שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן נז
הקשה אותי משכיל אחד כיון דהלכה פסוקה אצלנו דמלא תאכל כל תועבה, דרשינן כל שתעבתי לך הרי היא בבל תאכל (חולין קי"ד ע"ב) א"כ הא דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ואין לוקין הרי כיון דאסור מה"ת, הוא בכלל לא תאכל כל תועבה, ולמה לא ילקה לפ"ז על חצי שיעור וזה מ"ש לו הנה עקר הא דאינו לוקה על ח"ש משום דכתיב לא תאכל ואכילה דוקא כזית ע' (יומא ע"ד ע"א ורש"י ע"ט ע"א) והנה גם מקרא זה דדרשו כל שתעבתי הרי בבל תאכל, ג"כ אכילה כתיב ואכילה בכזית דוקא ושמחתי כי מצאתי בשו"ת רשב"א סי' תל"ט כ' וז"ל שאלת לבאר לך למה אין לוקין על חצי שיעור כיון דאסור כבר הזהרנו על אכילתו, תשובה, אין לוקין דעקר קרא אכילה כתיב בי' ואכילה בכזית משמע אך מדכתבה התורה כל רבינהו אף על פחות מכשיעור לענין איסור עכ"ל וכוונתו על מ"ש דהקשה לו דמלא תאכל כל תועבה ילקה והשיב דגם בקרא זה אכילה כתיב וז"פ, ודע לפי שיטת הר"א מזרחי מובא במ"ל פ"א מה' חמץ ה"ה דלשון אכילה בתורה בכ"מ כל שהוא משמע, רק דהלכה למשה מסיני הוציאה מכ"ש ואוקמוה על כזית, א"כ זה שייך דוקא באכילה הכתובה בתורה, אבל על ענין לשון בני אדם פשיטא דלא שייך בזה אתא הלכתא ואפקינהו, ובכ"ז אמרינן (שבועות ך"ב ע"ב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו', א"ד כיון דאמר לא אוכל דעתי' על כזית, ושם על לשון בני אדם מדבר, ואפשר כיון דאתא הלכתא ואוקמי' קרא דאכילה על כזית, מני אז הורגלו גם בני אדם להשתמש בלשון ע"ד לשון התורה כפי פירוש ההלכה וז"פ: והנה שיטת מהרלב"ח דחמץ דהיה לו שעת הכושר חצי שיעור מותר דביו"כ צריך לומר כיון דכל עניני אכילה אסורים, א"כ איסור תלוי ביום הוא, ואותו יום לא היה לו שעת הכושר מעולם, משא"כ בחמץ בפסח כל עניני אכילה מותר ורק חמץ אסור, והוי איסור התלוי במאכל לבד, וזה היה לו שעת הכושר עוד קודם פסח והנה גם ש"ס (חולין ק"ך ע"א) חמץ לא נוכל ללמוד מחלב שכן לא היה לה שעת הכושר, ראינו כיון דחלב לא היה לה שעת הכושר מן הדין להחמיר בשותה, משא"כ חמץ דהיה לה שעת הכושר הוא קל, והנה התוס' הקשו דהרי חלב היה לו שעת הכושר במעי אמו, ותירצו דחלב אחר שיצא לאויר העולם לא היה לה שעת הכושר ע"ש ועפ"ז נראה ליישב הא דקי"ל דגיד הגשה מקרי בריה (שם צ"ו ע"א) והרי לכ"ע אינו נוהג בשליל ומותר במעי אמו וא"כ לא נאסר מתחילת ברייתה ובכה"ג לא נקרא בריה עיין יו"ד סי' ק"י וצ"ל דגיד הגשה בעודה במעי אם לא נקרא גיד רק מיד שבא לאויר העולם ואפשר לומר דטעמי' דר' יהודה דס"ל דגיד הנשה צריך כזית משום דר"י לטעמי' דס"ל אינו נוהג בשליל, וס"ל גם במעי אמו נקרא גיד וא"כ לא נאסר מתחלת ברייתו וז"ב. ובפרט לפמ"ש התוס' ר"פ ג"ה דאינו נוהג בשליל היינו היכי דשחטה אבל במעי אם לכ"ע נוהג פשיטא דזה מקרי נאסר מתחילת ברייתו וז"ב: