אור ברסלב
שות מוהרץ סימן נח

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן נח

סימן נז

ע"ד הרוקח מובא בש"ך יו"ד ה' אבלות סי' שכ"א ובמג"א הלכות שבת סי' שמ"ג ס"ק ב' דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת, מטעם ספק ספיקא שמא נפל או נקבה והמג"א תמה עליו דטומאה בלועה קי"ל דאינה מטמאה ע"ש, וע' ברכי יוסף כאן שהביא בשם הרדב"ז בתשובה דהרוקח מיירי במלאה ימיה ללדת דחיישינן דלמא יצא העובר ע"ש, והביא בשם הכנסת הגדולה דבעיר טוריא נוהגין להחמיר שלא תלך אשת כהן המעוברת לאוהל המת ע"ש, ואפשר דס"ל דס"ס הנ"ל איננה ס"ס טובה דאין ספק אחד מתיר יותר מחברו דבין נפל בין נקבה בשניהם ליכא איסור טומאה, אולם לדידי קשה טובא ואיך שייך בעובר להיות נזהר לאפרושי מאיסור והרי לעיל כ' המג"א בעצמו דאפילו תינוק דלאו בר הבנה ואינו בן חינוך לא שייך אצלו הדין דאביו או ב"ד מצוין להפרישו ואף לספות לו בידים מותר כמ"ש המג"א ראי' מהך דיונק שרץ וע' מג"א סי' רס"א ס"א בשם הב"ח דשם מיירי ג"כ מה שנותנו לו בידים ואפילו לדעת הפרי חדש ה' יו"כ סי' תרט"ז דחולק בזה וס"ל דאפילו קטן דלאו בר חינוך ג"כ שייך הדין דאביו מצוה להפרישו, מ"מ זה דוקא בקטן שנולד, אבל בעובר כיון דירך אמו היא, ובאם לא שייך טומאה דבני אהרן כתיב ולא בנות אהרן, איך שייך להזהיר לאם בשביל העובר, ועוד הרי כ' המג"א למעלה דדוקא אביו מצוה להפריש בנו מאיסור ולא אמו, ואפילו תימא דהפירוש בדברי הרוקח דהאשה הולכת לבה"ק בידיעת בעלה, ולולי הס"ס היה החוב על הבעל למחות בה מפני העובר במיעיה דהוא כהן, מ"מ כל ענין דמוזהר האב שלא לתת לתינוק איסור בידים זה דוקא בתינוק שיצא לאויר העולם אבל אם העובר עדיין במעי אמו אפילו כלו לו חדשיו לית דין צריך בושש דאין החיוב על האב להפרישו מאיסור, כיון דקי"ל ההורגו פטור (נדה מ"ד ע"ב) ולדעת התוס' (שם ע"א) ד"ה איהו מיית ברישי' מותר להרגו אפי' לכתחלה, ואיך אפשרות דהאב חייב להפרישו מן האיסור:

והנה ראיתי בשו"ת חות יאיר סימן ל"א שכתב דלפי המשך דברי התוס' בנדה שם, יש שלשה חילוקים בזה במתה האם ההורג את העובר חייב מיתה בדעקר העובר במיעיה, ואם האם עדיין חיה, אז פטור ההורג העובר אפי' בדעקר, אבל מ"מ אסור להרוג לכתחלה, אבל בדלא עקר הולד ולא נתנונע עדיין לצאת, בכה"ג מותר להרגו לכתחלה ע"ש דהוכיח כן מש"ס ספ"ק דעירוכין באשה שישבה על המשבר, מכין אותה כנגד בית הריונה ע"ש, ובכ"ז לענין דינא אף בדלא עקר הולד בכ"ז אסור להרגו לכתחלה, והביא מדברי התוס' (חולין ל"ג ע"א) ד"ה מי איכא מידי דכתבו אע"ג דבן נח נהרג על העוברין (סנהדרין נ"ז ע"ב ורמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ד) וישראל אינו נהרג על העוברין בכ"ז לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, כיון דעכ"פ לישראל ג"כ אסור רק דא"ח מיתה ע"ש, הרי שהחליטו דלישראל אסור בכל ענין, אע"ג דלא עקר הולד דאל"כ הדרא קו' לדוכתא נימא מי איכא מידי בעובר שלא נד במעי האם, ובכל זאת אע"פ דאסור להרוג העובר, לא נחשב עדיין כילוד שיהי' חייב במצות. ומכ"ש דאין אביו מצוה להפרישו מן איסור והרי הלכה רווחת אצלנו עובר ירך אמו וכיון דבנשים לא שייך דיני כהונה, בלי ספק גם אם עובר זכר במעיה ג"כ מותרת לטמאות עצמה, ואל תשיבני מהא דכ' בה' יום כיפור סי' תר"ה דלמעוברת נותנים שתי תרנגולת לצורך כפרות, והרי העובר במעי אמו א"צ כפרה, י"ל דראינו דמלין את הנפלים כמבואר ביו"ד סי' רס"ג לעשות להם (להם) נייח נפש ובפרט לפי המבואר בש"ס (כתובות קי"א סנהדרין ק"י ע"ב ירושלמי פ"ד דשביעית) אף נפלים באים לידי חיי עולם הבא ועוד כל עקר ענין כפרות בעיו"כ אין לו שורש בש"ס ופוסקים ראשונים והאחרונים צעקו מרה על מנהג זה דנראה כעין דרכי אמורי, ואין ללמוד משם למקום אחר שיהא ולד במעי אם נחשב כילוד שחייבים להפרישו מן האיסור:

ואין להביא ראי' ממקרא מפורש דגם על העוברין צריכין להשגיח שלא יעברו על האיסור דכתיב (שופטים י"ג) במאמר המלאך לאשת מנוח ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא וגו', כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, ראינו דמפני נזירת הנער במעי אם אמר המלאך לאם שלא תשתה יין ושכר ואל תאכלי כל טמא (היינו דברים האסורים לנזיר כמ"ש רש"י שם) אולם גם משם אין ראי' דשאני התם דהמלאך אמר דיהיה נזיר מן הבטן היינו דהנזירות מתחיל במעי האם ובכה"ג כיון דהעובר הוא גם כן נזיר, פשיטא דאכילת האם מזין גם להוולד, ואם אסרו לאשה מניקה לאכול דברים אסורים יו"ד סי' פ"א מכ"ש למעוברת, וע' (נזיר ד' ע"ב) שמשון לאו נזיר הוא ופרש"י והתוס' שם ד"ה דקס"ד דהמלאך אמר למנוח שיזירנו כשנולד דאב מדיר בנו בנזיר ולפ"ז מדוע אסר להאם לשתות יין ושכר אולם הש"ס מסיק שם דמלאך קאמר לה, והיה כאן ענין מחודש נזיר במעי אמו ע"פ מלאך וע' רמב"ם ה' נזירות ועיין רש"י (מכות כ"ב ע"א) ד"ה ליתא בשאלה ופרש"י משום דהמלאך הדירו, ואית דמפרשי משום דהי' נזיר מן הבטן וקשה דגם זה איתא בשאלה ע"ש, ועיין שיטה מקובצת נזיר שם, עכ"פ גם לפי הס"ד דהש"ס דהמלאך אמר לשמשון שידיר את בנו אשר ילד לו בנזירות מ"מ ל"ק איך אסר להאם לשתות יין ושכר, דכיון דהיה נזיר מן הבטן, א"כ האב אסר עליו בפירוש הנאת היין אף כשיהי' בבטן האם, וקס"ד דדינא דאב מדיר בנו בנזיר אף בעובר במעי אם שייך ודברי התוס' שם שכ' דהמלאך אמר לאביו שיזירנו כשיולד אינם מדוקדקים כ"כ, והי' צריך לפרש דהמלאך צוה שיזירנו במעי אם, אבל בשאר דיני התורה פשיטא דעובר לאו בכלל מצות ואזהרות הוא ודברי הרוקח צ"ע:

