אור ברסלב
שות מוהרץ סימן מח

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן מח

סימן מז

ראיתי להרב בעל שו"ת ברית אברהם דהקשה איך ילפינן בכ"מ מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת, דהרי קי"ל מוכרי כסות מוכרים כדרכם, ובלבד שלא תכוון בחמה מפני החמה וא"כ לשיטת הרשב"א דס"ל בחי' נדרים מובא בשעה"מ ה' סוכה ושופר, דאף היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי'. אמרינן מצות לאו להנות נתנו, ובכלאים בציצית דמקיים המצוה שוב לא נחשב הלבישה להנאה כלל, וליכא כאן איסור כלאים, ושמעתי מפי ידידי הרב הגאון מוה' שלמה נ"י ראבד"ק בראד, דבציצית כיון דהוי חובת גברא ולא חובת מנא, ואם אינו רוצה ללבוש בגד של ד' כנפות ליכא חיובא דציצית, ובכה"ג גם הרשב"א מודה דבאיכא הנאת הגוף בהדי' אמרינן מצות ליהנות ניתנו, דבשאר דוכתי כיון דהמצוה חובה עליו לעשות, אמרינן דהמצוה עקרית והנאת הגוף נחשב כטפל וכדבר שאינו מתכוון, משא"כ כאן הנאת הגוף עקר, דהמצוה אינה חובה ולא יתכסה בטלית של ד' כנפות ולא יתחייב בציצית עכ"ל הרב הנ"ל, והנה עדיין יוקשה למאן דס"ל ציצית חובת (גברא) [מנא], ועוד כיון דעכ"פ מצוה איכא ללבוש ציצית ואמרינן (מנחות מ"א ע"א) בעידן ריתחי ענשינן אעשה, וכ' התוס' דר' קטינא סבר חובת טלית הוא, ובכ"ז מצוה איכא שיהיה ציצית בבגדו, ושוב הנאת הגוף של הלבושה מקרי טפל, ול"נ לתרץ דוקא היכי דבכל ענין הנאת הגוף איכא נמי הנאת המצוה כמו בענין הרשב"א דקונם תשמישך עלי, אז בכל משך הנאת הגוף איכא הנאת המצוה, ונחשב הנאת הגוף כטפל, אבל בנ"ד הנה הנאת הגוף רק בלבושת הבגד ובזה ליכא מצוה והמצוה רק בהציצית לבד, וא"כ ע"כ דשריא התורה כלאים בציצית רק משום עשה דוחה ל"ת דהרי מיד שיש חוט אחד של צמר אזי כל הבגד באיסור כלאים, ובלבישת הבגד ליכא רק הנאת הגוף לבד ומצוה ליכא ואיך שייך לחשוב הנאת הגוף לטפל, אחר כי בעקר הנאת הגוף ליכא הנאת המצוה כלל וז"ב:

ומפי מורי הרב הגאון הגדול מוהר"א זלמן מרגליות ז"ל מבראד שמעתי דפלוגתת הפוסקים אלו אם היכי דאיכא הנאת הגוף אמרינן מצות לאו להנות נתנו או לא, תליא בפלוגתא אם נדרים ונדבות קרבים ביו"ט, דכ' התוס' (פסחים מ"ו ע"א ביצה כ"ז ע"ב) ד"ה לא תקרא וד"ה ועל החלה דלמ"ד אין קריבים ביו"ט אע"פ שיש בהם היתר אכילת אדם, כיון דעקרו לגבוה אסור לשוחטן ביו"ט, ולמ"ד קריבים ס"ל עקר שחיטה לצורך אדם, והקרבת האימורים טפל ע"ש, וזה הענין ג"כ היכי דיבאו שניהם ביחד הנאת הגוף והנאת מצוה, דמאן דס"ל דבהנאת הגוף בהדי' לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו, ס"ל הנאת הגוף עקר, ומאן דס"ל דגם בזה אמרינן מלל"נ, ס"ל דאמרינן דהנאת המצוה עקרית עכ"ל, עכ"פ בכלאים בציצית הלבישה עקרית, דבלבישת הבגד ליכא מצוה, רק בציצית התלויים בבגד: ואולם בבגדי כהונה דיש בלבישתן מצוה וגם הנאת הגוף, בכה"ג אמרי' דהנאת המצו' עקר והנאת הגוף טפל, ומפ"ז לק"מ קו' הגאון בעל שאגת ארי' בתשובה ה' ציצית סי' י"ט ע"ד הרמב"ם סוף ה' כלאים דכ' כהנים שלבשו בגדי כהונה אפילו במקדש שלא בשעת עבודה לוקין משום האבנט דהוא כלאים ולא הותר רק בשעת עבודה שהוא מ"ע כציצית עכ"ל והקשה הרב הנ"ל א"כ חטאת העוף הבא על הספק היכי משכחת, הרי הכהנים לובשים שעטנז, והקרבן אינו רק ספק, ועוד הקשה הא דקי"ל (יומא כ"ד ע"ב) דמפייסין בבגדי כהונה מפני החשש דאיכא כהנים דחמסו ועבדו, הרי אינו אלא חשש רחוק, ואיסור כלאים הוא ודאי, ולדידי קשה יותר הרי קי"ל שחיטה בזר כשירה ומקבלה ואילך מצות כהונה, ומ"מ אמרינן רפ"ב דיומא מי שוחט מי זורק, ואס"ד דעקר הא דשרי בשעת עבודה משום עשה דחי ל"ת כמו בציצית, א"כ שחיטה בכהן ובלבישת בגדי כהונה יהיה אסור משום האבנט דהוא כלאים, ואפשר לקיים ע"י זר דליכא שום איסור כלאים: אבל לפמ"ש לעיל ניחא דכיון דהר"ן בשם הרז"ה בסוגיא דשופר של עולה (ר"ה כ"ח ע"א) דאפילו בתקיעות דרבנן אמרינן מצות לאו להנות נתנו, וה"נ כיון דתקנו רבנן חטאת העוף הבא על הספק או שיפייסו בבגדי כהונה, א"כ יש כאן הנאת הגוף והנאת המצוה ביחד, אז אמרינן דמצוה עקרית והנאת הגוף אינה רק טפל, ולא נחשב הנאה כלל וליכא איסור כלאים, אבל שלא בשעת עבודה ליכא אפילו מצוה דרבנן, ויש כאן איסור כלאים:

ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהתעורר הגאון בעל ש"א שם, דמ"ט פסק הרמב"ם כסות לילה דג"כ פטורים מן הציצית, מ"מ אינו עובר עליו משום כלאים, וע' (תוס' מנחות מ"א ע"א) דהאריכו בזה בשם ר"ת לחלק בין ציצית לבגדי כהונה, אבל לפי הנ"ל ניחא בבגדי כהונה כיון דאיכא הנאת המצוה בכל הלבישה, והנאת הגוף טפל נחשב כמוכרי כסות דמותר היכי דליכא הנאה, ולא שייך הואיל ואשתרי אשתרי, דהרי לא הותר כאן יותר מבשאר מקום, דבכ"מ הדין כן דאם לא נהנה מהלבישה ליכא איסור כלאים, ומפ"ז שלא בשעת הלבישה לוקה משא"כ בציצית דליכא הנאת המצוה בבגד, רק הציצית המה עיקר המצוה כמ"ש לעיל, והותר רק משום עשה דוחה ל"ת אמרינן שפיר הואיל ואדחי אדחי, וע' (זבחים ל"ב ע"ב) מצורע היתרא להא אשתרי להא לא אשתרי, טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי תרי דיחוי ע"ש, וזה החילוק עצמו בין בגדי כהונה לכלאים בציצית דשם אשתרי מפני דכתבה תורה מצות לבושה ועי"ז נחשב הנאת הגוף כטפל, ולא הותר רק בשעת עבודה, משא"כ ציצית דחי' היא ומותר אפילו בכסות לילה דהואיל ואדחי אדחי וז"ב:

ואל תשיבני מלשון הרמב"ם בסוף ה' כלאים דכלאים דבגדי כהונה הוי כמו כלאים בציצית, ולפמ"ש לעיל הנה בבגדי כהונה לא הוי דחוי' כלל, דליכא איסור כלאים כיון דמצות לאו להנות ניתנו, ונ"ל דהנה הרב ש"א סימן למ"ד הקשה על הרמב"ם דאס"ד שלא בשעת עבודה אסור, ניליף מהכא אף שלא בעידנא אתי עשה ודחי ל"ת, דהרי בשעת הלבישה עובר על כלאים ואינו מקיים אז מצות עבודה ע"ש, ונלע"ד דזה באמת כוונת הרמב"ם, דהנה גם לשיטתי קשה, דהרי בשעת לבישה לא שייך מצות לאו להנות נתנו דהרי אינו עושה מצוה ואיסור כלאים יש בהעלאה, והנה בכלאים בציצית ג"כ קשה דהרי ציצית אינו חייב רק משעת עטיפה ואיסור כלאים מיד שהוא לובש ע' תוס' (יבמות צ' ע"ב) ושו"ת ש"א סי' למ"ד ובטורי אבן ריש חגיגה ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ? אך לפי שיטת הרנב"ד הביאו הנימוקי יוסף פ' אלו מציאות בהך דלא תוכל להתעלם דהתחלת המצוה מקרי ג"כ בעידנא, ועיין פסקי תוס' לש"ס (זבחים צ"ז ע"ב) וטורי אבן ריש חגיגה, וכאן דהלבישה היא התחלת המצוה מקרי שפיר בעידנא, וזה כוונת הרמב"ם שהיא מ"ע כציצית היינו כמו בציצית התחלת המצוה מקרי בעידנא לשון דחי', ה"נ התעסקות בדבר מצוה והתחלתה כמצוה דמיא וז"ב:

והנה השחיטה דליכא אפילו מצוה לכתחילה בכהנים וכשרה השחיטה בזר אפילו לכתחילה (זבחים ?) בזה יוקשה דמסתמא הכהן השוחט הי' לבוש בגדי כהונה דמפיסין בבגדי כהונה עוד קודם עבודה מי שוחט מי זורק, ובלי ספק לא הי' הכהן פושט בגדיו אחר הפיוס, ואיך הי' רשאי לשחוט וללבוש בבגדי כהונה דהם שעטנז, בלי שום מצוה כלל דהרי אף לכתחלה כשרה בזרים, והנה ראיתי להגאון מהר"י עמדן בס' המטפחת השגה על הזוהר ס"פ נשא על קרא ושחט את בן הבקר אחרא ולאו כהנא, דכהנא אסור בדינא, והנה הגאון הנ"ל דחה דהרי בכל הש"ס אמרינן דזר כשר בשחיטה, אבל כהן ודאי כשר, ולפי האמור י"ל דטעם דהזוהר דפסול שחיטה בכהן משוס בגדי כהונה דהם שעטנז, אכן עדיין הדבר צ"ע כיון דהפיוס בבגדי כהונה נעשה, א"כ נהי דהזר שחט הקרבן, מ"מ במשך זמן השחיטה הי' הכהן לובש באבנט ועבר על איסור כלאים וצ"ע:

ובעסקי בענין זה לא אמנע לכתוב קו' אחת וגדולה אלי, איך אמרינן (מנחות מ"ב ע"א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים אשר נאמר ביחזקאל ומתרץ רבינא כהנים אצטריך לי', משום דאשתרי מליקה גבייהו, הוה אמינא דמותרים לאכול נבלה וטרפה בכ"מ, והנה הרא"ש כתב מובא במרן ב"י ובט"ז וש"ך יו"ד סי' ב' הטעם דשחיטת נכרי נבלה דכתיב וזבחת ואכלת, מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו, ועכו"ם דלאו בר זביחה אין שחיטתו מתרת אפילו שחט כהוגן, ואם אמרינן דלכהנים כיון דאשתרי במליקה לא נאמר אצלם דין השחיטה ומותרים בכ"מ בנבלה, לולי דחידש זאת יחזקאל הנביא, אם כן איך אפשרות שחיטה בכהנים, ובפרט ביום כיפור גם השחיטה נחוצה רק בכהן גדול כדאמרינן פ"ב דיומא שחטו ומירק אחר שחיטה על ידו, והרי כהנים אינם בכלל זביחה, ודמיא לשחיטת נכרי וצע"ג:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה