שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן נא
לק"ק פראג ע"ד קו' השאגת ארי' סי' פ"ט על הא דאמרינן (סנהדרין קי"ב ע"א) עיסה חציה של ע"ה וחציה של עיר אחרת מותר משום דכמאן דפליגי דמיא והרי מדאורייתא קי"ל דאין ברירה וא"כ אולי חציה שמגיע לעיר אחרת היה ראוי לעיר הנדחת וע' ספר מקור חיים רסי' תמ"ח מ"ש ליישב זה, ול"נ דהנה כבר החליטו המפרשים ובראשם הרב רש"ל ביש"ש חי' ב"ק דכל ענין ברירה אינה רק ספק ולא ודאי גמור, ומפ"ז בדאורייתא ל"א ברירה דספק דאורייתא לחומרא, ובדרבנן יש ברירה משום דספק דרבנן לקולא, וע"כ ל"א אין ברירה בדאורייתא, רק היכי שצריכין לבירור למפרע להתיר ובלא ברירה היה אסור, כגון בהך דהלוקח יין מבין הכותים עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני דחולין וטבל מעורבין זולת הסברא דיש ברירה, אבל היכי דזולת הברירה ג"כ היה מותר מה"ת עכ"פ מטעם ספק לשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא, ועקר הברירה שלא יהיה נאסר כגון בנ"ד, בעיסה חציה של ע"ה וחציה של עיר אחרת, הוה ספק השקול על כל חלק וחלק ומותר מה"ת, רק מצד דספק באיסור דאורייתא עכ"פ מדרבנן לחומרא, ובכה"ג מועיל ברירה בדרבנן להתיר לגמרי, אבל היכי דהוה רוב לאיסור או חזקת איסור, ובהעדר הברירה היה מחמירין מה"ת מטעם דבכה"ג סד"א לחומרא מה"ת, שוב אינו מועיל ברירה בדאורייתא, והך (ביצה ל"ז ע"ב) שנים שלקחו חביות בשותפות חבית מותרת משום דבדרבנן יש ברירה, שם צריכין ג"כ לטעם ברירה להתיר הולכת התחומין דאם לא קנה שביתה מעיו"ט בין השמשות שוב אסור להוליך שום חפץ ביו"ט אפילו חפץ שלו, ובזולת ענין ברירה, היה אסור לו להוליך, כיון שיש ספק אם קנה עיסה זו שביתה ואע"ג דספק דרבנן הוא מ"מ תחומין הוי דשיל"מ (שם ל"ח ע"א) ועוד דמוקמינן על חזקה דמעיקרא, כמו שלא קנה שביתה ע"ש כך לא קנה בין השמשות ורק על ידי זה דאמרינן הוברר הדבר דמסתמא חלק זה שהגיע לו קנה אתמול שביתה ברשותן, והיכי דצריכין ברירה להתיר, אז אינו מותר רק בדרבנן, אבל היכי דא"צ סיוע לברירה להתיר רק שלא יאסור, בכה"ג אף בדאורייתא מותר דבהעדרה הוי עכ"פ ספק אשר מותר מה"ת, ואתא ענין דברירה להתיר את איסור דרבנן אשר נשאר עדיין, וכן הוא הענין בהך (תמורה ל' ע"א) באחים שחלקו ואחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל ט' טלאים וכלב דכלם אסורים משום מחיר כלב, ומקשה הש"ס ונברור טלה לבהדי כלב ואידך נשתרי מטעם ברירה ומשני הש"ס דטפי דמי כלב על דמי הטלה (ואוקומתא) [ואוקימתא] זו הביאה הרמב"ם ג"כ פ"ד מה' איסורי מזבח, והקשה המג"א ה' בהכנ"ס סי' קנ"ג ס"ק מ"ו דהרי הרמב"ם ס"ל בדאורייתא אין ברירה, א"כ א"צ להך (אוקומתא) [אוקימתא], דעקר קו' הש"ס רק למ"ד דס"ל דגם בדאורייתא אמרינן ברירה ע"ש, דשם ג"כ בהעדר הברירה עכ"פ מותר מדרבנן מטעם ספק ועוד מטעם דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, רק מדרבנן לא בטל דהוי בעלי חיים חשובים הוי כקבוע דרבנן דל"א בי' כל דפריש מרובא פריש, וכן ניחא ג"כ הא דאמרינן (מנחות מ"ט ע"א) שחט שני כבשים על ארבעה חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון, וכ' רש"י נהי דלא קדשי קדושת הגוף דכבשים מידי דחזי להו מקדשי ואידך קדושת דמים, מ"מ דפרק לי' היכא ע"ש, והנה אם אמנם (סנהדרין מ"ח ע"א) אמרינן לענין מותר המת ליורשיו משום דמת מידי דחזי לי' תפוס לי' דלא חזי לי' לא תפוס לי', וע' טורי זהב ה' חנוכה סי' תרע"ב בנתן שמן לנר חנוכה יותר מן השיעור הנצרך למצוה, דמותר להשתמש במותר משום דמצוה מידי דחזי לי' תפוס לי' דלא חזי לי' לא תפוס והביא מש"ס דסנהדרין ע"ש, וה"נ לענין הכבשים של עצרת נהי דמקדשי את הלחם קדושת הגוף, בכ"ז אין מקדשים רק דחזי להו היינו שתי לחם ותו לא, ואולם הרב לח"מ פ"ח מה' תמידין הי"ב, [הקשה] דמה מועיל הך דמושך שתים ומניפן עם הכבשים והשאר נאכלים בפדיון, הרי מדאורייתא אין ברירה, ודלמא קדשו הכבשים לשתי לחם אחרים (הקשה) קדושת הגוף ולא מהני פדיון ע"ש, אולם לפי מ"ש באופן זה דאין באים להתיר מטעם ברירה, רק סומכין על ברירה שלא לאסור מדרבנן, דמטעם ספק לחוד אסור עכ"פ מדרבנן, שוב בכה"ג אמרינן שפיר ברירה וז"ב:
ודע דבאמת קשה לי מאי קאמר הש"ס (מנחות מ"ח ע"א) הא דלא כרבי דאי רבי כיון דשחיטה מקדשא דפריק להו היכי וכו', נהי דאין מכיר שתי לחם אלו, מ"מ אולי סבר רבי דגם בדאורייתא אמרינן ברירה גם להתיר ומפ"ז מותר למשוך שנים להניפם עם הכבשים ולומר ברירה דאלו קדשי קדושת הגוף, ושנים האחרים רק קדושת דמים, וצ"ל דאם מטעם ברירה אתינן ושחיטה קדשו לשתי לחם קדושת הגוף, א"כ ליתני רבותא יותר זרק על ד' חלות מושך שנים מהם, אע"ג דזריקה לכ"ע מקדש אף לר"א בר' שמעון, בכ"ז אמרינן ברירה, ומדלא תנא רק שחט על ד' חלות, מוכח דהטעם משום דשחיטה לא מקדשא, אכן גם לפי תירץ הש"ס דלעולם כרבי ופריק לה מבפנים וחולין ממילא הוי ע"ש ג"כ יוקשה קו' זו גם בזרק את הדם, ג"כ שייך זה דע"כ לא קדוש הגוף רק שנים, ושנים האחרים הם קדושת דמים, ופודאן מבפנים וחולין ממילא הוי, וא"ל דגבי' זריקה לא משכחת לה כיון דלא הוי תנוסה הראוי לה, מ"מ הא קי"ל תנופה לא מעכב, ולכאורה יש לתרץ דמפ"ז לא תני זרק ב' כבשים על ד' חלות, דרבי דס"ל דשחיה מקדשא לאו משום שחיטה עצמה, דבודאי כיון דשחיטה לאו עבודה ומותר לכתחלה בזר, אין בה שום כח להקדיש קדושת הגוף, רק טעמו כיון דקי"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וע' תוס' (שם מ"ז ע"א) ד"ה עד שישחוט דהקשו כיון דר"א בר' שמעון כאבוה ס"ל, כל העומד לזרוק כזרוק דמי, א"כ מדוע בשחט לשמן וזרק שלא לשמן לא קדש הלחם, ותרצו זריקה שלא לשמן הוי כנשפך הדם ע"ש, וע' (פסחים י"ג ע"ב) והנה י"ל דרבי ור"א בר"ש באמת פליגי בזה, דרבי ס"ל דהלחם קדוש בשחיטה משום דבשעת שחיטה היה עומד לזרוק וכזרוק דמי אף אירע פסול בזריקה, ור"א בר"ש ס"ל דבפסול בזריקה חשוב כנשפך וא"כ עקר סברת רבי דשחיטה מקדש משום דעומד לזריקה, ומפ"ז אין בזריקה רבותא יותר מן השחיטה דעקר טעם קידוש השחיטה רק משום דעומד לזריקה: ואולם קשה עדיין לשיטת התוס' דר"א בר"ש ג"כ מודה היכי דלא אירע פסול בזריקה שחיטה מקדשא, משום דעומד לכך, א"כ בברייתא דקתני שחט ב' כבשים על ד' חלות, דמוקי הש"ס כר"א בר"ש והרי גם לר"א בר"ש קשה דפריק לי' היכי דבכה"ג דלא אירע פסול בזריקה, ולא היה עדיין שום זריקה אזי גם לדידי' השחיטה מקדשא גם קדושת הגוף משום דעומד ליזרק, ואפשר לומר דהנה התוס' ד"ה לעולם כרבי הקשו דהרי התנור מקדש, וכתבו כיון דלא קדשי כלהו אינו מקדש והיינו דעד כאן שייך קדושת התנור דוקא אם ראויין להיות קדושים כולהו, אבל בשחט על ד' חלות ואין ראוי' מהם רק שנים, וכיון דלא קדוש כולהו גם הראויים אינם קדושים, ולקמן יבואר סברת התוס' בזה, והנה לפ"ז איך מקשה הש"ס דלא כרבי, דאי כרבי הא אמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכי וכו', הרי אפשר דבכה"ג בשחט על ד' חלות, כיון דלא קדשו כלהו, בכה"ג גם שנים אינם קדושים כמו בקדושת התנור, וצ"ל כיון דרבי ס"ל דאף נזרק דמן שלא לשמן השחיטה כשרה, והיינו משום דגם בכה"ג אמרינן כל העומד ליזרק, מכ"ש בשחט על ד' חלות, דמקדשין דהא שנים ראויים עכ"פ להיות קדוש, דלרבי אין משגיחין רק מה שהיא עתה לפנינו, ולא על העתיד, משא"כ לראב"ש דס"ל דבנשפך הדם אין שחיטה מקדש, והה"ד בנזרק שלא לשמן כיון דאגלאי מלתא למפרע, דלא היה בשעת שחיטה עומד לזריקה, הה"ד בנ"ד כיון דלא יהיה אפשר לפדות אותן שתי חלות דלא קדשו קדושת הגוף, כקו' הש"ס דפריק להו היכי וכו' וכיון דקי"ל הוזקקו זה לזה בשחיטה אבד הלחם אבדו הכבשים, גם כאן דיהא פסול בלחם לא יהיה כבשים א"כ גם בזה דמיא לנשפך הדם דבכה"ג אין השחיטה מקדש, ומפ"ז אתיא שפיר כראב"ש: והנה ראיתי בתוס' לקמן על הך דשחט ד' כבשים על שתי חלות דהקשו אם מושך ב' כבשים וזורק דמן שלא לשמן הרי אבד הלחם אבדו הכבשים, אבדו הכבשים אבד הלחם, וכוונתם כיון דהוזקקו הלחם והכבשים בשחיטה, וא"י מי הן הכבשים אשר קדשו הלחם, ואם לוקח שנים וזורק דמן שלא לשמן, אולי אותן השנים קדשו הלחם, ואבדו הכבשים כיון שנזרק דמן שלא לשמן שוב אבד ג"כ הלחם, ושוב כיון דאבד הלחם שוב אבדו הכבשים השניים אשר זורק לשמן, כן הוא כוונת התוס' לדעתי ותירצו דשחיטה דהנהו כבשים לא קדשו, כיון דלא נתבררו מי הם המוקדשים וכלהו לא חזי ע"ש, הרי דהתוס' ס"ל דגם בשחיטת הכבשים אמרינן כיון דלא קדשו כלהו, אינם מקדשים את הלחם כלל, א"כ הדרא קו' לדוכתא גם בשחט ב' כבשים על ד' חלות נימא כן, כיון דלא קדשו כל ד' חלות לא קדשו כלל ובכה"ג מודה רבי דשחיטה לא מקדשא, וצריך לחלק דהנה הכבשים המה המקדשין הלחם, והלחם המה המוקדשין ע"י הכבשים ובכבשים דשחט יותר מן המנין הנחוץ, פשיטא דבכה"ג לא קדשו כלל, משא"כ בשחט ב' כבשים כדינו, ויש כאן קדושה ללחם ע"י הכבשים בודאי, רק דהלחם המוקדשים המה יתר על המנין הראוי כיון דיש כאן קדושה רק לא ידענו מי הם, פשיטא דאמרינן דכבשים מידי דחזי להו מקדשי, ואידך קדושת דמים, דמי יוכל לפקוע הקדושה אשר כבר נחתה על הלחם, עוד י"ל דבכבשים כיון דעכ"פ לכתחלה צריכים שחיטה לשמן, ע' (זבחים ד' ע"א) א"כ בשחט ד' כבשים לא אתברר לן מי הם עקר הכבשים, אשר מקדשים הלחם, ואע"ג דאמרינן ברירה בדאורייתא בכ"ז כ' התוס' (גיטין ך"ד ע"ב) דגבי' גט כיון דצריכים לשמה, אפילו מאן דס"ל ברירה בדאורייתא, בכ"ז לא סמכינן בכה"ג על ברירה דבעינן לשמה ובעינן דוקא שיהא מבורר ע"ש, משא"כ בשתי חלות דלא נזכר בהו בשום מקום דצריכין לאפותן לשמם, ושוב שחיטה מקדש השתים הראויים, ודלא חזי להו לא מקדיש, ונוטלין שתים ואמרינן ברירה:
אולם עקר דברי התוס' שכ' דאין התנור מקדש את הלחם כיון דלא קדשי כלהו כדפרישית, והתוס' כוונו על מ"ש לעיל (מ"ו ע"א) ד"ה איזו היא זיקה, שכ' בסוף דבריהם וז"ל, אי נמי התם אפילו אפאה בבת אחת, אין התנור מקדשו כיון דלא חזי כלהו, כההיא דס"פ לולב וערבה דאין שיעור למים מצי למלאות בחבית מקודשת ע"ש, וכוונתם דראינו שם דאם היה שיעור למים לא היה אפשר למלאות בחבית מקודשת, וירבה במים הרבה יותר משיעור דלא יבא לידי לינה, כיון דלא קדשי כל המים, לא קדיש ג"כ אותן ג' לוג וע' ג"כ (מעילה י"ג ע"ב) ובתוס' שם פי' אחר בענין זה, ואולם לדידי קשה קושיא חמורה מאד מאד, דבשלמא בחבית של מים, דשם כל המים בחבית אחת ביחד שמה שייך סברא זו משא"כ כאן משנה מפורשת אצלנו (מנחות צ"ד ע"א) שתי הלחם נאפות אחת אחת, וא"כ כיון דאין אפשרות לאפות יותר מאחת בתנור, א"כ שוב איך שייך כאן כיון דלא קדשי כלהו, דהרי אלו ד' לחם לא הי' בתנור אחד רק אחת אחת, וא"כ קידש התנור שתים הראשונים והשאר לא נתקדשו וצע"ג, ולא ראיתי לשום איש שיתעורר בזה. והנה עיינתי היטב בתוס' (שם מ"ו ע"א) דכ' אפילו עשאן בבת אחת משמע דהתוס' ס"ל דענין זה דשתי לחם נאפות אחת אחת אינו רק לכתחילה, וקצת מוכח כן מסוגית הש"ס (שם צ"ד ע"א) דילפינן דלחם הפנים שתים שתים דכתיב ושמת אותם יכול שתי לחם כן, ת"ל אותם ע"ש, ומשמע שם דוקא לחה"פ צריך שתים שתים, אבל שתי לחם א"צ שתים שתים לעכב, אבל בדיעבד אם אפאם יותר מאחת אחת, והה"ד אם אפאן יותר משתים מותר, והתוס' כוונו לזה במ"ש אם אפאן בבת אחת (ואפילו שכ' התוס' כוונתם דגם בבת אחת שייך סברא זו, כיון דלא קדשי כלהו, אבל אם אפה כדינו אחת אחת, בודאי דתנור מקדש שנים הראשונים, דהרי לא היה אז לחם אחרת בתנור ושתי לחם השניים בודאי לא קדשום התנור כיון דאין צורך בהם או דלשון ואפילו שכ' התוס' הוא ט"ס) כן צריכים לדחוק בכוונת התוס' אף כי הרמב"ם בפ"ח מה' תמידין ומוספין לא הביא הדין דבדיעבד מותר:
ועפ"ז יש ליישב דברי רש"י (שם צ"ה ע"ב) סוגיא אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ, ומקשה הש"ס ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש, ואין דוחות השבת תפסל בלינה וכו', ודלמא מאי מבפנים במקום זריזין ופרש"י ולא בעזרה אלא בחוץ יאפוהו הכהנים שלא יחמיץ עכ"ל, והקשה הרב אור חדש מובא בשו"ת נודע ביהודא מהדו"ק חאו"ח סי' ט"ו תירץ זה שייך דוקא בלחה"פ דבאו מצה, אבל שתי לחם הרי דוקא באו חמץ, ומאי מקום זריזין שייך כאן, ע"ש שכ' הנו"ב כי הוא קו' חמורה קשה כברזל, אבל לפי הנ"ל ניחא עקר קו' הש"ס לא היתה רק על לחם הפנים דגם בדיעבד מעכב אם אפה יותר משתים שתים, אבל על שתי לחם דראינו למעלה דבדיעבד כשר אם אפה הרבה בתנור אחד, וא"כ אין כאן מקום לקו' הש"ס, כיון דתנור מקדש אפסלי בלינה, די"ל דאפה בתנור יותר משתי לחם, דבכה"ג אין התנור מקדש כיון דלא קדשי כולהו וכאן כיון דע"כ צריכים לאפות ערב שבת, דאין דוחה את השבת, וגם בעי לאפותו בתנור של קודש, לא אפשר להציל שלא יפסל בלינה רק עי"ז שיאפה יתר מן השיעור, דבכה"ג אין הכלי מקדש ובכ"ז נעשה בכלי שרת מפני חיבוב המצוה וקדושתה, ועקר קו' הש"ס דאם תנור מקדש אפסלו בלינה אינה רק על לחם הפנים דלא היה אפשר בתקנה זו, דהרי גם בדיעבד פסול אם אפו בתנור יתר על שתים שתים, ובכה"ג ראשון ראשון התנור מקדשן, ועל לחם הפנים מתרץ הש"ס מאי מבפנים במקום זריזין ופרש"י שיכווין שלא יחמיץ, דלחה"פ באה מצה, משא"כ על שתי לחם אע"ג דלא שייך שמה תירץ זה דשלא יחמיץ כיון דדינם להיות חמץ דוקא מ"מ שם לא הצריכו לתירץ זה דבלא"ה היה שם תקנה אחרת לאפות יותר מן השיעור ובכה"ג אין התנור מקדש כמ"ש למעלה, וע' ג"כ שו"ת נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' ל"ו, שהביא עוד תירץ אחר על קו' זו, אולם דברי ברורים:
צבי הירש חיות.