ודע דשיטת המג"א סי' שמ"ג שהבאתי למעלה, דענין קטן אוכל נבילות אביו מצוה להפרישו לא שייך רק בקטן דבר הבנה, אבל בקטן בן יומו לא, א"כ לפי הס"ד דשמשון נדור הי' מאביו ולפ"ד ר"ל (נזיר ך"ט ע"א) האי דאב מדיר בנו בנזיר הוא משום מצות חינוך בעלמא, ראינו בהדיא דאף בעובר במעי אם שייך מצות חינוך, ומכ"ש בקטן בן יומו, וצ"ל דסוגיא דפ"ק דנזיר הולכת לפי הלכה, דהך מדיר בנו בנזיר לאו משום מצות חינוך רק משום דהלכה למשה מסיני: ובטעם דחינוך המצות לקטן כ' רש"י (חגיגה ו' ע"א) ד"ה קטן מיבעי' הלא אין חינוך קטן אלא להנהיגו, שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל, וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך עכ"ל, ודברי רש"י המה הפירוש להא דאמרינן (עירובין מ' ע"ב) דע"י קטן אסור משום אתי למסרך היינו היכי דיהי' גדול יעשה תדיר כמנהגו בעת שהי' קטן, ולפ"ז קטן בן יומו שאינו זוכר בגדלו מעשיו שעשאו לו בקטנותו פשיטא דלא שייך בכה"ג אתי למסרך, וע' (יבמות ע"א ע"א) לענין קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה, וכן הך (חגיגה י"ד ע"ב) קטן שנולד במועד מותר לגלחו במועד, והתעורר הרב המשנה למלך סוף ה' מא"ס מדוע התירו כאן לתת לקטן איסור בידים ע"ש, ובאמת שאני התם דמיירי בקטנים שנולדו היום או קודם שמונה ימים דאינם בר הבנה כלל ולא שייך בהו אתי למסרך, וע' ג"כ (שבת קל"ט ע"א) לענין אתי למסרך והיינו דדרכו של אדם לנהוג אחר התנהגותו מאז וחיישינן לכשיהי' גדול ינהוג ג"כ כמנהגו, ומפ"ז החליטו בש"ס חגיגה דמלתא דליתא לגדול לא שייך אתי למסרך, ועפ"ז נתיישב לי ג"כ דברי הר"ן (סוכה מ"ו ע"ב) לא לקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא משום דינוקא מקני אקנויי לא מקני ואתי לצאת בהושענא שאינו שלו, והקשה הר"ן שם דהרי כאן ע"כ מיירי דנותן לו במתנה ע"מ להחזיר דאל"ה לא יצא בראשון דהרי בשאול אין יוצא, והנה במתנה ע"מ להחזיר קי"ל החזירו יצא לא החזירו לא יצא, וכאן כיון דהתינוק א"י להחזיר הושענא שוב לא הוי נתינה ולא קנה התינוק ע"ש, ולכאורה קשה דילמא כוונת הש"ס כאן לאו על האב רק על התינוק דלא יצא בזה כיון דאין בידו לחזור ולהקנות, שוב לא הוי מתנה, אבל לפי הנ"ל ניחא דעקר ענין חינוך הוא למען לא יבא להנהיג כמנהגו לכשיגדיל, וזה שייך בכ"מ אבל בנ"ד הנה קטן אינו חייב במצות מן הדין, ורק משום החשש דיעשה כמעשהו בגדלותו וכאן אם יעשהו כן בגדלותו שוב כדין תורה יעשה דהרי אז יהיה כח בידו לזכות לאחרים ובכה"ג מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ונכון קו' הר"ן וז"ב:

ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהתעוררו הפוסקים מדוע באבלות אין צריכין התינוק לחנך ופטור מן שבעה ושלשים ומדוע באבילות ישנה היינו ט"ב החמירו לחנך התינוקת לא לבד בתענית וחומר ט"ב רק גם לענין חומרות הנוהגות בשבוע שחל ט"ב בתוכה החמירו לחנך התינוקות, אבל לפי הנ"ל ניחא דכל עקר חינוך הוא משום שידע להתנהג בגדלות, וזה שייך דוקא במצוה דרמיא עליו לחוב תדיר, כמו מצה לולב שופר, וכן אבלות תשעה באב דבר הנוהג תמיד בכל שנה ושנה, משא"כ שאר אבלות אינם חובת הגוף רק במקרה שנזדמן לו אבלות, ובזה לא שייך דלמא לא יזדמן לו בגדלותו שיהי' צריך לנהוג אבלות וז"ב:

והנה לפ"ז קשה קו' גדולה איך אמרינן (נזיר ך"ט ע"ב) האב מדיר בנזיר, ואמרו שם בשם ר"ל משום מצות חינוך בעלמא ע"ש, והרי נזירות אינו חובה על האדם, אדרבה אמרו חז"ל כל הנודר כאלו בונה במה, ואינו רק מצוה בתנאי אם נדר אדם בנזיר חייב לנהוג כסדר שציותה לנו התורה בענין זה, וכיון דכן איך שייך מצות חינוך וכי חובה על האדם לנהוג בנזירות בגדלותו וקו' זו עצומה מאד וכבר כתובה אצלי בהגהותי לנזיר ש"ס ד' וויען, והנה ראיתי בשיטה מקובצת נזיר שם שכ' בשם הרא"ש בזה"ל כדי לחנכו במצות משום דנדרים סייג לפרישות עכ"ל, הנה כוון במלות קצרות, ליישב הקו' איך שייך מצות חינוך בנזירות, דהרי איננה חוב על האדם וניחא לי' כיון דנדרים סייג לפרישות א"כ גם זה בכלל מצות אשר המה חוב על האדם לעשות סייג לעשיותיו אשר מותרים ע"פ התורה, וצריך האב לחנך בנו בכגון זה וז"ב:

והנה בחידושי למס' סוכה כתבתי דרך חידוד להסמיך מאמר ר' זירא דלא לקנו אינש הושענא לינוקא, עם מאמר השני של ר' זירא שם, דלא לימא אינש לינוקא יהבי לך מידי ולא יהיב לי' משום דאתי לאגמורי שקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר, והיינו דקשה קו' הר"ן הרי ע"כ במתנה ע" להחזיר מיירי, וכיון דקטן אקנויי לא מקנה, שוב א"י להחזיר ולא קיים התנאי, ולא קנה התינוק, ונשארת הושענא ברשות האב, וע"כ דהכוונה כאן בש"ס ונפיק בלולב שאינו שלו, היינו התינוק לא יצא בו, כיון דאין בידו להחזיר ולקיים התנאי שוב לא נתן לו כלל וכן מורה פשטיות לשון הרמב"ם פ"ח מהכ לולב ה"ו לכשתדקדק בלשונו היטב דהכוונה על התינוק וכי תימא מאי נפקא מיני' הרי התינוק אינו חייב במצות רק משום חינוך בעלמא, וכאן עכ"פ התינוק לוקח בידו הלולב והאתרוג, ומפ"ז מסמיך אידך דר' זירא דלא לימא אינש לינוקא, יהבי לך מידי ולא יהיב לי', דאתו לאגמורי בשקרא, וכן כאן כשמזכה לו האתרוג להתינוק, אומר לתינוק שיהי' יוצא בו, ובאמת הדבר הוא שקר דאין יוצא בכה"ג, כיון דאין יכול לקיים התנאי דהחזרה, וא"כ מלמד להבן להרגיל עצ* בשקר ומרמה, וזה אסור ממאמר השני של ר' זירא.

ודע דמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' שבועות ה"ח, בזה"ל צריך להזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלי שבועה, כדי שלא יהיו רגילים לישבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם, ועל מלמדי תינוקת עכ"ל, ומרן לא הערה על המקור, אכן פשטות לשונו של רבינו מורה דמאמר ר' זירא כאן, לא לימא לינוקא יהבי לך מידי משום דאתי לאגמורי בשקרא, היה המעיין לדברי רבינו כאן, ואע"פ דרבינו מענין השבועות מדבר, והש"ס מזהיר שלא להרגילם בעניני שקר, בכ"ז זה וזה אחת הוא, להזהיר האבות שלא ירגילו התינוקת, בענינים אשר קשה אח"כ להפרידם מן המורגל, אשר נעשה אצלם במשך הימים כטבע שניה וז"פ:

עוד ראיתי לעורר כאן בסוגיין דאמר ר"ז לא לקנו אינש לינוקא ביומא טבא קמא, משום דינוקא מקני קני אקנויי לא מקנא, הרי אפילו ביום שני דמותר בשאול, מ"מ גזול פסול, וכיון דמיירי בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות ע' ר"ן כאן וכן חי' הריטב"א ובדברי הרב לח"מ פ"ח מה' לולב ובשער המלך שם ואין בידו להקנות הה"ד דאין בידו להשאיל, והוי שואל שלא מדעת דהוי גזלן, ובקטן בדעת אחרת מקנה קונה מה"ת, והנוטל מידו הוי גזל מדאורייתא ע' רמב"ם ר"פ ך"ט מה' מכירה ובס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה, וע' רש"י כאן דפירוש מקנא קני מדרבנן, ואולם ברא"ש (קידושין פ"א) סוגיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושך מפרש דכאן מדאורייתא קאמר דדעת אחרת מקנה מדאורייתא, ולפ"ז מי שנוטל לולבו של קטן א"י בו אף ביום שני, ולמה נקט דוקא יומא קמא ואפשר דרש"י דס"ל דכאן אינו רק מדרבנן דבנ"ד כיון דמיירי דנותן להקטן במתנה ע"מ להחזיר וא"כ לא נחשב זה דעת אחרת מקנה, דהרי אינו מקנה לו רק בתנאי שיחזיר לו ולשיטת הרא"ש ע"כ צ"ל דסוגיין מיירי דנותן לו במתנה גמורה שלא ע"מ להחזיר דקונה הקטן מה"ת, ונקט ביומא קמא היינו בשביל יציאת ידי חובת התינוק, דביום שני יוכל לצאת חובת אתרוג בשאלה לזמן ואז הלולב נשאר של האב, אבל ביום ראשון כיון שצריך להקנות לו במתנה גמורה א"כ זוכה התינוק ושוב א"י האב לקנות אח"כ מן התינוק. להיות יוצא בו ביום השני ג"כ, וא"צ לדחוק כפרש"י דמיירי דהאב עדיין לא יצא י"ח, דאפילו אם נותן הלולב להתינוק אחר שיצא בו האב, מ"מ האב צריך להלולב גם ביום השני וכיון דזוכה מה"ת ואקנויי לא מקנה, שוב גם ביום השני אין יכול האב לצאת ידי חובת המצוה במה שיקח מן התינוק, כיון דהוי שואל שלא מדעת ונחשב גזלן בזה שלוקח מן התינוק וז"ב:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה