אור ברסלב
שות מוהרץ סימן מב

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן מב

סימן מא

לכבוד ה"ה המופלג החריף השנון השלם המשכיל ודובר צחות כ"ש מוה' יצחק צבי המכונה אייזיק הירש ווייס נ"י מק"ק מעזעריטש גדול במדינת מעהרן:

יקרתו הגיעגי והנני להשיבו בקצרה, מ"ש רו"מ דלדעת הר"ן סוף נדרים דטעם דאין חזרה במקדש ומגרש ומגדף ועובד עבודה זרה בתוך כדי דיבור, משום דכל הנהו חמירי וכשאדם מחליט לעשותם, אין עושה אותם רק בהסכמה גמורה ובדיעה מיושבת ע"ש, ומזה רוצה לחדש לשיטת הרמב"ם בפי' המשנה תמורה דחושב ג"כ נודר בין אלו דאין יכולים לחזור בתוך כדי דיבור, היינו ג"כ מפני שעושה זה רק בהסכמה מוחלטת שוב לא שייך בי' אסמכתא בדבר גדול כזה ואין משייר שיור במחשבתו עכ"ל רו"מ ודבריו תמוהים, דהרי הרמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ז כ' להיפוך וז"ל מי שנשבע והיה פיו ולבו שווין, ואחר שנשבע חזר מיד תוך כדי דיבור וכו' הרי זה מותר שדומה לנדר בטעות עכ"ל ואיך עלה ע"ד רו"מ להחליט דהרמב"ם כלל דין נדר עם מקדש ומגרש דאין יכול לחזור תכ"ד, אמת הדבר דהרמב"ם בפירוש המשניות דתמורה ובפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות ה"א כ' דנוסף על ד' דברים אשר נזכרו בש"ס יש עוד תמורה ומקדיש וע' ש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' דהתעורר על הרמב"ם מש"ס מפורש פ' מרובה ואזכור עוד בסמוך, וגם להרמב"ם אינו רק מקדיש או מימר, אבל שבועה ונדרים איפכא שמענו ממנו שוב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ח' הביא בשם הרב ר' בצלאל אשכנזי סי' ט"ו דגם בהפקר אינו מועיל חזרה תכ"ד, והיינו מפני שדעת הרמב"ם ספ"ב מה' נדרים ההפקר אע"פ שאינו כמו נדר דינו כנדר דאין יכול לחזור, וכמו בנודר א"י לחזור תכ"ד אכן הרב הנ"ל השיג עליו מדברי הרמב"ם הנ"ל (וט"ס שם שכ' ע' דברי הרמב"ם פ' בתרא דנדרים) וסיים ושמא חשוב לי' כדבר מצוה ולכתחלה אסור להתחרט ממצוה שנדר, ולפ"ז הנודר לצדקה א"י לחזור תכ"ד ועדיין צריכה תלמוד ומ"מ נראה אם חזר בו בדיעבד דמהני וכן מוכח מהירושלמי ע"ש, וידע כי שו"ת ר"ב אשכנזי מונח לפני וחפשתי בכל התשובה סי' ט"ו ולא מצאתי שיזכיר ענין בהפקר בתכ"ד רק מדבר לענין הפקר לאחר שלשים אם יכול לחזור בתוך שלשים ומייתי הך דירושלמי פ"ז דגיטין אבל מחזרה תכ"ד אין שמה שום רמז ודברי הרב מחנה אפרים נעלמים ממני:

ובעיקר התמי' מהגאונים בעל מחנה אפרים ובעל שו"ת ושב הכהן סי' ת"י על שיטת הפוסקים דטעם דאינו מועיל חזרה בהקדש ומימר, דנחשב כמסירה להדיוט, ואין לאחר מעשה כלום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, והרי במסירה להדיוט עצמו קי"ל ח"מ סי' קצ"ה ס"ז דמהני חזרה בתכ"ד, וע' מרן הב"י שם מדלא חשיב הש"ס רק ד' דברים, מכלל דבכ"מ מועיל חזרה אף לאחר מעשה דהרי קידושין וגירושין מעשה מקרי ופרט להו הש"ס עם עע"ז ומגדף ליוצא מן הכלל דבכ"מ יכולין לחזור תכ"ד בר מהנהו וע' מרן ב"י שהביא באמת דעת יש מי שחולק וע' נימוקי יוסף ב"ב פ' יש נוחלין בקנין משיכה אין יכול לחזור אפילו תכ"ד ע"ש, והנה הרב הט"ז אהע"ז סי' ל"ח ס"ק ב' החליט דבכל התורה כלה אין יכול לחזור אחר מעשה אף תכ"ד ע"ש וע' מ"ש הגאון בעל המקנה שם בה' קידושין סי' ך"ח סס"ק ג' ובסי' ל"ח שהחזיק בסברת הט"ז והא דחשבו בש"ס דוקא מקדש ומגרש לפרט יוצא מן הכלל, והרי אלו הוי ע"י מעשה, ובלא"ה א"י לחזור תכ"ד, ורצה הרב הנ"ל לחדש דגבי' קידושין וגירושין צריכין נמי דבור עם המעשה, ובהעדר הדבור בטלה המעשה, אתי דיבור ומבטל דיבור ולא נשאר רק מעשה לחוד דאינו מועיל, וה"א דבכה"ג מהני חזרח תכ"ד דנהי דלמעשה אינו מועיל החזרה עכ"פ להדיבור אשר עם המעשה תועיל החזרה וקמ"ל הש"ס דבקידושין וגירושין אף תכ"ד לא מהני ביטול דיבור האחרון לדיבור הראשון ע"ש והרב קצות החושן סימן רנ"ה כתב להיפך דמפ"ז מהני חזרה בקנין משיכה והגבהה כיון דקי"ל דצ"ל בשעה הקנאה לך חזק וקני, ומפ"ז אתי דיבור של החזרה ומבטל הדיבור דחזק וקני, ולא נשאר רק מעשה של המסירה או הגבהה לחוד ע"ש, והגאונים הללו לא התעוררו מאומה מדברי הט"ז וכן מדברי הב"ש אהע"ז ססי' ל"ח והנה בשו"ת ושב הכהן סי' ח"י רצה לפרש בהנך ד' דברים דחשיב בש"ס מיירי דלא היה כאן מעשה רק בקידושין וגירושין מיירי שנתן לה בשתיקה היו עסוקין באותו ענין, וכן במגדף ישנם בלב ע' (סנהדרין ס"ה ע"א) שאני מגדף דישנו בלב, וכן ע"ז ישנו בלב (ע' פ"ק דקידושין, וחולין קמ"א ע"א) ודלמא מהרהר בע"ז הוה דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם, וכן תמורה והקדש ישנם במחשבה דכתיב כל נדיב לב עולות (שבועות ך"ז ע"ב) ומפ"ז א"י לחזור בתכ"ד דלא אתי דבור ומבטל מעשה, והדיבור לא היה כאן, ובכ"ז עדיין קשה מדוע נקט הש"ס רק אלו דמשמע דאלו הם חידוש, ומ"ש המקנה דקידושין וגירושין צריכין לאמירה הנה גם שם ידים מוכיחות מהני, ואין לך ידים מוכיחות יותר מן האמירה ונהי דדבור השני מבטל הדיבור הראשון, מ"מ נגמרו הקידושין ע"י המעשה לבד, נהי דהדיבור נעקר ע"י הדבור השני, מ"מ גלוי מלתא היה כאן דרוצה לקדש או לגרש, ובזה האופן מהני מעשה לחוד:

ולדידי נ"ל כיון דאמרינן בקידושין ר"פ האומר בקדש האשה לאחר שלושים וחזר בתוך שלשים בכה"ג פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י סבר בכה"ג כיון דלא חלו קידושין מהיום רק לאחר שלשים ולא נגמרה עדיין המעשה, שוב הוי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ור"ל סבר נתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי פרש"י אע"ג דלא חלו הקידושין מיד הוי מעשה לחול אחר שלשים וכו' ע"ש, עוד אמרינן התם אע"ג דבור מבטל דבור, שאני מחשבה דטומאה רחמנא קריא מעשה דכ' כי יתן ע"ש, וא"כ י"ל אלו ד' דברים דחשיב הש"ס בנדרים מקדש ומגרש מגדף ועע"ז דאין מועיל חזרה בתכ"ד בכה"ג מיירי מקדש ומגרש מיירי שקידש או גירש מכאן ולאחר שלשים דבכה"ג ס"ל לר"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה אף דלא נגמר המעשה ולא הוי רק כדיבור לבד, ועל אופן זה אמרינן בב"ב ובנדרים דא"י לחזור גם תכ"ד אע"ג דלא נקרא עדיין מעשה, ובמגדף ועע"ז קמ"ל חידוש אחר אע"ג דאינם רק דיבור לחוד (ע' סנהדרין ס"ה ע"א) שאני מגדף דישנו בלב בכ"ז התורה קראו מעשה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות, וכן כתוב והנפש אשר תעשה ביד רמה, וכיון דהתורה קראה מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה, כמו דאמרינן בר"פ האומר שאני מחשבה דטומאה דהתורה קראו מעשה ע"ש, ובכל אלו אע"ג דלא נחשב כמעשה גמור קמ"ל חידוש דאין יכול לחזור תכ"ד, אבל במעשה גמור פשיטא דא"י לחזור אפילו תוך כדי דיבור דל"א דיבור ומבטל מעשה, וכן היכי דאין כאן רק דיבור לבד מן הדין אפילו אחר כדי דיבור יכולים לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור, רק מפני קו' הש"ס (תמורה ך"ו ע"ב) אטו כל היכי דבעי מימלך, היינו דלפ"ז לעולם לא תמצא אמירה ודיבור שיהיה בהם ממש, ומפ"ז עשו חז"ל שיעור בדבר תוך כדי דיבור, וגבי' קידושין וגירושין מכאן ועד שלשים יום, דס"ל לר"ל דא"י לחזור דהוי כמעשה אע"ג דלא נגמרו עדיין קידושין וגירושין, קמ"ל אפילו בתכ"ד א"י לחזור, וע' ירושלמי פ"ז דגיטין וז"ל הר"ז גט שחרורך מעכשיו ולאחר שלשים ע"ד דרבי הר"ז גט ולרבנן אינו גט, אף בהפקר כן שדי מופקרת לאחר שלשים ע"ד דרבי מופקרת אף בהקדש כן, כל עמא מודה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחל ההקדש מעתה, ע"ש וקידושין לא דמיא להקדש ע' ירושלמי שם ועפ"ז מיושב ג"כ קו' רו"מ לשיטת ר"ת הא דבכ"מ תכ"ד כדבור דמי אינו רק מדרבנן אבל מן התורה א"י לחזור בכ"מ אפילו תכ"ד א"כ איך יפרנס סוגיית הש"ס (כתובות ל"ג ע"א) נתרי בהו אימת מעיקרא אמרי אשתלי ומקשה הש"ס ונתרי בהו תכ"ד, ולשיטת רבינו תם אין מקום לקו' הש"ס דהרי התם לענין מלקות ומיתה מיירי, וא"כ אפילו אם התרו בהם תכ"ד א"י לחזור מן התורה, ומה תועיל ההתראה על הענין אשר העידו אבל לפי הנ"ל ניחא דבודאי בדיבור לחודא בלי מעשה כ"ע ס"ל דדבור השני מבטל דבור הראשון מן התורה, ואין חולק בזה דגם אחר כדי דיבור יכול לבטל, רק מפני קו' הש"ס בתמורה וכי עד כמה דבעי מימלך עשאו חכמים שיעור תכ"ד כמ"ש למעלה, ופשיטא דעדים זוממין דלא הוה רק דבור בעלמא יכולים לחזור תכ"ד עכ"פ משום דאתי דיבור ומבטל דבור, ודברי ר"ת אינם אמורים רק בארבעה דברים אשר חשבו בש"ס מקדש ומגרש מגדף ועע"ז, דנחשבו קצת למעשה, ובכ"ז כיון דלא הוי מעשה גמור כגון מוכר ומפקר ומשחרר ונותן על תנאי מכאן ועד שלשים יום יכול לחזור בתוך שלשים, בזה הוי רק דרבנן דמה"ת כיון דנחשב קצת כמעשה ל"א אתי דיבור ומבטל מעשה וא"י לחזור אפילו תכ"ד ורבנן עשאו שיעור תכ"ד גם בכה"ג חוץ מקדש ומגרש וכו' מתוך חומר, אבל בעדים זוממין דאינו רק דיבור לחוד, לכ"ע יכולים לחזור מה"ת, וע' מ"ש רמב"ן בשם ר"ת מובא בפני יהושע כתובות ר"פ אע"פ ובשיטה מקובצת (ח"י) [חי'] (נזיר י"א ע"א) על קו' התוס' איך משכחת תנאי בנזירות, הרי אין אפשרות לקיים ע"י שליח, ותי' דעד כאן צריכים לדיני תנאי דוקא היכי דהתנאי בא לבטל המעשה אשר כבר נעשה, ומה"ת ל"א דיבור ומבטל מעשה, ורק גלי תורה ענין בני גד ובני ראובן, דג"כ בכה"ג מועיל תנאי לבטל מעשה אשר כבר נעשה, משא"כ ענין שבועה ונדרים ונזירות דאינם רק דבור לחודא בכ"מ מועיל תנאי לבטל דיבור, וענינים כאלו אשר אינם מעשה רק דבור, אין צריכין ללמוד מבני גד ובני ראובן, דמסברא אתי דבור ומבטל דבור, ולא צריכין ג"כ לדיני תנאי ע"ש, ועפ"ז יתכנו ג"כ דברי הרמב"ם דהוסיף הן בפי' המשנה דתמורה והן בספרו הי"ד עוד מקדיש ומימר דא"י לחזור תכ"ד, והקשו המפרשים מדוע לא חשיב הש"ס רק ארבעה דברים דתכ"ד לאו כדבור, ולהרמב"ם ששה הם אבל לפי הנ"ל ניחא דבמעשה כ"ע ס"ל דל"א אתי דבור ומבטל מעשה אף תכ"ד, ובהנהו דברים שחשבו הש"ס יש חידוש כמ"ש למעלה, ואולם מקדיש ומימר אשר קי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי מעשה גמור כמ"ש לעיל בשם ירושלמי פ"ז דגיטין, וא"כ אין כאן חידוש ואפילו הקדיש מכאן ולאחר שלשים א"י לחזור בתוך שלשים אפילו תכ"ד דל"א דבור ומבטל מעשה ולא הוי חידוש כלל ומפ"ז לא חשיב הש"ס שני דברים אלו בכלל אלו אשר א"י לחזור תכ"ד וז"ב:

ולפי האמור למעלה עלה בידי כמין חומר ליישב דברי הרמב"ם פט"ו מה' מעשה הקרבנות שהתעורר עליו הש"ך סי' רנ"ה ס"ק ה' דאיך אפשר להחליט דבהקדש אין חזרה אפילו תכ"ד, א"כ אין מקום לקו' הש"ס (ב"ק ע"ב (ע"ב) [ע"ב]) וסבר ר' יוסי תכ"ד כדיבור דמי והרי תנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים, ומוקי הכא בנמלך תוך כ"ד ראינו דסבר ר' יוסי דאין יכולין לחזור תכ"ד, וכאן ס"ל תכ"ד כדבור ולשיטת הרמב"ם הרי הקדש שאני, ולי נראה דאדרבה הרמב"ם הוציא דבריו מכאן, דבלא"ה התעוררו הגאונים בעל פ"י ומהר"י ברלין, דהרי (תמורה ך"ה ע"ב) נשנה משנה דהיא שלמים ולדה עולה קודם למשנה הרי זו תמורת שלמים תמורת עולה, ורק על משנה הראשונה אתאמר הך דר' פפא בנמלך תוך כדי דבור, ולמה מקשה הש"ס ממשנה מאוחרת דתמורת עולה תמורת שלמים ע"ש שהניחו בצע"ג ונ"ל דהנה טעמא דהקדש דלא מהני חזרה תכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והוי כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, וזה שייך דוקא בהקדש אבל בתמורה דאומר תצא זו ותכנס זו, ואינו רוצה לוותר להקדש בכה"ג לא שייך דין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ע' תוס' (קידושין ך"ט ע"א) ד"ה משכו דדוקא היכי דדעתו לוותר להקדש שייך כמסירה להדיוט ע"ש, ואולם הרמב"ם דס"ל דגם בתמורה אין חזרה בתכ"ד ע"כ טעמי' לאו משום כמסירה להדיוט, דהרי אינו רוצה לוותר להדיוט, וע"כ טעם אחר איכא דאמרינן (תמורה ג' ע"ב) כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל, אר"י לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורא עביד מעשה ופרש"י דע"י דבורו הבהמה נתפסת להקדש ע"ש וזה מקרי מעשה גם לענין זה שא"י לחזור תכ"ד דל"א דבור ומבטל מעשה, ונכונים ג"כ דברי הרמב"ם מדוע בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות ה"א, בהקדש הזכיר הטעם דאין חזרה בהקדש, אולם פ"ב דתמורה כ' סתם הדין דאפילו חזר תכ"ד לא מהני, ולא כ' שום טעם וכבר התעורר בזה בשו"ת ושב הכהן, אבל לפי הנ"ל ניחא דגבי' תמורה לא שייך הטעם משום דאין חזרה בהקדש משום דלא נחשב כמסירה דהרי כל שאין דעתו לוותר להקדש ל"א כן, רק בתמורה ישנו טעם אחר, משום דע"י דבורו נתעביד מעשה, כמ"ש הרמב"ם בסוף ה' שכירות בחסמה בקול משום דע"י דבורו נתעבד מעשה דהבהמה זוקפת ראשה:

והנה עלה בידי כמין חומר לפרש סוגיית הש"ס (סנהדרין ס"ה ע"ב) על נכון דאמרינן עקימת שפתיו הוי מעשה ומגדף שאני דישנו בלב, ומקשה הש"ס והא תניא יצאו עדים זוממין דלא שייך בהו קרבן על שוגג משום דלית בהו מעשה ואמאי הרי אינם בלב, ומשני הש"ס משום דישנם בקול ומקשה הש"ס הרי חסמה בקול לוקה ומשני הש"ס הואיל וישנם בראיה ותירץ הגמרא שאני עדים זוממין הואיל וישנם בראי' ופרש"י עקר חיובם יבא ע"י שמעידים שראו וראי' לא הוי מעשה ע"ש, ולכאורה צ"ע דהרי כאן לא היה שום ראי', דהא עדים זוממים ושקרנים הם, וצ"ל דכוונת הש"ס התורה חייבה העדים רק על מה שאומרים שראו, וזה לאו שאב"מ הוי, והנה התוס' שם ד"ה הואיל כתבו דפריך מעידי זוממין, משום דזה כ"ע מודה דקול לחודא לא הוי מעשה כלל, רק גבי' חסמה בקול מחשיב מעשה משום דע"י דבורא נתעביד מעשה, דהבהמה זוקפת ראשה, וגבי' עדים זוממין ג"כ על ידי דבורם יתחייב הנדון ע"ש, ויוצדק מאד תירוץ הש"ס שאני עדים זוממין דישנם בראיה היינו עקר חיובם רק שמעידין שראו, וע"ז חייבם התורה, וזה אין בו מעשה דלעולם לא יבא לידי מעשה, דאם יבא לידי מעשה אין כאן דין עדים זוממין, דהא הלכה רווחת הרגו אין נהרגין וברייתא בעדי זוממין שבמיתה מיירי לענין חיוב קרבן, ושוב דיבור לחודא דלא יבא לידי מעשה לא נחשב מעשה, וחסמה בקול שאני דע"י דבור נתעביד מעשה, וכאן לא יבא לידי מעשה, וזה שייך דוקא בעידי זוממין שבמיתה דאין אפשרות במעשה, דא"כ בטל דין עדים זוממין, אבל בעידי זוממין שבמלקות, דדעת הרמב"ם פ' עשרים מה' עדות ה"ב, דבזה אפילו לקה הנדון מקיימים דין הזמה, ומכ"ש בעדות ממון דגם התוס' (ב"ק ד' ע"ב) ד"ה ועדים מודים דאפי' עשה מעשה נתחייבו העדים, ומזה הצד מקרי עדים זוממין מעשה דאפשר לבא לידי מעשה כמו חסמה בקול, ומזה מובן סוגיית הש"ס (ב"ק ה' ע"א) והרי עדים זוממין דיבורא דלית בי' מעשה וקתני ומשני שאני ע"ז דרחמנא קריא מעשה דכ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ולכאורה אדרבה הרי לא כתיב בי' מעשה דכאשר זמם כתיב ודרשו ולא כאשר עשה, אבל לפי הנ"ל דבד"מ דקי"ל אפילו שלם הבע"ד נתחייבו הזוממין, ושוב מקרי עדים זוממין מעשה משום שיבא לידי מעשה דע"י דבריהם יתחייב הנדון, והוי כמו חסמה בקול כמ"ש התוס' בסנהדרין ס"ה ע"ב שהבאתי למעלה, ומפ"ז לענין נזק ממון מקרי זוממין יש בו מעשה וז"ב:

נחזור לענינינו ליישב דברי הרמב"ם דהרמב"ם הוכיח מש"ס דב"ק הנ"ל מדלא מקשה הש"ס ממשנה ראשונה, דהיא שלמים ולדה עולה דר"י סבר תכ"ד לאו כדבור דמי מוכח דבקדשים שאני דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, חשוב מעשה ואין דבור מבטל מעשה אפילו בתכ"ד, משא"כ בתמורה דלא שייך טעם זה דהרי אינו מתכווין לוותר להקדש, ולא נשאר הטעם בתמורה רק משום דע"י אמירתו נתעביד מעשה דהבהמה נתפסת בקדושה, ומפ"ז א"י לחזור, וטעם זה שייך גם בעדים זוממים של טביחה דהוי דבר שבממון, ובכה"ג בדבורא עביד מעשה דיתחייב הנדון, דבדין ממון אפילו שלם נתחייבו הזוממין ונחשב מעשה, וכיון דאין לאחר מעשה כלום דל"א דיבור ומבטל מעשה, אפילו תכ"ד כמו בהך דתמורה דא"י למלוך אפילו תכ"ד, א"כ אתזמו אטביחה לא הוי הזמה לגניבה, ויש להסביר עוד איך מדמה ענין חזרה דתוך כדי דיבור להך דר' יוסי אם מיד דאתזמו אטביחה אתזמו אגניבה, ונ"ל דהנה אם אמרינן דיכולים לחזור תכ"ד, א"כ עדים שהעידו על דבר אחד עדיין לא נגמר עדותן בתכ"ד דהרי יכולים לחזור עוד, ורק אחר כדי דיבור דשוב א"י לחזור מקרי גמר עדות, והנה עדות שהעידו על הגניבה ותכ"ד העידו על הטביחה א"כ מחשיב עידי טביחה קיום לעדות גנבה, דאם לא הי' מתחילים ענין חדש בתכ"ד, היה בידם לחזור מדיבורם הראשון, ועתה כל דיבור חדש בתכ"ד של דבור הראשון, מישך שייכי לדבור הראשון לקיים אותו, וזה דוקא אם יכולים לחזור בתכ"ד, אבל אם א"י לחזור בתכ"ד שוב אין ספק דעדות טביחה אפילו העידו בתכ"ד לעדות גניבה הוא ענין אחר ואטביחה דאתזם אתזם אגנבה דלא אתזום לא אתזום, ומקשה הש"ס שפיר כיון דסבר ר' יוסי בתמורת עולה תמורת שלמים דא"י לחזור תכ"ד והיינו משום דתמורת עולה נחשב כמעשה וא"י לחזור תכ"ד דל"א דבור ומבטל מעשה, א"כ בעדים זוממין נחשב דיבור כמעשה, דע"י דיבורם יתחייב הנדון, ושוב ג"כ א"י לחזור, וכיון דא"י לחזור שוב אין לעדות טביחה שום התיחסות לעדות גניבה אפילו העידו תכ"ד, דהרי אינו מועיל חזרה בכה"ג היכי דאפשר לבא לידי מעשה, ואיך סובר ר' יוסי דאתזום אטביחה אתזום על גניבה וזה ברור מאד:

ובענין שאלתו אם שייך בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוא פלוגתת הפוסקים ע' שו"ת הרשב"א סי' תקס"ג ועיין רמב"ם פ' כ"ב מה' מכירה דלא מחייב באומר אקדישנו רק מטעם נדר אבל לא מטעם דהוי מסירה להדיוט ונ"מ לענין שאלה דאם מטעם נדר יכול לשאול על נדרו אבל אם מטעם כמסירה להדיוט א"י לשאול על נדרו, וע' שו"ת ר"ב אשכנזי סי' ט"ו ובש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק וא"ו שכ' ואין להקשות כיון כשמסר ליד גזבר א"י לשאול עליו, הא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ומשמע מסירה גמורה ליד גזבר, ואיך יכול לשאול על הקדשות קודם שבאו ליד גזבר, וכ' בשם ר"ב אשכנזי דוקא באמירה לגבוה, נהי דהוי קנין גמור, מ"מ בקנין זה אינו רק מצד האמירה לחוד, וכיון דגלי קרא דיש שאלה להקדשות דכ' לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו, ומפ"ז מועיל שאלה דאתי דיבור ומבטל דיבור ובמסרו ליד גזבר כיון דהיה מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש, ואע"ג דכתב הר"ן (נדרים ך"ט ע"ב) ד"ה למ"ד התם חוזרת דאמירתו לגבוה עדיף מן מסירה להדיוט ע"ש, בכ"ז זה אינו רק מטעם נדר וחיובא חל על גברא אבל אין כאן קדושת החפץ:

ומ"ש רו"מ לתרץ דברי הרמב"ם דמפ"ז באומר כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש, דחל מטעם נדר אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם, חל החוב על גברא מטעם נדר, ויכול אדם לחייב עצמו בנדר אפילו על קנין שאינו בעולם, הנה חוץ מזה כי לא ידעתי החילוק בזה, כיון דלענין מסירה מקרי דשלב"ע הה"ד להקדש אכן לשיטת התוס' (ב"ק ל"ו ע"ב) ד"ה יד עניים אין הוא באמת כן, אבל מלשון הרמב"ם משמע דגוף הולד קדוש, ואם מטעם נדר אינו רק חוב על הבעלים, ופשיטא דיכול לתת ממון אחר דאין גופו קדוש, ואין להאריך בזה יותר:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה