שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן נב
לכבוד ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי השלם כש"ת מוה' יחזקאל לעווי נ"י האבד"ק אוישפיצין וגליל ואדסוויטץ:
יקרתו הגיעני ונדון אשר רצה רו"מ לחדש, דהמשנה (יבמות ק"כ ע"א) במאמרה אין מעידין אלא עד שלשה ימים, לא על מי שנמצא מת או נהרג בשדה תדבר, רק על כל המתים הברורים וידועים לנו מי המה, בכ"ז לפי עדות הרופאים וברייתא דאבל רבתי פ"ח תסייע אותם, דתניא התם פוקדין על המתים ג' ימים ראשונים מעשה היה וחי כ"ה שנים ואח"כ מת, מעשה באחד שהוליד ה' בנים ואח"כ מת, ועיין ירושלמי יבמות שם ג' ימים ראשונים נפשא טייסא על גופא, סברה דהיא חוזרת לגווה, ואף כי בגמ' יבמות פרשו המשנה על חשש שינוי צורה, ורק בספק מי הוא, בכ"ז אפשר לומר דהמשנה כוונה לזה ג"כ, דהרי קתני אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא תני אין מעידין עד ג' ימים עכ"ל רו"מ, הנה אפילו אם נפרש דברי ריב"ב שאמר לא כל המקומות שוות ולא כל הזמנים שוות ג"כ על מת ידוע מדבר דיש שעות דיוצא מחזקת חי עוד קודם ג"י היכי שרואין שנתפח בכל זאת לשון המשנה דסדרה מקודם דאין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו', ואין מעידין אלא עד שתצא נפשו, מוכח כפי' הגמרא דעל מת שבא לפנינו ולא נודע לנו מי הוא תדבר, ולשון הירושלמי אשר הביא רו"מ, הנה מצינו כיוצא ג"כ (שבת קנ"ב ע"ב) כל שנים עשר חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת ע"ש, וכי נאמר דעד י"ב חודש לא יצא האדם עדיין מחזקת חי, א"ו דלא דברו מזה לדינא שיהיה יוצא מכלל מת:
ומ"ש רו"מ כיון דקי"ל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב א"כ היה לנו לחוש אולי אינה רק מיתת דמיון, אף אם לא יחיה רק אחד מכמה רבבות, הנה כבר הארכתי בספרי דרכי הוראה בזה בתשובה להגאון מפרעשבורג ז"ל, אכן מה שהחליט דקי"ל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, הנה לא ידעתי אנה מצינו דהחליטו חז"ל כן נהפוך הוא הלכה פסוקה אצלנו דגם בדיני נפשות הולכין אחר הרוב ולא תימא דוקא ברובא דסנהדרין דרובא דאיתא קמן רק גם ברובא דליתא קמן כמו בהך דפ"ק (חולין י"א ע"א) דהורגין את הרוצח ומחלל שבת ולא חיישינן שמא טריפה הוא משום דהולכין אחר הרוב, ואין לך פקוח נפש גדול מזה וא"ל כיון דהרג הנפש או חילל שבת הדין דאין צריכין לקיים בו ושפטו העדה והצילו העדה, וע' נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ר"י דפירש דברי הש"ס משום איבוד נשמה דההוא לנוולי' היינו דמצוה לקיים דין בחייבי מיתה, אכן מה נעשה בסוגית הש"ס (סנהדרין ס"ט ע"א) אמרו בתחלה ובדיני נפשות מי אזלינן בת"ר התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה, ואת אמרת זיל בתר רובא, ולבסוף מסיק דגם בדיני נפשות אזלינן בת"ר, והא דלא דייק הש"ס מהנהו דיוקי דפ"ק דחולין מרוצח והורג הנפש, י"ל דשם כיון דודאי הרג הנפש ודמו בראשו, נהי דהרג הטריפה בכ"ז דמו בראשו על שפכו דם נקי בכה"ג לא שייך ושפטו העדה והצילו העדה, אבל היכי דהכחישו העדים זא"ז זה אומר בשנים בחודש, וז"א בג' בחודש, דיש לנו ספק אם אמת הדבר הזה דהרג הנפש כיון דיש הכחשה בין העדים, וכן בבת שלש שנים דחייבים עליה מיתה, ג"כ אם תמצא איילונית אזי יהיה קדושי טעות למפרע ולא בא על אשת איש, עכ"פ ראינו דגם בדיני נפשות הולכין אחר רוב, ברובא דליתא קמן, אע"ג דאת לך פקוח נפש גדול מזה, והא דאמרו (יומא פ"ד ע"ב) אין הולכין בפקוח נפש א"ה ע' תשובת הרמב"ם מובא בהה"מ ומרן כסף משנה פ"ב מה' שבת הך דר"י פליגי וס"ל הולכין בפקוח [נפש] אחר הרוב, ורמב"ם פסק כר"י דהלכה כוותי' נגד שמואל דס"ל דהולכין בפקוח נפש אחר הרוב ע"ש, והתוס' (נדה מ"ג ע"ב) כ' דגוסס מחללין עליו את השבת משום דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וכבר כ' לעיל בתשובה ס"י דדברי התוס' לאו בדוקא דהרי אין זכר שמה מאומה מגוסס, והך דא"ה אחר הרוב אוקמונהו בפירש לחצר אחרת דשם החזיק עכ"פ ישראל ודאי, ושם הבאתי דברי רבינו הטור ה' שבת סי' שכ"ט דפסק אפילו בס"ס כגון ספק ישראל ספק עכו"ם, ספק שם ספק אינו שם מפקחין הגל, אולם רש"י והרמב"ם פירשו מתניתין רק בספק אחד לבד וע' תוס' (חולין י"א ע"א) דהקשו דנילף מכל הקרבנות דדחו שבת ודלמא הקרבן טרפה, וכ' דאפשר דלאו משום רובא רק גם מפני ספק קרבן נדחה שבת, כמו שבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב ע"ש, וכוונתם היינו ע"פ מ"ש הרשב"א מובא במרן רפ"ב מה' שבת דפלוגתא זו אם שבת אצל פקוח נפש הותרה או נדחה, תליא בפלוגתא אם טומאה הותרה בציבור או דחויה ע"ש, ומקרא במועדו דרשו אפילו בשבת ואפילו בטומאה ושבת וטומאה לענין קרבנות שווים, וכמו דטומאה הותרה כך שבת הותרה (ע' יומא מ"ו ע"א), וכמו בפקוח נפש הותרה ואין חוששין לרוב כך הותרה שבת לקרבנות ואין חוששין לרוב מכ"ש לספק כן הוא כוונת התוס' הרי דעת התוס' דהלכה דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב והרמב"ם פ"ב מה' שבת חולק וס"ל דהולכין בפקוח נפש אחר הרוב ואולם הרב נו"ב מהדו"ק חאהע"ז סי' יו"ד הביא ראי' אחת דא"ה בסכנות נפש אחר הרוב דהרי אמרינן (חולין י' ע"א) ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא וכתב רש"י דבספק מים מגולים אסורים אף על גב דאיכא למימר אדם נכנס ושאר שרצים וה"ל נחשים מיעוטא תלינן בנחשים ע"ש, ומזה למד הט"ז יו"ד סי' קי"ז ס"ק ג' לאסור דגים שנפלו לתוך בשר, לאסור אף באיכא ששים משום דחמירא סכנתא מאיסורא ראינו דרובא דאיתא קמן אינו מועיל ע"ש: וע' ברכי יוסף חיו"ד סי' של"ט דהחמיר במים של שכונת המת שאפו בו הפת לאסור הפת, משום דחמירא סכנתא מאיסורא ע"ש אות ו' בשם שו"ת בית יהודה וע"ש אות י"א י"ב אולם כל אלו אינם רק חומרות רחוקות והרב מוהר"ש מורפורגו בשו"ת שמש צדקה סי' ל"ו הקיל ביותר דכ"מ ספק יש להורות להקל ובפרט דבענין דגים עם בשר אשר נזכר בש"ס מקיל הש"ך בנקודות הכסף להתיר בששים, וכוותי' פסקינן להלכה ולמעשה, מכ"ש בסכנות אלו דאין להם סמך בתלמוד וגם בגדולי המחברים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הזכירו ממים של שכונת המת:
נחזור לענינינו אף אם נחליט דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כשיטת רוב הפוסקים אשר חולקים על הרמב"ם וכפי שיטת הטור אפילו בג' ספיקות כגון לפקח הגל במקום ספק ישראל ספק עכו"ם ספק ישנו שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת אע"ג דספיקות אלו עדיפי מרוב, וכן מצד אחר העידו חז"ל דאירע כן שמצאו אדם אחד שסברו בו שמת ואח"כ חי ך"ה שנים וכן הראיתי בספרי שם ראי' אחת חדשה ונכונה דבה' שבת סי' ש"ל מצינו דאין אנו נוהגין היום לקרוע בטן האם שמתה להוציא הולד אפילו בחול משום דאין אנו בקיאין להכיר במיתה וחוששין לעילוף וא"כ נהרג בידים ע"י מה שיקרע את הבטן בסכין ע"ש. בכל זאת אין להקל בהלנת המתים אשר יש בהם לאו ועשה של תורה לשום דיעה, לא מבעיא לשיטת הרמב"ם פ"ב מה' שבת דברוב גמור כגון במצא בה תינוק מושלך ורוב נכרים אין מפקחין הגל דהלכה כר' יוחנן נגד שמואל, בודאי בענין שלנו אין עוברין על לאו של תורה דלא תלין נבלתו על העץ, ועשה דקבור תקברנו בשביל ספק הרחוק אולי עוד נשמתו בו, כי לכל דברי הרופאים הבקיאים לא נמצא זאת רק אחד מן רבוא רבבות בני אדם, ואפילו להפוסקים החולקים על הרמב"ם ומכללם הטור בה' שבת סי' שכ"ט דאפילו בהרבה ספיקות מפקחין הגל מ"מ אפשר דוקא איסור שבת הותרה אצל פקוח נפש, ושבת נחשב כחול וילפינן מקרבנות דהותרה אצל שבת, וא"צ לחפש אחר אופנים למעט בחילול שבת, וקי"ל בשחט קרבן ונמצא כחושה בבני מעיים אומרים הביא שמינה לכתחילה (ע' מנחות ס"ד ע"א ורמב"ם פ"ב מה' שגגות) ה"נ בחילול שבת לגבי' חולה, אבל שארי איסורי תורה לגבי' חולה אינם רק דחויים ומפ"ז קי"ל (יומא פ"ג ע"א) מאכילין אותו הקל הקל, ואם המה היתר גמור לא היו חופשין אחר אופנים להקל באיסור, וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ל"ח בודאי במיעוטא דמיעוטא כי האי לכ"ע אין חוששין, ואף ר"מ דחייש בכ"מ למיעוטא מ"מ מיעוט' דמיעוט' לא (ע"ז ל"ד ע"א) וע' תוס' (בכורות ך' ע"א ורא"ש פ"ק חולין י"ב ע"א) במיעוטא דמיעוטא ל"א סמוך מיעוטא לחזקה לדידן, וזה הטעם ג"כ דרש"י והרמב"ם דפירשו משנה דיומא ספק חי ספק מת ספק הוא שם ספק אינו שם דלא מיירי מענין ס"ס, וכן מוכח מש"ס שם דלא מיירי מס"ס דפירש לא מיבעיא ספק הוא שם דאי איתא חי הוא, ואם איירי בהצטרפות הספיקות לא שייך לומר לא מבעי' קאמר ע"ש וע' ישועות יעקב ה' שבת סי' שכ"ט:
ובענין זה ישבתי לנכון קושיית הר"ן חי' ע"ז ר"פ כל הצלמים דמקשה הש"ס אי עובדין אותו פ"א בשנה מ"ט דרבנן ומשני ר"מ (לטעמא) [לטעמיה] דחייש למיעוטי וגזרינן שאר מקומות אטו מקומו ורבנן לא חייש למיעוטא והקשה הר"ן באיזה אופן איירי אם בכ"מ אין עובדין רק במקום זה א"כ איך שייך חוששין למיעוט בשאר מקומות הרי ר"מ מודה דברובא דאיתא קמן הולכין אחר הרוב ומכ"ש דרוב זה חשוב ואם דבכ"מ נמי הוא ספק א"כ רבנן ג"כ מודים בספק דאורייתא לחומרא ונ"ל דבאמת דמיירי בכ"מ יש ספק אם עובדין או לא ורבנן דמתירין מטעם דמקרי ס"ס דילמא אין עובדין כלל ואת"ל דעובדין פ"א בשנה, מ"מ דלמא לא עבדו ע"ז זו והרמב"ם ס"ל דשם אונס חד הוא הוי ג"כ ס"ס כמ"ש הה"מ בהל' אישות ובה' סוטה ולר"מ אסור כיון דטעם דס"ס כ' הרשב"א דהוא מטעם רוב הביאו הט"ז יו"ד סי' ק"י, והא דלר"מ מהני ס"ס בהך דהמוצא שברי צלמים דפרש"י במשנה מטעם ס"ס, ובש"ס לקמן מוקי משנה זו כר"מ אע"ג דחייש למיעוט וס"ס ג"כ מטעם רוב ואולם כיון דלמיעוטי דמיעוטי גם ר"מ לא חייש וס"ס נחשב ס' א' כמיעוטי דמיעוט ע' מ"ל מה' מקואות ובה' בכורות דכ' דס"ס נחשב ספק הא' כמיעוטי דמיעוטי אולם כ' למעלה דע"כ ס"ס נחשב כרוב דוקא בס"ס טובה כגון ס"ס המתהפך דאין לנו רק צד אחד לאיסור נגד שני צדדי היתר אבל היכי דלא הוי ס"ס טובה המתהפך, ורק שני ספקות דמותר מטעם ספק אחד מותר מה"ת ואסור רק מדרבנן וספק שני שוב הוי ספק דרבנן כמ"ש הרב כו"פ והרב הפ"י בסוגיא דפ"פ ועתה קאמר הש"ס דבמקומו של ר"מ עובדין אותו פ"א בשנה, ובשאר מקומות יש ספק אם עובדין דר"מ חייש למיעוטי א"כ שוב לא נחשב לס"ס טובה דלמא לא עבדו אותה כאן, ואת"ל עובדין אותה דלמא לא עבדו את צלם זה כאן דהרי הוי ס"ס שאין מתהפך ור"מ דחייש למיעוטא ס"ל דבעינן דוקא ס"ס גמורה דבלא"ה מכלל מיעוט לא יצא ומפ"ז אסור, ולרבנן דלא חיישי למיעוט מותר אף ס"ס שאינה מתהפך דעכ"פ שני ספקות הם וא"ל לר"מ למה צריכין לבא דבמקומו של ר"מ הי' עובדין אותו פעם אחד בשנה והרי גם ביש ספק אם עובדין אותו כאן יאסר לר"מ כיון דעכ"פ יש מיעוט שעובדין אותו, י"ל דזה נחשב מיעוטא דמיעוטא דגם ר"מ מודה, ועוד י"ל דר"מ סובר כר"א (פסחים י' ע"א) ספק ביאה טהור אף ברשות היחיד כיון דהספק אם היה כאן שום ענין טמא ע"ש, אע"ג דכל ס"ס שאתה יכול להרבות ברה"י טמא ע"ש דספק ביאה מוקמינן על חזקה שהוא טהור כבתחלה כיון דלא אירע כאן שום דבר להורע החזקה ועיין (יומא פ"ה ע"א) לא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק נכרי ספק ישראל מפקחין, והיינו דגם בספק נכרי ספק ישראל הוי כספק ביאה, אם התחיל כאן חיוב לפקח, וראינו דגם לדידן ספק ביאה הוא רבותא יותר וע' משנה למלך ספ"ה מה' בכורות לענין ספק הניח גבי' עירוב וגם כאן אם אין ידוע אם עובדין צלם זה כלל לא הי' אוסרין, אבל עתה כיון דידענו דעובדין פ"א בשנה, שוב לא הוי כספק ביאה רק ס"ס שאינה מתהפך יש, דלרבנן מותר ולר"מ אסור כיון דלא הוי ס"ס טובה דיהיה נחשב מיעוטא דמיעומא רק מיעוט קצת וכיון דחייש למיעוטא אסור וז"פ:
צבי הירש חיות.