שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן מז
לכבוד ידידי כנפשי ה"ה הרב הגדול המפורסם הישיש החכם השלם המפואר מוה' דוב בער אופענהיים בעהמ"ח ספר שו"ת מי באר:
מה שהתעורר רו"מ ע"ד הר"ן ספ"ב דחולין מובא בט"ז וש"ך שם יו"ד סי' ד' דאף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכ"ז בשחט לע"ז נאסר באכילה עכ"פ דנהי דלא אסר לה לא שרי לה וה"ל כלא נשחטה אלא כמתה מאליה עכ"ל, והסביר רו"מ דטעמי' משום דמעשה שנעשה באיסור לא הוה מעשה דקי"ל כרבא פ"ק דתמורה דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, וגם כאן מעשה השחיטה כיון דהוי לעכו"ם אין אפשרות להתיר איסור אמ"ה, הנה כבר קדמו בזה הרב חות דעת בקונטרס אחרון לספרו אכן לדידי דבריו תמוהים דהרי עקר הא דחידש רבא דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני הוא בשביל שלא יהיה לאיסור שום קיום והעמדה, וכאן כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ג"כ אין לאיסור שום קיום והעמדה כלל, ואיך שייך בזה אי עביד לא מהני, ול"נ טעם וסברא אחרת להסביר דברי הר"ן דהנה רש"י (חולין ך' ע"ב) בהך דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה, וכי מתה עומד ומולק, כ' וכן בכל השוחטים נמי משניקב הוושט נעשה נבלה, וכי גמר שחיטה מתכשרה עכ"ל. היינו אע"ג בכל ענין שחיטה נעשה נבלה עי"ז שהסכין נוקב בושט ועושה נבלה, ובכ"ז כי גמר השחיטה ברוב הסימנים מותר, וכי מתה עומד ושוחט? וע"כ שאני התם דהכשרו בכך הוא, דהתורה ציוותה דדרך השחיטה תהיה בדרך זו, דאם התחיל השחיטה בסכין ולא גמר, בודאי נעשה נבלה ע"י סכין השחיטה שגרם נקיבת הוושט וסוף השחיטה מכשיר וזה שייך בכל השחיטות הכשרות הנעשין כדין התורה, אבל בשחט לשם ע"ז כיון דעכ"פ כוונתו מתנגדת למצות התורה דנהי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ מידי דהוה אמשתחוה להר דהעובדו בסייף, ע' רש"י (חולין מ"א ע"א) ד"ה ואי א"א אוסר דשא"ש מאי איריא דתני עוף ועיין תוס' (שם מ' ע"א) ד"ה הא דאמר להר, ובכה"ג שוב השחיטה בעצמה נבלה, דהרי סכין השחיטה נקבה בסימנים, וכאן לא שייך הכשרה בכך שאני, דהרי שחיטה לשם ע"ז אינה כתורה, ואל תשיבני מדין דשוחט בשבת וביו"כ דקי"ל (לעיל י"ד ע"א) דשחיטתו כשרה, וג"כ נימא דהשחיטה איננה כתורה, א"כ הוי נבלה מצד נקיבת הסכין בסימנים, דשאני התם דהשחיטה מצד עצמה איננה איסור, רק איסור תלוי ביום, וג"כ הותר בקרבנות ציבור, משא"כ כאן מצד כוונה בלב בע"ז ליכא כאן חיוב מיתה, רק מצד השחיטה לע"ז, דע"י שעשה מעשה לע"ז היינו דשחט לע"ז נתחייב סייף, אע"ג דהבהמה לא נאסרה וא"כ השחיטה לע"ז איסור בפ"ע, ובכה"ג ממילא אסורה הבהמה מטעם שניקב הושט שלה ע"י סכין השחיטה, ושחיטה לשם ע"ז לא הוי דרך מצותה בכך וז"ב:
וזה הטעם ג"כ בהך דבהמה חציה של עיר הנדחת, וחציה של עיר אחרת דקי"ל דכמאן דלא פליגא דמיא ואין השחיטה מועלת בה (סנהדרין קי"ב ע"א) והיינו דבכל משהו ומשהו מן הושט יש חציו דאסור בהנאה ולשרפה עומד, ואין מועיל במשהו זו השחיטה, ואין דרך מצות השחיטה רק להכשיר, ושחיטה זו שאינה להכשיר א"כ נקיבת הסכין של ע"ה עושה נבלה, וזה כוונת רש"י שם ד"ה כמאן דלא פליגא וכו' וכי שחט סימן של עיר הנדחת אינו שוחט רק ממית ע"ש, והיינו כיון דלא מהני שחיטה שוב השחיטה עושה נבלה ע"י שינקב בסימנים וז"ב לדעתי בכוונת רש"י, והא דבעי ר' חסדא שם אם מהני שחיטה לטהרו מידי נבלה, והרי אדרבא השחיטה (עושית) [עושה] נבלה, כבר התעורר הר"ן בחידושי סנהדרין לשיטת רש"י והניח בצ"ע, ואולם כיון דעכ"פ דרך שחיטה היא כמו דקי"ל ביו"ד סי' כ"ג ס"ד בשחט בסכין שאינו חד, ונתעכב כשיעור שהיה במיעוט אחרון של סימן ראשון אע"ג דבשחט רוב הקנה הוי מיעוט כאילו נשחט כבר דרובו ככולו, והוי שהייה בשחיטה. ובכ"ז אינה רק ספק נבלה ובש"ס (חולין ל"ב ע"א) היא בעיא דלא אפשיטא, והיינו כיון שמוליך ומביא תמיד והוי דרך שחיטה עכ"פ, בכה"ג היה עולה על הדעת להתיר, וע' ש"ך יו"ד סי' ח"י ס"ק י"א, וכן היה דעת ר' חסדא כאן דבעי לה דאפשר כיון דעשה דרך שחיטה שבכ"מ, יועיל לטהר מידי נבלה, ואנן קי"ל הן בעיר הנדחת והן בסכין שאינו חד לחומרא וז"ב:
ובהמה בן פקועה שבאה על בהמה דעלמא דקי"ל דאותה הולד אין לה תקנה בשחיטה (שם ע"ה ע"ב) וכן הוא ביו"ד סימן י"ג ס"ד גם כן הטעם כיון דכל משהו ומשהו בסימנים מקצתו א"צ שחיטה, וכיון דלא צריך שחיטה אם ישחוט ינקוב בסימנים במקום דאין השחיטה נחוצה, ואם שחט הוי נבלה וכן לשיטת הפוסקים בט"ז ובש"ך שם דהוי כשהייה בין סימן ראשון לסימן שני ג"כ הוא נבלה, דכל חמשה דברים הפוסלים בשחיטה, ואפילו עיקור שאינו פוסל מחיים רק שאין השחיטה מועלת עושה נבילה בשחיטה:
ומה שהקשה הרשב"א במשמרת הבית ע"ד הרא"ה שהם כדברי הר"ן, דעכ"פ אסור באכילה משום דלא שרי לה א"כ איך מקשה הש"ס בסוגיא שם למ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש, מהך דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז, מאי איריא חטאת עוף אפילו חטאת בהמה נמי והרי בחטאת בהמה דנאסר עכ"פ מחמת השחיטה, שוב עדיין יקשה קו' הש"ס אשחיטה חוץ לא לחייב, דהרי מיד ששחט בושט נעשה נבלה ואינו ראוי לפנים ובכה"ג אינו חייב משום שחוטי חוץ, וע' ש"ך סי' ד' ס"ק ה' דהתעורר בזה, ונלע"ד ליישב דהנה שיטת הרמב"ם ספ"ח מה' ע"ז מובא בט"ז יו"ד ססי' ב' דאפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש במעשה כל דהוא, היינו דוקא במידי דעושה נבלה ע"ש, והש"ך בנקודות הכסף הרבה לתמוה על שיטה זו מסוגיית הש"ס, דא"כ למה צריך לאוקמי בחצי קנה פגום דת"ל דאפילו שחט חצי קנה הראשון ליכא מעשה נבלה, ולא נחשב עי"ז מחתך בעפר בעלמא ע"ש, ול"נ דהנה הרמב"ם פי' המשנה סוגיא דהשוחט בשבת כ' ולמה תהא שחיטת שבת במזיד כשירה, דהרי לא נעשה מומר רק בגמר שחיטה וכ' דמיד שהתחיל לשחוט מיד הוא חייב ונעשה מומר ע"ש, הרי דס"ל דבכה"ג מקרי מקלקל ע"מ לתקן או דמקלקל בחבורה חייב, וחייב על איסור שבת מיד בתחילת השחיטה, ועפ"ז לק"מ קו' הנקה"כ על הט"ז, דבאמת בכ"מ דליכא איסור אחר רק איסור ע"ז לבד, צריך דוקא לעשות מעשה בדבר שעושה נבלה, אבל כאן מיירי דשחט בשבת ג"כ, ולענין שבת חייב, אף על התחלת שחיטת הקנה אע"ג דאין כאן מעשה נבלה, מ"מ מקלקל בחבורה חייב, שוב כיון דנחשב מעשה לענין חיוב שבת, שוב גם לענין איסור ע"ז נחשב מעשה כמ"ד בכ"מ מגו דהוי שיעור, לענין זה נחשב ג"כ מעשה לענין אחר, ע' (שבת צ"א ע"א) זרק תרומה לבית המנוגע בשבת, מגו דהוי שיעור לענין טומאה הוי שיעור לענין שבת ע"ש, וה"נ אם שחט הקנה מיד אסרה משום ע"ז ועל שחוטי חוץ אינו חייב משום מגו, דהא עדיין ראוי לפנים, וכ"ז שלא שחט בה רוב קנה או משהו בוושט לאו כלום עבד, וראוי עדיין להכניסו לעזרה ולשוחטו וא"כ לענין איסור ע"ז נאסר מיד בהתחלת שחיטת ולענין שחוטי חוץ רק בהתחלת שחיטת חציה שניה של הקנה ומקשה הש"ס דמחתך בעפר בעלמא וליכא משום שחוטי חוץ מפני איסור ע"ז אשר עליו וצריכים לאוקמי' בחצי קנה פגום, משא"כ למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה, שוב לא שייך מגו דהוי מעשה לענין שבת הוי מעשה לענין איסור ע"ז, דהרי במעשה ג"כ א"י לאסור ולהחשיב התחלת שחיטת הקנה מעשה לענין איסור שחוטי חוץ, כיון דנחשב לענין שבת, דז"א דבחצי קנה הראשון עדיין ראוי לפנים, וא"כ מקשה שפיר מאי איריא חטאת עוף אפילו חטאת בהמה נמי, כיון דלא נאסר משום ע"ז במעשה, א"כ לא צריכין דוקא עוף ובחצי קנה פגום, רק גם בבהמה נמי חייב על שבת מיד בהתחלת שחיטת הקנה, ועל שחוטי חוץ בהתחלת חציה השני של הקנה בדבר שעושה נבלה, ולא נאסר כלל משום ע"ז, רק דחייב חטאת מ"מ, אע"ג דלא נאסר מ"מ עונש יש כמו השתחוה להר ע' רש"י שם וז"ב ונכון בעיני:
והסברא שחדשו גדולי הפוסקים המהרי"ט ומהריט"ץ מובא בשער המלך פ"ג מה' גירושין הי"ט, דע"כ אמרינן כ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני, דוקא אם נפלט עי"ז מן האיסור, אע"ג דלקי בכ"ז מעשה של איסור בטלה והלכה לה, אבל אם האיסור נשאר בעינו הראשון, ואין פועלים לביטול האיסור בביטול המעשה אז לכ"ע אי עביד מהני ע"ש ליישב הך דהשוחט בשבת דקי"ל דשחיטתו כשרה, והיינו דהרי מתה לפניך ואף אם נתבטל מעשה השחיטה, בכ"ז גם נוחר ומעקר בשבת חייב ע"ש, ונ"ל לפרש ג"כ כל החילוקים שהזכירו הראשונים בענין מצוה הבאה בעבירה ג"כ עד"ז, דהנה (ר"ה כ"ח ע"א) אמרינן דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, ורבא ס"ל אחד זה ואחד זה יצא משום מצות לאו להנות נתנו, וטעמא דר"י דלא יצא אע"ג דכבר עבר ותקע, בכ"ז לא יצא כיון דהנאת המצוה הוי הנאה, א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה, עיין שו"ת שאגת ארי' סי' צ"ח, והיינו דראינו דהתורה החמירה בעונש העובר על ל"ת יותר מן העובר על העשה ובל"ת ישנו למלקות ולכרת ולמיתה, משא"כ בעשה דליכא עונש, וגם כרת אינו רק בפסח (ומיתה) [ומילה] לבד, וכל ענין אשר יזדמן לפנינו קיום מצות עשה ע"י עבירת ל"ת, אז אם בעידנא דעקר לאו מקיים עשה, גלי התורה דעשה דוחה ל"ת במילה בצרעת, וכלאים בציצית, והיינו כמו שהסבירו התוס' (ברכות ך' ע"א) ובשו"ת מהרי"ק שורש קל"ג דכל היכי דהוי בעידנא, הוי כאלו לא נאמרה הל"ת במקום זה, והארכתי בזה בספרי תורת נביאים ואכ"מ, ואולם היכי דלא הוי בעידנא, שוב אם ע"י קיום המצוה נתעביד עבירה, ובלי קיום המצוה לא יהיה כאן עבירה אמרינן דהמצוה לא קיים דהוי מה"ב ועקר הנאה בתקיעת שופר הוי הנאת המצוה, ולר"י דס"ל מצות להנות נתנו, א"כ לא יצא אף דתקע כבר דע"י שיצא ונהנה במצוה, עבר על לאו ונהנה מן ההקדש, ואם אמרינן דלא יצא שוב לא עשה שום איסור דהרי לא נהנה כלל, וכיון דהתורה תשתדל למען לא יהיה למעשה איסור קיום והעמדה, אמרינן מוטב דלא יהיה יוצא המצוה, ועי"ז לא יהיה כאן עבירה כלל, ולרבא דס"ל מלל"נ בלא"ה אף אם קיים המצוה, אין כאן מעשה עבירה כלל, ומפ"ז ס"ל דיצא אע"ג דגם רבא ס"ל הדין דמצוה הבאה בעבירה ועיין טורי אבן חי' ר"ה סוגיא זו דכ' ג"כ הערה זו מהך דכ"מ דא"ר לא תעביד ע"ש, דע"י המצוה נתהוה עבירה כמו בנ"ד בשופר של איסור הנאה ניחא נמי דלא יוקשה לשיטת ר"י דס"ל דלא יצא כאן משום מה"ב, והרי ר' יהודה עצמו ס"ל (גיטין נ"ה ע"א) דחטאת גזולה מכפרת אע"ג שנודעה לרבים מכפרת, וכ' התוס' דר' יהודה לס"ל הדין דמצוה הבאה בעבירה ע"ש, וכבר ראיתי מי שהתעורר בזה, אבל לפי הנ"ל ניחא דשם אפילו אם אינו מכפרת מ"מ אתעביד כאן לאו דגזילה, דהרי היה כאן יאוש ושינוי השם כמ"ש התוס' שם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, רק לעולא כיון דאינו קנוי לו רק משום הקדש, ואילולי ההקדש לא היה קונה, חשוב לעולא מה"ב, דעכ"פ המצוה מסייעת לקנין ולולי המצוה לא קנה, ורב יהודה ס"ל כיון דהקדישו ונקרא שם אחר, וזה ליתא בחזרה, ואף אם אמרינן דאין הקרבן מכפר, בכל זאת כבר היה כאן שינוי השם, דבפי העולם נקרא כבר הקדש, ונתעביד איסור גזל באופן דליתא בחזרה, ומפ"ז ס"ל לר' יהודה דבכה"ג ל"א מה"ב, כיון דאי אפשר לתקן האיסור, אמרינן אי עביד מהני, וקיים עכ"פ המצוה כיון דלא יפעול בזה דלא יקיים, לתקן שלא יהיה כאן שום איסור וז"ב:
ולפ"ז צריכין להבין הא דאמרינן שם המודר הנאה ממעיין טובל (בה) [בו] בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה, וכתבו הפוסקים מובא בשעה"מ ה' סוכה דהטעם כיון דאיכא הנאת הגוף בהדי' הנאת המצות לא שייך מצות לאו להנות נתנו ע"ש, ומשמע שם דגם בדיעבד לא יצא ידי הטבילה וע"כ משום מצוה הבאה בעבירה, והרי שם כבר טבל ואי אפשר לתקן העבירה, אף א"א דלא יצא ידי טבילת מצוה, ומ"ט לא יצא, ונ"ל דבלא"ה הקשה הגאון בעל שאגת ארי' בקונטרס שבסוף ספרו טורי אבן לשיטת הר"ן דס"ל בסוגיא דריחא מלתא ברי"ף פ' גיד הגשה, דעד כאן שייך פסיק רישי' דוקא במידי דאכילה, אבל במידי דהנאה מותר דבר שאינו מתכוין אף דהוי פסיק רישי', והביא מהך דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו' א"כ איך יפרנס סוגיא זו דאסור לטבול בימות הגשמים, והרי הטובל זה אינו מכוון רק לטבילת המצוה ואינו מתכוון להנאת הגוף כלל, ואי דהוי פסיק רישי' הרי במידי דהנאה ל"א דבר שאינו מתכווין אסור ע"ש שהניח בקו', וע' תוס' (שבת ך"ט ע"ב) דפליגי בהדיא על שיטת הר"ן, והנה אע"ג דפסיק רישי' הוי כדבר שמתכווין, וחייב אף במידי דהנאה לבד, היינו דוקא פסיק רישי' דניחא לי', משא"כ פסיק רישי' דלא ניחא לי' אף בעניני שבת קי"ל דמותר ע' (תוס' כתובות ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייתא דהביאו בשם הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר ע"ש, ולפ"ז בנ"ד אם אמרינן דיצא ידי טבילת מצוה, שוב ניחא לי' בטבילה זו, נמצא דנהנה באיסור הנאה, אע"ג דלא מתכווין להנאת הגוף חייב, דהוי פסיק רישי', משא"כ אם לא יצא ידי חובת מצוה ולהנאת הגוף לא אתכוון א"כ הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי', ושוב ליכא כאן איסור כלל, והדר שוב לכללן, דמוטב לומר בזה דלא יצא ידי המצוה למען לא יהיה כאן איסור הנאה משום פסיק רישי', דע"י דלא יצא שוב לא עבר דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' בטבילה זו אם לא יצא ידי המצוה, דלהנאת הגוף לא אתכוון כלל וז"ב:
והא דנודר הנאה ממעיין אין טובל בימות החמה, וכ' לעיל דאף בדיעבד לא יצא, והטעם משום מה"ב, והרי נדרים הוי כבדה האיסור דכ' התוס' (תמורה ו' ע"א) דבכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני, וע' ישועות יעקב חאו"ח סס"י תקפ"ו דהתעורר ג"כ בזה, ונ"ל דהנה כבר כ' לעיל סי' כ"ב בטעם דבדה האיסור דלא שייך אי עביד לא מהני ע"פ דברי הרא"ש בתשובה כלל ט', דכל ענין בדה האיסור היינו שבועות נזירות נדרים וכדומה, וכלם יש להם היתר ע"י שאלה, וכיון דעקר ענין דאמרינן אי עביד לא מהני, למען לא יהיה קיום והעמדה למעשה עבירה, ואולם אם יש לבטל מעשה איסור מצד אחר, שוב אמרינן אי עביד מהני, דהרי האיסור יוכל להתבטל ע"י דישאל לחכם, וקי"ל חכם עוקר הנדר מעקרו ולא נתעביד שום מעשה איסור, ע' (רשב"ם ב"ב ק"ך ע"א) ע"ש, ובנ"ד ע"כ מיירי דיש לו שופר אחר, דאל"ה ת"ל דבשופר של איסור הנאה, אף אם מצות להנות נתנו מדוע לא נימא אתי עשה ודחי ל"ת, וע' טעם המלך הלכות שופר דהתעורר בזה, ואף בנדרים דיש בהם עשה ולא תעשה, מ"מ כיון דאיתא בשאלה ילפינן מנזיר דעשה דחי ל"ת ועשה עיין (יבמות ה' ע"א), ואולם ביש להם שופר אחר הוי אפשר לקיים שניהם דל"א אתי עשה ודחי ל"ת, והנה קי"ל דאין נשאלין רק ע"י פתח וחרטה, וע' ט"ז ה' חלה סי' שכ"ג דהקשה היכי מקרי חלה דבר שיש לו מתירין, דלמא לא ימצא פתח לנדרו ע"ש, וה"נ ביש לו שופר אחר שוב אין לו פתח לנדרו, ואין יכול לשאול לבטל הנדר מעקרו ולעשות אותו נדר טעות, מפ"ז אמרינן אי עביד לא מהני כיון דאי אפשר לבטל האיסור הוי כאיסור מצד עצמו ולא עשה איסור ע"י התקיעה או הטבילה אע"ג דהיה לו הנאת הגוף כיון דאינו יוצא הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' וכמ"ש לעיל:
ובעקר קו' הרב טעם המלך בשופר של עולה נימא אתי עשה ודחי לא תעשה, נ"ל דוקא בענין איסורין שייך עשה דוחה ל"ת, אבל בדבר שבממון לא שייך זה, וכי נימא דמי שאין לו מצה יוכל לגזול של אחרים למען לצאת ידי המצוה וע' רמב"ם פ"ח מה' חובל ה"ד דאפילו במקום סכנת נפשות אין להציל עצמו בממון חברו, מכ"ש במקום מצוה גרידא דאסור לקחת ממון אחרים והה"ד הקדש הוי אינו שלו וההקדש הוא בעלים איך שייך בזה עשה דוחה ל"ת, ועיין רש"י (פסחים מ"ח ע"א) ד"ה אבל הכא דכ' ואי קשיא הא דאר"י לא זו חמץ שמוזהרין עליו וכו', ונראה בעיני דאין הואיל בדבר שאינו שלו, הואיל ואי בעי מייתי ברשותו, דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, והא אי בעי פריק לי' והוי דידי' ע"ש, וע' תוס' (שם מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל אי בעי מתשיל, דכ' ר"י הואיל ואי פריק נמי ל"א דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ע"ש וע"כ לא צריכין קרא לפסול הגזול משום לכם או מה"ב היינו דוקא היכי דע"י הגזילה עכ"פ קנאו ונעשית שלו, אבל בהקדש דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא (ר"ה ו' ע"א חולין קל"ט ע"א) א"כ הוי ממון של אחרים וממון של אחרים אינו בכלל דחיה, דהאיסור ניתן לדחות ולא ממון וז"ב:
צבי הירש חיות.