכה"ג, אף דהך דינא דיצא לדעת אין לו רק ד"א אינו רק דרבנן: ומדברי התוס' אלו בעירובין יש ראי' למה שנסתפק הט"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' היכי דסבר דמותר לבטל ברובא אם נחשב שוגג או לא, והביא מדברי התוס' (בכורות ך"ג ע"א) אולם הרואה יראה דלא החליטו זה בודאי רק כ' שם דר' סבר דיש תנא דס"ל בשוגג יעלו, ושמא הא חשוב שוגג כשסבר שמותר לבטל ע"ש, אכן מדברי התוס' דרצו לומר דמפ"ז הושיבו ר"מ בד' אמות, משום קנס שוגג אטו מזיד והרי האיש שעירב לטבעין בבצלים טעה בדין וסבר דמותר לערב בבצלים ומ"מ נחשב שוגג:

נחזור לענינינו אפילו לשיטת התוס' דבין בדרבנן בין בדאורייתא לא קנסו שוגג אטו מזיד, היינו דוקא בשאר איסורים, אבל בחמץ אסור משום מערים, והנה (גיטין נ"ד ע"ב) אפילו לר' יהודא דס"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד מ"מ בנפלו ונתפצעו מודה דאתי לאערומי, וא"כ אין לך חשש הערמה גדולה מהך דחמץ שעבר עליו [הפסח], דאסרו אפילו בהפקיר חמצו בי"ג (וקצת גרסו בי"ד) דאסור אחר הפסח משום הערמה, מכ"ש דגזרינן שוגג אטו מזיד, וזה הטעם דסתמו הפוסקים בחמץ אסור בין שוגג בין אונס אף דאונס בכ"מ פטור בכ"ז חששו משום הערמה, ובענין שלנו לא שייך מערים דהרי הוא צוה לשליח שימכור כל מה שמבואר ברשימה, רק השליח שכח בכה"ג אפשר להקל, אכן יש לחקור אם שוכח מקרי שוגג או מזיד, וע' שו"ת שער אפרים סימן ך"ח דבתחלה רצה להחליט דשוכח נקרא מזיד מההוא סמיא (ביצה מ"ו ע"א) דאמר לי' דהוא פושע, ולבסוף הוכיח להיפוך משם דהרי דוקא בשנה שניה א"ל דנקרא פושע אבל בשנה ראשונה א"ל סמוך אדידי, ועוד הביא מדברי רש"י (ב"ק ך"ו ע"ב) הכיר בה ושכח דכ' דשכחה הוי שוגג ע"ש, ואפילו נימא דשכחה הוי קרוב למזיד בכ"ז בנ"ד השליח שכח ולא בעל החמץ, והוא סמך דהשליח עושה שליחותו, וערמה לא שייך ג"כ בנ"ד כמ"ש למעלה, זולת זה מ"ש מכ"ת עוד סניפים להתיר מטעם דא"צ להאמין לו כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז, וכן אפילו מהימן לי' כבי תרי, זה אינו רק מדרבנן לשיטת הרב תומת ישרים מובא בפרי מגדים בכללי רובא וחזקה והוי כאן תרי דרבנן, ובפרט ידוע דפארטער הוחמץ בשמרי שכר, דהוי חמץ נוקשה ועוד כיון דנכתב בשטר שאם ישכח איזה דבר הוא בכלל מכר, אולי בדיניהם מועיל כזה ומכל אלו טעמים הקיל רומכ"ת לבטל ברוב ולמכור לעכו"ם בכל זה יפה דן ויפה הורה וגם אנכי מסכים בזה:

כ"ד ידידו צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה