שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן נ
לכבוד ידידי מחו' ה"ה הרב הגאון המפורסם החריף ובקי מוה' ישכר בעריש נ"י בערינשטיין האבד"ק האג במדינות האללאנד:
יקרתו הגיעגי ועל קו' על מה דאמרו (סנהדרין קי"ב ע"ב) הי' בה קדשי מזבח ימותו וכו' ר"ל אמר ממון בעלים, ור"ש דס"ל קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים ולענין עיר הנדחת נמי חשבינן כממון ודינם לפי חרב ע"ש ברש"י, והקשה לו הרי לעיל (שם שם ע"א) אר"ח פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין וכו' לא דעיר אחרת דמפקדה בתוכה וכגון דקבל עליו אחריות, מ"ד כיון דקביל אחריות כדידי' דמיא קמ"ל, ראינו להיפוך דאע"ג דקבלו אחריות אנשי ע"ה, בכ"ז לא נחשב כממון של ע"ה ומותרים בהנאה, ומדוע כאן בקדשים נחשב כנכסי עיר הנדחת מחמת קבלת אחריות, והיא לכאורה קו' אלימתא, וכבר הגיעני מכתב בזה מן המופלג החריף מוה' יחזקאל מאיר הכהן מלבוב וז"ל התשובה שהשבתי אליו מ"ש רו"מ להקשות לשיטת הפ"י חי' (ב"ק ס"ו ע"ב) בהך דקרבנו ולא הגזול מובא בקצה"ח סימן שפ"ו דגם איתא בעינא מקרי ממון של המקבל אחריות משום דבר הגורם לממון כממון דמי, א"כ איך יפרנס הא דאמרינן (סוכה ל' ע"ב) לכם להוציא את הגזול, והרי גזל חייב באחריות והוי כשלו הנה תמה אני על רו"מ מדוע הביא ממרחק לחמו ולא התעורר דסברא זאת אי אפשר להתקיים בשום מקום, והיא מופרכת מכל סוגיות הש"ס, דע"י קבלת אחריות לחוד יהיה נחשב דבר של אחרים כשלו, וראינו דר"ש בעצמו לא פליג (ב"ק ע"ו ע"א) רק בגונב מן הקדש בקבלת אחריות שחייב ארבעה וחמשה אבל בגונב מן הגנב פטור ע"ש, והרי הגנב חייב באחריות הגניבה, ומ"ט לא נחשב כשלו, ועוד איך יפרנס הלכה פסוקה (ב"ק ס"ח ע"ב) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, והרי הגזלן כיון שחייב באחריות הגזילה מקרי שלו כמו שיכול למכור לשיטת הפ"י הה"ד דיוכל להקדיש ולהפקיר, ועוד בפקדון הוי ג"כ קבלת אחריות אם הוא שומר חנם או שומר שכר, ועתה אם איש אחד הפקיד אצל חברו וקבל הנפקד אחריות נימא דשלו הוא ויוכל למוכרו ישתקע הדבר ולא יאמר וכי ס"ד דע"י קבלת אחריות יצא הדבר מרשות בעלים הראשונים, ונכנס לרשות אחר וכבר הקשה הרא"ש פ"ק דפסחים לשיטת הגאונים דסברי דבקבלת אחריות אין המפקיד עובר בבל יראה, וכי יעלה על הדעת דכיון דהפקיד אצל אחר והנפקד קבל אחריות לא יקרא שוב חמץ שלו ועיין לבוש ופ"י ופר"ח או"ח סי' ת"מ ובשו"ת ש"א ה' חמץ כלם החליטו דהן דבר הגורם לממון והן טובת הנאה והן עניני הואיל, דאמרינן דעובר עי"ז בב"י וב"י, היינו רק לענין עבירת הלאו כיון דגלי קרא לא ימצא, אבל עדיין לא מקרי עי"ז כשלו, לענין שיהיה יכול לבטלו או להפקירו ולקיים מצות עשה דהשבתה בלב וכן מבואר בירושלמי פסחים על המשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט אע"ג דטובת הנאה ממון א"י להפקירו עי"ז וע' שו"ת צמח צדק סי' ל"א, מובא בקצה"ח שם, וקי"ל להיפך בפקדון יכול המפקיד להקדיש ולהפקיר ולכתוב הרשאה כל זמן דלא כפרו משום דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא, ועיין תוס' (ב"מ ו' ע"א) ד"ה הקדישה ורמב"ם פ"ז מה'ת עירוכין, ולשיטת הגאונים נימא כיון שקבל הנפקד אחריות א"כ יצא מרשותם, והראי' שהביא הקצה"ח שם לתמוך דברי הגאונים מהך (סנהדרין קי"ב ע"ב) דלר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי בהמת הקדש דינם להריגה כבהמות ע"ה ע"י קבלת אחריות וסוגיא דסנהדרין דלעיל קשה דהרי טעמא דגבי' חמץ דאמרינן דהגל"מ כממון דמי כיון דכתיב לא ימצא, ומפ"ז כל היכי דאפשר באופן רחוק דיהיה שלו עובר עליו, א"כ מדוע לא יהיה נחשב קבלת אחריות של אנשי ע"ה דהגל"מ דהרי גם כאן לא ידבק בידך מאומה ומפ"ז כתב רצה בקיומו אסור מטעם זה, ולמדו דע"ז תופס דמים דכ' והיית חרם כמוהו, וכל שאפשר באופן רחוק שיהיה ממון עובר עליו ומ"ט מותר כאן חפצי עיר אחרת אשר אנשי ע"ה קבלו אחריות, והנלע"ד להסביר הענין והטעם שאחז"ל דבאיתא בעינא מודה ר"ש דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, וברש"י שם הטעם דבנגנבו קדשים שחייב באחריותן כיון דחייבים להביא קרבן אחר והגנבה אם נמצאה אח"כ שייכת להם אבל באיתא בעינא בודאי רשות בעלים לא נפקע בשביל קבלת אחריות, וע' ס' יד המלך פ"ב מה' חמץ שהרבה לתמוה ע"ד רש"י אלו כי (ב"מ נ"ו ע"א) לענין אונאה ס"ל לר"ש בקדשים שיש להם אחריות, יש להם אונאה משום דהגל"מ כממון דמי ושם איתא בעינא, אולם דבריו תמוהים דלא עיין בדברי רש"י במקומו, דפירש שם כגון דהפרישה והוממה ומכרה, וזה מקרי ליתא בעינא דאינו ראוי למצותה, ובע"כ מוכרחים אנו לומר כן, דאל"כ הא קי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, וע' תוס' (ב"ק ס"ו ע"ב) ד"ה קרבנו ולא הגזול ע"ש, ובהומם ניחא דלא מקרי בכה"ג איתא בעינא, ונ"ל דבר חדש דהנה כלל גדול אצלנו (ב"ק צ' ע"א ב"ב נ' ע"א) דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג אף שניהם יחד לא עשו ולא כלום, ומוקי כר' אליעזר דס"ל במוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום, שניהם אינם בדין יום או יומים, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאין תחתיו, וכתב רש"י ותוס' דלא דמי לעבד של שני שותפים, דישנו בדין יום או יומים, דשם יש לזה חלק בגוף ופירות ולזה חלק בגוף ופירות, משא"כ כאן כל העבד, קנוי לראשון לפירות לבד, ולשני קנין הגוף לבד בלי פירות, וכן בנכסי מלוג לבעל פירות בלי קה"ג, ולאשה קנין הגוף בלי קנין פירות, ובכה"ג לא זה חשוב בעלים ולא זה בעלים ע"ש, ועפ"ז הבנתי ג"כ הך דמשמע (ב"מ ס"ט ע"א) סוגיא דצנועין, דהדין דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו, דאפילו ברצון שניהם ג"כ א"י להקדישו, וכבר התעוררו בזה גדולי המחברים, ע' בית שמואל אהע"ז סי' כ"ח ס"ק טו"ב דהחליט באמת דברצון שניהם יכולים להקדיש והתעוררו עליו הגאונים בעל המקנה ואבני מלואים מסוגיא דצנועין, עכ"פ טעמא בעי מדוע לא יועיל רצון שניהם, ונראה הא דקי"ל דפקדון ביד אחרים יכולים הבעלים להקדיש ולהפקיר, משום כל זמן דלא כפר הנפקד, נחשב כאלו מקומו של החפץ שמונח שם נשכר לבעל הפקדון, וכאלו מונח ברשותו, וע' רא"ש פ"ק דפסחים, ושיטת ר"ת (פסחים ד' ע"א) לענין יחד לו בית, כיון שהזויות נקנה למפקיד, הוי כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דאין עובר עליו ע"ש, ואולם פקדון דכפר בו הנפקד או גזל, נהי דמן הדין עדיין לא יצא מרשות בעלים, אולם אין לו בפקדון או בחפץ אשר נגזל ממנו, רק קנין הגוף לבד, דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא, כיון שלא קנאו הגזלן, אבל קנין פירות בפועל ליכא, דהרי הגזלן משתמש בו ונתחייב באחריות ג"כ, ועליו להחזיר אח"כ הדמים לבעלים, ואם כי הוא אונס ואינו בעלים מצד הדין, בכ"ז הוא בעלים בפועל ומשתמש בקנין פירות, ולבעלים אין כל לעת עתה, ולפ"ז שוה דין זה לעבד או לנכסי מלוג, דלא זה קרוי בעלים ולא זה, דזה לפי שאינו שלו, והבעלים לפי שאינו ברשותו, ורצון שניהם ג"כ אינו מועיל וז"ב:
ועתה כיון שאנו רואים בנכסי מלוג או עבד של שני שותפים אף דיש לאחד כל קה"ג ולשני כל ק"פ, לא זה קרוי בעלים ולא זה, מכ"ש שאין אפשרות שיהיו שני בעלים בדבר אחד זה לק"ג ופירות, וזה לקנין גוף ופירות ואי דמר לאו דמר, וכל ענין שותפות היינו לזה חציו ולזה חציו כמ"ש התוס' (סוכה ל"ה ע"ב) דאתרוג השותפים הוי כחסר אבל שיהי' זה בעלים לכל הגוף ופירות ג"כ, וכן להשני, א"כ דבר אחד שייך כולו לזה וכולו לזה, ודבר זה אי אפשר עיין ר"ן נדרים ר"פ השותפים שכ' בזה"ל דאין אפשרות לומר דכל אחד קנה לכל החצר קנין פירות וקנין הגוף דאי דמר לאו דמר ע"ש, ועתה יוצדק החילוק לר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי, בין איתא בעינא לליתא בעינא, דבליתא בעינא, דכבר אין כאן רשות בעלים הראשונים שוב מקבלי (מקבלי) אחריות נכנסים תחת הבעלים, כיון דאין להם בדבר זה שום קנין הגוף וקנין פירות, כיון שנגנב, והשניים חייבים באחריות, והוא שלהם בק"ג וק"פ, משא"כ היכי דאיתא בעיני' בעלים הראשונים עקרים, דבמה נפקעו מרשותם, ואין לומר דגם מקבלי אחריות נחשבו בעלים, שוב יש בחפץ זה שני בעלים, וזה א"א דאי דמר לאו דמר, ועיין יד המלך שכתב ג"כ סברא זו, רק שהוסיף דטעם דאמרינן בחמץ דבר הגורם לממון כמ"ד לאו משום דגלי קרא לא ימצא, רק דמקרא לא ימצא ידענו דחמץ אסור בהנאה, ואיסור הנאה אין לו בעלים, ושוה הבעלים השניים כמו הראשונים דלשניהם אין להם חלק בחמץ זה, ובמחכ"ת נעלם ממנו כי ענין זה ש"ה דגלי קרא לא ימצא, נאמר על הך דרבא בעירו חמירא דבני חילא, דמיירי בחמץ של עכו"ם, וזה לא נאסר בהנאה, ושוב בעלים הראשונים היינו בני חילא המה העקרים, ובמה יצא מרשותם ובמ"א הארכתי בזה בחי' לב"ק ואכ"מ:
נחזור לענין אשר אנו בו בודאי בכ"מ היכי דהוי בעין, לא נפקע מן בעלים הראשונים ע"י קבלת אחריות של השני, ואין יכול למכור וליתן במתנה בדבר שא"ש ומפ"ז גם בעיר הנדחת היכי דקבלו אנשי עיר הנדחת אחריות על חפצים מעיר אחרת, לא נאסרו כיון דיש להם בעלים לא נפקע ע"י קבלת אחריות מבעלים הראשונים, ואע"ג דכתיב לא ידבק (בך) [בידך] מאומה, לא דמיא לחמץ דשם כיון דגלי התורה דעל חמץ של אחרים אינו עובר, וחמץ כיון דאסור בהנאה אינו שלו, ואיך משכחת לאו דב"י וב"י, וע"כ דעשאן הכתוב כשלו לענין לעבור עליו, ומכ"ש היכי דאפשר באופן רחוק להיות כשלו דבודאי עובר, משא"כ בעיר הנדחת דאין לנו שום רמז בזה, שדבר של אחרים נחשב שלו, ופשיטא באיתא בעינא לא נפקע רשותם, משא"כ בהך דבהמת קדשי מזבח שהי' בע"ה, דמקשה הש"ס אמאי ימותו ירעו עד שיסתאב וימכרו ויקנו בהם דמי עולות עבורם ע' רש"י הטעם מ"ט לא יקרבו הם עצמם, וכתב הטעם משום מאיסותא להקריב לשמים קרבנות כאלו, וכיון דלא אלים כל כך קנין של הקדש שיהיה רשאים להקריב הקרבנות עצמם כמו שהם, רק צריכים למוכרם, שוב הוי כליתא בעינא, כמו בהך דפ' הזהב דפרש"י דהיכי דהומם הקרבן וצריכים למכרו ולקנות אחרת, ושוב כיון דחייבים הבעלים באחריות, וצריכים לקנות קרבן אחר, והבעלים מישך שייכי לקרבן זה יותר מן ההקדש. נחשב כנכסי עיר הנדחת וז"ב:
ובדרךְ אחר נ"ל ליישב קו' הראשית בסתירות סוגיית הש"ס דסנהדרין דוקא בהמות של הקדש מקרי בעלים, כיון דמקמי' הקדש של הבעלים הי', וגם אחר ההקדש, שלהם מפני קבלת אחריות, א"כ מקרי בעלים נגד רשות הקדש ע' (ר"ן נדרים ל"ד ע"ב) ד"ה אמר רבא היה לפניו ככר של הפקר וכו' וכ' הר"ן דוקא הפקר, אבל ככר שלו דכה"ג דמעיקרא שלו היתה, וגם עתה לא נפק מרשותו, דהוה לי' כגזבר, וא"כ בנכסי של עיר אחרת אשר אנשי עיר הנדחת קבלו אחריות, בודאי אינו מועיל קב"א לחוד, להוציא מיד בעלים, אבל בבהמת הקדש כיון דבעלים שהקדישו הם מעיר הנדחת וקודם שהקדישו ברשותם היה, וגם עתה ע"י קבלת אחריות לא נפקע מרשותם לגמרי, נחשבים כגזברים על ההקדש, ועקר הקרבנות שלהם נחשב ואסורים, והא דמקשה הש"ס (פסחים ו' ע"ב) למ"ד דהגל"מ כמ"ד לא ימצא למה לי, הרי אפשר לחלק בכך, דוקא בהקש שהיה שלהם מתחילה, וע"י אחריות עדיין אגוד בהם, אז נחשבו לר"ש גם עתה לבעלים, משא"כ בהך דבעירו חמירא דבני חילא, דהחמץ היה מקודם של עכו"ם ורק ישראל קבל אחריות ובכה"ג י"ל כיון דיש כאן שינוי בעלים דמקודם של עכו"ם היה החמץ, ובכה"ג לא נכנסו מקבלי אחריות תחתיהם לבעלים וצריכים קרא מיוחד לא ימצא, י"ל כיון דגלי קרא בחמץ שלך [אי] אתה רואה אבל אתה רואה ש"א ושל גבוה, ובכ"ז עובר בב"י וב"י על חמץ שלו אע"ג דאיסור הנאה אינו שלו, עשאן התורה כשלו, סברא הוא דכמו שעובר על שלו אע"פ דאינו שלו, כך עובר על ענין קבלת אחריות אשר יש לו התיחסות אליו ג"כ ומפ"ז מקשה הש"ס לא ימצא למה לי כנ"ל. הנה הצעתי למעלת מחו' נ"י כל התשובה ואקוה כי ישמח על בירור הענינים הללו. ידידו מחו' דוש"ת באהבה:
צבי הירש חיות.