אור ברסלב
שות מוהרץ סימן מט

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן מט

סימן מח

הנה (יומא ס"ו ע"א) דרשו איש להכשיר הזר פשיטא מאי דתימא כפרה כתיב קמ"ל, ולכאורה קשה נהי דכפרה כתיב בה ועי"ז דינו של שעיר המשתלח כקדשים, הרי אמרו (שם ס"ד ע"א) דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ושחיטה קי"ל דכשירה בזר וצ"ל דכאן ביום כיפור איירי, וגם שחיטת כל הקרבנות של יו"כ צריכה להיות דוקא בכהן גדול, וכל עבודת יום כיפור אינם כשרים רק בו (שם ל"ב ע"ב) וה"א דגם דחיית שעיר המשתלח, כיון דהוי עבודה אשר כפרה כתיב בה, צריך להיות דוקא בכהן גדול, וזר דקאמר הכא היינו אפילו ישראל והה"ד כהן הדיוט ג"כ מקרי זר לענין עבודת יום כיפור (יבמות ל"ג ע"ב) מאי זר אפילו כהן הדיוט נמי שזר אצלו ע"ש ופשוט. והא דאמרו (חולין י"א ע"א) מנ"ל דאזלינן בת"ר אתיא משעיר המשתלח שיהיה שניהם שווין ודלמ' טריפ' וכ"ת מאי נ"מ הרי אין הגורל קובע אא"כ הראוי לשם, ומדוע לא אמרו שם דשעיר המשתלח פסול טרפה דכפרה כתיב בה כקדשים, ומדוע לעיל מיני' אמרו לענין עגלה ערופה דפסולה בה טריפה משום דכפרה כתיב בה, וגם בשעיר המשתלח כפרה כתיב בי', וי"ל כיון דגלי קרא איש להכשיר הזר, וכיון דכן הרי גילה התורה, דלענין הוצאת השעיר ודחייתו מן הצוק, אין דינו כקדשים, הה"ד לענין טריפה, ומפ"ז הביאו בש"ס דחולין ראי' אחרת לפסול טריפה משום דאין הגורל קובע אלא הראוי לשם, עוד י"ל דרש"י הרגיש בזה דכ' לעיל, על הך דעגלה ערופה דאמרו דטריפה פסולה, דכפרה כתיב בה כקדשים, פרש"י מה קדשים אסורים בהנאה, כך עגלה ערופה, וכן לענין טריפה, ולכאורה קשה איסור הנאה מאן דכר שמי', הרי עקר הענין כאן להביא ראי' דעגלה ערופה פסולה בטריפה, וע"ז הביאו ראי' מדכתיב כפרה דדינה כקדשים, אולם אפשר דרש"י הרגיש בזה מדוע נקט הש"ס בעגלה הראי' מן כפרה כתובה בה, ובשעיר המשתלח ראי' אחרת, ומפ"ז נקט רש"י דכפרה כתיב בה היינו דדמיא לקדשים הן לאיסור הנאה והן לטריפה, משא"כ בשעיר המשתלח דקי"ל (יומא ס"ז ע"ב) דמותר בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וא"כ לא דמיא שעיר המשתלח לקדשים, דשם אסור בהנאה משא"כ שעיר, וא"כ אין היקש למחצה, ומפ"ז הביאו בש"ס לענין שעיר ראי' אחרת משום דאין הגורל קובע רק הראוי לשם וז"ב בכוונת רש"י:

ודע דגם סוגיית הש"ס (חולין שם) תמי' דאמרו שם דאתיא משעיר המשתלח, דכ' ולקח את שני השעירים שיהיו שניהם שווים, ודלמא טרפה הוא, וכ"ת מה נ"מ הא אין הגורל קובע אלא הראוי לשם, ומדוע הביאו הך לימוד שיהיה שניהם שווים, הרי עקר פסול טריפה נלמד משום דאינו ראוי לשם, ואם מספיק לש"ס הראי' מקרא ולקח שיהיה שניהם שווים לפסול טריפות במשתלח א"כ מדוע הביאו אח"ז הלמוד מהך דאין הגורל קובע אלא הראויה לשם, ואם דעת הש"ס דאין ללמוד משם א"כ יוקשה שוב מדוע הביאו הך ולקח שיהיו שניהם [שווים], וכבר התעורר הגאון בעל עצי ארזים בספרו מעיין החכמה, ונ"ל דהנה כיון דיש פלוגתא בש"ס אם הגרלה מעכבת או לא, וא"כ הגרלה עצמה היא למצוה מן המובחר א"כ אין מכאן ראי' לפסול טריפה בשעיר המשתלח מצד כי אין ראוי לשם, דבאמת אם נמצא של שם טריפה מביאים אחר שלא בהגרלה, כמו שעושים עתה אחר הגרלה אם נמצא טריפה, ואולם בקדשים היכי דיש לנו שני כתובים על ענין אחד אמרינן שנה הכתוב לעכב, ומפ"ז הביא הש"ס כאן שני ראיות אלו להורות דגם בדיעבד מעכב, ואינו יוצא ידי מצות שלוח השעיר אם הוא טריפה, ומדייק הש"ס שפיר דאזלינן בת"ר, ועפ"ז נתיישב ג"כ דברי רש"י (חולין ק"מ ע"א) דמקשה הש"ס טרפות מחיות נפקא, ועוד מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דלמדין מכשיר ממכפר, ופרש"י שעיר המשתלח דאסור במום דבעי ראוי לשם שבאיזה שיפול לשם, יהיה ראוי למזבח ע"ש והמהרש"א התעורר דהרי מטריפה מיירי, ומום מאן דכר שמי', ונ"ל דכבר כתבתי דאין להוכיח דטריפה מעכב בדיעבד מהך דאין ראוי לשם כיון דאין הגרלה מעכבת, ומהך ולקח שיהיה שניהם שווים אין להוכיח רק טריפה גלויה אבל שאר טריפה כל שאינה (נראה) [נראית], לחוש מקרי שנים שווים, אולם מחוסר אבר כיון דניכר לכל או אפילו בדוקין שבעין אפשר לבדקו, ומוכח שפיר מקרא ולקח ומהך דאין הגורל קובע רק הראוי לשם דשנה לעכב אף בדיעבד, והנה התוס' כאן ד"ה טרפות מחיות וכן (בע"ז ה' ע"ב) כתבו דאף למ"ד טריפה חיה היינו דאין אפשר להוכיח מקרא למעט היכי דאין הקרא מיותר, אולם אם הקרא מיותר לגמרי, אז לכ"ע קרא דחיה לאפוקי טריפה אף אי טרפה חיה, ומקשה הש"ס לר"י דס"ל דטמא לא אקרי ציפור, והרי כתיב חיות לאו שחיות בפיך, לא שחיין ראשי אברים, ת"ש מסיפא טהורות מכלל דאיכא טמאות, לא מכלל דאיכא טרפות, ומקשה הש"ס טרפות מחיות נפקא, היינו אע"ג דחיות לראשי אברים הוא דאתא, בכ"ז גם טריפות נשמע מזה, דהרי טריפה אינה חיה, הניחא למ"ד טריפה חיה, א"כ ליכא קרא מיותר, ולא תידוק לאפוקי טרפה, אלא למ"ד טריפה אינה חי' א"כ מחיות נשמע ג"כ לאפוקי טרפות, ועוד בין למ"ד טריפה חיה בין למ"ד טריפה אינה חיה, ע"כ מתנא דבי ר"י נפקא דהרי ילפינן מכשיר ממכפר מצורע משעיר המשתלח עיין (כריתות ך"ה ע"א קידושין נ"ז ע"א) וא"כ על ראשי אברים להוציאם שאין ראויים למצורע, לא אצטריך קרא דהרי ילפינן משעיר המשתלח, ושם בעל מום פסול דהרי אינו ראוי לשם, ולפסול בעל מום בדיעבד הוא, דעל לכתחלה לפסול ראשי אברים מוכח מדכתיב ולקח שני השעירים שיהיו שניהם שווים, וא"כ על שחיין ראשי אברים לא אצטריך קרא, ומיותר חיות להוציא טרפה אפילו למ"ד טרפה חיה, וא"כ טהורות ע"כ לאפוקי טמאות, וקשיא לר"י דטמא לא אשכחן דאיקרי צפור וז"ב:

ועפ"ז דעקר קו' הש"ס מתנא דבר"י נפקא היינו על ראשי אברים ל"צ קרא מיוחד ושוב טהורות לאפוקי טרפות מיותר, לק"מ קו' התוס' למאי דמוקי הש"ס טהורות שלא יזדווג לה אחר, וא"כ חיות למ"ל ע"ש, אבל לפי הנ"ל ניחא דחיות להוציא טרפות הוא דאתא, דטרפות א"א למשמע מלימוד מכשיר ממכשיר ומכשיר ממכפר, דהרי שעיר המשתלח גופא דפסול בו טריפה אינו רק לכתחלה, דהרי על טרפה לא מצינו שנה הכתוב לעכב. ומהך דאין הגורל קובע הראוי לשם אינו רק לכתחלה דכל עקר ההגרלה איננה מעכבת, ומהך שיהא שניהם שווים לא נלמוד רק חיות ראשי אברים דנראה מבחוץ אבל טרפות מבפנים ואין הבדל ביניהם אם דומים מבחוץ ולא אמעיט מקרא ולקח שני השעירים שיהיו שניהם שווים, וכיוון דשעיר המשתלח לא אפסיל טרפות בדיעבד, א"כ לא ידענו ג"כ לפסול מצורע וצריכים חיות להוציא את הטרפות וטהורות שלא יזדווג לה אחרת, וזה ברור,

ודע כי דברי הש"ס תמוהים מאד בהך דלמעוטי ציפרי מצורע לעיר הנדחת, ומוקי שלא יזווג צפור עיר הנדחת לשחיטה, והרי צפור השחיטה בעי שחיטה כדין, ואפילו נמצא טרפה קי"ל דצריך להביא אחרת, עיין רמב"ם פי"א מה' טומאת צרעת הי"א והרי אמרינן (סנהדרין קי"ב ע"א) דאפילו בהמה חציה של עיר אחרת וחציה של עיר הנדחת אסורה דסימן אחד דע"ה אינו כשוחט רק כממית, ובארתי לעיל דמה ששוחט מקרי נוחר וכיון דלא הוי דרך שחיטה חתיכת הסכין בסימנים עושה נבלה, א"כ למה צריך קרא מיוחד כאן טהורות למעוטי ציפרי ע"ה, הרי בלא"ה כיון דאסור בהנאה ואינו דרך הכשר השחיטה נעשה נבלה ע"י נקיבת הסכין בסימנים, אמת דהתוס' ד"ה למעוטי, כ' וצ"ע בבהמת ע"ה אם עבר והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימי ע"ש, וסברתם ע"כ כמ"ש כיון דלהריגה קיימי נתנבלה בשחיטה מקרי, ואולם מדוע נקטו בהמה הרי גם בצפור מצורע אם נטרפה ומכ"ש נתנבלה אינו עולה למצוה, ולמה צריך קרא כאן להוציא ציפרי ע"ה, ועוד מאי ענין לספק בזה אחרי דמשמע מש"ס להיפך וצ"ע:

עוד ק"ל על פרש"י בסנהדרין שם דאמרו עיסה כמאן דפליגי דמיא, משום דא"א לכזית בשר בלי שחיטה וכו', והרי אמרינן (ביצה ל"ז ע"ב) חבית מותרת ובהמה אסורה משום דשאני תחומין דינקי מהדדי, והיינו שאיסור תחומין נותן טעם בשני, והנה בע"ה כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואפילו טעם כל שהוא אוסר מן התורה, וענין ע"ז מן התורה באלף לא בטל, ומפ"ז יוצדק כמאן דפליגי היינו שאין חלק זה יש לו התיחסות לחלק השני, משא"כ בהמה כמאן דלא פליגי, דהרי כל החלקים יונקים זה מזה, וחלק של ע"ה נותן טעם בחלק של עיר אחרת, והטעם אוסר במשהו ומדוע נטה רש"י לפרש פי' אחר וצ"ע:

עוד אמרתי לכתוב כאן קו' אחת בענין שחיטה בזר כשרה, דביו"כ יש פלוגתא אם שחיטת פרו של כה"ג כשרה בזר או לא (יומא מ"ב ע"א), וא"כ אין מקום לקו' הש"ס (שם י"ט סע"א) דבמשנה נזכר דא"ל אתה שלוחנו ושליח ב"ד, וקשה לר"ה ברי' דר' יהושע דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משווי ע"ש, והרי י"ל דר"ה ברי' דר"י ס"ל דשחיטת פרו בזר כשרה, ובכ"ז רק בדיעבד אבל לכתחילה דוקא בכ"ג, וע"ז יוכל להיות דשליח דידן נינהו דהרי גם אנחנו יכולין לשחוט פר של כה"ג, ועל ענין שחיטת הפר א"ל אתה שלוחנו ואולי לשון המשנה משמע דעל ענין שחושדין היינו הקטרה ובזה הוא שליחם וצ"ע ועיין תוס' (קידושין מ"א ע"ב) ד"ה ושחטו דנילף שליחות מפרו של אהרן, והרי כל הקרבנות לאו מתורת שליחות דהרי שלוחי דרחמנא נינהו ועיין פ"י ומקנה שם וצ"ע:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה