אור ברסלב
שות מוהרץ סימן לח

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן לח

סימן לז

לק"ק טרניפאל

בני אדם המחייבים עצמם ליתן עבור חיל הקיסר יר"ה לחם על משך איזהו ירחים, ובאמצע הזמן הגיעו ימי פסח, אם רשות שיכניס עכו"ם עבורו על משך זמן הנ"ל, והוא יתן לחיל הקייזר כל ימי הפסח או אסור, דעדיין לא יצא מכלל פורע חובו באיסור הנאה דהא החיוב עליו:

תשובה מתחילה צריכים לחקור אם לפי דין התורה החיוב חל על הליעפראנט לקיים דבריו, והנה בחו"מ סי' רי"א איתא דבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם ובנ"ד בשעת התחייבות אין לו התבואה הנצרך לו, וקונה כפעם בפעם, וכיון שאין מתחייב ע"פ דין התורה, לא מקרי פורע חובו באיסורי הנאה, ודמי להך קי"ל (בכורות י"ג ע"ב ע"ז ע"א ע"ב) בדיניהם שפסקה להם תורה, וכן לענין חמץ ע' מג"א סי' תמ"ח מה דפליג על בעל מ"ב ובענין ב"י היכי דעכו"ם אלים עיין סימן ת"מ סעיף א' וכאן אינו חייב על פי דין תורה לקיים מוציא שפתיו רק מטעם שהקיסר הוא אלים, ולא יוכל למלט נפשו שלא ליתן, והגה אם היה לו בשעת התחייבות קצת תבואה אע"ג דלא היה לו כל הנצרך עבור חיל המלך י"ל דזה מקרי דשלב"ל עם דשב"ל, דיש סוברים דבכה"ג נקנה גם דשלב"ל, ודמיא לקני את וחמור, דיש דיעות שונות בזה, קצתם סוברים דקנה מחצה, וקצתם דקנה כולו, וקצתם סוברים דלא קנה כלל, ע' חו"מ סימן ר"ג, וע' רמ"א חו"מ סי' ר"ט, וא"ל דאף אם הי' ברשותם החטים, בכ"ז מקרי דשלב"ל כיון דעדיין לא נאפה הלחם, והוא מתחייב עצמו להעמיד הלחם לפני החיל, אולם ז"א כלל דהרי (קידושין ס"ב ע"א) אמרינן כל שבידו לאו מחוסר מעשה, וע' (כתובות נ"ט ע"ב) דאמרינן הואיל ובידו לפדותו, אע"ג דמחוסר מעשה, מ"מ כל שבידו לאו מחוסר מעשה, וע' רש"י (פסחים ל"ח ע"א) דכ' דאע"ג דעתה ג"כ ה"ל תרי הואיל, מ"מ כל שבידו לא מקרי הואיל ע"ש, ועוד הרי התחייב גופו והוא מוכרח ליתן בודאי חייב אם היה לו קצת חיטין, ועוד אפילו אם אין לו כלל, מ"מ זה מקרי חיוב ויכול אדם להתחייב עצמו גם בדשלב"ל מפני דגופו איתא בעולם, ועוד דיכול אדם לשעבד עצמו בדבר שלב"ל כמבואר חו"מ סי' ר"ט, ואע"ג חיוב ושיעבוד לא מהני רק היכי דעבידי דאיתא, מ"מ בנ"ד נמי עבידי דאתא מקרי כיון דהרבה תבואות מצויין לקנות, וע' (ב"מ ט"ז ע"ב) אמר ר' הונא א"ר שדה שאקנה תהא קנויה לך מעכשיו קנה, מסתברא דוקא שדה סתם אבל שדה זו מאן יימר דמזדבן נהלי' והאלהים א"ר אפילו בשדה זו ע"ש, והנה הרי"ף והדמב"ם וש"ע חו"מ סי' רי"א סתמו דוקא בשדה זו לא מהני משמע אבל שדה סתם מועיל הקנין, וע"כ כיון דכל שבידו לאו מחוסר מעשה, והנה לענין קנין שדה סתם מצויה לקנות, כמ"ש רש"י כאן, וה"נ תבואות מצויות לקנות, ולא מקרי מחוסר מעשה והוי כדבר שבא לעולם, עכ"פ מכל צד אשר נביט, נראה דהמתחייב בכה"ג לתת עבור חיל הצבא מאכלים ובגדים וכל דבר, אע"פ שלא הי' דברים אלו ברשותו או אפילו לא הי' אז כלל בעולם, מ"מ כגון זה נתחייב בדבר שלב"ל ג"כ, וכיון שהוא חייב לתת עבור הצבא גם בימי הפסח, פשיטא דאסור לפרוע בפסח חובו, דהרי אסור לפרוע חובו באיסורי הנאה:

ואולם כדי לברר הדין לאמיתו צריך אני להעתיק לשון הש"ס (ע"ז ע"א ע"א) אר"י אמר רב מותר לאדם לומר לנכרי צא והפס עלי מנת מלך, פרש"י ישראל זה שחייב לתת למלך יין מותר לומר לנכרי הפס עלי אע"ג דקא יהיב האי נכרי יין נסך והאי ישראל הוא פרעי' דמיה כיון דהוה מצי לסלוקא לשליח דמלכא בזוזי כי יהיב נכרי יי"נ לאו שלוחי' דישראל הוא, מיתיבי' אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לאוצר, א"ל עול תחתי לאוצר קאמרת פירש"י כיון דא"ל תחתי משמע הוי במקומי, וכל מה דיהיב לי' נכרי כאלו יהבי' ישראל דהא במקומו הוא, הא לא דמיא אלא לסיפא אבל אומר לו מלטיני מן האוצר דאפשר לסלוקי בזוזי הלכך למיתב לי' חמרי' לאו שלוחו הוא עכ"ל הסוגיא לפרש"י, והנה לפ"ז עקר הא דמותר לומר מלטיני מן האוצר משום דיכול לסלוקי בזוזי, וגבי' עול תחתי ג"כ יכול לסלקו בזוזי, רק דשם הוי כאילו אומר הוי (במקומו) [במקומי], והוי כשלוחו, והיינו משום דקי"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא, מלטיני מן האוצר לא עשאו שליח, והנה בנ"ד דלא אפשר לסלוקי בזוזי וצריך לתת לחיל המלך רק לחם לאכול בלי ספק אסור לישראל לומר לנכרי, מלטיני מזה, לפרוע התחייבות שלו באיסורי הנאה, ואולם התוס' ד"ה הא פליגי על רש"י בזה ולשיטתם אפילו חייב לתת למלך יין מ"מ שרי, משום דמלטיני משמע סלק (אותו) [אותי] במה שתוכל, אבל אינו מצוה לו לפרוע יין נסך, ולכך שרי אפילו לא מצי לסלוקי' בזוזי, ומפ"ז מותר אפילו בהקדים לו דינר דכאן א"ל שיסלקו במעות אם יוכלו אבל עול תחתי משמע במקומי, ואסור אפילו לא הקדים דינר כיון שהוא חייב יי"נ, משמע שמפרש לו שיתן יי"נ במקומו עכ"ל התוס' וכדעת התוס' הסכימו הטור והמחבר יו"ד סי' קל"ב, ולפ"ז בנ"ד אם אמנם כי חייב לתת לחיל המלך לחם, בכל זאת אם אמר לנכרי מלטיני הוי כאלו אמר לו תעשה כל אופנים המועילים למען הסיר טענות חיל המלך ממני, ובכה'ע אפילו נותן הנכרי לחם ליכא איסור, כיון שאינו מצוה להנכרי ע"ז, אף כי יש לחלק כי שם נהי דחייב לתת יין למנת המלך, מ"מ אין החוב עליו לתת יין נסך, ויכול ליתן יין כשר, משא"כ בנ"ד החוב עליו לתת חמץ לחיל המלך בכ"ז זיל בתר טעמא דבלשון זה הפס מנת המלך אינו נעשה שלוחו ואפשר שיפייס את חיל המלך שיעשו הם במשך ימי הפסח כל הנחוץ למען יהיה להם לחם לאכול ועוד לשיטת הרמב"ם פי"ג מה' מא"ס אין הפירוש כאן שהישראל חייב ליתן למלך יין, רק המלך מחלק יין לעם, והעם נותן מעות למלך עבור היין, אל יאמר אדם לנכרי שיקח את היין אשר נכתב על שם ישראל והוא יפרע הדמים, אבל יאמר לו הא לך מאתים ומלטיני מן האוצר ע"ש, והנה שם המלך מוכר יין נסך ודאי ובכל זאת מותר כל זמן שאינו עושה לנכרי שליח שיכנס במקומו, והרמב"ם הוסיף אף ישראל מקדים המעות שיקנה (עבורם) [עבורו] היין, כל זמן שלא אמר היה במקומי ליכא איסור:

ועוד יש להתיר בנ"ד מטעם המבואר או"ח ה' פסח סי' ת"ן ס"ו דיש מתירים לומר לעבד צא ואכול ואני פורע, כל זמן שלא הקדים לו דינר ודמיא ליין נסך דהדין מפורש (ע"ז ס"ג ע"ב) ובטור (והראב"ד) [והמחבר] יו"ד סי' קל"ב דמותר, וע' מג"א דהסכים לדיעה זו, והוסיף דאפילו פירש ואמר צא ואכול חמץ ג"כ שרי, ובנ"ד ג"כ מותר לומר לחיל המלך צאו ואכלו חמץ אצל פלוני ואני פורע ואף הקדים לו דינר, כ"ז דהרשות ביד הנכרי להוציא את הדינר מותר, עיין יו"ד סימן קל"ב דזה היא דעת הרשב"א ואע"פ דהטור חולק עליו מרן הב"י הצדיקו ע"ש, ואולם דברי המג"א צ"ע דהתיר אפילו אמר אכול חמץ, והרי במרדכי לא נזכר רק באומר לו אכול סתם כמו ביי"נ דלא נזכר בש"ס רק צאו ושתו ואני פורע, אבל בפירש שתו יי"נ אפשר דאסור, אמת המג"א לשיטתו אזיל, דפירש דברי הטור והש"ע דאוסר בחמץ לומר צא ואכול ואני פורע, אפילו לא הקדים לו דינר, וכ' המג"א דמיירי דא"ל צא ואכול חמץ, או ביודע דיקנה חמץ, וא"כ הא דכתב הרמ"א ויש מתירין ג"כ בכה"ג מיירי, אכן גם דברי המג"א בס"ק הקודם תמוהים מנ"ל דהטור בכה"ג מיירי והנלע"ד דהנה הב"ח ביו"ד סי' קל"ב וכן הרב הח"י כאן הקשו, ע"ד הטור דאוסר בחמץ אפילו בלא הקדים דינר, והוא נגד הש"ס דאמרינן דביי"נ מותר בלא הקדים דינר, ומ"ש הח"י משום חומרא דחמץ אסור אפילו בלא הקדמת דינר צ"ע, דוקא לענין ביטול וכדומה שייך לומר חומרא דחמץ אבל כאן איפכא מסתברא דביי"נ כיון דתופס דמי' שייך להחמיר, אבל חמץ דאין תופס דמי', א"כ דמים זה שנותן אינו תמורת החמץ, לכן נלע"ד דבר חדש בזה, דהנה הר"ן ר"פ השוכר את הפועל כ' על הך דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומפרש בירושלמי מפני שאין דמיהן, ופי' הר"ן דה"ק דאלו הי' דמיהן הי' אסור דמתהני מערלה, ומה לי הן ומה לי דמיהן, אבל כיון דאיסור הנאה אינו שוה ממון כלל, וזה שנותן דמים תמורת איסור הנאה, אינו נותן רק בתורת מתנה או דהוי גזל, אבל לא תמורת איסור הנאה, כיון דאינו שוה מאומה ע"ש, וע' ר"ן ספ"ב דקידושין ופ"ק דחולין, דשינה ושלש סברא זו דאיסור הנאה כיון דאינו ממון ואינו בתורת מכירה כלל, א"כ המעות לא הוי חליפי איסור הנאה וע' משנה למלך פ"ה מה' אישות ה"ז, ושער המלך פ"א מה' חמץ ה"ב שהאריכו בדברי הר"ן הללו, והנה הר"ן ר"פ כל הצלמים הקשה איך קאמר הש"ס (ע"ז מ"ב ע"א) דילמא מגבה לה והדר מבטל וה"ל ע"ז של ישראל דאין לה ביטול עולמית, והרי איסור הנאה אין לה בעלים, ומה שיש לו אינו שלו ואיך אפשר שיקנה את ע"ז, והרי איסור הנאה אינו בתורת קנין כלל כיון שאין בה דין ממון, ותי' מ"מ כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה, ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן, הנה חידש הר"ן דהן ע"ז של גוי והן חמץ של גוי, שייך בהם קנין, כיון דע"ז של גוי מועיל בה ביטול, וחמץ של גוי מותר לאחר הפסח, ודברי הר"ן הללו הי' בהעלמת עין מן הרב נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' י"ט דהקשה לשיטת התוס' דסנהדרין דאיסור הנאה כגון שור הנסקל אם נאסר מחיים א"כ איך כותב הרמב"ם פ"א מה' חמץ ה"ג דקנה חמץ בפסח לוקה משום ב"י וב"י הרי איסור הנאה אין אפשרות בו הקנין והעצים בקו' זו ונעלם ממנו במחכ"ת דברי הר"ן הללו, דבלוקח חמץ מגוי יש בו קנין וצ"ע, עכ"פ דברי הר"ן לא שייך רק בע"ז דשל עכו"ם דיש לה ביטול, וכן חמץ של עכו"ם מותר בהנאה, ושייך אצלם קנין, משא"כ יין נסך דאין לו היתר בשום אופן, שוב אין אפשרות שמה קנין ומכירה, דאיסור הנאה אין לו דין ממון, ובאומר לפועלים צאו ושתו ואני פורע, אם הקדים דינר לחנוני, והם שותים יי"נ, הוי כאלו כבר קנה מקודם את היין, ואע"פ דאיסור הנאה אין לו קנין, בכ"ז הוא פורע חובו לפועליו באיסורי הנאה ע' ר"ן דהביא כן בשם הרמב"ן דכ' דאע"פ דלא קנה מדין התורה, מ"מ הוי כאלו היי"נ היה שלו מקודם, וביי"נ זה מסלק להם, ועיין רש"י שם ד"ה כשהקדים, דכ' ג"כ דהשתא מדבעה"ב אכלו מאיסור דידי' אבל בלא הקדים דינר, אין כאן אפילו מראית עין, כיון דאיסור הנאה אין שוה ממון אינו בתורת קנין, וזה שייך דוקא ביי"נ כיון דאין אפשרות לקנין בשום אופן, אינו אסור רק בהקדים לו דינר, דיש עכ"פ מראית עין דהוי כאלו הישראל פורע חובו באיסורי הנאה, משא"כ בחמץ של עכו"ם כיון דשייך בו קנין כמ"ש לעיל בשם הר"ן, וא"כ צדקו דברי הטור דאוסר כאן אף בלי הקדמת דינר, משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, והוי כאלו קנה יי"נ ומסלק בו הפועלים וז"ב ומפ"ז צדקו דברי המג"א דהטור מיירי דוקא בפירש צאו ואכלו חמץ, דבסתם מדוע יהיה אסור בלי הקדמת דינר דנהי דחמץ של נכרי שייך בי' קנין, הרי לא רצה לקנות חמץ ודלמא היה דעתו שהחנוני יאכילם דבר היתר, ולדידן דמותר בלי הקדמת דינר ג"כ בכה"ג מיירי אפילו פירש דיאכילם חמץ, ושוב מותר בנ"ד ג"כ בלי שום פקפוק:

ובדרךְ אחר נ"ל ליישב קו' הב"ח מדוע אוסר הטור בחמץ אף בלי הקדמת דינר, דהנה החילוק הנזכר בש"ס (ע"ז ס"ג ע"ב) דמחלק בין הקדים דינר ללא הקדים אינו ברור, דמ"מ כיון דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, כל שאמר לפועליו צאו ואכלו ואני פורע והחנוני נותן על דעתו ומזכה עבורו וקי"ל זכיה מטעם שליחות אע"ג דלא עשאו שליח הוא נחשב כשלוחו ונ"ל דהנה כ"ז דלא הקדים לו דינר, יוכל להיות דאינו מצוה להחנוני שיתן להם יי"נ או שאר איסור הנאה לאכול רק כוונתו דהחנוני יתן להם על חשבונו מעות, והם יקנו עבור המעות מיני מאכל ומשקה הצריכים להם, אבל בהקדים להם דינר ע"כ כוונתו שיתן להם יין דאם הכוונה על נתינת דמים א"כ הרי יוכל לתת להפועלים בעצמו הדינר ומדוע הצריך לתת הדינר לחנוני, ע"כ רוצה שהחנוני יתן להם יין עבור הדינר, ובימי ילדותי שמעתי סברא זו מפי מורי הגאון המפורסם מוה' (מוה') זלמן מרגליות זצ"ל, שאמר כי מצא חילוק זה ברשב"א וא"כ עקר ההיתר בלי הקדמת דינר היינו באמר סתם שיתן להם לאכול ולא פירש, אבל בפירש אכלו ושתו איסור הנאה כגון יי"נ אסור אפילו בלי הקדמת דינר וא"כ שוב ניחא דברי הטור דלא סתרו אהדדי, דהנה לכאורה לפי טעם זה איך יפרנס דברי הש"ס ע"ז שם, דהרי נזכר דאמר לפועלים צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע, דמשמע דבעה"ב מצוה על החנוני שיתן להם מיני מאכל ולא מעות, וראיתי בר"ן בסוגיא דצא והפס עלי מנת המלך הביא קו' הקדמונים, מדוע בעול תחתי לעוצר אסור בכל גווני, אפילו בלי הקדמת דינר, ומדוע בהך דצאו ואכלו ואני פורע אינו אסור רק בהקדים דינר, וכ' דשם בפועלים אין מוכרח לתת להם יין שכן דרך הפועלים שמשלם להם מעות והם קונים עצמם די צרכם, משא"כ בעול תחתי לעוצר, חייב לתת יין למלך, ועול תחתי שליח שויה עכ"ל, ודיעה זו מובא במרן ב"י יו"ד סי' קכ"ב בשם רמב"ן, והר"ן הקשה לו דהרי בברייתא נאמר צאו ושתו ואני פורע, משמע דהחוב עליו להאכילם ע"ש, והנה באמת בברייתא לא נזכר שאמר כן לחנוני, תן לפועלי ואני פורע, רק דלפועלים אמר שהם ישתו, ואפשר דמיירי דלהחנוני אמר סתם תן על חשבוני לפועלי, וכ"ז שלא הקדים מעות יכול להיות דיתן מעות, והם יקנו צורכם מן המעות, וצאו ושתו היינו שיקחו מעות עד שיבאו לחשבון, ומפ"ז צדקה גם השגת הטור ביו"ד סי' קל"ב על הרשב"א דכ' בהקדים לו דינר אינו אסור רק באומר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלי, אבל בלא"ה מותר, והטור חולק בזה, והטעם דהרי ראינו בעול תחתי לעוצר כיון דחייב לתת יין אסור אף בלי הקדמת דינר, וכאן כיון דלא נתן הדינר לפועלים רק לחנוני ע"כ כוונתו שהחנוני יתן לפועלים יין, וא"כ כיון דהיה לו דינר, מה חילוק יש בין פירש שיהא דינר זה בידך עד שתשלם לפועלים או לא, כיון דרוצה שהחנוני ישקה לפועליו יין, שליח שויא דיש שליח לעכו"ם לחומרא, ולפ"ז דעקר הטעם בצאו ושתו ואני פורע דילמא לא יתן לו יין רק מעות, צדקו ג"כ דברי הטור בה' חמץ סי' ת"ן דכ' בזה"ל מותר לומר לעבד הילך דינר זה וקנה ואכול אע"פ שיודע שיקנה חמץ אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע עכ"ל וע"כ על רישא קאי שיקנה חמץ, וא"כ בכה"ג חנוני שליחותא קא עביד, דחנוני המקיפו על דעת בעה"ב וצויו נותן ואסור אפילו בלי הקדמת דינר, דהרי יודע שיקנה החמץ אצל חנוני זה לא יספיק עצמו במה שיטול המעות מחנוני זה וז"נ:

וראיתי בספר מקור חיים ה' פסח סי' ת"ן דהקשה ע"ד המג"א דהתיר לדעת המרדכי אפילו אמר לו צא ואכול חמץ, והקשה הא קי"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא ונעשה החנוני שליח, ותירץ כיון דהחמץ אינו שלו, הוי כאילו א"ל האכל מחמצך, ואי משום הנאה, דזה נחשב הנאה במה שמאכיל לפועלו ז"א כיון דיכול לסלקו בזוזי לא נחשב הנאה עכ"ל ואישתמיטתי' דברי הר"ן בע"ז שהבאתי למעלה, דבפועלים ג"כ אין יכול לסלקם בזוזי, רק צריך להספיקם במאכל ומשקה, דהא נזכר צאו ואכלו צאו ושתו, אבל כיון דלא נזכר איזהו לשון אמר להחנוני, ומסתמא לא אמר לו האכיל לפועלי חמץ, ושוב אין כאן שליחות, ומ"ש דזה מקרי הנאה במה שמאכיל לפועליו, הנה במלטיני מן העוצר ג"כ נחשב הנאה, ושמה ע"כ מחוייב לתת יין, ובכ"ז מותר, ומדוע לא יהיה נחשב נהנה באיסורי הנאה, וע"כ הנאה זו לא מחשיב הנאה כלל, דהרי הוי הנאה הבאה לאדם בע"כ, ולא מכווין להנאה כלל, ודבר שאינו מתכווין שרי בכה"ג: עכ"פ בענין השאלה שלנו, אם אינו אומר לנכרי עול תחתי במקומי רק אומר הפס עלי מנת המלך, בכל אשר לאל ידך למען לא יחזרו אנשי חיל עלי, ולא הקדים לו דינר ג"כ, אין לך ספק דמותר לכ"ע, ובפרט דמחשיב לא אפשר ולא קא מכוון, דבכה"ג לא נקרא הנאה, וכבר התחייב למלך לתת לבני חיל לחם על משך זמן, אע"ג דהיה אפשר בידו שלא להתחייב, מ"מ כיון דכבר הכניס עצמו בחיוב, שוב לא אפשר מקרי, ע' (פסחים כ"ה ע"ב) בענין ר"י בן זכאי שישב ודרש בצילו של היכל ע"ש, וכן הסכים מורי ז"ל הגאון המפורסם מוה"ד מוה' זלמן ז"ל מרגליות להתיר בענין שלנו, אם נזהר מלומר עול להתחייבות הזה עבורי: שוב ראיתי בשו"ת יהושע מהגאון מהר"י ז"ל אבד"ק טרניפאל דנשאל ג"כ בנדון זה והתיר לוותר זכותו לנכרי משך ימי הפסח ע"ש סי' י"ב:

*אולם מצד אחר יש להתעורר בזה, דהרי קי"ל (ע"ז ס"ד ע"א) דמי שהיה נושה מעות בנכרי וא"ל המתין עד שאמכור כו"ם ואביא יין נסך ואביא אסור משום רוצה בקיומו, וכן לענין חמץ פסק הטור והש"ע ה' פסח סימן ת"ן דאסור להשכיר כלי של חמץ לעכו"ם על ימי הפסח משום דרוצה בקיום החמץ שלא ישתבר הכלי, וא"כ ישראל זה אשר עליו חל החיוב לתת מנת בני החיל, רוצה בקיום החמץ אצל הנכרי, אשר נכנס בימי הפסח תחתיו להפיס תחתיו מנת החיל, דאם לאו יחזרו בני החיל אליו, דהוא החתום על שטר קאנטראקט, וענוש יענש אם לא יספיק לבני החיל די סיפוקם, וכן בהך דמלטיני מן העוצר ג"כ רוצה בקיומו של יי"נ, ובשלמא לשיטת רש"י דמיירי דיכול לסלק לעוצר בזוזי ניחא, והיינו רוצה בקיומו דוקא בנהנה מקיום החמץ כמ"ש התוס' ד"ה המתין דאם יש לנכרי לפרוע ממ"א, אין איסור אם פורע מדמי ע"ז, ועפ"ז מיושב ג"כ קו' התוס' סוגיא דמלטיני מן העוצר דהקשו לשיטת רש"י דביכול לסלקו א"כ מאי קמ"ל פשיטא דשרי, ולפ"ז ניחא דקמ"ל דבכה"ג דאינו נהנה מקיום החמץ, לא שייך רוצה בקיומו, ובש"ע יו"ד סי' קל"ב סעיף זיי"ן יש שני דיעות בזה, והר"ן בסוגיא דרוצה בקיומו הוא האוסר אף במקום דלא שווי' ע"ז זו לאפותיקי, וקמ"ל דכאן במלטיני לא דמי להמתן עד שאמכור, דשם אע"ג דיש להפרע ממ"א, מ"מ יש קצת הנאה דמעות זה הוי כמוכן כבר, משא"כ בל"ז יצטרך לטרוח, אבל בנ"ד כיון דיכול לסלק בזוזי אין כאן שום הנאה רחוקה, אולם לשיטת התוס' דכאן מיירי דחייב לתת מנת המלך ביין דוקא, ואפשר לומר דזה הכריח לרמב"ם ז"ל לפרש סוגיין שלנו, דהמלך יש לו יין ומחלקן לבני המדינה, ומותר לישראל לומר לנכרי, כי הוא ימליט אותו מזה והראב"ד כ' ע"ד הרמב"ם כי דבריו מגומגמים ע' פמ"ג מה' מא"ס הי"ג, ועיין מרן הב"י סי' קל"ב דכוונת הראב"ד להקשות ע"ד, מדוע לא הציג ג"כ הדין לפי פי' השני היכי דהמלך מטיל על העם שהם יתנו לו יין, כמו הטור שהביא ב' פירושים הללו, אולם לפי הנ"ל ניחא דלהרמב"ם היה מוכרח דרק מזה האופן מיירי הש"ס דהמלך מטיל היין על בני המדינה, דלא שייך כאן רוצה בקיומו, דאדרבא אינו רוצה בקיומו, דאם לא יהיה לו יין להמלך, אז לא יצטרך לקבל ממנו, וקיום היין אצל המלך גרע לפניו שמוכרח לקבלו, ודוקא בכה"ג מותר, אבל באם העם חייבים לקבל מן המלך, ואין אפשרות לסלקו בזוזי א"כ ניחא לי' בקיום יי"נ ולמה מותר:

אמת כי ראיתי להרב פר"ח או"ח סי' ת"ן דפליג על הטור וכ' דעקר רוצה בקיומו לא שייך רק בע"ז ויי"נ, כיון דישראל מצוה לבטל ע"ז ותשמישה (ע' רש"י ע"ז ס"ד ע"א ד"ה רבנן) אבל בשאר איסורי הנאה לא, א"כ בנ"ד בודאי מותר דבחמץ ל"ש רוצה בקיומו, ועוד דהוי לא אפשר ולא קא מכווין כמ"ש לקמן, אבל מה נעשה נגד הטור והמחבר, אכן בענין רוצה בקיומו יש לנו שני ענינים, היכי דנהנה מן קיום החמץ בודאי אסור, דמכלל הנאה לא יצא כמו אם בשל חמץ בכלי של חמץ, דברגע זו אשר מבשל חמץ בכלי זה, והנה מן החמץ בדבר שנוגע לו דבהעדר התבשיל והקדירה תשאר אצל האור כמו שהיא ריקן, אזי תשבר, ורוצה בקיומו אשר נזכר בתלמוד בהך דהמתין עד שאמכור כו"ם, שם כ' המפרשים דמיירי באופן שיש להנכרי לפרוע חובו ממקום אחר, ובכל זאת אסור דהתורה ציוותה לשרש אחריה בכל עוז והיא רוצה שלא תשתבר רק תשאר בעינה הראשון, כמו שכרו לשכור חבית יי"נ (שם ס"ג ע"ב) דאי לאו משום למעוטי תפלות היה אסור, דהרי רוצה שלא ישבר החביות בעצמו, למען ישתכר בשבירה, וכן בהמתין עד שאמכור כו"ם נהי דבהנאה ליכא, בכ"ז ניחא לי' בקיומה כיון שעשאה אפותיקי, ונוח לה שימכור ע"ז מהר, משיפרע ממ"א, וישתהי הפרעון זמן מה, וכוונתו נגד מגמת התורה, דהיא ציוותה לאבד ע"ז והוא נהנה בקיומה, והנה בנ"ד לא שייך רק טעם א' משום נהנה, וא"כ בהשכיר הכלי והנכרי מבשל בה חמץ, נהי דלא מכווין מ"מ הרי אפשר שלא יבשל הנכרי חמץ בכלי זה, רק ענינים שאינם מחומצים, משא"כ בנ"ד לא אפשר לי' להפטר מן החוב, מפני העונש המוטל עליו, וג"כ לא מכוון להרויח במשך ימי הפסח, שוב נחשב הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו דשרי, ואע"ג דהוי פסיק רישי', ובכה"ג אסור דבר שאינו מתכויין, בכ"ז כבר ידוע שיטת הר"ן פ"ז דחולין סוגיא דריחא מילתא דוקא במידי דאכילה שייך פסיק רישי', אבל במידי דהנאה לא שייך פסיק רישי', ושרי דבר שאינו מתכווין וז"ב לדעתי ואי"ה במ"א אדבר בארוכה בזה:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה