שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן מד
לכבוד ה"ה המופלג החריף ובקי השנון מוה' מנחם מענדיל כהנא נ"י מק"ק זבאריז:
מה שהקשה רו"מ דלשיטת ר"ת דעדות בכתב מהני, הדבר מוכרח עכ"פ דבשבועה לא מהני, דיש לדקדק לדידי' מתי הוי הכתיבה כאמירה אם בשעה שכותב, הא לא הוי אז לפני הב"ד לקבלת עדות, וקבלת עדות בעי דוקא ב"ד של שלשה, וע"כ כל זמן שהכתב קיים הוי כמו שאומרים בפיהם, אימת שהובא לפני ב"ד, ואם שבועה בכתב הוי כאמירה, לא תועיל התרה לעולם כ"ז שהכתב קיים, הא למה זה דומה להך דקי"ל יו"ד ה' נדרים סימן רכ"ט בנשבע שלאחר התרה תחול השבועה מחדש עד כמה פעמים צריך התרה על כל דיבור, וא"כ בש"ס (גיטין ל"ה ע"ב) נשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ע"ש, והרי יש תקנה להשביע בכתב ויהיה הכתב קיים ומונח ביד ב"ד, ובכה"ג לא תועיל הפרת הבעל עכ"ל, אולם דבריו אינם נכונים בזה דכתב לא עדיף כחו מן הדיבור, וכיון דהפר לה בעל והדיבור בטל, שוב הכתב ממילא נתבטל, הא למה דומה למה דקי"ל דשטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר וגובה הימנו כיון דנמחל שעבודו, ושם גופו נשתעבד מחדש, בכ"ז שטר זה דנמחל שעבודו חספא בעלמא הוא כיון שפרעו כל מה שבשטר ונתבטל כחו אע"ג דהכתב עומד בעינו הראשון ה"נ כיון דגלי תורה דמועיל התרת בעל לשבועת אשתו, נתבטל דיבורה ונתבטל ג"כ כח שטר השבועה, ובפרט לשיטת הפוסקים דכל ענין התרת שבועה היינו דמשוי לי' לנדר בטעות א"כ לא היה כאן שום שבועה מעיקרא ואפילו בהפרת הבעל דקי"ל דמיגז גייז ולא נתבטל רק מכאן ולהבא, בכ"ז לא עדיף הכתב מן הדיבור, ואם בטל הדיבור בטל הכתב, והורע כוחו לגמרי וז"פ, ומה שרוצה רו"מ במכתבו השני ליישב דבריו לדמות ענין זה למאי דקי"ל (ב"מ ע"ב ע"א) בשטר שיש בו ריבית דאמרינן מאי קום ועשה לקרוע שטרא, והנה התם פשיטא דמחילת המלוה אינה מועלת, דהרי בלא"ה אינו גובה ריבית ולר"מ לא קרן ולא ריבית, רק חזרת השטר מועלת, כיון דמשעת כתיבה עבדו לאיסור, ומחילת החכם בשבועה, במקום מחילת הבע"ד בממון, ובכ"ז כ"ז שהשטר קיים נחשב כאלו עתה משים עליו נשך, וה"נ בשבועה כ"ז שהכתב קיים הוי כאלו נשבע מחדש עכ"ל, הנה אם מדמה להתרת חכם בודאי אינו ענין זה דהרי ע"י שאל' נחשב כנדר בטעות ואף אם נחשב כתב כנדר מחדש עוד הפעם בכ"ז אינו מועיל נדר כזה אלא אפילו בהפרת הבעל איך אפשר שתדור מחדש והרי עתה לאחר שנשאת היא ברשות הבעל והבעל אינו מסכים לשבועתה, ואם בסתם נדרי אשה קי"ל כל הנודרת על דעת בעלה נודרת (שבת מ"ו ע"ב) מכ"ש היכי דגילה הבעל דעתו בפירוש כי לא ניחא לי' בנדר זה, ומ"ש רו"מ משטר שיש בו ריבית הנה לא דמי כלל, דשם בריבית לא מהני מחילה דכל ריבית מחילה היא, דהרי לוה נותן ברצון טוב אולם התורה אסרה מחילה זו ומפ"ז כל זמן שלא נקרע השטר עדיין האיסור עומד בעינו, אבל בהתרת ב"ד או אפילו הפרת הבעל, דהדיבור מהני פשיטא אף אם כתב נדר עדיין קיים נתבטל כוחו, כיון דהדיבור בטל וז"פ וברור:
ומ"ש רו"מ ראי' דכתיבה לא הוי כדבור מהא דקי"ל גבי' גט דלא מהני בפקח שיכתוב לסופר שיכתוב גט לאשתו ע' אהע"ז סי' ק"ך ס"ה ראינו דכתב לא הוי כדבור, כבר התעורר בזה הגאון בעל חות יאיר סי' קצ"ד, והגאון בעל חתם סופר סי' רכ"ז טרח להסביר דברי החו"י, ואני אפרש דבריהם בסברא ברורה כבר הבאתי לעיל סי' מ"ג דברי הריב"ש מובאים בסמ"ע חו"מ סי"ג ס"ק י"ב דמפ"ז אין לדיין לקבל טענות בכתב משום שיש לדיינים לשמוע הטענות מפיהן דמתוך דבריהם ילמדו להבין מי הטוען אמת ולא שיבא בטענות סדורה מפי אחרים כאשר בודה מלבו ליפות טענות של שקר בתיקון הלשון ע"ש, וכבר ידענו מ"ש רבינו הרמב"ם במורה פע"א לראשון דמפ"ז דברים שבע"פ א"א רשאי לאמרם בכתב מפני שהכתב יפול בו הטעות, וספקות הרבה נופלות בלשון המחובר בספר ע"ש, ועיין סוף הקדמת הרמב"ם לפי' המשנה בהגה בשם ס' הכריתות ג"כ זה הטעם דבענין הנכתב בכתב יש לפרש באורים שונים, ואין להוציא מזה כוונה ברורה, ומפני זה ענין כתב הנכתב בשביל אחרים שיבינו ויכירו הם מחשבתו וכוונתו מתוך מעשה הכתב, בודאי דבור עדיף, דעל ידי הדבור מכירין ומבינים האחרים מחשבתו באופן היותר מבורר מן ע"י כתב, משא"כ בענין אשר אין לו יחס לאחרים רק לעצמו לבד, כמו בשבועה דהוא יודע כוונתו ודעתו שהחליט לשבע או לנדור על דבר זה, רק דהתורה גלי לנו לבטא בשפתים דצריך להוציא בשפתיו ג"כ א"כ בודאי בנדר בכתב נהי דאינו מובן כ"כ הכוונה מתוך הכתב, בכ"ז במה שנוגע להנשבע הוא יודע בעצמו, על איזה אופן מסכים הכתב עם מחשבת לבו:
ועפ"ז הבנתי ג"כ כוונת הש"ס (גיטין ע"א ע"א) דמקשה הש"ס והתניא כשם שבודקין לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות קתני מיהת עדיות וכו' למשאות ולמתנות מאי לאו לעלמא לא לדידי' ע"ש וזה הוא החילוק בעצמו דלענין הנוגע לאחרים, שיבינו הם מתוך הכתב כוונתו ודעתו בודאי אין ללמוד כוונתו ברורה מתוך מכתבו, ואין מועיל עדותו, אבל במה שנוגע לעצמו האדם שליט על הונו ורכושו וכיון שגילה דעתו מתוך כתבו, ואיו לנו דרך אחר להכיר דעתו בנשתתק רק ע"י כתב, בלי ספק דסמך שיעשו בהונו, רק על ידי מה שיכירו כוונתו מתוך כתבו, וכן האמינה התורה לאב לומר על בנו שהוא בכור ודרשו חז"ל (ב"ב קנ"ז ע"ב) מקרא דיכיר פשיטא דאם כתב בכתב זה בני בכורי נאמן, דכל ענין זה נוגע רק לעצמו, והוא ע"כ מבין ליישר מכתבו שיהיה נאות לכוונתו, ועל דרך זה שיבינו הבנים מתוך מכתבו כוונתו עד"ז נתרצה שיעשו כן, אבל בנוגע לעדות אחרים אין אפשרות להבין מתוך הכתב כוונתו הנכונה, וזה הטעם דיש חילוק בגט בנשתתק יוכל לעשות שליח הגט בכתב, ובבריא לא, אולם בעדות איפכא שמענו דאילם א"י להעיד בכתב, ופקח יכול להעיד בכתב לשיטת ר"ת משום דראוי לבילה והטעם בעדות דנוגע לאחרים והב"ד צריכים להבין כוונתו, פשיטא דאין יכולים לסמוך מתוך הכתב לדון עי"ז, דאפשר דמכוון כוונה אחרת, לא כמו שמפרשים הב"ד כוונתו והעד אילם וא"י לפרש כוונתו, ואם הוא בריא ופקח, הנה במקום הספק יכולין לשאול את פיו, לפרש דבריו בכתב, משא"כ בגט דהוא ענין נוגע לו לבדו, אם הוא בריא בודאי צריך לעשות שליח להסופר משא"כ בנשתתק דאין אפשרות באופן אחר להודיע כוונתו רק ע"י כתיבה או ע"י הרכנה בלי ספק זאת חפצו ומגמתו, כל מה שהב"ד או הסופר יבינו מפשטות דבריו כן יעשו ומפ"ז מותר הסופר לכתוב הגט על פי שניכר כוונתו מפשטות הלשון, ויש לכאורה לעיין בזה כיון דהוה תולה בדעת אחרים דקי"ל דאין ברירה ואין כאן מקומו:
וראיתי באו"ת סי' צ"ו דדעתו נוטה להיפך דבנשבע לעצמו אז שבועה בכתב לא מהני, אבל אם נשבע לאחרים הוי שבועה, ולכאורה הוא היפך ממה שהעליתי לעיל אכן טעם אחר איכא בדבר דהנה בנדרים צריכין פיו ולבו שווים, כמו נדר בחרם יכול לתרץ דבורו דלא נדר רק בחרמו של ים ובנשבע בכתב יכול לתרץ דבורו דעל זה לא כוון בשבועה משא"כ בנשבע לדעת חברו אין יכול לתרץ דבורו, ולומר דלא נשבע עד"ז, דהרי דעתו וכוונתו אינה מעלה ומוריד כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ב (די"כ) וכן בשאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שווים ובהט"ו שם כתב מי שנשבע שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע, אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים, וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שווים שנשבע על דעתם חייב, דלבם של אחרים במקום לבו קם עכ"ל, וע' בס' מחנה אפרים ה' שבועות דין א' שהאריך בפינה זו:
ומה שהקשה רו"מ ע"ד הרב מחנה אפרים בהחלטתו זאת מש"ס (שבת פ"ח ע"א) מכאן מודעא רבה לאורייתא דיכולים לטעון דהי' (אונסים) [אנוסים], משום דכפה עליהם הר כגיגית, והרי משה השביע לישראל ואמר לא על דעתיכם אני משביעכם אלא על דעתי ועל דעת המקום (נדרים ך"ה ע"א) וא"כ בכה"ג אין כאן שום טענה לפטור עצמו בטענות אונס, הנה דבריו תמוהים דהרי משה השביעם בערבות מואב ארבעים שנה אחר קבלת התורה בסיני, והש"ס בשבת קאמר דבמעמד הר סיני היה להם טענות אונס קודם דהשביעם על דעתו וע"ד המקום, והא דאמרינן שם הדר קבלוה בימי אחשורוש, ול"א הדר קבלוה בערבות מואב, כבר התעוררו באמת התוס' שבת ד"ה מודעא וכן ברשב"א, ועיין פרשת דרכים דרך הערבה דרוש כ"ב דהתעורר בארוכה בענינים אלו, ולקמן אכתוב עוד תירוץ על קו' התוס' הלזו:
ובענין זה השבתי ג"כ תשובה לה"ה המופלג החריף השנון מוה' אלכסנדר סענדר האלפרין נ"י מבראד, שהביא ראי' דכתב לא הוי כדבור מהא דש"ס (יומא מ' ע"ב) ומה במקום דלא קידש הגורל קידש השם, פרש"י אם כתב על שני גורלות על אחד חטאת ועל אחד עולה ונתנו עליהם לא מצינו דהגורל יקבע אותם שלא יוכל לשנות ע"ש, ואם כתיבה כדבור מ"ט לא קדש הגורל, וניחא לי' דמפ"ז לא קדש הגורל, דענין הגורל, אינו רק מקרה, ובחיק יוטל הגורל והמקדיש אין יודע את מי משניהם הקדיש לעולה או לחטאת עכ"ל, ואולם לדידי ק"ל דמ"מ מדוע לא יהיה הקינים מתפרשים רק בלקיחת הבעלים או בהקרבת הכהנים, הרי כשהגריל עכ"פ מידי ספק לא יצא דהבעלים בעצמם מקדישים כ"א לספק חטאת או לספק עולה אם מטילים גורלות ואם כתיבה כדיבור מידי ספק קדושה לא יצאו, אולם אם כתיבה לאו כדבור ניחא דלא התחיל כאן שום קדושה כ"ז דנעדר לנו דיבור פה, ומחשבה ג"כ ליכא, דהרי הבעלים בעצמם אינם יודעים את מי מקדישים לחטאת ואת מי לעולה, וי"ל דהוא ספק נגד חזקת היתר דקינים, דמקודם שהוטל עליהם גורל עומדים בחזקת היתר וגם עתה המה בלי קדושה כמקודם וחזקה אלימתא היא ומפ"ז בקידש בגורל מותר לכתחלה לשנותם אע"ג דכתיבה כדיבור. ומה שהקשה החריף מוה' אלכסנדר הנ"ל ע"ד התוס' (נזיר ך"ז ע"א) ד"ה וכ"ת דכתב אפילו נתנו הבעלים עיניהם על הקינים אותה נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא בפיו והרי בקדשים ישנם במחשבה דכתיב כל נדיב עולות (שבועות ך"ו ע"ב), אולם לק"מ דכאן שני הקינים נשארו באמת קודש רק דרוצים לשנותם, דבלבו חישב דזה יהיה לחטאת וקן השני לעולה והכהן בהקרבה משנה ממחשבתו אבל עכ"פ אינו משנה להוציאם לחולין וזה אינו בכלל הקרא דנדיב לב עולות: וע' ג"כ יו"ד סי' רכ"ח סט"ז דצריך הנודר לבא לפני ב"ד להתיר לו נדרו, והביא מרן הכ"מ והט"ז שם ס"ק ך' דהרשב"א מתיר שאלה ע"י כתב, והריב"ש בשם הרמב"ם הוכיח מבת יפתח, דאמרינן במדרש ס"פ בחקותי מובא רש"י ותוס' (תענית ג' ע"א) יפתח לא רצה לילך לפנחס לשאול על נדרו משום דהוא מלך ע"ש, והרי היה יכול לשאול ע"י כתב ע"ש, והיינו בכתב יוכל להבין באורים שונים ויוסיף להבין בחרטות, ע' ר"ן והרא"ש שמה לענין בעל בחרטות אשתו ראינו פלוגתת גדולי הקדמונים בזה:
ובענין מה שהתעורר החריף הנ"ל דשו"ב שעבר על השבועה שלא ישחוט בלי נתינת פרם להרב ועבר ע"ז, דנכלל בכלל כל מלתא דא"ר לא תעביד ואי עבד לא מהני, ושוב לא הוי מעשה השחיטה רק כנוחר ומקרי עי"ז כחשוד להאכיל נבלות וטרפות, כבר כתבתי לעיל בתשובה סימן ך"ב מה שיש בו די, אכן באתי לכתוב כאן הערה חדשה שלא התעוררו בה הפוסקים ראשונים ואחרונים המדברים בענין זה, אם בעבר על איסור דרבנן ג"כ שייך אעל"מ או לא והנה הם הביאו ראי' מש"ס (כתובות פ"ו ע"ב) כ"מ דאמר רבנן לא לזבין אי זבין לא מהני, ע' סמ"ע וש"ך חו"מ סי' ר"ח, ובכ"ז אין ראי' גמורה משם דשם דוקא לענין ממון מיירי דשייך הפקר ב"ד הפקר, וכיון דבידם להפקיר הממון ממילא נתבטל המקח, אבל לענין איסור אפשר לומר, דאין כח ביד חז"ל לבטל המעשה אשר כבר נעשה וכבר מובא ענין כיוצא בזה בשו"ת נו"ב מהדו"ק (חהאו"ז) [חאהע"ז] סי' ע"ה לענין אין שליח לדבר עבירה דהשליחות בטל מטעם דאעל"מ, אם גם באיסור דרבנן שייך זאת והביא כן בשם המשנה למלך, ואולם רואה אני בש"ס (זבחים ע"ג ע"ב) אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא יקריב אם הקריב לא מרצי, וע' רש"י שם ב' פירושים אם נחשב כאן דיחוי מן התורה קודם דניידו דבאמת הך דבעלי חיים חשיבי ולא בטלים ג"כ אינו רק מדרבנן דמה"ת לא נמצא דבר שלא יהיה בטל רק ניכר איסור לבד דאינו בטל בתערובות וע' תוס' (ב"מ ו' ע"ב) ד"ה קפץ אחד מן המנויין, דהקשו דיתבטל ברוב ויהי' כלם חייבים במעשר, מוכח ג"כ דס"ל מן התורה בעלי חיים ודבר שבמנין בטלים מן התורה, ועיין כריתי ופליתי סימן ק"י דהביא דברי מהרי"ל בתשובה, דתירץ באמת דמפ"ז לא בטל כאן דהוי בעלי חיים, אכן פשטות הש"ס בכ"מ משמע כדברי התוס', דכל אלו דאינם בטלים, הוא רק מדרבנן, ולשון אחר אשר מביא רש"י בזבחים בשם רבו יצדק יותר, דאע"פ דלא נדחה רק משום איסור דרבנן אסור להקריב, ואע"ג דאח"כ ניידו כיון דאסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ואמרו רבנן דלא יקרב אם הקריב אינה מרצה וזה ראי' ברורה אשר לא התעוררו בזה הפוסקים:
ובמה שחקרו הפוסקים אם גם בעבר בשוגג שייך אי עביד לא מהני, כיון דעכ"פ המעשה הוא נגד התורה, ומן הדין תהיה בטלה, ע' שעה"מ פ"ב מה' גירושין לענין הכותב גט בשבת דמן הדין יהיה בטל, משום דכ"מ דארל"ת אעל"מ, ותי' דמיירי בשוגג ול"נ ראי' לזה דהנה הר"ן בסוגיא דרבוצה (חולין מ"א ע"ב) כ' דבשוחט לע"ז נהי דאין יכול לאסור במעשה כל דהו מ"מ אין מעשה זו מתיר באכילה, דנהי דלא אסר לא שרי לה וע' ט"ז ש"ך יו"ד סי' ד', והנה הקשו לפ"ז מה הקשה בש"ס מהך דשוחט חטאת בחוץ לע"ז, ואוקמינהו בחטאת עוף משמע דבהמה א"י לאסור ת"ל דמ"מ אסור באכילה, וא"כ אינו ראוי לפנים, ושוב אף א"א אוסר דבר שא"ש במעשה זוטי מ"מ לא שרי וא"כ אשחוטי חוץ לא לחייב ע"ש בש"ך בשם משמרת הבית, אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר טעמא דר"ן דאמרינן נהי דלא אסר לא שרי, הוא מטעם דכ"מ דארל"ת (אמש"מ) [אעל"מ] ושחיטה לשם ע"ז מתנגד למצות התורה, ואינה מועלת להכשיר השחיטה דהוה כנוחר (וממעקר) [וכמעקר] ע' חות דעת בסוף ספרו, וא"כ בשוחט בשבת בחוץ וכו' דחייב ג' חטאת, דמיירי לענין שוגג לענין חיוב חטאת, וא"כ בזה לא שייך אעל"מ, ושוב בכה"ג הר"ן מודה דמותר באכילה ג"כ וא"כ למ"ד דא"א דשא"ש במעשה זוטי ניחא דכאן נהי דשחט לע"ז, עדיין ראוי לפנים דמותר לאכילת הדיוט ג"כ ופשוט:
צבי הירש חיות.