אור ברסלב
שות מוהרץ סימן נג

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן נג

סימן נב

לכבוד ה"ה הרב המופלג הישיש מוה' משה מאיר נ"י מו"צ דק"ק טיסמניץ:

נדון אשר שאלני הנהו נשי דידן אשר חדשים מקרוב באו שהנהיגו לקשט את ראשם בפיאה נכרית (שייטעל) הנה ידע רו"מ כי מחלוקת ישנה היא בין גדולי הפוסקים מובא בבאר שבע סי' ח"י שהביא דברי הרב שלטי הגבורים במסכת שבת פ' במה אשה על משנתינו דיוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר, וז"ל נלע"ד להביא ראי' וסמך לנשים היוצאת בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קרינאלי בלעז, מהא דשנינו (שבת ס"ד ע"א) שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים כי פאה הוא מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה, ותשים אותו על ראשה כדי שתתקשט בשער, והתם באשה נשואה מיירי וכו' ואין לומר שהי' משימות צעיף על הפאות נכריות דע"כ מאי אהני ההיא קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט רק שתראה בעלת שער א"ו דמיירי בהולכות בשער מגולות עכ"ל, וכ"כ הרב הנ"ל בהגהותיו על ש"ס (נזיר ך"ח ע"ב) דקאמר דר"מ אומר אפילו תגלחת טהרה יפר מפני דיכול לומר אי אפשי מגולחת ות"ק סבר דאפשר בפאה נכרית, וכ' שם נ"ל מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם עכ"ל, והנה הרב באר שבע הביא בשם מהר"י מינץ שהשיג עליו דכל אלו המקומות מיירי דפיאה נכרית מכוסה תחת הרדיד, אבל מגולה ודאי אסור והאריך עוד לומר דבפיאה נכרית נאמר במשנה דיוצאת לחצר ובחצר אפילו בשער שלה ממש ליכא דת יהודית כמ"ד (כתובות ע"ב ע"א) והנה הרב דרכי משה והרב המג"א או"ח סי' ע"ה התירו בפיאה נכרית, ע"ש שכ' דשערות של נשים שדרכן לצאת מחוץ לצמתן וכ"ש שער נכריות אפילו דרכה לכסות מותר לקרות ק"ש בנגד אותו השער, וע' עטרת זקנים שם שכ' כי דברי הרמ"א אמורים עפ"י הגהת שלטי הגבורים בשבת פ' במה אשה דלא אמרו שער באשה ערוה, דוקא באותן הדבוקות לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועות ראש, והוסיף עוד דאפילו חתכה שער של עצמה וחברה אח"כ בראשה אין כאן משום פרועות ראש, והרב הלבוש חולק בזה דדוקא פיאה מאשה אחרת מותר, אבל שער עצמה אפילו חתכה אותם, ואח"כ שמה על ראשה זה בכלל פרוע ראש ע"ש, והנה המג"א הביא ג"כ דברי הבאר שבע והגאון מהר"י מינץ שאסרו, ובכ"ז חלק עליהם והתיר לכתחלה ע' או"ח סי' ע"ה ס"ק ה', אולם הראי' שהביא יוצאה אשה בחוטי שער אין ראי' דשם פרש"י חוטי שער שקולעת בהם שערה, אבל כוונתו ע"כ על סיפא דמשנה דנזכר דיוצאת בפיאה נכרית דאמרו שלא תתגנה על בעלה ראינו דנשואה ג"כ מותרת, וע"ד הרב באר שבע כ' המג"א דדברי דיחוי הם, והיינו כי כל הסוגיא מפאה נכרית מיירי דוקא היכי דכל הראש מכוסה בפיאה נכרית ואין על הראש שום סבכה או שאר דברים רק מגולה כולה ובכה"ג מותר, דשער עצמה בכה"ג אסור מה"ת כדאמרינן בכתובות פ' המדיר מהך דופרע את ראש האשה, ובזה ליכא מאן דפליג אכן בשערות התלויות חוץ לצמתן לשיטת רמ"א ליכא איסור בשער עצמה מכ"ש בפיאה נכריות, וע' ספר מור וקציעה להגאון יעב"ץ א"ח סי' ע"ה ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן מ"ט דגם אלו האוסרין פיאה נכרית לא אסרו אותן רק על משך כל הראש, אבל אם הראש מכוסה ברדיד או במטפחת, רק שערות של נכריות קלועות תלויות למטה ליכא איסור, וביותר מבואר כן בשו"ת מהר"מ אלשקר סימן ל"ה מרומז במג"א סי' ע"ה בקצרה והנני מעתיק לפניו כל דבריו מה שנוגע לענין שלנו וז"ל שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו אשר נהגו הנשים לגלות שערן חוץ לצמתן להתנאות בו, ולפי מה ששמענו מי שהורה ואמר כי שקר נחלו אבותינו הנוהגים לגלותו כי הוא איסור גמור ובפירוש אמרו שער באשה ערוה, ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו, תשובה! נראה דאין כאן בית מיחוש כלל כיון שנהגו לגלותו ואפילו לק"ש הדין דשער באשה ערוה, לא איירי רק בשער שדרך האשה לכסותו, דומיא דטפח וכו', אבל דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס בה מותר אפילו לק"ש, וכ"כ ראבי"ה כל אלו שהזכרנו שהם ערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל הראבי"ה, וכן הסכים המרדכי והרא"ש, והכל כפי המנהגות והמקומות, וכתב הרשב"א בחי' ברכות וז"ל והא דאר"י טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו לק"ש פי' הראב"ד ז"ל דאפשר במקום צנועה ועלה קאמר ר"ח דשוק מקום צנועה ערוה ואפילו לבעלה אע"פ שאינה מקום צנועה באיש, אבל פניה ידיה ורגלה וקול דברה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד ובאשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובשערה, וכ"כ בעל או"ח דפניה ידה ורגלה ושערה חוץ לצמתן אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן, וכן שמעתי שכ' בעל המכתם ואין זה צריך לפנים דלדברי כלם אין בו צד איסור, אדרבה התירו בפירוש ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן הי' נוהגת בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר אפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהדיא ס"פ חזקת הבתים דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט מהו רב אמר בת צדעא שנאמר אם אשכחך ירושלים וגו' ופירש בעל הערוך דכ' בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף וכו' וזה המנהג בעצמו היא מנהג הנשים היום שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שער הצדעים יורד על פניה, והיא הנקרא בלשון חכמים בת צדעא כמו שנתבאר וכו' וכל מה שתמצא בספר הזוהר מקפיד על גלוי שער האשה אפשר בשער שדרכה לכסותו משתעי דבגמרא סתמא נמי קאמר ואמרינן דלא אתמר אלא במה שדרכה לכסות ולק"ש, ואם יש דבר אחר אנן אתלמוד ואמנהגא סמכינן, ובאו ונצוח על אלו האוסרים אותו משער לאשה בתוך ביתה מההוא דשער באשה ערוה, בבלי דעת באיזו שער אמרו וכו' ואלא מעתה ולפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשער קריה רחמנא, דכתיב וגלח את כל שערו וגו' ואת גבות עיניו כו' וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מלתא כיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שת"י ישמעאל ואין בידינו למחות איך עלה בלבו לאוסרו אף אם היה אסור, דאפי' באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, עכ"ל הרב מהר"ם אלשקר בנוגע לענינינו הנך רואה אף שהפריז הרב הנ"ל על המידה להקל אף בשער אשה עצמה בקלועות התלויות מהראש ולמטה, לא הקיל רק מפני שבארץ ישמעאל הי' נוהגין היתר, ועי"ז מקרי שער שדרכן להגלות ואין דבר זה גורם להרהר, כיון שבכל עת נוהגים ככה, ודבר התדיר אינו פועל על כח הדמיון, ואין כאן שום חששה רחוקה שיצא מכשול מזה אבל במדינתנו וגם במדינת אשכנז, אשר מאז נהגו לכסות כל השער ולא היו נוהגים מעולם בהיתר השערות התלויות חוץ לצמתן, הוי כדברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור משום צניעות אי אתה רשאי לבטל מנהגם והר"מ אלשקר לא התיר רק לארצות ישמעאלים אבל במדינות אדום לא רצה להתיר כיון שנהגו איסור מאז, ובפרט כיון שנוהגים כן מימים קדמונים שוב נקרא שער שאין דרכן לגלות ואסור לקרות ק"ש נגדן, ועיין ג"כ שו"ת שבות יעקב ח"א סימן ק"ג בענין הארוסות אם מותרות בגילוי שער וכן בבתולה שנאנסה אם נאסרה בגילוי שער או נחשבות כבתולה דמותרות כמו דמוכח במשנה רפ"ב דכתובות יוצאת בהינומא וראשה פרוע, עכ"פ לענין המנהג שנהגו אצלנו מאז, שוב אם שערות כל ראשה מגולות אסור מן התורה ואם מכוסה השערות במטפחת רק נחסר הרדיד אסור משום דת יהודית, ובאותן הקצוות והקלועות התלויות על הכתף וראשה מכוסה מותרים בבתולה והרמב"ם דאסר בפנויות היינו בשער הראש, אבל לא בשער הקצוות התלויות למטה דמשום מנהג ג"כ ליכא ונוהגים כן כל בתולות ישראל הכשרות אבל באלמנות וגרושות ומכ"ש בנשואות גם באלו השערות הקצוות התלויות ג"כ אסורות, כיון שנהגו כן במדינתינו מני אז אסור להקל ובפרט ע"פ הזוהר אסור כל גלוי שער קצת, וכבר הביאו הפוסקים מהך דש"ס (יומא מ"ז ע"א) דקמחית זכתה שיהיו שני בניה משמשין בכהונה גדולה ביום אחד, רק ע"י צניעתה שלא ראו קורות ביתה שערות ראשה:

והנה ראיתי לעורר כאן הערה חדשה מהא דמצינו (כתובות ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון, כיון שראתה את ר' יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה וכו' אע"ג דהיתה אלמנה כמו שנזכר שם שזכר שחתם על כתובתה ע"ש, והנה משם אין ראי' דאפשר דהיתה ארוסה וארוסה אינה אסורה רק בשערות הראש אבל לא בשערות התלויות מבעד לצמתן, אכן ראיתי בשו"ת חות יאיר סי' קצ"ו דבתולה שנתקדשה אע"ג דלא נכנסה לחופה יש לה לילך בכיסוי הראש ע"ש, אולם מההוא עובדא דבתו של נקדימון בן גוריון תיובתא להרב חות יאיר, אבל לפי שיטת הר"מ אלשקר דבשער נכרית מותר היכי שתלויין חוץ לצמתן א"כ גם עובדא זו אפשר לאוקמי בכה"ג או בפיאה נכרית, עכ"פ הענין מבת נקדימון בן גוריון הוא הערה חדשה לא ראיתי לשום מחבר שיתעורר בה, וע' ישועות יעקב סי' ע"ה שהחזיק ג"כ דברי הש"ג והסיר השגת הרב הב"ש מעליו:

עוד יש להתעורר על שיטת המג"א שם ס"ק ג' דהקשה על שיטת הרמב"ם פכ"א מה' איסורי ביאה דכ' לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחד פנויות ואחד אשת איש, ומשמע דגם בתולות אסורות דאל"כ הוה לי' לפרש דפנויות היינו אלמנות, ודעת התוס' (נדרים ל' (ע"א) [ע"ב]) נשים כלהו מכסו ואין מכונים בשם שחורי הראש וכ' התוס' קטנים לעולם מגלי בין זכרים בין נקבות ואפילו נקבות קטנות שאינם נשואות רגילות יפה (בכסוי) [בגלוי] הראש, וממשנה פ"ב דכתובות יוצאת בהינומא וראשה פרוע משמע דבתולה מותר, וכ' דפרועות ראש שאסר הרמב"ם היינו סותרות קליעות שערן דזה אסור אפילו בפנויה ע"ש, וע"כ הא דאמרו שם וקלתה שפיר דמי דאינו אסור מדת משה אלא מדת יהודית, היינו קלועות שערן דבכה"ג בא"א אינו רק דת יהודית לבד, ובתולות מותרות ע"ש, אבל בסוטה ראינו דאמרו (סוטה ט' ע"א) היא קלעה שערה לפיכך כהן סותר את שערה, וע"כ הך דקלעה את שערה לא עברה בזה על דת יהודית, דבעברה על דת יהודית שוב אינה שותות (סוטה ך"ה ע"א) דהרי בלא"ה אסורה עליו אע"כ דבקליעת שער אף בא"א ליכא דת יהודית ג"כ כשיטת הר"מ אלשקר, דע"כ א"א לפרש היא קלעה את שערה היינו תחת השבכה, הנה חוץ מזה דבזה האופן אין כאן איסור כלל יוקשה עוד יותר דהרי עשתה להתקשט לפני הנואף, ותחת הסבכה לא הוה קישוט, ואולם לשיטת הגאון יעב"ץ בס' מור וקציעה סי' ע"ה ושיטת הרב תשובה מאהבה לק"מ, דאשת איש ואלמנה אסורין בראש מגולה מדאורייתא ובתולה ג"כ, אבל בראש מכוסה רק שהשערות תלויות על כתפהון אם א"א ואלמנה אסור מדת יהודית ובתולה מותרת, ואין חילוק בין קליעות או לא והך דסוטה היא קלעה את שערה היינו דמנהגה היה כן אבל לא התרה אותה ע"ז ובעוברת הדת צריכה התראה וגם דברי מהר"מ אלשקר אפשר להתפרש דבפנויות מיירי, אבל בא"א אפשר דמודה דאסור אפילו באותן שערות התלויות מבעד לצמתן, אכן בפיאה נכרית, אם כל הראש מכוסה, ורק קצת משערות נכרית המה עודפות על המצח מבעד לצמתן אפשר באמת דמותר ובכ"ז, אע"ג דהרמ"א והמג"א הסכימו לדעת הש"ג להתיר בפאה נכרית, בכ"ז כיון דנהגו העם לאסור כל גלוי שער באשה לא ערב לבי להתיר:

ובפרט ראיתי שהתעורר הרב מהו' ברוך ייטלס ז"ל השואל בשו"ת תשובה מאהבה חששא אחרת, כיון דאותן השערות יבאו ע"פ הרוב מן המתים ומת אסור בהנאה אף מת עכו"ם, ועיין בס' ישועות יעקב סי' ע"ה, הנה בעקר הדבר אם מת עכו"ם אסור בהנאה תליא בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א וכן אם שער המת אסור בהנאה או לא ועיין משנה למלך פי"ד מה' אבל לענין מומיא שהאריך הרחיב בפינה זו אם מת עכו"ם בכלל אסור או מותר בהנאה, ובשערות ידענו כי בארץ בריטאניען העניות מגלחות שערותיהן ומוכרין לעשירים להשביר רעבונם וכן בצרפת, והרופאים מזהירים שלא לקחת שערות מן המתים, כי יתרבו חולאים עי"ז, ועוד כיון דכללא כייל לנו גדולי המחברים והרב מהרי"ט ופר"ח בכללי הספקות בראשם כי ספיקא דפלוגתא נכנס ג"כ בכלל ס"ס, וכאן ג"כ יש ספק ספיקא ספק לא באו שערות אלו מן המתים, ואת"ל כי מן המתים באו בכ"ז אולי הלכה כהרשב"א דמת עכו"ם מותר בהנאה, ואת"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה דלמא הלכה כהרמב"ם דשערות של מת מותר בהנאה, ובכל זאת כיון שכבר נהגו במדינתנו להיות נזהר בפינה זו, ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה בכל תפוצות ישראל במדינת פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות, וראוי להוכיחם ולהחזירן למנהגם הקודם, אכן אם יבין רו"מ כי לא ישמעו אליו אזי יעלים עיניו ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה