שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן מו
לכבוד ה"ה הרב המובהק הגדול בנן של קדושים אוצר בלום בתורה ובחכמה לו עשר ידות כש"ת מפואר ומהולל מוה' דוד מילדולה נ"י האבד"ק ספרדים בעיר הבירה לונדון אשר במדינות ענגלאנד:
יקרתו הגעני באמצעות ידידנו הרב המאוה"ג המפורסם חכם חרשים מוה' מרדכי שמואל נ"י האבד"ק פאדובה, ובקש ממני להחריץ המשפט בענין דברי ריבות בקהלתו ק"ק ספרדים, אשר זה חדשים מקרוב באו קמו תרבות אנשים אשר בנו להם בית הכנסת החדשה בשנת תר"ב נגד ההסכמה הישנה משנת תכ"ו ליצירה ע"פ תוקף הסכמה מהגאון מהר"י ששפוירט ז"ל, ונתחזקה ההסכמה הלזו ע"י כל הגאונים המפורסמים, אשר שמשו בכתר הרבנות שמה דור אחר דור, שלא יוכל שום ספרדי גר או תושב להתפלל במנין או בביתו או אפילו בבית הכנסת אחרת, זולת בבהכנ"ס שער השמים, ובפירוש הותנה כי הרשות ביד מנהלי העדה בהסכמת שני שלישי פורעי המס להתיר ההסכמה הלזו, והנה כאשר החלו החדשים למעול מעל בהגזירה הראשונה ובנו להם בהכנ"ס חדשה, ויבאו כפעם בפעם להתפלל שמה השתדלו ראשי ומנהלי העדה לקרב המרוחקים ועשו אסיפות וקבוצים לדבר על לב החדשים שלא ימעלו מעל בהתקנה הישנה מימים ראשונים ולא הועילו ונמנו וגמרו בהסכמה מוחלטת לפרסם החרם בבית הכנסת נגדם, וזה היה ך"ד אדר תר"ב ונקבו כל אחד ואחד מהמתפללים בבית תפלה החדשה בשמם שהמה נבדלים מקהל הגולה, שלא יקחו את (נשיהם) [בנותם] ולא יקברו מתיהם, ולא יעסקו עמהם בשום דבר, והם עמדו במרדם ולא השגיחו גם על פרסום החרם, ובשנת תר"ג נתועדו מנהלי העדה ורוב מנין ורוב בנין שני שלישים מפורעי המס, והתירו התקנה הראשונה מכל וכל ע"פ ד"ת, והותרה מאז והלאה הרצועה שיהיה רשות מהיום והלאה לעדת ספרדים להתפלל במנינים ובביתם ובכל בתי כנסיות אשר יוכשר בעיניהם, ועתה נפש רו"מ בשאלתו מה דינם של אלו האנשים אשר הכריזו החרם עליהם בכ"ד אדר תר"ב אם צריכים להתנהג עמהם כדין מוחרמים או לא כיון דהותרה כל ענין ההסכמה הלזו בשנת תר"ג מועלת ההתרה גם על למפרע, ושאר פרטי השאלה, יתבארו בהמשך התשובה:
תשובה הנה במ"ש רו"מ לדחות דברי חכם אחד אשר רצה לומר דגם בלי התרת החרם, א"צ לנהוג בהם כמוחרמים, מפני שמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"ב דלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם, ואמרינן דע"ד המנהג הם מתקנים, ואף דברמ"א מבואר בהותנה בפירוש נוהגים בו דין מוחרם בכ"ז מבואר בש"ך שם ס"ק א' דהרשב"א והריב"ש חולקים ע"ז, וס"ל דגם בכה"ג ע"ד המנהג הם מתקנים דהוי כאלו הותנו שלא יתפסו הקהל במכשול עונו ע"ש בכ"ז מודים היכי שהכריזו בפירוש עליהם עונש החרם ופרטו כל אחד מהעוברים בשמותם, אזי כאו"א דין מוחרם יש לו, הנה צדקו דברי מכ"ת בזה דכן מבואר בריב"ש דסיים דבכה"ג לא נתפס הקהל במכשול עונו עד שיכריזו עליו עכ"ל הרי מבואר דבהכרזה בפרטית לכ"ע חייב לנהוג בהם כמוחרמים וכן הסברא נותנת דנהי דהסכמה הראשונה ע"ד המנהג היתה, מ"מ חומר מוחרמים עליהם מטעם הכרזה החדשה בשנת תר"ב שלא יבאו בקשר החיתון עמהם ולא יקברו מתיהם, ועיין יו"ד ב"י של"ד סכ"ב וז"ל המחבר נהגו שלא לנהוג נידוי בעובר על גזירות הקהל בחרם עד שיכריזו ע"ש, ראינו אע"ג דסתם מרן כאן כהריב"ש, דאפילו הותנו בפירוש בהסכמה שינהגו בהם כמוחרמים אינו מועיל, בכ"ז ההכרזה מועלת (והש"ך במחכ"ת בסוף דבריו כ' כי מרן השמיט דעת הר"ן שמובא ברמ"א, מפני כי הרשב"א והריב"ש חולקים, ולא זכר כי בסי' של"ד החליט בהדיא שלא כשיטת הר"ן ורק הכרזה בעינן), עכ"פ בנ"ד אין לפקפק כי מטעם ההכרזה דינם כמוחרמים לכל חומר כפי אשר פרטו בהכרזה:
ואשר רצה החכם הנ"ל לחדש, כיון שהותרה ההסכמה הראשונה ע"פ רוב מנין ובנין מהקהל בשנת תר"ג מועלת ג"כ למפרע כאלו לא היתה הסכמה זו מעולם, וגם האנשים הללו אין עליהם עונש חרם, הנה גם בזה צדקו דברי רו"מ דדוקא חכם עוקר הנדר מעיקרו, אבל חרמי ציבור שמטילים הקהל דיש להם התרה בלי חכם ובלי פתח וחרטה אינם ניתרים אלא מכאן ולהבא, אבל לא על מה שעבר, ורו"מ הביא ממרחק לחמו משו"ת מהר"י אדרבי, מה שמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ו, והכלל בזה דהתרת חרמי ציבור כבעל בנדרי אשתו, דאינו רק מיגז גייז להבא, ולא על שעבר, אמת הדבר דגם חרמי ציבור אם הותרו ע"י חכם בפתח וחרטה כדינה גם הם נעקרו למפרע, כמ"ש הרב הש"ך שם ס"ק צ"ו, וכן מבואר בהדיא בשו"ת הרא"ש כלל ט' (פי') [סי'] ד', ועיין נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' א' וא"כ בכאן יש עוד תקנה לשאול עוד לחכם לבטל הסכמה הראשונה ותהיה נעקרת למפרע אף לענין זה שלא יהיה העוברים נתפסים בענין החרם, אכן הלכה רווחת אצלנו בש"ס (שבועות כ"א ע"א) אכלה כלה אין נשאלים עליה, דבשעת השאלה לחכם צריך שתהיה השבועה חלה קצת להבא, אבל אם אין לה שום שיור להבא, לא משכחת לשאול עליה למפרע, ואף לדידן דקי"ל יו"ד סי' רל"ח כאמימר דאכלה כלה ג"כ נשאלים משום דיש שיור לעונשים (ודברי הש"ך שם ס"ק כ"ד שכ' משום דחכם עוקר הנדר מעיקרא אינם מדוקדקים דהרי אנו דנים אם מועיל התרת חכם, ורק הטעם כאן משום דיש עדיין שיור למלקות, ואולי הש"ך ענין ונפטר מפרש), הנה חוץ מזה מה דפקפקו האחרונים הלא הרב שער אפרים סי' ע"ב והרב חות יאיר ססי' ק"ל, דבזה"ז דאין לנו עונשים מב"ד של מטה, וגם לא קרבנות, לא שייך דין זה, הנה נוסף ע"ז דכאן מאד ההסכמה הראשונה אין לדון בעוברים כדין מוחרם כמ"ש למעלה, דדעת המתקנים הוא כן, ורק מצד ההכרזה ביום ך"ד אדר תר"ב אנו דנים עליהם, וא"כ כיון דבשעת התרת ההסכמה בשנת תר"ג לא היה דעתם רק על עקר ההסכמה משנת תכ"ו לבד, ולא על ההכרזה משנת תר"ב, וא"כ הסכמה זו משנת תכ"ו אין לה שום שיור עתה אפילו לעונשים כלל וכלל, דהא מצד ההסכמה עצמה לא היה כאן שום חומר עונשים להתנהג עמהם כמחורמים, וכיון דאין להסכמה הלזו שום שיור עתה, בודאי גם שאלה לחכם אינו מועיל להוציאם מכלל רשת החרם אשר נתפסו בם העוברים מקודם ע"י ההכרזה:
ולא נשאר לנו תקנה אחרת רק כי כל האנשים אשר מעלו מעל בהתקנה, ואשר נקבו בשם בפרטות שיתנהגו עמהם כמוחרמים. יבאו כל אחד ואחד לפני הב"ד שיתירו להם ויתירו להם, כמבואר בסי' של"ד דמועיל התרת הנדוי והחרם ע"י חכם או ג' הדיוטות, וכאן שהוכרזו עליהם מפי רו"מ וב"ד יוכלו הם בעצמם להתיר להם הנידוי וטוט אסיר וטוט שרי וזה יכולים להתיר בלי שום פקפוק: ומה שהתעורר רו"מ דהמנודים הללו המה מתקיפי ארץ וגם אינם חשים לנדוי וליטותי' דרבנן, ואינם רוצים כלל לבא לב"ד להתיר להם, ואין אפשרות לפעול אצלם שיבאו להחכמים להתירם ובין כך ובין כך נכשלו הכשרים במה שמדברים ונושאים ונותנים עם העוברים ויבאו בקשורי נישואין עמהם, וקוברים מתיהם, וכבר מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סט"ז דצריך הנודר דוקא לבא בעצמו לפני ב"ד, וא"י להתיר אפילו ע"י שליח, ובט"ז שם מוסיף דאפילו ע"י כתב אין אפשרות להתיר, ודברנו מזה למעלה ע"ש, אכן כיון דמצד שעברו על ההסכמה אין לדונם כמוחרמין רק ע"י ההכרזה כמ"ש למעלה, והנה בלי ספק שלא היו העוברים אז בבית הכנסת בשעת ההכרזה ביום ך"ד אדר תר"ב ונדהו אותם שלא בפניהם, ובכה"ג הדין מבואר בסי' של"ד סך"ט דנדהו שלא בפניו מתירים שלא בפניו ע"ש, ואפילו אם הי' קצת מהעוברים בשעת הכרזה בבהכנ"ס בכ"ז כיון דלאותן העוברים שלא הי' אז בבהכנ"ס מהני התרה שלא בפניהם ונדר שהותר מקצתו הותר כולו ע' יו"ד סי' רכ"ט ס"א ואף דמבואר שם ס"ב דבהחרימו או נדו מקצתן לא הותרו כלם היינו דזיל בתר טעמא משום דמיגז גייז אבל בהותר ע"י חכם דנעקר מעיקרו גם בכה"ג נעקר מקצתו נעקר כולו ועוד מבואר בש"ך שם דאם הודיעו אותו שהתירו הנדוי באופן דליכא חשדא, מותר לכתחלה להתיר שלא בפניו ע"ש, אמת דכאן כיון שגם קודם התרת הנדוי, היו העם מוכרחים לדבר עמהם ולעבור על הנדוי, ושוב עדיין יש חשדא, אבל בכ"ז בהתירו בדיעבד שלא בפניו, ליכא מאן דפליג דהותר הנדר והנדוי, ובפרט דכאן איכא מצוה למען לא יתפסו אחרים במכשול עון, דלכ"ע מתירין שלא בפניו, וע' יו"ד סי' רכ"ח סט"ו ברמ"א, דאע"ג דאין מתירין נדר של דבר איסור, בכ"ז אם יש מכשול שיעבור על הנדר, אזי מתירים לכתחילה ע"ש, ומכ"ש כאן דכבר פסק להיות נדר של איסור, דהרי התירו ההסכמה בשנת תר"ג, ואגלאי למפרע דאין צורך להסכמה הלזו שיתפללו רק בבית הכנסת שער השמים, והחששא שיעברו על הדבר איכא ורבים נכשלו בזה ובפרט היכי דרבים עוברים בכל יום ואי אפשר להנצל מזה דהם גבירים ונכבדים וכלם צריכים להשכים לפתחם תדיר ולתקלה דרבים חיישינן ביותר, ואין אפשרות להנצל מהם, אזי מתירין הנדוי לכתחילה שלא בפניהם ומצוה ג"כ עבדו:
אכן מצד אחר יש לדון בזה כיון דאותם האנשים מבית הכנסת החדשה, עברו חוק נתקו מוסרות ופרשו מן הציבור, והתירו ג"כ יום טוב שני של גליות שיהיה כחול, והנה חוץ מזה שעברו על ההסכמה והכריזו עליהם, הנה מצד עצמם הם בנדוי, והוא מכ"ד דברים שמנדין, ע' יו"ד סי' של"ד סמ"ג, ואם אמנם מבואר ברמ"א סס"י של"ד, דנהגו להקל היום שלא למחות בעוברי עבירה, שיש לחוש כי יעמדו עלינו על גופינו ומאודנו, בכ"ז אחר כי אנשים הללו ככר נתנדו מדוע יוציאו אותם מן הנדוי אשר עליהם מצד הדין ואע"ג דכ' התוס' (נדה י"ג ע"ב) ד"ה המקשה דבכל אותן שאחז"ל יהא בנדוי אינם בנדוי מצד עצמם רק הב"ד חייבים לנדותו, ומכ"ש הך דזלזול ביום טוב שני של גליות, דלא הזכירו חז"ל לשון יהא בנידוי, רק הזכירו חז"ל (פסחים נ"ב ע"א) דנדו לר' נתן בר אסיא, על שזלזל ביו"ט ב' של גליות, וכיון דבנ"ד עיקר הנדוי מצד הב"ד בא י"ל כיון דמתירין הנדוי מפני תקלה דרבים שוב ג"כ לנדוי זו דזלזול ביו"ט שני אין אנו חוששין, מ"מ כיון מן הדין החוב על הב"ד לנדות גם מי שמזלזל ביו"ט שני רק דמצד החששא שלא יעמדו על גופנו ומאודנו נמנעו היום מלהעמיד הדת על תילה, וכיון דנכבדי קהלות ישורון עדת הספרדים, עשו הלכה למעשה לנדותם, שוב הראו עכ"פ כי לא חששו לתקלה זו והנה הסכמתם ונדויים יכולים להתיר אבל נדוי חז"ל דמזלזל ביום טוב שני מי יוכל להתיר מזידין אלו אולם כיון דעקר שחופשים אחר ההיתר משום תקלה דרבים שנכשלים הכשרים תדיר, במה שיש להם עם אלו שנתנדו מגע ומשא ומתן תמיד, ונכשלים בכל רגע, לכן תקנת הרבים חביבא שלא יחטאו בכל רגע, ומתירין להם שלא בפניהם גם נדוי זו דזלזול ביו"ט ב' וז"ב:
והנה בענין חרם הקהלות או חרמות של רבינו גרשון מאור הגולה אם דינם לענין ספק דאורייתא להחמיר או להקל כמו בכל ענין דרבנן, הנה כבר התעוררו בזה גדולי הפוסקים ע' בית שמואל אהע"ז סי' ט"ו סס"ק ך' דעד אחד שמעיד דאשה פלונית מתה להתיר לבעלה שישא אחרת, אינו נאמן משום דבאתחזק איסור אין ע"א נאמן כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז ע"ש, והגאון בעל נו"ב מהדו"ק מאעה"ז סי' ל"ג דחה דברי הב"ש כיון דע"א נאמן מה"ת באיסורין רק חז"ל החמירו, ובאיסור קל כמו חרם דר"ג דאינו מן התורה אין ראוי להחמיר עד"ת ובזמן הזה ודאי איסור ב' נשים הוא מדרבנן אפילו נימא ענין חרם איסור תורה הרי כבר כלה זמן החרם עכ"ל, ועיין שו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו ושם בחאהע"ז סי' ח' לענין ספק בחרם, ואני אומר אע"פ דחרם הוא דאורייתא כמ"ש הרמב"ן בחי' תורה ס"פ בחקותי ובמשפטי החרם דהרשות ביד ב"ד לתקן תקנות קבועות, ולקנוס על העוברים אף במיתה, כמ"ש כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, וזה היה חרם של בת יפתח וחרם יונתן בן שאול ע"ש, זה דוקא היכי דהחרם היה על ענין מבורר ואין ספק בו, אבל אם יש ספק בתקנה עצמה כמו דחלקו הפוסקים אם גזר ר"ג באיסור שתי נשים בנשתטית האשה ע' אהע"ז סי' א' ברמ"א ובמקום יבום בכה"ג שוב לא שייך ספק באיסור תורה דהרי על עקר הדבר אנו דנים אם מישך שייך החרם באופן זה ובכה"ג אפשר דלא גזר, וע' מ"ש הרב לחם משנה פ"א מה' ממרים עמ"ש הרמב"ם העובר על איסור דרבנן עובר בלאו דלא תסור, ועשה דעל פי התורה אשר יורוך, והקשה הרמב"ן א"כ היכי אמרו חז"ל בכ"מ ספק דרבנן לקולא, וכן תלינן באיסור דרבנן לומר איסור לתוך איסור נפל וכדומה שאר קולות דמקילין באיסורי דרבנן, ותי' דאמרינן דחז"ל לא גזרו רק על הודאי ולא על הספק, וכן בנ"ד אם יש לנו ספק אם ר"ג מ"ה או הקהלות הטילו חרם על אופן כזה בודאי מקילין דאמרינן דבכה"ג לא החרימו, ובענינינו ג"כ אמרינן דהמתקנים הראשונים אלו ידעו התקלה העתידה מפרצות הגדרות, וכן אלו היו יודעים כי עיר לונדון תהיה גדולה ורחבה כמה פרסאות, ויהיה לכמה ב"ב המפוזרים ברחובות שונים טורח גדול לילך שנים או שלשה פרסאות עד שיגיעו לבהכ"נ שער השמים, בכה"ג ודאי לא תקנו, ואומדנא דמוכח כה"ג הוי כאלו הותנה מעקרא ע' שו"ת הרא"ש מובא באהע"ז סי' נ' לענין אם קלקל המשודך מעשיו, או נשתמדה אחות המשודכת דנתבטל החרם, וע' שו"ת חכם צבי סי' מ"א ושו"ת נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ט, דלכ"ע אמרינן אדעתא דהכי לא נשבעו ותקנו והסכימו ואם הם פרטו החרם בשנת תר"ב, הנה הלכה רווחת אצלנו אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד, וכאן הראה הנסיון דא"י לעמוד לנהוג עם הנכבדים תקיפי עולם כמוחרמים, ובכ"ז אין להתירם ולהוציאם מן החרם בלי שאלה לחכם ע"פ פתח וחרטה, וכיון דאין אפשרות להשתדל אצלם שיבאו לפני חכמים, הנה מותר להתיר נדויים שלא בפניהם רק שיודיעו להם כי הב"ד וכל חכמי העיר במושב יחידי סגולה, חשבו למשפט עתה להתיר הנדוי שלהם, ומותר מהיום לשאת ולתת עמהם ולבא לביתם ולמול בניהם ולקבור מתיהם את זה חשבתי למשפט להלכה:
ידידו צבי הירש חיות.