אור ברסלב
שות מוהרץ סימן נט

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן נט

סימן נח

הקשה אותי ידידי הרב החריף ובקי מוה' יואל משה לנדוי נ"י מפ"ק זאלקווא, הא דאמרינן בסוגיא דעסיקנא לעיל דלא לקני אינש לינוקא הושענא, משום דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני, והרי אמרינן (ב"מ ך"ב ע"ב) דהנהו תמרי דזיקא היכי אכלינן ומשני כיון דאיכא שקצים ורמשים וכו' ומקשי הש"ס יתמי דלאו בני מחילה נינהו וכו' וכ' התוס' בשלמא לרבא ניחא, כיון דלכי גדלו מיאשי, השתא נמי מקרי יאוש ע"ש, וא"כ ה"נ נימא כיון דלכי גדל התינוק יכול להקנות ה"נ גם עתה כשהוא קטן יכול להקנות עכ"ל, והנה אין התחלה לקו' זו, דהרי התוס' כ' זה דזה יוצדק לסברת רבא, אבל אנן קי"ל כאביי ביאוש שלא מדעת, דל"א מדהשתא ניחא לי' מעיקרא ניחא לי' וסוגיית הש"ס בסוכה לפי ההלכה אזלא וז"פ:

אולם דברי התוס' ב"מ שם בעצמם תמוהים, בשלמא ביאוש שלא מדעת דלא נשתנה האדם במצבו ומעמדו שייך סברא זו כיון דלכי הוי ידע הוי מיאש, השתא דלא ידע נמי בלי ספק היה ניחא לי', אבל בנ"ד נהי דלכי יגדלו יהיה ניחא להם, בכל זאת עתה שהם קטנים ונהי דניחא להו מ"מ קטנים הם ואין בידם ליאש ולהפקיר ולמחול, ואפשר להבין סברת התוס' ע"פ דברי הריטב"א בריש הסוגיא, דלרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, והקשה ס"ס באיסורא אתי לידו, כיון דלא ידע, וניחא לי' להריטב"א דבדבר העומד להתיאש, אף דלא נודע להבעלים, הנה בזה האופן חכמים עשאו הפקר ע"ש, וכאן נמי דב"ד אביהם של יתומים, ובכ"ז לא טענינן ליתמי רק דמצי אבוהון לטעון דלא עדיפי היתומים מאבותיהם, וכן לא עדיפי מהם עצמם לכי גדלו, וכאן כיון דאם יגדלו בודאי ימחלו משום שקצים ורמשים דאכלו להו, ה"נ גם כשהם קטנים הב"ד במקומם עומדים, ומפקרו אותם התאנים, דמידע ידיע דאם היו גדולים אזי בלי ספק היו מיאשים ומפקירים, ומפ"ז לק"מ קו' הרב מוה' יואל משה הנ"ל ג"כ, מהך דינוקא מקני קני אקנויי לא מקנה, משום דשם בתמרי דזיקא הב"ד מפקירים בזמן שהם קטנים עוד כשיטת הריטב"א, אבל כאן דבעינן שהקטן יהיה מקני להגדול, א"כ מה מועיל דכשיגדיל יהיה בידו להקנות, עתה מיהת אין בידו וז"ב:

והנה לאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שוב כיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אע"ג דעומד להפקר, בכ"ז לא עדיף מיאוש שלא מדעת דג"כ ידוע אלו היה יודע היה מיאש בכ"ז לא מהני, והנה לפ"ז קשה לי, הא דקי"ל בגזל או גנב פחות משוה פרוטה דאינו בהשבה, ומפרש (סנהדרין נ"ז ע"א) נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתא מיהו אית לי', ופרש"י שם דגם פחות משוה פרוטה גזל מקרי רק כיון דעומד למחילה הוי כהשבה, ועכו"ם לאו בני מחילה נינהו ע"ש, וא"כ לרבא ניחא הא דגוזל פחות משוה פרוטה מיתומים דא"צ להחזיר, כיון דעומד למחילה לכשיגדיל, אבל לאביי דהלכה כוותי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ובנ"ד בהוחזקה בגא בשדה של יתומים קטנים, אסור לנו באמת לקחת תמרי דזיקא כמו דמסיק הש"ס וכ"פ הרמב"ם פט"ו מה' גזילה, א"כ יהיה הדין אצלנו בגוזל נכסי יתומים פחות משוה פרוטה דחייב להחזיר כיון דלאו בני מחילה נינהו, ובאמת לא מצינו דין זה בשום מקום והרמב"ם פ"א מה' גניבה ופ"א מה' גזילה, הביא הדין דאסור לגזול פחות מש"פ, וסיים דאין צריך להחזיר ולא חילק בין גזל מגדולים או מיתומים קטנים: שוב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' גזילה סי' א' דחקר בכיוצא בזה בגנב פחות מש"פ, ולא ידעו הבעלים דרצה בתחלה להחליט דבאמת חייב להשיב, ובנו הרב בהגה החליט דכל פחות מש"פ אינו בתורת השבה כלל ע"ש, וע' (ב"מ ך"ז ע"א) אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה ש"פ, והתוס' התעוררו שם ל"ל קרא מיוחד, ואפשר דקאי על אבידה שלא ידע דמחל וקמ"ל דמ"מ פטור מלהשיב:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה