שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן לט
להרב החריף ובקי המושלם כש"ת מוה' חיים נתן נ"י דעמביצר מקראקא:
ע"ד אשר שאל רו"מ כדת מה לעשות אם ראו בתינוק שלא היה בו דמו. או שהיה אדום ביותר, ואח"כ חזר בו דמו או נבלע בו דמו, ונעשה שוב ראוי למול, אם מותר למולו מיד, או צריך להשהותו ז' ימים מעת לעת, כדין המבואר ביו"ד סי' רס"ב ס"ב בחולה דממתינין לו מעת שיבריא ז' ימים מעל"ע, והנה רו"מ הביא מחלוקת האחרונים בספר יד הקטנה, ורו"מ פלפל בחכמה, והתהלך לארכה ולרחבה, ושאל ממני להגיד לרו"מ דעתי:
תשובה רו"מ הביא דברי הב"ח סי' רס"ג שכ' וז"ל ומשמע מדברי הרמב"ם דאפילו לא נמצא ירוק או אדום אלא ביום השמיני, ובו ביום חזר מראיו כמראה הקטנים הבריאים אין מלין אותו מפני שזה חולי, וכשעבר עליו החלי מלין אותו מיד כמ"ש בסי' הקודם, והנה רו"מ כתב כי דברי הב"ח מגומגמים גם דברי הרמב"ם צריכין ביאור, שהוא הבין מ"ש הרמב"ם מפני שהוא חולי הוי הטעם דלכן לא בעינן שבעה ימים מעל"ע ובאמת ז"א הרי בחולי בעינן ז' ימים מעל"ע ונהי דאין כל החלאים שווים עכ"פ מה זה נתינת טעם מפני שהוא חולי, אך כוונת הרמב"ם דלכך אסור למולו מיד אף טרם שנבלע בו דמו דהיה נראה דזה תולדה בטבע ואין כל הטבעים שווים לכן כתב הרמב"ם דזה חולה דצריכין להמתין עד שנבלע בו דמו והנה רו"מ בשם הגאון מהר"ש קלוגר נ"י ראב"ד דק"ק בראד פירש דדייק הב"ח מהא דכתב קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ולמה דקדק בשמיני שלו אלא שבא לדייק דוקא אירע בשמיני ריעותא זו אז אין מלין אבל קודם יום השמיני באיזהו יום שיהיה, ורק בשמיני לא היה ריעותא מלין מיד, משום דבשאר חולי כל שאינו חולי כל הגוף א"צ להמתין ז' ימים מעל"ע מיום שהבריא, ול"נ בפשיטות מדכ' אין מלין אותו עד שיפול בו דמו, ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים, משמע דעיקר תלוי בהחזרת דמו או בהבלעת דמו, ובשלמא בשאר חולי בכל הגוף זה אינו נראה לעינים, ואע"ג דנראה בריא בתחלת ההשקפה, בכ"ז החשש אם יהיה נימול במשך ז' ימים אזי עלול להחזרת החולי כמו שידענו בנסיון דאחר שעברה החולי צריכין להזהר בשמירות יתירות, אבל זה תלוי במראה עין, ובפרט ראינו דסמך דין זה על מה דסיים בה' ט"ז לענין כאבו לו עיניו, משמע דדין אחד להם וכמו דשם מלין מיד ה"נ לענין שאר חולי, דכ"ז אינו דומה לחלצתו חמה, והנה רו"מ הביא דברי הרשב"א יבמות פ' הערל שכתב בזה"ל שמעינן בי' דאפילו משום כאיבא דינוקא דעלמא דחינן לה למילה, ולא תימא דוקא משום עינא דשורייקי דלבא בעינא תלוי, משום דכאיב לי' כל דהו משמע וטעמא דמילתא משום דאי מהיל לי' דלמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה, והכי אשכחן לגאון ז"ל דכ' כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין ז' ימים מעל"ע להברותו אי מחמת דבר אחר כדתניא א"ר נתן פ"א הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא עכ"ל הרשב"א, והנה מלשון הרשב"א אינו מבואר הדין רק בחולי קצת אבל לא בדין דנמצא אדום או ירוק, והסיום מה שהביא מדברי הגאון משמע איפכא דגם בכה"ג צריכים להמתין ז' ימים מעל"ע, ואולם משמע כן מדברי הריטב"א בחי' (יבמות ע"ז ע"ב) ד"ה ר' פפא דכ' ומשני כאב עינים לא יהבי זמן להבראה כלל, דהכא בכיבא כל דהו מיירי, דאלו בכאב גדול חמיר מחלצתו חמה וכו', וש"מ דמשום צער וחולי כל דהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה, וכן כ' הגאון דכל תינוק שהוא מצטער, בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא עכ"ל, לשון עד שיבריא מיהת מורה באמצע דבכאב כל דהו המתנה צריך אבל לא ז"י מעל"ע אחר שיבריא ומדכ' וכן כ' הגאון משמע דגם דעת הגאון דבכאב קטן ל"צ רק עד שיבריא, ומ"ש רו"מ בשם הגאון מהר"ש הנ"ל דמלשון הש"ס דמוקי ר' פפא בכאיב לי' עיניו, ולא מוקי בלא נבלע דמו משמע דרק כאב עינים, אבל בלא נבלע דמו צריך ז' מעל"ע, דבריו תמוהים ולא ראה דברי הריטב"א דרבותא קמ"ל אע"פ דשורייקי דליבא בעיני' תליא, והוי כחולי כל הגוף, מ"מ הכא בכיבא כל דהו אין נותנין זמן להבראה, דאלו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה עכ"ל ודברי הרשב"א ג"כ מתפרשים כן ולפ"ז בכאב עינים גדול צריכין ז' מעל"ע ולא כמ"ש הרב הנ"ל דהרשב"'א חולק על הנמ"י וס"ל דגם בכאב עינים גדול א"צ המתנה ז"י, והרי הרשב"א כ' ג"כ בפירוש דכאיב לי' כל דהו משמע, אבל בכאב עינים גדול בודאי צריך המתנה, ומ"ש רו"מ דדברי הגאון שהביא הרשב"א פליג ע"ז, וס"ל בלא נבלע דמו צריך המתנה ז"י, לא ידעתי אנה מצא כן דדברי הגאון מתפרשו דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי או דבר אחר, אין מלין אותו עד שיבריא, ואולם כל חד לפי דינו דבחלצתו חמה או שאר חולי של כל הגוף צריך המתנה ז"י, אי מחמת ד"א כעובדא דר' נתן בכה"ג נהי דא"צ המתנה ז"י, עכ"פ עד שיבריא צריכין, הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש ממתינין לו עד שיבריא, היינו בחולי קצת עד שיבריא סגי, וע"כ בלא נבלע דמו לא נחשב חולי כל הגוף דמיד שבא לו דמו כבר אגלאי למפרע דלא היה חולי כלל רק שלא נתגלה דמו כל צרכו וזה הוא הסימן שלא היה חולה מעולם ושוב א"צ המתנה כל צרכו, משא"כ בשאר חולי הגוף אינו חוזר להיות בריא, רק אחר עבור ז"י, וכיון דהרשב"א והריטב"א מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן:
ובפרט לפי המבואר ברש"י פ' ר"א דמילה בתינוק שהוא אדום אין החשש מפני שהיה חולה, רק חיישינן דע"י המילה יצא כל דמו, ובתינוק שנמצא ירוק כ' הטעם מפני דעקר מצות המילה להטיף דם ברית, ובנולד מהול מטבע הברכה היא אקב"ו להטיף דם ברית ע"ש, וא"כ זה אין מקרי חולה כלל ופשיטא דמיד שחוזר להיות בטבעו, א"צ המתנה כלל, והנה ראיתי בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ה שכ' בסוף דבריו בזה"ל וכשצוה ר' נתן להמתין בודאי ג"כ הזהיר שיהיה בריא וחזק, דמסתמא לא באותו רגע שיופסק האדמימות התיר למול אותו, דמסתם חלוש עדיין, כיון שלא נבלע עד עתה עכ"ל ואם גם בדין דר' נתן צריכים להמתין ז' ימים מעל"ע, שוב לא הצריך לבא מטעם דמסתמא לא באותו רגע וכו', דהרי דינא הוא דצריכים להמתין ז"י בחלצתו חמה ובשאר חולי כל הגוף, א"ו פשיטא דכאן א"צ המתנת ז"י, רק דעתו דעכ"פ אין מלין אותו מיד, ובאמת לפי הטעמים אשר הבאתי בשם רש"י אין כאן חשש חולי כלל, רק חששא דע"י המילה יצא כל הדם ויסתכן, או לא יהי' דם כלל לקיים מצות הטפת דם ברית, וכיון שנבלע דמו או נפל בו דמו הוא בריא כשאר הילדים ומלין אותו מיד, ועפ"ז מיושב לנכון קו' הרב נו"ב שם, דערל שהוחזקו אחיו למות מחמת מילה, מנ"ל דמותר למולו משיגדיל ויבריא, ומהא דר' נתן דהתיר למולו בנבלע דמו, או בלא נפל בו דמו, אע"ג דכבר מתו שני אחיו מחמת מילה, אין ראי' דשאני התם כיון דהכיר בזה דלא נבלע דמו, אמרינן גם הראשונים הי' כן, ולא השגיחו ומפ"ז מתו, ומותר לפ"ז למולו אחר ההמתנה, אולם לטעם של רש"י דבלא נפל בו דמו, הטעם דאין מלין אותו משום דלא יהיה כאן הטפת דם ברית, אבל אפשר דסכנה ליכא כאן, א"כ הא דמתו שנים הראשונים ע"כ לאו מטעם הסיבה דלא נפל בהם דמם, רק מטעם דהחזקו למות מחמת מילה, ובכ"ז אמר לה ר"נ המתיני עד שיפול דמו, מוכח דגם בהחזקו למות מחמת המילה, מיד שהבריא מותר למולו, והיינו דכל חזקה צריך להיות דוקא בענין אחד כמו באשה שקבעה לה וסת צריכה להיות בזמן אחד ובסיבה אחת החזקה לימים לא החזקה לקפיצה, לקפיצה לא החזקה לימים, והכלל בכל מה שהחזיקה עצמה אזי עלולה לראות, והה"ד בכל החזקות כן, ובנ"ד כיון דאחים הראשונים מתו יום שמיני ללידתם, ובן זה שהביאה לפני ר"ג א"ל המתיני עד אחר ח' עי"ז הוציא מחזקה הראשונה, והה"ד בכ"מ שהילד הגדיל קצת והוא בריא למראה עין מלין אותו אע"פ שאחיו הראשונים מתו וז"ב:
ובדרךְ עיוני ראיתי כי בירושלמי שבת פ' ר"א וביבמות פ' הערל נאמרו דברי שמואל בחלצתו חמה נותנים לו שלשים יום מיום שהבריא והתוס' ר"פ הערל הביאו דברי הירושלמי ולא התעוררו כי הירושלמי פליג עם הבבלי בזה נוסף ע"ז דכתבו דהירושלמי אינו מחולק, רק לענין ערל תוך שמונה, מה דבעו' לש"ס אבל בעקר זמן המתנה לא פליגי ועיין תוספי הרא"ש דגרס בירושלמי נותנין לו ז' ימים מיום שהבריא וכמדומה כי בירושלמי שלפנינו נפל ט"ס והנכון כגירסת תוספי הרא"ש בלשון הירושלמי שם:
ולענין השאלה אם ערל שמתו אחיו מחמת מילה א"צ למולו כלל, או גם זה תליא בחלישות ואם יודעין ומכירין כי הוא שלם וחזק בכל אבריו מלין אותו, אע"ג דשני אחיו כבר מתו, הנה בדברי הרמב"ם פ"א ה' ח"י מבואר כי ממתין לו עד שיגדל ויתחזק כחו ראינו דכשהוא גדול וחזק מלין אותו, אולם לשון הש"ס לא משמע כן, דאם מטעם חולי אזי ל"צ ג"פ רק מיד שהכירו חולשת גופם אין מלין אפילו בפ"א, וע"כ מתו אחיו מחמת מילה היינו שנמולו כשהי' בריאים ומ"מ א"צ למול כיון שהוחזקו למות, א"כ מה שהגדיל והבריא הרי החזיקו שימות ולא נתחזק מפני החולי רק נתחזק כי המילה המיתו, והנה בשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ה הרגיש באמת בזה וכ' והך דר' נתן שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאו לפניו וכו' הרי שהתיר למולו כיון שנבלע דמו, די"ל דשאני התם דאמרינן גם בראשונים לא נבלע דמו ומפ"ז מתו שמלו אותן ולא השגיחו, אבל במלו אותן בעת שהיו בריאים, ובכל זאת מתו הרי החזיקו למות מחמת מילה שוב חזקה מילתא דאפילו יגדלו, ג"כ בסכנת מיתה הם עומדים, וכבר כ' לעיל לתרץ את זה, ומ"ש הרב הנ"ל די"ל אולי ר"נ שהתיר למולו אחר שיבלע דמו סובר כרשב"ג דבתלת זימני הוי חזקה, ולכך לא הקפיד על מיתות הראשונים, ורק מפני שלא נבלע דמו א"ל (המתינה) [המתיני] כפי הדין דגם בפעם ראשון צריך להמתין עכ"ל הנה במחכ"ת לא עיין בדברי הרא"ש ז"ל פא"ט דין י"ט דהביא הגירסא בזה"ל אדומה כשירה מדר"נ דאר"נ פ"א נכנסתי לכרכי הים באה אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי ומת, רביעי הביאתו לפני כו' המתיני וכו', ושוב פ"א הלכתי למה"י ובאה אשה שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני ע"ש, והנה דברי התוס' דכ' דר"נ כרבי דס"ל בשני זימני הוי חזקה דייקו מעובדא השניה דר"נ בנמצא ירוק דשם לא מתו רק שני בנים ומ"מ א"ל המתיני. אולם עובדא ראשונה מתו שלשה בנים, ובכה"ג בודאי החזקו אפילו אליבא דרשב"ג ובכ"ז התיר למול אח"כ, ועל מה שהקשה מהרש"א ז"ל מנ"ל להתוס' דר"נ מטעם חזקה בא, ודילמא א"ל המתיני, מפני שנמצא אדום, וגם בפ"א הדין כן דנמצא אדום או ירוק אין מלין אותו, כמבואר (שבת קל"ד ע"א) ודחק כיון שנמצא אדום אמרינן דגם הראשונים הי' אדומים, הנה דבריו צ"ע, כמו שהתעורר הגאון בעל נו"ב דכל זאת ה"ל להשמיענו דהראשונים היו אדומים, ול"נ מדהזכיר ר' נתן שבאה לפניו אחר שני פעמים ע"כ דינא קמ"ל דאשה זו כדין שאלה מפני שנתפשט הדין, כי מי שמתו אחיו מחמת מילה, א"א למולו, ומפ"ז באה לפניו לשאול ממנו ומזה דבתרי זימני הוי חזקה וז"פ:
ובעקר הדין הנה מצינו במשנה (יבמות ע"א ע"א) הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, ופרש"י ערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה, וכ' התוס' אע"ג דבקטן קודם שמונה הוא בעיא דלא אפשטא לקמן, הנה שם לא הוי בר מילה כלל, אבל אחר שמונה רק דהוא סכנה דאחיו מתו כיון שהגיע הזמן בודאי בר מילה הוא ע"ש, וטעמו דהרי כל שעה עומד למול אם יתחזק ויהיה בריא, ואם נימא דאפילו הוא בריא וחזק בכ"ז אסור למולו א"כ שוב מדוע נשתנה מערל קודם שמונה דשניהם אין אפשרות למול מדין התורה ובפרט העיר רו"מ מדברי הרשב"א דמפורש שמה בהדיא, כדברי הרמב"ם וש"פ דאע"ג דמתו אחיו מחמת מילה, עומד למול אם יתחזק וז"ל ר"פ הערל, ואי קשיא מדאמרינן ר"פ אלמנה לכ"ג כל האוכל מאכיל וכו' והרי ערל וכל הטמאין התם פומייהו הוא דכאיב, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא א"ל דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שנתחלפה בו סימניו ימול כמעשה דר"נ דא"ל המתיני עד שיבלע בו דמו עכ"ל, הרי מפורש דגם זה דמיא להך דר"נ, ואולם לשיטת ר"ת דפליג ע"ז דוקא ערל שלא מל מחמת פחד מיתה מקרי ערל אבל במתו אחיו מחמת מילה הוי כקודם שמונה, ואפשר דר"ת ס"ל כיון שנתחזק שבניו מתים מחמת מילה, שוב אסור למולו לעולם כמו שרצה הרב הנו"ב להחליט כן תחלה, ומה שסיים הרשב"א ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו או יתחלפו סימניו ויתחייב למול ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם א"א למול עד שביעי להבראתו, וזה אפשר שיהיה בר מילה עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למול מיד עכ"ל הרי מפורש נדון השאלה ראשונה ג"כ דלענין בליעת דמו א"צ להמתין ז' ימים מעל"ע, ואולי גם רו"מ מדברי רשב"א זה הביא ראייתו ואין מכתבו ת"י לעיין שמה, וראי' זו ראי' מוכרחת לדינא, וישר כחו כי חפש ומצא בדברי הראשונים להעמיד הלכה על מכונה בדבר שהאחרונים נתחבטו בזה בלי ראי': ומה דפשט לי' להש"ס דערלה שלא בזמנו לכ"ע אינו מעכב דלאו בר מילה הוא כלל, לכאורה כיון דקי"ל יו"ד סי' רס"ב עבר ומל קודם זמנו יצא א"כ מ"ט לא מקרי ערל, א"כ גם קודם שמיני מקרי בר מילה, וא"ל כיון בעקר המצוה רק בשמיני, א"כ קודם הזמן לא עביד מצוה כלל רק דאין לו מה למולו, וע' שו"ת שאגת ארי' סי' נ"ב מה דהשיג על הש"ך בזה, דלדעתו אם נימול קודם שמונה קיים מצות מילה וליתא דנימול קודם שמונה מיחשב כאלו חתך כל הגיד דהוי כמבטל מצות מילה ע"ש:
וידע רו"מ דדברי התוס' כאן תמוהים ג"כ דקטן כיון שאינו בר מילה כלל, לא מקרי ערל משא"כ במתו אחיו מחמת מילה אע"ג דג"כ אין ראוי למול בכ"ז כיון דזמן מילה הוא ערל מקרי, והביאו ראי' מהא דלא פשיט מטומטום דאינו אוכל בתרומה והיינו דכאן אינו בר מילה כלל אבל טומטום כיון דאפשר (לגרוע) [לקרוע] ולמולו, ערל מקרי, א"כ אדרבה יקשה מדוע לא יהיה מעכב את האדון, דהרי מוקמינן בטומטום שנקרע ביני וביני ולא קרינן בשעת עשיה המול להם כל זכר, הרי ראוי למול, וצ"ל דלענין לאכול עצמו תרומה ערל מקרי, ולענין עיכוב אחרים כיון דעדיין לא (יקרע) [נקרע] לא מחשיב ערל ע' רשב"א וריטב"א שכ' ג' דינים בדבר, אבל הראיה מהך (חגיגה ד' ע"א) דאדרבא שם משמע בטומטום שלא (יקרע) [נקרע] כיון שביציו מבחוץ זכר ודאי מקרי ואי לא הוציא הקרא היה חייב בראי', וע' תוס' (יבמות ע"ב ע"א) ד"ה בחוץ דכ' איפכא דהקשו כיון דלא נקרע עדיין אינו בר חופה וכ' דכיון דראוי לקרוע בר חופה הוא ע"ש, הרי טומטום זכר ודאי הוא, ומדוע לא יהיה נחשב כערל ג"כ לענין לעכב את עבדי' מאכילת פסח:
ובענין זה כתב לי ידידי הרב החריף ובקי מוה' שאול כהן קאצינעללנזאהן מווילנא לתרץ דברי הרמב"ם דכ' פ"ב מה' חגיגה טומטום פטור מן הראי' מפני שהן ספק אשה והקשה הלח"מ דמגמרא מוקי דוקא בביציו מבחוץ הא לא"ה לא אצטריך קרא לספיקא, והרמב"ם דנקט מפני שהן ספק אשה ע"כ לאו בביציו בחוץ עסקינן, וא"כ שוב יוקשה קו' הש"ס אצטריך קרא למעוטי ספיק' וכבר התעורר בזה הרב לח"מ, וכ' הרב הנ"ל דדוקא אביי לשיטתו סובר דביציו מבחוץ ודאי זכר, אבל רבא פליג (יבמות ע"ב ע"א) ומוקי מאי נשיו אמו והלכתא כרבא נגד אביי, ומפ"ז נטה הרמב"ם מפירוש אביי, ורק פטורא דידי' משום ספק והא דקתני זכורך להוציא טומטום י"ל אסמכתא בעלמא כמו דרש להוציא הקטנים וע' טורי אבן עכ"ל, והנה דבריו אינם נראים דג' דינים יש בטומטום, באם הוא אטום לגמרי ואין לו זכרות ונקבות הוי ספק זכר ספק נקבה, עיין רמב"ם פ"ב מה' אישות ה' ך"ה והוא משנה (יבמות פ' ע"א ובש"ס שם פ"ג ע"א) ואם נקרע ונמצא זכר הוי זכר ודאי, ואם נקבה הוי נקבה ודאי, ואם ביציו מבחוץ הוי ג"כ זכר ודאי, רק כיון דלא נקרע והגיד טמון ע"ז מיעטא קרא, ואולם רבא דתירץ שם מאי נשיו אמו לא ניחא לי' שמה תירוץ זה היינו מפני קו' התוס' דהרי עכ"פ כ"ז שלא נקרע לגמרי אינו בר ביאה וקידושיו לאו קידושין כלל, ולגבי' ראי' אם לר"ע דהלכה כמותו דערל פטור מן הראי', בלא"ה לא הוצרך הרמב"ם להשמיענו הדין דביציו מבחוץ ג"כ פטור, דת"ל דהוי ערל והוא ס"ל פ"ב מה' חגיגה ה"א דערל פטור וע' תוס' (חגיגה ד' ע"ב) ד"ה דמרבה דכ' דלר"ע לא אצטריך קרא על טומטום ואנדרוגינוס, משום דבלא"ה פטור משום דהוא ערל וע' משנה למלך פ"ב מה' חגיגה שם, וע"כ כמ"ש התוס' דסוגיא זו אזלא אליבא דרבנן דערל חייב בראיה, וביציו מבחוץ הוי זכר ודאי ואם הקרא בא לפטרו מפני שלא נקרע עדיין, הנה אפשר דגם רבא מודה, ואנה מצא דרבא פליג על אביי, וס"ל דגם ביציו מבחוץ לא נחשב זכר, ועיין לח"מ פ"ז מה' תרומות הי"ד דכ' ג"כ כן, דמשום קו' התוס' נטה רבא מתירץ אביי, ולענין ראי' לדידן לא הצריך הרמב"ם להביא דין זה כיון דבלא"ה הוא ערל, וברייתא (דאזלו) [דאזלה] לשיטת רבנן תירץ אביי לנכון וז"פ:
ועל מ"ש רו"מ לשיטת הרשב"א דקטן אוכל נבלות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו ומותר לתת לו איסור דרבנן בידים, א"כ אין מקום לבעיית הש"ס אם ערל קטן קודם שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה הרי סיכה אינה רק דרבנן, וא"כ אף אי נחשב כערל ממש מותר לסוכו, הנה כבר התעורר בזה הרב משנה למלך סוף ה' מאכלות אסורות, אולם דקדק בלשונו וכ' וסיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז"ל הוא מדרבנן וקרא ולא יחלל אסמכתא בעלמא ע"ש, משום דסיכה בחלב וחזיר דעת רוב הפוסקים דמותר אפילו מדרבנן, ע' ט"ז יו"ד סי' קי"ז, ובנקודות הכסף שם האריך להתיר סיכה בחלב וחזיר, והביא בשם הסמ"ג בשם ר"ת דמ"מ סיכת שמן תרומה אסור, ודברי ר"ת הללו הם (נדה ל"ב ע"א) ד"ה וכשמן בעצמותיו, דכ' דאפילו בתרומה אינו רק אסמכתא ובשומן של חזיר וחלב מותר לגמרי, וכאן אע"ג דסיכה של תרומה היא מ"מ אינו רק דרבנן, ומ"ש רו"מ בשם הגאון מוהר"ש קלוגר נ"י, דכאן אין האיסור משום סיכה רק משום הנאת כילוי, עיין במשנה למלך פ"ב מה' תרומות הי"ד דהקשה באמת איך אפשר סיכה בתרומה הרי הוי הנאת של כילוי וכ' מכאן דהנאת של כילוי אינו רק דרבנן, ואפילו אם סיכה כשתיה בכל זאת מידי שלא כדרך אכילתן לא יצאה, דסתם שמן אינו עומד רק לאכילה, ולא לסיכה, ועוד אף אם סיכה כשתיה בכל מקום, בכל זאת לא לבד שאין לוקין רק אפילו איסור דרבנן אין כאן, ואפילו ערלה דאסור בהנאה דבר תורה, בכ"ז אין על הסיכה איסור תורה מפני דהוי נהנה שלא כדרך הנאתן, עיין הה"מ פ"ה מה' יסה"ת וע' משנה למלך שם ובס' שער המלך ה' יסה"ת, וע' פרי חדש ה' יו"כ סי' תרי"א שכ' דרש"י ביבמות מ"ד ס"ל סיכה כשתיה מה"ת, ואולם ביומא ס"ל דאינו רק דרבנן, והדברים ארוכים ואדבר בזה במ"א, ובעקר קו' רו"מ אע"ג דכ' הרשב"א באיסור דרבנן שרי לתת לתינוק בידים, היינו דוקא באיסור אשר תלוי רק ביום דמצד עצמו מותר ורק היום אסור כמו איסורי שבת ויום כיפור, אבל איסור עצמי כגון חלב ודם וכדומה, אז גם הרשב"א מודה דאסור לתת להם וכיוצא בזה תמצא בפר"ח הלכות יו"כ סי' תרי"א ליישב הא דמותר להאכיל לתינוקות ביו"כ בידים, וכן בהך דיעה מענין הקדשות דחקרו ג"כ דבדרבנן מותר להאכיל בידים איסור כזה ג"כ קיל כמ"ש (שבועות ך"ב ע"א) דבאיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל, אבל איסור עצמי שאינו תלוי בזמן או בדיבורו, בכה"ג גם הרשב"א מודה דאסור, ותרומה לערל הוי איסור עצמי ומפ"ז בעי הש"ס שפיר וע' שו"ת בית אפרים חיו"ד ס"י דחילק ג"כ כיוצא בזה:
כ"ד ידידו צבי הירש חיות