אור ברסלב
שות מוהרץ סימן לז

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן לז

סימן לו

נשאלתי, לאיש אחד מק"ק בראד הביאו לו מע"מ ווינא אילני פירות לטעת בתוך גנו, והביא עם האילנות גם העפר אשר סביבם, ועתה שאל בעל הגן אחר אשר הביאם עם העפר, ושם בע"מ וויען נשאו פירות הרבה שנים, אם חייבים לנהוג בהם דין ערלה או לא, והנה חקרתי ודרשתי לדעת אם יש בעפר הזה כדי להחיות, כמו שמבואר ביו"ד סי' רצ"ד סי"ט אם יכול לחיות בעפר הראשון פטור מן הערלה, ואמרו לי דודאי מן עפר הזה לבדו א"י לחיות, רק דמ"מ מועיל קצת העפר אשר הביאו עמו דכל משך ימי הדרך מוויען עד בראד, אשתהו בדרך ערך ה' שבועות ולא נתיבשו, ומזה רואין אנו כי עפר הישנה הועילה לאילן, ועוד אמרו המתעסקים כי יודעים בנסיון כי בכ"מ כשנוטעים אילנות למקום אחר אין עושים פירות שנה ראשונה וכאן נשאו פירות בשנה ראשונה ש"מ דעפר הראשונה גרם זה:

תשובה בש"ס (ב"מ ק"א ע"א) אמרינן על מתניתין שטף נהר זיתיו לשדה אחר, זה אומר ארצי גדלו וז"א זיתי גדלו יחלוקו, ואמר ר"ל בלשון השני ל"ש אלא שנעקרו בגושיהם ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, וכ' שם הנימוקי יוסף והרשב"א מובא בשיטה מקובצת, דלמה נוטל בעל הקרקע חצי זיתים, הרי נעקרו בגושיהם א"כ יכולים לחיות בלי קרקע של זה, וארצו לא גרם כלל בגידול זיתים אלו, וכן הוא בתוך שלש אלו היה בעל הקרקע נוטע אילנות אחרים, הי' אסורים משום ערלה ותי' דמיירי דאין יכולים לגדל בגושים הללו לבד, רק בהצטרפות הקרקע ע"ש וע' ריטב"א דכ' ג"כ כן, ולפ"ז הך דינא דמשנה דערלה דיכול לחיות עם הגושים פטורים מן הערלה, לאו דוקא שיכולים לגדל בעצמם בלי עזר הקרקע, רק כיון שיוכל לחיות קצת שלא יתייבש ג"כ פטור, וכ"כ הרב מעדני מלך שם בפי' על הרא"ש ה' ערלה דיוכל לחיות היינו שלא יתייבש ע"ש, וא"כ בנ"ד דחי' האילנות בדרך ולא נתייבשו, שוב יוכל לחיות מקרי, אולם עדיין נוכל להשיב דנהי דחי' כל ימי הדרך, מ"מ מאן יימר דלא הי' נתיבשים כל ימי משך שלשה שנים, ובלי ספק בנ"ד במשך שלשה שנים יתקלקלו בלי עזר הקרקע החדשה, דגושים לא הועילו רק לקצת הימים, והגמרא תדבר ביוכל לחיות קצת היינו שלא היו נושאים פירות בגושים לבד, אבל מ"מ מיירי דלא יתקלקלו משך כל ג' שנים, והנה באמת מרן הב"י כאן הביא דברי הרשב"א בתשובה דלא בעינן שיוכל לחיות כל שלשה שנים רק קצת ימים סגי וז"ל הרשב"א מסתברא דאפילו יכול לחיות קצת ימים פוטרו מערלה, ואפילו אינו יכול לחיות כל שני ערלה ומנא אמינא מדתנן פ"ח דב"מ שטף נהר זיתיו וכו' טעמא נמי נ"ל כיון דכבר היה נטוע ועבר עליו שני ערלה ממקום פטור בא, ומ"ה נ"ל דבחוץ לארץ מהני אם נעקרו בגושיהן ויכול לחיות קצת ממנו, אלא בתוספתא שנינו שמסתפק לי דקתני כיצד יודעין אם יכול לחיות חופר גומא בקרקע ואם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב עכ"ל הרשב"א, ודברי הרשב"א משוללים הבנה, ולכאורה אפשר לפרש דבריו דגם אליו היה קשה קו' הריטב"א והנ"י דלמה נוטל בעל הקרקע חלקו, הרי בע"כ יוכל לחיות בגושים לבד, וניחא לי' דמיירי דע"י הגושים א"י לחיות רק קצת ימים, ורק ע"י הקרקע החדשה אשר נטעו שמה נושא פירות כל משך שני ערלה, ומדתני במשנה דיחלוקו ומותרים להנות, ע"כ דהדין בנעקרו בגושיהן ויוכל לחיות קצת ימים, כבר נפטר עי"ז מחיוב ערלה, א"כ בנ"ד אשר לא הי' יכול לגדל פירות אפילו קצת ימים, בלא סיוע הקרקע, וגם הגושין לא הי' מצילין מפני היובש רק משך קצת ימים, ואם הי' עומדים משך זמן ארוך בלי סיוע קרקע הי' מתיבשים, בכה"ג ממ"נ חייבים בערלה, אם הפי' דיכול לחיות היינו שלא יתיבשו, שוב אין הוכחה לדין הרשב"א דבקצת ימים סגי, ודלמא בעינן שלא יתיבשו כל משך שני ערלה ובעל הקרקע נוטל חלקו, מפני דבלי עזר קרקע שלו לא היה האילן עושה פרי, ואם הפי' כשיטת הרשב"א דמשנתינו מיירי דע"י הגושים לא היו יכולים לחיות רק קצת ימים, ומפ"ז נוטל בעל הקרקע, דע"י סיוע שלו נושא פירות כל משך שני ערלה שוב אין להוכיח דיכול לחיות היינו שלא יתייבש, ודלמא קצת ימים אלו אשר צריך לחיות ע"י הגושים, צריך להיות נושא פירות דוקא אולם ע"כ צריכין אנו לומר דהרשב"א לא פליג על הנימוקי יוסף בזה, דהנה הרב המגיד פ"ד מה' שכנים ה"י וכן הרב שיטה מקובצת חי' ב"מ הביאו בשם הרשב"א גופא, הא דגבי' ערלה בעינן דיוכל לחיות, מגושין הישנים, לאו דיוכל לעשות פירות בלי תוספת עפר, אלא אפילו אם א"י לגדל פירות בלי סיוע עפר, גם זה יכול לחיות מקרי, אלמא דהרשב"א מודה בזה להנימוקי יוסף, ע"כ הנלע"ד דאדרבא מכאן הוכיח הה"מ והש"מ דלא בעינן שיגדל פירות, דאל"ה אלא להרשב"א צריכין לחיות קצת ימים, ובאותן הקצת ימים יגדל פירות, א"כ הדרא קו' הרשב"א לדוכתא למה נוטל בעל הקרקע חציו הרי גדלו הזיתים בלי סיוע הקרקע, ונהי דא"י לגדל פירות כל משך ג' שנים, מ"מ איך פסיק ותני במשנתינו דיחלוקו בכל הזיתים, הרי אלו הזיתים אשר גדלו במשך הזמן בלי סיוע הקרקע, המה רק לבעל הזיתים לבד, דהרי גדלו רק מפעולת הגושים ולא מסיוע של הקרקע, א"ו דגם לדעת הרשב"א לא בעינא רק שיוכל לחיות קצת ימים שלא יתיבשו לבד, וגם זה א"צ משך זמן ערלה, רק אם ע"י הגושין לא יתיבשו רק קצת ימים, כבר יצא מחיוב ערלה וא"כ יש להתיר בנ"ד, וכן מוכח מסיום לשון הרשב"א שכ' ע"כ נ"ל בח"ל אם נעקרו בגושיהן ויכול לחיות קצת ממנו, ולשון קצת ממנו לא משמע קצת הימים רק חיות קצת היינו שלא יתייבש, והיינו דשניהם שווין כיון דלא צריכין שיחיה משך שני ערלה, הה"ד דלא בעינן שיגדל פירות בקצת הימים, ועפ"ז מובן ג"כ דבריו שסיים אלא בתוספתא שנינו דבר המסופק לי דתני כיצד יודעים אם יוכל לחיות, חופרין גומא בקרקע אם יכול לחיות מותר ואם לאו אסור עכ"ל, וכוונתו כיון דא"צ שיגדל פירות אפילו קצת ימים ע"י הגושין, היכי קתני חופרין גומא הרי בגומא נעשה חלל מן הצדדים, וליכא עפר אחר, ואיך סיים אם יכול לחיות מותר, הרי החלטנו דא"צ שיוכל לחיות בגושין לבד בלי תוספות עפר, ומזה מוכח דתוספתא ס"ל דצריכין שיוכל לגדל פירות בלי סיוע הקרקע, ואולם אפשר לומר בחפירת גומא נהי דליכא עפר מן הצדדים, מ"מ יש סיוע מעפר אשר תחתית הזית, ובכגון זה היכי דליכא עפר מן הצדדין ויש בתחתיתו מזה הוכחה על יוכל לחיות בגושיהן לבד. עכ"פ מן התוספתא אין ראי' ברורה לכאן ולכאן, ומפ"ז כ' הרשב"א דבתוספתא שנינו לשון המסופק לו, וע"כ מוכרח משם דהרשב"א ס"ל דאף באותן קצת ימים אשר יכול לחיות א"צ שיגדל פירות, דאל"כ אין שום ערך ויחס להתוספתא עם דין הרשב"א, כיון דבתוספתא אין מבואר כמה ימים יהי' הזיתים בגומא ואפשר לחיות דעל קצת הימים אשר יהי' בגומא רואים דמגדל פירות, בלי סיוע העפר, אבל אחר עבור גידול הפירות יוכל להיות דיוכל להתייבש ג"כ בלי סיוע העפר א"ו דלהרשב"א א"צ בקצת הימים רק שלא יהיה מתיבש מעצמו, וא"כ התוספתא מנגדו קצת, דע"ז אין צריכין לבחינה ע"י חפירת הגומא, ועיין שו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ע"ה שכ' להרשב"א ספוקי מספקא לי' ונקטינן לחומרא דצריך שיוכל לחיות ג' שנים, ואולם לפי מ"ש לעיל הרשב"א ס"ל בפירוש דלא בעינן שיוכל לחיות רק קצת הימים, ובאותן הימים סגי שלא יתיבש וא"צ שיגדלו פירות:

והנה מרן הב"י קצר בהעתקת לשון הרשב"א, ואולם ברשב"א ח"ד אשר נדפס מחדש ומובא ככתבו וכלשונו בס' ברכי יוסף סי' רצ"ד, ומן מוציא הדברים אנו רואים ג"כ כי באר שם ראייתו כמ"ש, ומה שמסופק מלשון התוספתא מבאר שם הרב ברכי יוסף בדרך אחר ולא עלה על דעתו לחלק בין אם עפר בצדדים או בתחתיתו, רק פירוש כמ"ש בסוף דברי, כיון דיכולין לחיות קצת בעינן א"כ חפירת גומא למה? יכולין להניחו כך בגושיו זמן מועט, ואזי כאשר לא יתייבש ידע כי יוכל לחיות ע"ש וגם הוא התעורר מדברי הרשב"א מובא בשיטה מקובצת, עכ"פ נתברר מדברי הרשב"א כי יוכל לחיות קצת בלי נשיאת פירות ובלי המשך זמן מרובה ג"כ סגי לפוטרו מן הערלה, ובפרט ערלה בזה"ז ובחוץ לארץ אינו רק דרבנן:

ובהיותי בזה ראיתי דברי הט"ז כאן ס"ק כ"ו תמוהים מאד, דציין על דברי הש"ע דאם יכול לחיות [בעפר הראשון] בלי תוספות (עפר הראשון) פטור מן הערלה, כ' וא"ל דהוי זה וזה גורם, כיון דיכול לחיות בלי תוספות עפר עכ"ל ודבריו תמוהים דהרי אדרבה קי"ל בכ"מ זה וזה גורם מותר וצריך לומר כיון דהחליט הט"ז ביו"ד סוף סי' פ"ז, היכי דיש באיסור כדי להחמיץ אע"ג דגם בהיתר יש גורם קצת, בכה"ג לא שייך הדין דזוז"ג, וא"כ הכא בקרקע החדשה שנטעו שמה, יש כדי לגדל פירות, א"כ מה הועיל דיכול לחיות מעפר הישן, הרי כיון דבארנו למעלה בשם הנימוקי יוסף והרשב"א, דא"צ שיגדל פירות ע"י הגושין, רק שלא יתיבש לבד סגי, וא"כ הנטיעה בקרקע החדשה אשר על ידה יש כדי לגדל פירות, וע"י הגושין אינו רק גורם קצת שלא יתיבשו, ובכה"ג זה וזה גורם אסור, וכ' כיון דעקר לענין חיוב ערלה אין תלוי בגידול פירות, ואם נטעו אילן במקום אחד ולא נשא פירות, ואח"כ בשנה הרביעית נשא פירות, גם בזה נפטר מערלה, הרי דעקר במה שיש לה יחס לערלה היא משך הנטיעה במקום אחד, וכיון דיכול לחיות בלי תוספות עכ"פ, א"כ זה מוציאתו מכלל ערלה, ומחשב כמו דיש בזה להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, אמת דהתוס' (ע"ז מ"ט ע"א) ד"ה אלא ע"כ יש בו כדי להחמיץ כתבו דהיכי דיש באיסור כדי להחמיץ אז אפילו יש בהיתר כדי להחמיץ אסור, וא"ל דהכא כיון דהיתר קדום ויש בי כדי לגדל, א"כ אינו עושה האיסור שום פעולה, דהרי רבנן פרשו להדיא בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל לבסוף אם יש בו כדי להחמיץ אסור, וע"ז כתבו שם התוס' דאם יש באיסור כדי להחמיץ אסור ע"ש, ואפשר לומר דשם בחימוץ אף בנפל היתר בתחלה ויש בו כדי להחמיץ כיון דאיסור ג"כ יש בו כדי להחמיץ, הוי ספק דילמא עשה האיסור ג"כ איזה פעולה ומפ"ז אסור, משא"כ כאן כיון דיש בו כדי לחיות בגושיו שלא יתיבש, א"כ לענין זה אין מעפר החדש שום יניקה דהרי הגושין עושים את שלהם, ומפ"ז בכה"ג מותר זוז"ג, אכן מה נעשה לשיטת הרשב"א, דא"צ שיש בעפר הישן כדי לחיות כל משך ג' שנים, רק זמן מועט סגי, וזה הזמן מועט א"צ דוקא שישאו פירות רק שלא יתיבש סגי, ובכה"ג צריכין בודאי לפעולת עפר החדש, ושוב בכה"ג אחר עבור זמן אשר פועלים הגושים הישנים שוב רק האיסור פועל עשיית הפירות, ומדוע לא ינהוג איסור ערלה בהם, אמת הדבר דהתוס' (פסחים כ"ז ע"א) ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ כתבו להיפך, אף דיש באיסור כדי להחמיץ, כיון דיש בהיתר נמי כדי להחמיץ שרי ע"ש, וכבר התעורר המהרש"א על סתירת שיטת התוס' בזה והחליט כי התוס' בע"ז לא כתבו זאת רק אגב גררא, ודברי התוס' פסחים עקרים וא"כ בנ"ד כיון דעקר תלוי בערלה, רק בנטוע בארץ ואף אם לא גדלו פירות, ובכאן נהי דבגושין עצמם בלי נטיעה לא יועילו רק לזמן קצר ולא לזמן ארוך, בכל זאת ע"י שמשימים בארץ אפשר הליחות גורם, כי גם הגושים הישנים פועלים שלא יתיבשו האילנות, וא"כ יש כאן גורם דהיתר וגורם דאיסור, והפעולה שלא יתיבשו תספיק להוציא מידי ערלה, ומפ"ז הוי כיש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ ומותר, ובנ"ד בודאי מותר, ובפרט דקי"ל ספק ערלה בחוץ לארץ מותר:

והנה ענין זה הצעתי זה ערך עשרים שנה לפני ידידי הרב הגאון הגדול מוה' שלמה קלוגר וכו' ראב"ד ומ"ץ דק"ק בראד והסכים עמי לדינא וראיתי בתשובתו כי התעורר מדברי הט"ז ה' שבת סי' שי"ח ס"ק ט"ו דכתב דלא שייך זוז"ג אלא באם אותו הזמן שאיסור גורם פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו משא"כ היכי שההיתר עשה כל פעולתו ואינו מספיק להטעים המאכל, רק ע"י מלח של איסור לא הוה בכלל זוז"ג ע"ש, וזה היה כוונת הט"ז כאן דמה מועיל יכול לחיות, דהרי כאן ההיתר הוא קודם וגומר פעולתו, וא"י להספיק שיעשה פירות, רק ע"י פעולות העפר החדש, אכן שוב לפ"ז אינו מובן תירוצו של הט"ז, דכ' דכאן א"צ אחד לחברו כיון דסגי בעפר הראשון, והרי א"י לעשות סירות בעפר הראשון, וכ"ת דכוונתו כמ"ש למעלה דכאן א"צ לעשות פירות להוציא מידי ערלה, א"כ כל זה ה"ל לפרש ולא לסתום, ובפרט דלא הזכיר מאומה משיטת הנ"י והרשב"א:

והואיל ואני עוסק בענין זוז"ג, אמרתי להעלות על הספר מה שנלע"ד ליישב קו' המהרש"א, ע"ד התוס' דסתרו זא"ז כמו שרמזנו למעלה, דבסוגיא (ע"ז מ"ט ע"א) כ' דיש באיסור להחמיץ, אינו מועיל מה דיש בהיתר להחמיץ ואולם (פסחים ך"ז ע"א) כ' להיפך, והנה לשון המשנה דערלה מי"א, שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה, ואין בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחמצו עיסה, ר"א אומר אחר אחרון אני בא, וחכ"א בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל לבסוף מותר, ואביי פירש דברי ר"א בפסחים ובע"ז שם, ע"כ ס"ל אחר אחרון אני בא, דוקא בקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק לאיסור, אפילו נפל היתר לבסוף מותר, דס"ל זה וזה גורם אסור, ונלע"ד לפרש דהנה מיירי כאן דיש כאן לבטל באחד ומאה כשיעור שנתנו חז"ל לתרומה, וע' רמב"ם פי' המשנה פ"ב דערלה מ"ט, על הך דר"ש דמתיר אם נפלה עיסה של חולין וחמצה שכ' בזה"ל כיון דהיתר כבר עשה פעולתו, שוב בטל בשיעורו ע"ש משמע דעכ"פ שיעור שנתנו חכמים צריכין כאן רק בדבר המעמיד החמירו חז"ל דאפילו באלף לא בטל, ושאור הוא דבר המעמיד, וקא סברי רבנן דוקא באם האיסור עצמו הוא המעמיד, כיון דעל ידו נעשית העיסה, אבל היכי דזולת ההיתר אין אפשרות באיסור להחמיץ רק ע"י הצטרפות, עשה השאור של איסור פעולתו, וא"כ איסור אינו גורם עיקרי, רק מסייע לחימוץ כמו ההיתר, ולא מקרי מעמידו רק נותן טעם בעיסה, וכיון דיש שיעור אחד ומאה בטל, ולרבנן נמי בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל לבסוף, בטל בשיעורו מתורת ממ"נ, אם נפל איסור בתחילה, כיון דלא הי' כדי להחמיץ הרי כבר נתבטל ובא ההיתר וגמרו להחמיץ בהיתר ובנפל היתר בתחילה ונהי דהתחיל לפעול חלקו, ובא האיסור וגמרו, וא"כ נגמר באיסור מ"מ שרי כיון דכבר בארתי למעלה בשם הר"ן ע"ז פ' כל הצלמים דעקר טעם זה וזה גורם מטעם ביטול הוא, דכ"ז שאין האיסור גורם לבד, רק ההיתר ג"כ גורם, א"כ נתבטל פעולתו של גורם זה בגורם אחר, ומפ"ז כ' הר"ן בחי' (חולין ס"ט ע"א) דבשני גרמי היתר שוב לא שייך דין זוז"ג, והיינו דהיתר בהיתר לא שייך ביטול, שוב מצאתי דכן כ' התוס' (חולין נ"ח ריש ע"א) דבשני היתרים גורמים לא שייך דין זה וזה גורם, וכ"כ התוס' (סנהדרין פ' רע"ב) וא"כ בשעה שנפל ההיתר והתחיל לעשות פעולתו, עדיין היה היתר בהיתר, ואין שייכות בו ביטול, ונשארה הפעולה במעמדה הראשון, ומיד שנפל האיסור לבסוף, שוב פעולת שניהם גורמים לאיסור, והדר הו"ל זוז"ג ומותר אע"ג דנגמר באיסור, מ"מ עדיין פעולת היתר לא נתבטלה, ועוד עתה יפעלו שניהם בשוה, ור"א דס"ל אחר אחרון אני בא, ס"ל דזה וזה גורם אסור דאס"ד דס"ל דהגומר והאחרון הוא העקר, אם כן מדוע נפל האיסור לבסוף אסור, הרי היתר שנפל בתחילה לא נתבטל מטעם היתר בהיתר, והוי כנפלו שניהם יחד, וע"כ דר"א ס"ל דגם בנפלו שניהם יחד אסור משום זוז"ג, ורק היכי דנפל איסור בתחלה, ולא היה בו כדי להחמיץ נתבטל בשיעור שלו דאיסור והיתר בטל, כ"א כפי דינו, וההיתר הוא הגומר, ובלא קדם וסלקו רק נשאר במקומו, פשיטא דבכה"ג גם איסור בהיתר לא בטל דהרי ניכר היה האיסור, ואפילו לדידן דקי"ל זוז"ג מותר, כ' הר"ן בתשובה סי' ס"ו כי שרינן זוז"ג, דוקא כשאין שם ממשו וגופו של איסור, ואין האיסור רק גורם לבד, אבל כל שנתערב גופו של איסור, אין להתירו מטעם זוז"ג שהרי שנינו אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא, ומדוע לא יהיה תערובתן מותרת מטעם זוז"ג, ועיין בפרי חדש יו"ד ס"י סי' ק"ב דהביא דברי הר"ן הללו, ודייק הש"ס שפיר דר"א ס"ל זוז"ג אסור, ודחי הש"ס דילמא גם ר"א ס"ל זוז"ג שרי בנפלו שניהם יחד, ועקר טעמו של ר"א משום דאחר אחרון אני בא, והא דאסור לשיטתו בנפל איסור לבסוף, אפשר דר"א ס"ל דגם היתר בהיתר בטל, דשאור ועיסה הוי מין באינו מינו בשמא, וס"ל כר"י דאחר שם העצם אזלינן, ולא אחר שם היחס כמ"ש לעיל וכיון דאינו מינו בשמא, אז גם היתר בהיתר בטל, ומפ"ז בנפל האיסור לבסוף אסור, דפעולת היתר ג"כ כבר נתבטל מקודם האיסור ומפ"ז אסור לר"א, אבל נפלו שניהם בשוה גם ר"א מודה דס"ל זוז"ג מותר וז"ב:

ומפ"ז צדקו דברי התוס' בפסחים ד"ה עד שיש בו כדי להחמיץ, דכ' כיון דיש בהיתר כדי להחמיץ אפילו יש באיסור כדי להחמיץ שרי, והטעם כיון דכבר יש כאן שיעור אחד ומאה כדי לבטל טעם האיסור, רק דביש בשניהם כדי לחמץ, הוי ספק אולי האיסור לבד החמיץ, א"כ כיון דכל ענין דבר המעמיד דלא בטל אינו רק דרבנן, דאין לך דבר שלא יתבטל מן התורה, כמ"ש המשנה למלך פ"ז מה' מעילה ובנ"ד דלא ידוע אם האיסור החמיץ או ההיתר הוי ספק השקול וספק דרבנן לקולא ומותר, דאולי רק ההיתר החמיץ אבל בש"ס דע"ז מדמי הש"ס ע"ז לשאר איסורים והתוס' שם ד"ה עד שיהא בו התעוררו באמת דאפשר לומר דמודה רבנן בע"ז דזוז"ג אסור ע"ש, והיינו דכאן אזיל הש"ס בסברא דזוז"ג לאו מטעם ביטול, דאם מטעם ביטול אתינן א"כ בע"ז אינה בטלה מה"ת, דכ' לא ידבק בידך מאומה, ומפ"ז זוז"ג אסור מה"ת, וע' תוס' כאן ד"ה שאם נטע דסיימו על מ"ש רש"י הבריך יחור של ערלה, דהוי כמו ילדה שסיבכה בזקנה דבטלה אין הנדון דומה לראי' דהאי אפילו למ"ד זוז"ג אסיר, מותר מטעם ביטול, ע"כ כל המו"מ בש"ס אינו מטעם ביטול, רק מטעם כיון דאין ביד האיסור לבד לעשות פעולתו הראוי לו אינו אוסר והוי נהנה שלא כדרך הנאתן דגם בע"ז מותר ועיין תוס' (ע"ז י"ב ע"ב) ד"ה [אלא] דנסתפקו בזה אולם ע' משנה למלך פ"ז מה' יסה"ת ה"ו כתב דגם בע"ז נהנה שלא כדרך הנאה מותר מה"ת ע"ש וא"כ פשיטא דאם יש בשניהם כדי להחמיץ ויוכל האיסור לעשות בעצמו הפעולה בודאי אסור וז"ב:

עודנו עסוק מענין זוז"ג, אמרתי ליישב קו' הרב מג"א או"ח סי' רט"ז ס"ק ג', דהביא דברי רבינו יונה גבי' מוסק, דרז"ה היה חושש לאכלה משום דם, ור"י השיג עליו, דא"ל אע"פ שמתחילה היה דם, לא חיישינן דבתר השתא אזלינן, כמו בבשר שנפל לדבש דנתהפך לדבש, והקשה המג"א דהרי (בכורות ו' ע"ב) אמרינן חלב חידוש הוא, כיון דדם נעכר ונעשה חלב, הו"ל לאסרו קמ"ל, א"כ ש"מ דבתר מעקרא אזלינן עכ"ל, אולם כבר הבאתי לעיל בשם הר"ן בתשובה, דביש ממשות של איסור לא שייך זוז"ג, וע' עוד יד מלאכי ח"ג סי' ר"ט א"כ נהי דהבשר ג"כ גורם להתמצות החלב, מ"מ כיון דדם נעכר ונעשה חלב, הוי ממשו וגופו של איסור ולא שייך זוז"ג אבל כאן דדם המתמצה מקודם בצואר הבהמה, נעשה מקודם פירשא בעלמא, ומן הפירשא נעשה מוסק ואין כאן בעין ממש, ופירשא הוא היתר דאינו ראוי לגר, והפירשא ג"כ גורם שיתהפך למוסק, שוב הוי זוז"ג, וע' מג"א בסוף דבריו שכתב בזה"ל וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא היא, כי מי יודע זה ועוד גבי דבש מאי א"ל ע"ש, ואולם מ"ש גבי' דבש בודאי בלא"ה הוי זוז"ג דהרי הדבש והוא היתר, והבשר נבלה שנפל לתוכו הוא איסור, וכיון דנשתנה ממשו של איסור הוי רק כמו גורם של איסור והדבש של היתר, אולם במוסק כיון דחיה זו אשר בא המוסק ממנו היא חיה טמאה כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש וז"ל המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיג שם דהרי הוא חיה טמאה ועיין מרן כ"מ שם שכ' ג"כ כיון דנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר למה יגרע ע"ש והיוצא מן הטמא טמא, ואין שום גורם היתר, ורק ע"י הפירשא שנתהפך נעשה גורם היתר וז"ב:

וטרם אכלה לדבר אכתוב (תמוה) [תימה] עצומה מה שלא התעוררו כל הראשונים והאחרונים המדברים מענין זה, אם בתר השתא או בתר מעיקרא, והרי היא גמרא ערוכה (פסחים פ"ד ע"א) גידין שסופן להקשות אין נמנין עליו בפסח, ולדעת הרמב"ם לוקה על אכילת עצמות הרכים משום שבירת עצם, אע"ג דהמה עצמים רכים בכ"ז כיון דטבעם להקשות לבסוף דנין אותם כאלו כבר הם עצמות, וכן לקולא אמרינן שם בעור עגל הרך דאינו מטמא משום דלבסוף לא יהי' ראוי לאכילה, וא"כ נהי דמוסק הוא דם כיון דסופו להיות מוסק בתר בסוף אזלינן וכן גבי' דבש, כיון דטבעו של דבש להפך הבשר לדבש אזלינן בתר בסוף, וע' ג"כ (ברכות ל"ו ע"א) צנון כיון דסופו להקשות אין מברכין רק שהכל ע"ש וצע"ג:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה