אור ברסלב
שות מוהרץ סימן סא

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן סא

סימן ס

לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם חובר חיבורים מחוכמים מוה' ישכר נ"י האבד"ק משענסטחאוו במדינות פולין גדול:

יקרתו הגיעני נדון שיטת רבינו תם מובא בשיטה מקובצת חי' (ב"מ ך"ו ע"ב) גבי' ראה סלע שנפל משנים אימר שותפי נינהו, כ' שם וז"ל תוס' שאנץ אימר שותפי נינהו הגיה רבינו תם בגליון פירושו, אימר שותפי נינהו ואם זה שמשמש נתיאש, חביריו לא נתיאשו שלא משמשו, ואפילו אמר קמייהו שלא באת ליד זה קודם שאמר קמייהו (הך שלא ט"ס וצ"ל שמא) ואפילו לחלקו של זה לא יועיל יאוש, דהא באיסורא אתא לידו שתי הידות ואין יאוש לשליש החפץ עכ"ל ר"ת והקשה רו"מ מש"ס (כריתות ך"ד ע"א) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה, באמרו לו נרבע שורו, והקשו התוס' לשיטת רבינו אפרים דרובע ונרבע אינו אסור בהנאה, א"כ איך אמרינן כאן כל הקודם זכה, ותרצו דכאן פירושו שזוכה במה שדמי השור החי שוה יותר מדמי שור המת, דלא אפקרי' רק שיעשה לו מיתת בית דין אבל לא מדמי הנבלה ע"ש, ושם ע"כ מטעם יאוש דא"ל דהוה הפקר, דהרי הפקר טעות דאלו ידע שיש עידי הזמה, לא היה מפקיר וכמו מחילה בטעות לא הוי מחילה, הה"ד הפקר טעות אלא ודאי מטעם יאוש נגע בה ויאוש מהני בטעות דילפינן מאבידה כמבואר סי' ת"ה ובירושלמי פ' חלק, וא"כ ראינו מכאן דיש יאוש לחצי חפץ עכ"ל כ"ת, ואולם דברי כ"ת תמוהים וכי משועבד לשיטת רבינו אפרים, וגם התוס' כאן דחאו שיטת ר"א אכן על ר"ת קשה מצד אחר, דהרי ס"ל (סנהדרין פ' ע"א זבחים ע"א ע"א) דשור הנסקל ג"כ לא נאסר מחיים אף שנגמר דינו ע"ש, וא"כ איך אמרינן כאן בכריתות דכל הקודם זכה, הרי כאן מחיים מיירי ואף אם לא באו מזימים עדיין לא נאסר בהנאה, ולא הוה הפקר, וצ"ל כתירץ התוס' לשיטת רבינו אפרים, דכל הקודם לזכות מה שיש יתרון לשור אחר על שור שעומד לסקילה, וא"כ הדר קו' רו"מ לדוכתא דהרי ר"ת ס"ל דאין יאוש לחצי חפץ, וכיון דשוה ממון קצת לרכוב בו להיות נסקל, או שאר הנאה מועטת טרם שנסקל כמ"ש התוס' בסנהדרין וזבחים שם, וכיון דבזה לא הוי יאוש שוב אינו מועיל לכל השור, אכן כשנעיין היטב נראה כי התוס' כ' זאת דשור הנסקל יש בו קצת הנאה אם אמרינן דלא נאסר מחיים, אבל ר"ת עצמו ס"ל נהי דלא נאסר מחיים, בכ"ז אין לו מכר דאין לו בעלים, והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם והתוס' כתבו דהך סברא דאין לו מכר אין לו בעלים זה לא נוכל לקיים עכ"ל, ובאמת סברת ר"ת לכאורה, דאף שיש זכיה לאיסורי הנאה ומקרי לכם לענין אתרוג וכדומה, כמו שהובא סברא זו בשם הרשב"א והריטב"א ובשער המלך ה' סוכה דמדראינו דאתרוג של ערלה יוצא בו חזינן דמקרי לכם, והיינו דאיסור הנאה הוי הפקר, וכל הקודם לזכות זכה, משום דאין לו בעלים ואין ביד המוכר לזכותו לאחר, אולם הלוקח זכה בו דהוי כקונה מן ההפקר, ומיד שנעשה הקונה בעלים עליו שוב גם לו נאסר ונעשה הפקר וכל רגע ורגע זוכה בו עיין ישועות יעקב ה' פסח דכ' סברא זו וכן בהרב יד המלך ה' פ"א מה' חמץ ומצה, וא"כ לוקח שזוכה באיסורי הנאה לאו משום המוכר שמקנה לו רק משום זכיה מן הפקר ואין חילוק בין לוקח שנותן מעות לאיש אחר דבהפקר כל בניי אדם שווים וזה שכ' ר"ת דאין הלוקח יכול לזכות בו יותר משאר כל אדם אולם א"א לומר כן כיון דישנו במכירה ע"כ בא מצד הבעלים, דאם נאסר בהנאה נהי דיש בו זכיה מ"מ הוי כזכיה מן ההפקר ולא מצד הבעלים ומפ"ז כ' התוס' שפיר על סברת ר"ת דאין לקיים סברתו, עכ"פ לשיטת התוס' בסנהדרין וזבחים דמודו לר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, והנאה מועטת שיש בשור הנסקל, מעת גמר הדין עד שנסקל שייך לבעלים לבד ולא לכל אדם, שייך בו איתא במכירה וחייב מפני זה בתשלומי דו"ה, והך דשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם זכה, צריכין לאוקמי דכל הקודם זוכה היינו זוכה בגוף השור שנשאר גם לאחר מיתה, אבל הנאה מועטת בין גמר הדין לסקילה לא זכה דנשאר ביד הבעלים, ולשיטת ר"ת עצמו צ"ל דנהי דהנאה מועטת דרכיבה עליו לסקילה, לא נאסר בכל זאת הנאה כזו הוי דבר שאין בו ממש כמו ריח התפוח ואויר הבית, דכל אדם מותר להנות בו, אע"ג דגוף הדבר שייך לבעלים, וכן כ' הגאונים מובא ברב המגיד ריש ה' גזילה דקיסם לחצוץ בו שיניו, הוי כדבר שאין בו ממש ואינו בתורת גזל, כן זה נהי דמותר להנות בכ"ז כל בני אדם שווים בזה, ואין יתרון לבעלים על אדם אחר בדבר שאין בו ממש כזה, ובכל זאת חייב בתשלומי דו"ה כיון דיש בני אדם המקפידין על זה, אף על גב דמיעוטא הם עכ"פ איתא במכירה מקרי, כצ"ל ליישב שיטת ר"ת, ועיין שו"ת נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' י"ט, וא"כ שוב ר"ת אינו מוכרח לסבור כשיטת התוס' לדעת רבינו אפרים, דהפירוש כאן דקנה המותר שיש להשור שווי, במה דמותר אחר שנסקל, על השווי מחיים, ועוד אפילו אם נחליט דר"ת בזה כשיטת התוס' בכ"ז לא דמי להך סלע שנפל משנים, דשם חלק השלישי של האיש שנתיאש הוא דבר השוה ממון, וא"כ אמרינן כאותו דיעה מובא חו"מ סי' ר"ט בקני את וחמור הואיל ולא קני חמור לא קני כלל, אבל כאן הנאה מועט' כזו הוי (בדבר) [כדבר] שאין בו ממש וכהפקר לכל, ואיך שייך הואיל ולא קנה הנאה מועטת לא קנה כל השור דהרי הנאה מועטת אין בה ממש וכל ב"א שווים בזכיה ואיך יהיה נגרר עקר שווי' של השור מה שישוה בחיים ולאחר מותו אחר שהוזמו עידיו להנאה מועטת אשר הי' בשור זה בזמן קצר מן גמר הדין עד שעת סקילה, ומפ"ז אפילו אם הנאה זו נשארה לבעלים הראשונים, בכ"ז בגוף השור אחר שהוזמו עידיו והותר בהנאה בודאי נתיאשו הבעלים ושייך בו קנין וזכיה ובפרט עקר הנאה מועטת כבר חלפה:

ועוד עיינתי היטב בשיטה מקומת ב"מ שם, וראיתי שהביא עוד הפעם דברי רבינו תם אלו בסברא דאין יאוש מועיל לחצי חפץ שכ' בזה"ל ומתניתין שלא ראה הנפילה וכבר הלכו, א"ל טרם שהלכו אמר קמייהו ונתיאשו כלן, צ"ל לפי' ר"ת שחלק אותו שמשמש ונתיאש אסור כיון שאינו מבורר ואותו שנים עדיין לא נתיאשו וכו' ע"ש, הרי דוקא בראה סלע או שאר דבר שנפל, דהחלקים של השותפים מעורבים, ואין מבורר איזה חלק בדבר שייך לזה שמשמש ונתיאש, ואיזה חלק שייך לזה שלא נתיאש, ומפ"ז מגו דלא קנה המוצא חלק אחד לא קנה כלל, ולא דמיא לקני את וחמור, או הקנה דבר שלא בא לעולם עם דשב"ל, דקי"ל חו"מ סי' ר"ג ר"ט, דקנה מחצה, שם החפצים מבוררים, וקונה הראוי לקנות, וא"כ בנ"ד לשיטת ר"א דס"ל דרובע ונרבע אינם אסורים בהנאה לאחר מיתה רק בעודם בחייהם אחר גמר דין אסורים, אע"ג דשני הענינים המה בשור אחד, ואין כאן גופים מחולקים, בכ"ז כל תשמישי השור בעודו בחיים, כיון שנגמר דינו להריגה, קנה כל הקודם וזכה, דהבעלים הפקירו אותם, כיון שנגמר דינו וכל עניני התשמישים וההנאות הבאות לבעלים מן גוף של נבלה אשר נשארו לבעלים ג"כ מבוררים, ואין לבעלים חלק בהנאות המגיעות משור החי, יותר מאיש אחר, וכן אין לאחרים שום חלק מהנאות המגיעות משור המת, ושייך כלו לבעלים, ומפ"ז בכה"ג מודה ר"ת דשייך קנין למחצה, ואע"ג דאין יכולים להוציא מבעלים גוף השור אחר שמת, בכ"ז בעודו בחייו שייך למי שקדם וזכה וקנה הזוכה הכל, ולאחר מיתת השור יהיה כלו לבעלים וז"ב בסברא:

ומה שהחליט רומכ"ת דהך דשור הנסקל שהוזמו עידיו כל הקודם זכה ע"כ לאו מטעם הפקר, רק מטעם יאוש, הנה גם בזה איני מודה לו, דהרי ידוע סברת הרמב"ן בשם גאון בסוגיא (ב"מ ך"ו ע"ב) ראה סלע שנפל מאחד ונטלה ע"מ להשיבו דאין קונה ביאוש, דכיון דלאו לגזלו נטלו נעשה שומר עליו ויד שומר כיד בעלים, ולא מהני יאוש בכה"ג, וא"כ שור זה שנגמר דינו להריגה דעומד עדיין ברשות בעלים, איך שייך דין יאוש, דהרי זוכה זה לא נתכווין לגזול אותו, וכבר ראיתי להרב קצות החושן סי' רנ"ט ס"א דהקשה קו' זו, וכתב בזה"ל דהתם מטעם הפקר אתינא ולא מטעם יאוש והביא דברי הרמב"ם פי"א מה' נזקי ממון שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל הקודם בו זכה, שהרי אם נגמר דינו הפקירוהו בעליו עכ"ל הרמב"ם והפקר מהני אפילו ברשותו של הבעלים ממש, וע' קצה"ח סי' ת"ה שכ' ג"כ בהך דשור הנסקל שהוזמו עדיו, אע"ג דאין מועיל הפקר בדבר האסור בהנאה כמו בהך (ב"ק מ"ה) שור הנסקל שנגמר דינו מכרו אינו מכור והקדישו אינו מוקדש, דפרש"י דלאו ברשותו קאי והה"ד לענין הפקר וברמב"ם שם מבואר בהדיא דהה"ד אם הפקירו אינו מופקר, בכ"ז בהוזמו עדיו אגלאי מלתא למפרע דשלו היה ולא מאיסורי הנאה, והיה בידו להפקיר ע"ש:

ובעיקר חילוקו של מכ"ת דהפקר בטעות לא מהני ויאוש בטעות מועיל, ורמז לעיין בירושלמי סנהדרין פ' חלק, הנה עיינתי שמה ומצאתי דבהך דינא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה פליג ר"ל וס"ל דשל בעלים הוא דהוי יאוש בטעות, וא"כ לדידן דקי"ל כר' יוחנן וע"כ דס"ל יאוש בטעות הוי יאוש אכן משם אין ראי' די"ל דר' יוחנן ור' לקיש לשיטתם אזלי דהנה אמרינן בירושלמי פ"ב דפסחים המפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח ר' יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר, ר' יוחנן כר' יוסי דס"ל בירושלמי נדרים פ' אין בין המודר הלכה י' אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי', היינו עד דאתי לרשות זוכה, ור"ל כר"מ ס"ל כיון שהפקיר יצא כבר מרשותו ע"ש וע' שו"ת חו"י סי' מ"ח ובקצה"ח סי' ע"ר ס"ט, וא"כ לר"י דע"כ יצא השור מרשותו, א"כ כיון שעשה כבר מעשה להוציא לרשותו, שוב א"י לחזור ולומר דעל דעת זה לא הפקיר משא"כ לר"ל דס"ל כר"מ ומפ"ז יכול לומר על דעת זה שיודע למפרע דאינו בר מיתה לא הפקירו, אכן ע"כ כאן לא הפקיר השור בפירוש רק הפקר בלב, ואנן סהדי דבודאי ביטל בלב דהרי אסור להנות בו, כמ"ש (שבת ח"י ע"ב) נר וגגית אפקורי' מפקיר, וגדולה מזה אף באסר נכסיו על עצמו לכל הנאות (ע' נדרים פ"ה ע"ב) דאמרו תרומה לא חזיא אלא לכהן, וכיון דאסרי' עלייהו שוויא עפרי' וכ' הרשב"א שם דמהא שמעינן דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול בעל כרחך כיון דליכא לבעלים שום הנאה ותשמיש מהם ע"ש, ומכ"ש בדבר דאסור בהנאה מה"ת, אנן סהדי דהפקיר אותו, ועקר ההיתר בנדרי שוגגין משום דבעינן פיו ולבו שווין, משא"כ הכא אנן סהדי דהפקיר בלב, ובאומדנא דמוכח לכ"ע דברים שבלב הוי דברים:

והנה אם יאוש מטעם הפקר או לא, כבר התעוררו בזה [תוס'] (ב"ק ס"ו ע"א) ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידי', דכתבו מכאן משמע דיאוש אינו הפקר, דאל"כ מי גרע דבאיסורא אתי לידי', הרי מ"מ יכול לקנות אח"כ מטעם דזכה מן ההפקר ע"ש ועיין מ"ש הפ"י גיטין סוגיא דנתיאשתי מפלוני עבדי דאם יאוש מטעם הפקר, א"כ הרי קי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו, והה"ד דאין יכול להפקיר כשהוא ברשות אחר, וע' תוס' (ב"ק ס"ט ע"א) ד"ה כל שלקטו וע' שו"ת נו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ע"ז ונ"ל דבאמת זה בעיית הש"ס יאוש אמר רבנן דליקני, מיהו לא ידענו אי דאורייתא או דרבנן, אי דאורייתא מידי דהוי אמוצא אבידה ואי כיון דמיאש מרא מיני' מקמי' דאתא לידי' קנה, והיינו משום דכל מקום שמונח הוי ברשות בעלים וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא והוי שלו ויכול שפיר להפקיר, אבל בתר דאתי ליד המוצאה, כיון דאין בה סימן ולא ידע המוצא למי להחזיר, ושוב אין ביד הבעלים להפקיר, דהרי אינו ברשותם כמו שא"י להקדיש, אבל בגזל כיון דידע מי הגזלן ומן התורה חייב להחזיר דכתיב והשיב הגזילה, הוה אמינא דגם בכה"ג אמרינן כל היכי דאיתא ברשותי' דמרא איתא כמו בפקדון דקי"ל דמותר להקדיש ולהפקיר כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' עירוכין הך"ו, וא"כ ה"נ מועיל לקנות ההפקר אף בתר דאתי לידי' משום נהי דראשית הזכי' היה באיסור מ"מ קונה אח"כ כקו' התוס' ד"ה כיון, או דלמא כיון דבאיסורא אתי לידי' וגזל הדבר והראה דאינו רוצה להחזיר, שוב נחשב כאינו ברשותו ובכה"ג אין יכול להפקיר ול"ק קו' התוס' דאם מטעם הפקר מאי איריא באיסורא אתי לידי' הרי קונה כל פעם אבל לפי הנ"ל ניחא דבעיית הש"ס באמת אם באיסור אתי לידי' אין מועיל כלל הפקר, משום דהוה דבר שאינו ברשותו כמו שאין יכול להקדיש כקו' הפ"י וז"ב:

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה