אור ברסלב
שות מוהרץ סימן מג

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן מג

סימן מב

לה"ה הרבנים הנגידים קהל עדת ישורון דק"ק פלוני:

נדרשתי ע"ד השו"ב דקהלתכם אשר קבל ע"ע באלה ובשבועה כמה פרטי דברים בכתב, ובפרטות שלא לשחוט בעיר בהמות גסות בלי השוחט השני, רק בכפרים הותר לו לפעמים לשחוט לבדו ועבר על השבועה ושחט גם בעיר לבד ואתם רוצים לדעת משפט השו"ב ודתו:

תשובה הנה בשבועה בכתב רבו כמו רבו הדיעות השונות והרבה פוסקים סוברים דשבועה בכתב לא הוי שבועה דכתיב לבטא בשפתים ודרשו חז"ל (שבועות ך"ז ע"ב) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, וכמו שראינו דעדות בכתב לא הוי עדות, דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, ודרשו מפיהם ולא מפי כתבם, מכ"ש הכא דכתיב לבטא בשפתים וכתיבה לאו בטוי שפתים הוא וע' שו"ת שב יעקב סי' מ"ט ושו"ת ? מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ו וסי' ס"ז ואפילו לשיטת ר"ת דס"ל עדות בכתב מועיל, ולא אתמעיט רק אילם לחוד דאינו ראוי להגדה, אבל בריא דראוי להגיד בפיו, מותר לשלוח עדותו לבית דין דבכה"ג אין הדיבור מעכב י"ל דוקא עדות דלא אתמעיט רק מדכתיב על פי שנים עדים, י"ל דכתב ג"כ כיון שעושה מעשה מועיל עכ"פ ע' שו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ח' דכ' דאין ראי' גמורה מזה דהרי בחלוקת הארץ בגורל, ג"כ נאמר על פי גורל תחלק הארץ ולא היה שמה רק פתקין, ואע"ג דחז"ל אמרו דהגורל עצמו היה משמיע וצווח גורל זה לפלוני, מ"מ אינו פשטות המקרא עכ"ל הגאון הנ"ל ואולם כאן בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואפילו לשיטת התוס' דלא דריש מיתורא דקרא מ"מ שבועה בכתב לאו ביטוי שפתים מקרי, וצריך דוקא חיתוך אותיות וכתב לאו בכלל זה הוא וע' תוס' (גיטין ע"א ע"א) ד"ה והא יכול דכ' דיש חילוק היכי [דכתיב] הגדה גם כתיבה בכלל אולם היכי דכתיב אמירה צריך דוקא להיות בפה ולא בכתב ע"ש, ומכ"ש דיש לחלק בין היכי דכתיב על פי ובין היכי דכתיב לבטא, והנה הגאונים בעל חות יאיר סי'קצ"ד ובעל שבות יעקב ח"א סי' קנ"ו ובעל נו"ב מהדו"ק שם החליטו דגם בנדרים כיון דכתיב מוצא שפתיך תשמור צריך להוציא בשפתיו אכן ע' (תוס' ר"ה ו' ע"א) ד"ה מוצא שפתיך תשמור זו מצות עשה דכתיב והיוצא מפיך תעשה. ואם אמרינן כ"מ דכתיב פי סתם גם כתב בכלל, רק משפתים משמע להוציא בכתב, שוב היכי כ' התוס' סמוכות מקרא והיוצא מפיך תעשה דשם לא נזכר לשון שפתים, ומשמע גם בנדר בכתב מועיל הנדר, אולי י"ל לשון היוצא מפיך משמע ג"כ למעט כתב כמו מוצא שפתיך ואולם מדוע לא דרשו שם בר"ה ג"כ מוצא שפתיך תשמור דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ונדר משבועה אי אפשר ללמוד, וצ"ל דשם אין צורך לדרשה זו כיון דדרשו שם פסוק זה אזהרה לב"ד שיעשוך, וע"כ בבטוי שפתים הכתוב מדבר, דבגמר לבו לבד לא שייך כאן כפיה על דברים שבלב, ומי יכול לדעת מה חישב זה במחשבתו, וכמה חישב אחר שלא הוציא מחשבתו מן השפה לחוץ, אולם גם שם משכחת כפיה בנדר בכתב דידעו כמה נדר ושייך לכפותו ומדוע לא השמיענו דגם כאן צריך להוציא דוקא בשפתיו, ועיין חות יאיר שם דהחליט דשבועה בכתב הוי שבועה ובסי' ט"ז נסתפק בזה ונטה להתיר וע' שו"ת שבות יעקב דהתעורר באמת על דברי הרב חו"י בהסתירה אשר בין סי' קנ"ו לסי' ט"ז, והנה הראי' שהביא הרב חות יאיר מהא דפסקינן באו"ח סי' מ"ז דא"צ לברך על הרהור בדברי תורה ועל הכתיבה חייב לברך מוכח מכאן דכתיבה כדיבור הנה בזה כבר התעורר בזה הרב הט"ז שם, ומה שהקשה הט"ז כיון דגלי לן קרא גבי' עדות מפיהם ולא מפי כתבם דכתיבה לאו כדבור איך נברך על הכתיבה ולמה לא נלמד מהתם דבריו צ"ע דהרי הוי שבועה ונדר ועדות שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ולהיפוך כ' הרב חו"י מדגלי קרא גבי' עדות דכתיבה לא הוי כדבור, מכלל דבכל התורה כלה כתיבה כדבור, ואפשר דעת הט"ז דהחליט דכתיבה לאו כדבור לענין ברכת התורה משום דדרשו (עירובין נ"ד ע"א) כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה ע"ש, נחשב כאלו יש לנו קרא מיוחד ע"ז, לפטור כתיבה, רק משום דדרכו של ב"א להוציא מפיו בשעת כתיבה איזה דברים מפ"ז חייב לברך ע"ש, והראי' היותר גדולה הביא הרב בעל שב יעקב והרב יעב"ץ בספרו מור וקציעה סי' מ"ז מהא דקי"ל (מגילה י"ז ע"א י"ט ע"ב) דבמגילה כותבה דורשה לא יצא, ומוקי הש"ס דמנחא מגילה קמן כתובה וכותבה משם לא יצא, הרי מבואר דכתיבה לאו כדיבור הנה גם בזה ראיתי להגאון בעל חתם סופר סימן רכ"ז כיון דדרשו (מגילה ט"ז ע"ב) ובבואה עם המלך אמר עם הספר אמרה מיבעיא לי' ודרשו על קריאת המגילה וכיון דנאמר במגילה לשון אמר ובכה"ג כתבנו לעיל משום התוס' בגיטין דאמר משמע להוציא כתיבה לכ"ע ע"ש, וע' ג"כ שו"ת שבות יעקב הנ"ל דאמרינן (סוטה ך"ז ע"ב) דאלמת אינה (שותות) [שותה] דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, והקשו בתוס' מדוע לא דייק מכתוב הקודם דכתיב והשביע אותה הכהן ואלמת א"י להשביע משום דלא מצית לקבולי שבועה אולם מרישא א"א להוכיח דאפשר להשביע בכתב, אבל כאן דכתיב ואמרה האשה אמן, ולשון אמר משמע דוקא בע"פ כמ"ש התוס' גיטין הנ"ל, והנה ידידי החריף השנון מוה' אלכסנדר שמואל האלפרין נ"י מבראד, כתב לפקפק ע"ד הרב שבות יעקב איך אפשר להשביע סוטה בכתב, דאם יכתוב הכהן השבועה, ואח"כ תבא האשה על החתום או תכתוב אמן אמן, א"כ המגילה פסולה, דהרי הלכה רווחת אצלנו (סוטה י"ז ע"ב) כתבה קודם שתקבל עליה השבועה פסולה, ואין לומר דיכתוב מגילה אחת, והיא תכתוב אמן, ואח"ז יכתוב עוד הפעם מגילה אחרת, ותהיה שוב כתיבת המגילה אחר קבלת השבועה, דז"א דהרי קי"ל שם כתבה בשתי מגילות פסולה ע' בסוף דברי התוס' שם, ד"ה כתבה עכ"ל, אולם משום הא לא אריא, דאפשר דהכהן יכתוב לה שרוצה להשביעה, לא שיכתוב המגילה כמו שכתובה בתורה, והיא תכתוב כי מוכנת גם כן לקבל השבועה, ואח"כ יכתוב הכהן המגילה, והנה יש לעורר מה דמצינו בחו"מ סי' י"ג ס"ג דאין לדיין לקבל טענות בכתב הרי דכתיבה לאו כדבור הנה דוקא התם משום דבכתב יכולים להטעים הטענות אבל בשאר מקום י"ל כתיבה כדבור עכ"פ אין לפסול השו"ב בעבר על שבועה בכתב:

עוד יש לדון דנהי דעבר על השבועה עדיין לא נעשה חשוד על השחיטה והנה ביו"ד סי' א' סי"א מובא בשם שו"ת הרא"ש, בקהל שעשו תקנה בחרם שלא ישחוט אלא איש ידוע ושחט אחר די"א דשחיטתו פסולה, והנה בטעם אחד של הרא"ש כיון דהקהל פסלו שחיטת אחר ויש רשות ביד הקהל לאסור המותר וזה לא שייך בנ"ד דהן הרב והן הקהל לא הותנו עמו תנאי זה שלא ישחוט במשך שנה זו גסות ודקות בעיר, ואדרבה לפי נוסחת השאלה שלכם מסופר כי הרב הלך עמו בכל פעם למקולין לראות שחיטתו ואין לנו כאן רק טעם שני של הרא"ש שמובא בט"ז שם משום דהוי חשוד לאותו דבר והפר"ח וש"פ תמהו כלם כאחד (איכן) [היכן] מצינו דחשוד על השבועה יהיה נדון כחשוד לאותו דבר וכ' דאינו רק מטעם קנם וחומרא בעלמא ומותר במקום הפסד וכבר הארכתי לעיל סימן ך"ב כיון דהשוחט אוסר על עצמו השחיטה אם לא יהיה שוחט שני עמו והוא עבר אח"כ ואכל מן שחיטתו ה"פ א"כ מקרי מומר לאכול דברים האסורים דשחיטתו פסולה ובכה"ג אין מועיל שאלת חכם אע"ג דקי"ל כפתוהו על העמוד יש עדין שיור למלקות כ' הגאון בעל חות יאיר והגאון בעל שער אפרים דבזה"ז דליכא מלקות לא שייך הדין דאכלה כלה נשאלין ע' שער אפרים סי' ע"ב ובחו"י ססי' ק"ל אולם גם בנ"ד יש שיור לענין השוחט עצמו דאם נשאלו השו"ב והקהל על השבועה אז השו"ב חוזר לכשרותו, ועוד עדיין יש שיור לשבועה ע"י הכלים דאם נשאלו על השבועה שוב הכלים שנאסרו חוזרים לכשרותם, וכן אירע לפני בחלה שנפלה לתבשיל באופן דלא הי' ששים ונאבדה העיסה ונאסר התבשיל אם מועיל שאלה בכה"ג כדין המבואר ביו"ד סי' שכ"ג ס"א בהג"ה דמועיל שאלה לחלה, אע"ג דשם מבואר דוקא אם לא אכל העיסה, אבל אם אכל העיסה אינו מועיל שאלה שם מטעם אחר הוא כמבואר בש"ך שם דנמצא אכל טבל למפרע, אבל היכי דישנו לעיסה ואנו דנין על הטעם אשר נתנה העיסה בקדירה בודאי מועיל, דטעם הש"ך משום שאכל טבל למפרע לא שייך כאן דהרי לא אכל העיסה ומטעם בליעת טבל ליכא דהרי גם עתה איכא איסור חלה ורק משום דחלת ח"ל בטלה ברוב אינו חמור כמו טבל, אבל במה שבלועה בכלי אין ענין להחמיר בטבל יותר מבחלה ועוד כיון דחלה אין לו עיקר דאורייתא וא"צ שבירה לכלי חרס שנשתמש בו חלת חוץ לארץ, כמבואר שם בש"ך סי' זה ס"ק ד' דסגי לכלי חרס הגעלה ג"פ וכיון דטעם זה קיל פשיטא דלא שייך בזה להחמיר בטבל יותר מחלה, ובנ"ד ג"כ יש לחקור על השוחט עצמו ועכ"פ עדיין הדבר שקול בעיני אם השו"ב חוזר לכשרותו אף אם חכם עוקר הנדר מעקרו מ"מ איסורא דעביד עביד ומידי חשוד לא יצא וע' נו"ב מהדו"ק יו"ד סי' א':

אכן מצד אחר יש לדון כאן דהשו"ב יש לו טענת אונס דהפאחטערס מבשר כשר כפו אותו לשחוט אע"ג דקי"ל דאונס ממון לא הוה אונס לענין נדרים ודוקא בהפסד ממון הרבה עיין יו"ד סי' רל"ב סי"ב, מ"מ כאן כיון דלא נשבע לדעת חבירו, רק הוא מעצמו קבל עליו שבועה זו, פשיטא דיוכל לומר על דעת זה לא נדרתי ונשבעתי, ובלבי היה דאם יארע דלא יהיה השו"ב השני בביתו, והפאחטרס יאלצו אותו לשחוט עד"ז חישב דיוכל לשחוט בעצמו בלי שיהיה השו"ב עומד על גבי' כמו בנודר בחרם ואמר שלא נדר אלא בחרמו של ים, דאין כאן נדר דבעינן פיו ולבו שווים וע' מחנה אפרים סי' א' כיון דבעינן פיו ולבו שווים יכול כל אדם לתרץ דבורו לומר עד"ז לא נדרתי אולם כיון דמבואר ביו"ד סי' ר"ח דלדידן כ"ע כעמי הארץ דנינן וצריכין חרטה אף שלא היה פיו ולבו שווים וגם מבואר ברמ"א סי' רל"ב סי"ב דהיכי דכבר עבר אין שייך דיוכל לתרץ דבריו דלא נדר רק על דעת פלוני לכן יש לחקור על מהותו וטבעו וכיון דהשוחטים העידו עליו כי הוא מומחה וירא ד' מרבים ונוהג מעודו בדרך הכשר ואף אם ידונו כטבח אשר יצא טרפות מת"י דקי"ל דאין נאמן לומר שוגג הייתי כמו דקי"ל סי' קי"ט בכ"ז בש"ך שם ס"ק ל"ג כתב דבירא שמים אמרינן אולי משגה וכאן שעשה בהוראת חכם דהרי הרב ידע מן השבועה, שלא ישחוט גסות ודקות בעיר ובכ"ז הלך עמו, הנה אין לפוסלו להבא אולם בתנאי שיהיה זריז ונשכר מכאן ולהבא ולא יקיל בענינים כאלו יותר לכן לדעתי אין לפוסלו, ובפרט דלא היה כאן בכתב שום רמז מקבלת חרם רק שבועה לבד, ורק בחרם החמיר הרב נו"ב מהדו"ק סי' ס"ו, אבל בשבועה הקיל הרב נו"ב דלא הוי שבועה בכתב ויש לסמוך עליו בזה:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה