אור ברסלב
שות מוהרץ סימן נד

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן נד

סימן נג

לחכם אחד

ע"ד רש"י (פסחים ל"ח ע"א) דאמרינן שם חד הואיל אמרינן, תרי הואיל לא אמרינן, ופי' רש"י דהרי בחלת מעשר גופא ג"כ תרי הואיל הוה, הואיל ואי לא קרי לה שם, והואיל ואי מטמא פרק, וכ' רש"י הכא לא קרינא הואיל דבר שבידו לגרום לה טומאה ופריק ע"ש, וסברת רש"י דכל שבידו לא מקרי הואיל יש לה סמך מש"ס (קידושין ס"ב ע"א) דס"ל כל שבידו לאו מחוסר מעשה ע"ש, וכן אמרינן (ב"מ ט"ז ע"ב) מסתברא מלתא דרב בשדה סתם, אבל שדה זו מי יימר דמזדבין לי' נהלי', ראינו ג"כ חילוק זה דבשדה סתם דבידו לקנות לא הוה דבר שלא בא לעולם, וכ"פ בש"ע חו"מ סי' רי"א דוקא שדה זו מקרי דשלב"ל, אבל שדה סתם קנה, וע"כ היינו טעמא דכל שבידו לאו מחוסר מעשה, אולם ק"ל דהרי (פסחים ס"ב ע"א) רמי הש"ס רבה ור' חסדא אהדדי דרבה אדרבה ומשני הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה ע"ש, ולכאורה איפכא מסתברא דבמילה נהי דמחוסר מעשה מ"מ בידו למול, וכל שבידו לאו מחוסר מעש', משא"כ באופ' מיו"ט לחול אינו בידו ונ"ל דהרי בקידושין שם מקשה הש"ס מהך דעל מנת שאתגייר וכו' והא בידו להתגייר וכל שבידו לאו מחוסר מעשה, ומשני הש"ס התם לאו בידו מי יימר דמזדקק לי' בי תלתא ע"ש, וה"נ במילה דתלוי בדעת אחרים, ודלמא לא יזדקק המוהל (הנה הפוסקים לא הביאו הדין, אם אדם מל את עצמו, אכן בש"ס (ע"ז י' ע"ב) קטיעא בר שלום דמל עצמו, אולם מש"ס אין ראי', דהרי עכו"ם היה וקי"ל דמילת עכו"ם פסולה יו"ד רסי' רס"ד ומאברהם אבינו אין ראי' דלא היה אפשר בענין אחר, ובמדרש ס"פ לך דעת חכם אחד דאברהם בדק עצמו ומצא אותו נימול ע"ש), ועפ"ז מיושב קו' התוס' דהקשו דאמרינן בסוגיא כתישה ביו"ט מי שרי משמע דאלו היו אומרים הואיל מותר הרי הוה מחוסר מעשה, אבל לפי הנ"ל דכתישה כיון דביד אחרים אמרינן כל שבידו לאו מחוסר מעשה, ולא נכלל אפילו בכלל הואיל, כשיטת רש"י שם, והנה לפי מ"ש דבדבר התלוי ביד אחרים לא שייך הואיל, א"כ היכי אמרינן בפסחים סוגיא דהואיל, דעובר על בל יראה משום הואיל ואי בעי מתשיל, דהרי שאלה להקדש צריך להיות בפני חכם או בפני ג' הדיוטות, ודלמא לא יזדקק לי' בי' תלתא (וע' שבת מ"ב ע"ב), ואפשר לומר דשאלה על נדרים והקדשות, כיון דלא הוי מעשה רק דיבור בעלמא, דמיא להואיל ואיקלעו אורחים חזי לי', דג"כ אינו בידו שיבאו אורחים, אבל אינו מחוסר מעשה אמת הדבר דכל היכי שהדבור מועיל נחשב הדיבור כמעשה (תמורה ג' ע"ב) כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר וכו', א"ל לא תתני מימר דבדיבורא עביד מעשה ע"שם, והנה רש"י פירש שם דע"י אמירתו הבהמה נתפסת, וה"נ ע"י השאלה החלה יוצא מקדשים לחולין, ועוד קשה דהרי במחוסר מעשה ואינו בידו כ"ע ס"ל דל"א הואיל א"כ אין מקום לקו' רש"י דנימא חמץ של אחרים תיפוק לי' דמחוסר מעשה ותלוי ביד אחרים לא שייך הואיל, ונ"ל דהנה (נדרים נ"ט ע"א) דקונמות מקרי דבר שיש לו מתירין כיון דמצוה לאתשולי משא"כ תרומה לאו מצות לאתשולי ע"ש, ראינו היכי דאיכא מצוה אמרינן דיחפש וימצא אנשים אשר יזדקקו לו למען יוכל לשאול על נדרו, ומכ"ש לשיטת הט"ז סי' שכ"ג ס"ק ב' דפי' דתרומה אינה עומדת לישאל דילמא לא ימצא פתח לנדרו משא"כ קונמות דמצוה לאתשולי, וכיון דנודר כאלו בונה במה, זה הוא בעצמו הפתח לנדר ע"ש, ובחלה שנטמאה בפסח, ג"כ לולי ענין דהואיל ואי בעי מתשיל, שוב אי אפשר לאפות ביו"ט מחמת איסור מלאכה, ואם לא יאפה יבא בודאי לידי חימוץ ויעבור בב"י וב"י א"כ עומדת החלה לשאול עליה, והוה כמו בקונמות דמצוה לאתשולי ועומד לכד מפ"ז אמרינן הואיל, וזה שייך דוקא בהנהו הואיל דפ' כל שעה, או בהואיל וא"ב מתשיל, אבל בחמץ של הקדש ל"א הואיל ואי פריק, דע"י ההואיל אדרבא יעבור על ב"י, פשיטא דמחוסר מעשה ל"א הואיל ובפרט דאינו עומד לכך וז"ב, ובעקר דברי רש"י דהיכי דבידו לעשות כ"ע ס"ל דאמרינן הואיל, נ"ל ג"כ ראי' ברורה מש"ס (ביצה ך"א ע"א) עיסה חציה של ישראל וחציה של כלבים מותר לאפותה ביו"ט משום דאפשר לפייסן בנבלה, ומקשה הש"ס והרי ר"ח ס"ל דלא אמרינן הואיל, ומשני כגון דאית לי' נבלה והיינו כיון דאית לי' נבלה לא שייך הואיל משום שבידו להאכילן דכל שבידו אין מחוסר מעשה:

ובדרךְ עיוני בסוגיא ראיתי לתמוה, מה דאמרו בש"ס קידושין דעל מנת שאתגייר לא הוה בידו, דגר צריך שלשה משפט כתיב בי', וכ' התוס' שם דלא בעינן מומחין רק בשלשה הדיוטות סגי ע"ש, וא"כ משמע דג' הדיוטות ג"כ לא אתרמי לי' ולא הוה בידו, ואולם בש"ס (שבת מ"ו ע"ב) אמרינן דמפ"ז מתירין נדרים בשבת ומותר באכילה ולא הוה מוקצה, משום דסגי בג' הדיוטות ובודאי יתרמי לי', משא"כ גבי' בכור, כיון דצריכים דוקא חכם לראות את המומין ומאן יימר דמתרמי לי' חכם ע"ש, ראינו דג' הדיוטות ודאי יתרמי ולא הוי מוקצה עי"ז וכאן אמרינן דמפ"ז מקרי ע"מ שאתגייר דשלב"ל משום מי יימר דמזדקק לי' ג' הדיוטות, ואין לומר דוקא גבי' נדרים דאיכא מצוה בשאלה משום דכל הנודר כאלו בונה במה, הנה גם בטבילת ובקבלת גרים איכא מצוה, ואפשר לומר בנדרים ליכא טרחה ובודאי יזדמן לו שלשה, משא"כ גבי' קבלת גרות דצריכים להושיבו במים, ולהודיע לו קבלת המצות, ואולי לא יזדמן לו אנשים אשר יתרצו להטריח בזה וז"פ, שוב ראיתי ברשב"א (יבמות פ"ח ע"א) על זה דאמרינן דהקדש בידו לאתשולי, והקשה הרשב"א הרי בקידושין פ' האומר אמרינן דלא מקרי בידו מי יימר דמזדקק לי' בי תלתא, ותרצו דוקא גבי' גר דבעינן מומחה שייך מי יימר, משא"כ נדרים דל"ב מומחין וכן אמרינן בשבת פ' כירה עכ"ל, הנה רמז לכל אלו מקומות אשר רמזנו עליהם, אכן דברי הרשב"א סתרי אהדדי, דכאן סבר דגבי' גר בענין מומחין, ואולם הרשב"א עצמו בחי' (יבמות מ"ז ע"א) פסק כשיטת רבינו נתנאל דבגר לא בעינן מומחים דלדורותיכם כתיב, ובדוחק יש ליישב כיון דעכ"פ גמירי וסבירי בעינן להודיע את הגר עניני המצות, שוב שפיר אולי לא יזדמן לו אנשים אלו, אלא דלשון הרשב"א שכ' בפ' האשה דבגר בעינן מומחה משמע דוקא מומחין, ולא גמירי וסבירי:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה