שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן מ
לכבוד ש"ב נד"ז ה"ה הרב המאוה"ג החריף, ובקי המפורסם כש"ת מוה' יהודא ליבוש נ"י איטינגא האבד"ק לוטניוועץ במדינת רוסיא:
מעשה בא לידו בקול הצעקה אשר נשמע בלילה בנוה צאן ובבוקר מצאו כבשה אחת פצועה ומתה, לא נודע מי הכה אותה, אם זאב או כלב ושמה מצויים כלבים רעים עזי נפש, ובכגון זה כל אחד מן המורים הוראתו מצויה בידו לאמור דתלינן במצוי, וכיון דכלבים מצויין שם תלינן בם, ואולם רו"מ הגדיל התימא דהרי איתא סוף פ"ק דב"ק (ט"ו ע"א) האי כלבא דאכל אימרי ושונרי דאכל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינין בבבל, וה"מ ברברבי אבל זוטרא אורחי' והכא קי"ל להלכה, וא"כ גבי' כבשים איך אפשר לתלות בכלבים משום תולין במצוי, וחז"ל העידו בהיפך, דמשונה הוא ולא מצוי, ומפ"ז אין מגבין בבבל, וביותר מבואר בדברי הרא"ש ספ"ק דב"ק דזה נקרא שינוי גדול שנלחם עם מי שגדול ממנו, וכן מבואר בתוס' דהוא שינוי גדול עוד יותר מן קרן דחז"ל העידו דזה נקרא נזק משונה, אמת בדברי הרב המובהק בעל לבושי שרד בחי' דינים בסוף ספרו התיר בכה"ג בנמצא צאן מתה והאליה תלושה, ואמרו שנסבב כל זאת מן הכלבים ע"ש, אולם המעיין שם יראה דהיה שם אומדנות אחרות המוכיחות על הכלבים, ועוד דשם אירע מקודם שידענו בבירור, שנמצאים כלבים כאלה, אבל בנ"ד מי יבא להתיר נגד ענין אשר החליטו חז"ל בנסיון דכלב שאכל כבש מקרי שינוי גדול, ומכ"ש דאין תולין בהם בכה"ג עכ"ל השאלה:
תשובה אמת הדבר דלא שכיח כי הכלב יאכל את הכבש הקטן, אבל להכות ולפצוע עד מות זאת שכיח ובפירוש אמרו האי כלבא דאכל אימרא וכן מוכח מלשון הרמב"ם ומובא חו"מ סי' שצ"א אבל כלב שהמית כבש וכו' ואכלה משונה הוא, אבל להמית שכיח ושכיח, וחז"ל ידעו בטבע הדורס ואמרו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ופרש"י (ב"ק ט"ז ע"ב) ד"ה טרף לאו אורחי' הוא טרף שהרגה ואכלה, וארי דורס היינו שאוכל מחיים ואין ממתין עד שימות ע' תוס' ד"ה דרס וע' רש"י (תענית ח' ע"א) ועיין רש"י (סנהדרין ריש פרק חלק צ' ע"ב), וא"כ בנ"ד ל"ש שיאכל הכלב כבש שלם אבל לפצוע ולהמית שכיח כמו שידענו בנסיון שנושך בשיניו וממית עי"ז, א"כ עדות חז"ל אמת דאם אכל כבש בודאי לאו אורחי', אבל אם לא דכאן חזקת איסור נסתלק ע"י הרוב דדרוסה הנקב משוך וכאן הנקב עגול, ומפ"ז מדמי להו הש"ס להדדי:
וכן מצאתי סמוכין לזה מדברי הש"ס (חולין מ"ג ע"ב) דאמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא, ומ"ש מספק דרוסה, קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, והנה התוס' הקשו מ"ט חוששין לספק דרוסה, מדוע לא נימא נשחטה הותרה, וכ' דדרוסה שכיח, והקשו המפרשים א"כ איך הקשה על הך דעולא מספק דרוסה, הרי דרוסה שכיח, וצ"ל דהנה בישב לו קוץ בושט כיון דנקיבת הושט הוי נבלה, ולדעת קצת נבלה מחיים ולא נחשב שחיטה כלל ולא שייך נשחטה הותרה ועיין כו"פ סי' ל"ג ושו"ת נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ח', ואיך יסבור עולא להתיר ספק בשחיטה, וע"כ טעמו כמ"ש הנו"ב דמתיר מטעם ס"ס שמא לאחר מיתה, ואת"ל מחיים שמא לא ניקב מעבר לעבר, ואע"ג דהוי ס"ס שאינה מתהפך כמ"ש הנו"ב שם, בכ"ז אולי סובר עולא דל"ב ס"ס המתהפך, ועפ"ז מיושב ג"כ דברי רש"י שכ' וקורט דם אין לו מבפנים, והתוס' ד"ה ישב כ' דאפילו יש לו בפנים אם אין לו בחוץ מותר, דל"ח לשמא הבריא, אבל לפי הנ"ל ניחא דכאן הוי ספק בשחיטה ואינו מותר רק מטעם ס"ס שמא לאחר מיתה, ושמא לא ניקב מעל"ע, וא"כ ביש לו קורט דם אפילו בפנים אזל לי' הספק שמא לאחר מיתה, דאם לאחר מיתה קורט דם מנין וכיון דליכא רק ספק אחד, שוב מחמירין בספק, ומקשה הש"ס מ"ש מספק דרוסה, אע"ג דיש שמה חזקת היתר מ"מ מחמירין משום דשכיח ונחשב כרובא אשר מתנגד לחזקת היתר, ה"נ יש חזקת איסור המתנגד לס"ס, ולפ"ז לק"מ קו' הראב"ן והרא"ש וש"פ דהקשו על רש"י דס"ל דגם לענין נקב אין לו ושט בדיקה מבחוץ, ומנ"ל הא אבל לפי הנ"ל ניחא דטעמא דעולא משום ס"ס, ואם היה יכול להתברר ע"י בדיקה, שוב קי"ל דס"ס שיכולה להתברר לא הוה ס"ס, ע' בפוסקים ביו"ד סי' ק"י בשם הרשב"א, אע"כ דגם לענין נקב אין לושט בדיקה, והא דמקשה הש"ס מ"ש מחתיכה משתי חתיכות דמייתי אשם תלוי, אע"ג דטעמי' דעולא משום ס"ס כמ"ש לעיל, והנו"ב התעורר בזה ע"ש, אולם קו' הש"ס נכונה, דהרי בחתיכה משתי חתיכות מביא אשם תלוי, אפילו במקום ס"ס, כמ"ש התוס' (כריתות טו"ב ע"ב) ד"ה מדסיפא דמביאין אשם תלוי אפילו במקום ס"ס היינו ספק יש בו כשיעור ספק אין בו כשיעור ספק חלב ספק שומן, וע"כ הטעם כיון (דאתחחזק) [דאתחזק] איסור דאפילו אין בו כשיעור, מ"מ איסור תורה יש דחצי שיעור אסור מן התורה, וא"כ גם כאן נהי דאיכא ס"ס מ"מ אתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומד, ומשני הש"ס התם אתחזק איסורא, הכא לא אתחזק אסורא, היינו דיש חילוק בין חזקת איסור לאתחזק איסורא דבחתיכה משתי חתיכות, יש כאן עוד עתה איסור ודאי, חתיכה אחת חלב, ומפ"ז מחמירין בס', אבל כאן נהי דאתחזק איסור מקודם, מ"מ אין האיסור ודאי, ודלמא לא ניקב הושט ושוב נשחט כהוגן, ואין כאן איסור ברור עתה, אחר שנסתלק האיסור ע"י מעשה כמ"ש רש"י בישיבת קוץ בלי נקיבה אינה כלום, ואין ריעותא לפנינו עתה, ואולם באשם תלוי לא היה שום מעשה לסלק האיסור, ואין לנו שום ספק שהוסר האיסור, רק הספק על האיש אם אכל האיסור או ההיתר ובאתחזק איסור כזה החמירה התורה, עוד יש לפרש דה"ק התם אתחזק איסור לדבר אחד, מעיקרא חלב, והשתא איסור חלב יש, אבל בספק בשחיטה, הנה לשיטת רש"י (חולין ט' ע"א ביצה ך"ה ע"א) בחזקת איסור עומדת, היינו בחזקת אבר מן החי, והתוס' בביצה התעוררו דהרי אפילו לא היתה השחיטה כהוגן, בכ"ז איסור אמ"ה נסתלק, וכתבו המפרשים דדעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור, מאיסור אבר מן החי, שהיתה עד כה לאיסור נבלה, ע' שב שמעתתא, וא"כ בחתיכה משתי חתיכות אתחזק איסור לדבר אחד משא"כ כאן לא נתחזק איסור לדבר א', רק מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה, ומקשה הש"ס משוחט בסכין ונמצאת פגומה דג"כ אין כאן רק מחזיקין מאיסור לאיסור, ובכ"ז הדין שם דהוא נבלה מפני החזקה וגם כאן שייך חזקה זו, ומדוע הכשיר עולא, וא"ל דעולא הכשיר מטעם ס"ס, והרי בסכין דנמצא פגומה ג"כ יש ס"ס כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א מובא בט"ז וש"ך יו"ד סימן ק"י, והיינו שמא בעצם נפגמה, ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה, ומ"מ הוא נבלה מפני דס"ס במקום חזקה ל"א, וגם בהך דעולא הוי ס"ס במקום חזקה, ומשני התם אתיליד ריעותא בסכין, והיינו דיש שתי חזקות המתנגדות את ס"ס חזקת איסור דבהמה וחזקה דהשתא של הסכין, ועיין נו"ב מהדו"ק שם סי' ח' דכ' קצת מזה:
ועפ"ז לק"מ קו' האחרונים הרב משאת בנימין הט"ז והש"ך אשר תמהו על הרשב"א בתשובה הנ"ל דמתחלה החליט דס"ס במקום חזקה אמרינן, מטעם דס"ס הוי כרוב, ואפשר דעדיף כחו יותר מרוב, וכיון דרוב עדיף מחזקה, כ"ש ס"ס דודאי עדיף מחזקה, ואל תשיבני מר"ה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה, ואף דאיכא ס"ס וכו' דר"ה לטעמי' דס"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומד, ומפ"ז אינו מועיל ס"ס, והקשה הט"ז דהרי מתחלה החליט הרשב"א דאפילו במקום חזקה אמרינן ס"ס, אך האמת דדברי הרשב"א המה ע"פ סוגיין דמשני הש"ס דיש חילוק בין ישב לו קוץ בושט, דג"כ כיון דנולד ספק בשחיטה הוי חזקת איסור ומ"מ מותר מטעם ס"ס, ובין הך דשוחט בסכין ונמצא פגומה דג"כ איכא ס"ס, ומשני הכא אתיליד ריעותא בסכין כמ"ש דהוי שתי חזקות חזקה דהשתא של סכין וחזקת אמ"ה דבהמה, וחילוק זה הזכיר הרשב"א וז"פ, ועיין ג"כ ט"ז יו"ד סימן שצ"ז ס"ק ב' דחזקה דהשתא עדיפי ועיין שו"ת חכם צבי סימן ב' וסי' ג' ובשו"ת נו"ב מהדו"ק חאהע"ז סי' ל"א דכלם כתבו דחזקה דהשתא עדיפי, ומפ"ז כיון דנמצא הסכין פגום, אינו מועיל ס"ס נגד שתי חזקות, משא"כ בישב לו קוץ בושט דליכא רק חזקה אחת, שוב מועיל הס"ס נגד חזקה, ומותר דאין חוששין שנקב הושט ופשוט:
ועפ"ז מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ה' כ"ד דבשחט בסכין ונמצאת פגומה הוי ספק נבלה, וגבי' שחט ולא בדק בסימנים הוי נבלה ודאית משום בהמה בחייה בחזקת איסור עומד, ומ"ט בנמצאת הסכין פגומה לא הוי רק ספק, הרי ג"כ בחזקת איסור עומד, ועיין מרן הכ"מ דהתעורר בזה והניח בצ"ע, אבל לפי הנ"ל ניחא, דכבר הבאתי בשם הרשב"א דבסכין ונמצאת פגומה, יש ס"ס שמא בעצם נפגמה ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגומה, ורק כיון דיש חזקת איסור דבהמה וחזקה דהשתא דסכין שנמצאת פגומה, אע"פ דהסכין היתה בדוקה מקודם, וא"כ י"ל השתא הוא דנפגם, ובעצם נפגמה לאחר השחיטה, כמו דהוא באמת דעת מהר"י מינץ מובא בט"ז יו"ד סי' שצ"ז, בכ"ז חזקה דהשתא דמורה כמו שנמצא עתה כן היה מקודם עדיפא מחזקה דמעיקרא, ועכ"פ עי"ז אינה נבלה ודאי רק נבלה מספק, אבל בלא בדק בסימנים דליכא ס"ס רק ספק אחד ונולד הספק בשחיטה, בודאי בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שיוודע לך במה נשחטה ומפ"ז הוי נבלה ודאית וצדקו דברי הרמב"ם וז"ב: וא"ל דע"כ שייך לומר ס"ס מותר אפילו במקום חזקה, היינו לשיטת הרשב"א דהיתרא דס"ס רק מטעם רובא, ואפשר דאלים התירא יותר מרוב, ורובא עדיף מחזקה מכ"ש ס"ס, משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק מה"ת שריא, ולדידי' טעם היתר הס"ס, משום דכל היכי דיש לפנינו שתי ספיקות, א"כ ע"י ספק אחד מותר מה"ת ואסור מדרבנן, וע"י ספק השני נחשב ספק דרבנן ולקולא עיין פ"י כתובות סוגיא דפתח פתוח, וכו"פ יו"ד סי' ק"י, וכיון דהרמב"ם מודה דבאתחזיק איסורא כמו בפרה אדומה וראשו של עולה, דספק אסור מה"ת וא"כ שוב באתחזק איסורא, אף ס"ס (אינה) [אינו] מועיל, דע"י ספק הראשון עדיין אסור מה"ת, וע"י ספק השני יהיה עכ"פ אסור מדרבנן, וצ"ל דע"כ גם הרמב"ם מודה דס"ס מטעם רוב הוא, רק היכי דליכא ס"ס טובה כגון שאינה מתהפך, או בס"ס משם אחד, ואין הספק אחד מתיר יותר מחברו, בכה"ג לא הוי ס"ס טובה להנהו דס"ל דס"ס מטעם רוב, אכן לטעמי' דהרמב"ם מותר ס"ס אפילו בכה"ג כמ"ש הכו"פ ג"כ אכן בכ"ז מודה הרמב"ם דס"ס מטעם רוב ג"כ, דהרי ס"ס לחומרא אמרינן לכ"ע, דמשנה מפורשת היא במסכת מקואות ומובא (עירובין ל"ו ע"ב) ספק טבל ספק לא טבל, ואת"ל טבל שמא בפחות ממ' סאה טבל ספיקו טמא, וכ' התוס' דלרבותא נקט ס"ס משום סיפא, דאפ"ה בטומאה קלה ספיקו טהור אפילו יש ס"ס לחומרא ע"ש, ולטעם הרמב"ם ל"א ס"ס לחומרא כמ"ש הפ"י, א"כ מאי רבותא דנקט הכא ס"ס לחומרא, אע"כ דהרמב"ם מודה דס"ס הוי מטעם רוב ג"כ, אם כן בשחט בסכין ונמצאת פגומה, כיון דיש ס"ס להיתר וחזקה דמעיקרא דהסכין היה בדוק, נגד חזקת איסור דבהמה וחזקה דהשתא, מפ"ז כתב הרמב"ם שפיר דאינו רק ספק נבלה וע' משנה למלך פ"ד מה' בכורות בתשובה שם מה דחקר לענין ס"ס לחומרא ועוד אבא אי"ה במשפט על כל נעלם בענינים אלו וכעת לקצר אני צריך:
צבי הירש חיות.