שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן לו
לבאר פלוגתת הרשב"א והרא"ש בטויו"ד סי' ק"ט ביבש ביבש שנתבטל חד בתרי אם מותר לאכלן אדם אחד ביחד:
תשובה כבר בארנו למעלה דמן התורה בנתערב יבש ביבש או לח בלח מין במינו לדידן שוב אמרינן איסור נהפך להיתר, ואין כאן שום איסור ומפ"ז מותר לאכלן ביחד, ואע"ג דקי"ל טומאת משא כמאן דאיתא (בכורות ל"ג ע"א) כבר כתבתי ז"א רק מדבריהם, והנה לפי זה מיושב דברי הרב משנה למלך פ"ז מה' מעילה דהקשה הא דדייק הש"ס בכ"מ לענין שעיר המשתלח (יומא ס"ו ע"ב) דמותר בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וכן אמרינן (חולין ק"מ ע"א) דציפור מצורע מותר דל"א תורה שלח לתקלה, והרי עדיין אין הוכחה לזה די"ל דאיתא לפנינו בודאי אסור, ובכ"ז מותר לכל אדם לקחת צפור דעלמא בלי חשש משום דהולכין אחר הרוב ותירץ דאסור לערב איסור בידים ע"ש, ולכאורה קשה לשיטת הראב"ד מובא בטור ומחבר יו"ד סי' צ"ט דהך דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו רק דרבנן ומה"ת מותר לבטל לכתחלה, ושוב הדרא קו' לדוכתא וצ"ל דבודאי בלח בלח שנתערב, או אפילו יבש ביבש ברובא דאיתא קמן, כיון דליכא טעמא או כיון דנהפך האיסור להיתר בכה"ג ס"ל להראב"ד דמותר לבטל לכתחלה מה"ת, דהרי עכ"פ אין כאן באופן זה שום איסור, אבל היכי דאין לנו תערובות ברובא דאיתא קמן, כגון בשעיר המשתלח או ציפור החי של מצורע דהיה עומד בפני עצמו, וגם לאחר שנשתלח לא נתערב ברוב גמור שיתבטל ברוב לפנינו, רק שלחום על פני השדה, ואם אמת דיש בעולם רוב השעירים ורוב הצפרים אשר המה היתר, ומפ"ז האיש המוצא צפור או שעיר מותר להנות, משום דכל דפריש מרובא פריש, אבל אותו צפור עצמו בודאי באיסורו עומד, דהרי לא נתערב עדיין לפנינו עם שני צפרים אחרים בתערובות שלא יהיה ניכר האיסור וא"כ האיש אשר בא לידו ציפור או שעיר זה בודאי פוגע באיסור תורה, וצדקו בזה דברי הש"ס דעל זה לא אצטריך קרא דל"א תורה שלח לתקלה, והא דאמרינן (זבחים ע"ג ע"א) בהך ונמשוך חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש היינו משום שהיה קודם לזה תערובות ברובא דאיתא קמן, ונעשה מקודם היתר, והא דאמר רבא גזירה שמא יבאו עשרה כהנים בבת אחת וכו' אלא מעתה מגיסא אסורה דבתחלה חשיב רבא, דל"א רק כל דפריש מרובא פריש אבל אין איסור נהפך להיתר ואסורים להקריבם בבת אחת דבודאי יש איסור, ודחק הש"ס אלא מעתה מגיסא וכי איסור שנהפך פ"א להיתר איך חוזר ונאסר:
והנה ביו"ד סי' ק"ב ס"ב מובא דעת הרשב"א דלא הוה דשיל"מ רק באם המתיר עתיד לבא בודאי, אבל תרנגולת ספק טרפה שנתערבה, אע"ג דאם ימתין ך"א יום יתברר הדבר, ובכ"ז לא נחשב דשיל"מ דהרי אין המתיר עתיד לבא בודאי, והנה כבר ידוע קו' הרב בעל צ"צ סי' ס"ט מ"ש דל"ל טעם זה ת"ל דאין אפשרות כלל שיהיה נחשב דשיל"מ דממ"נ אם תהיה טריפה א"כ בטלה הביצה כדין איסור שנתערב בהיתר, ואם תהיה כשרה א"צ לביטול, ועיין ש"'ך שהתעורר מדוע הביא המחבר ד"ז בשם יש מי שאומר הרי ע"כ מוכרח כן מן הגמרא (ביצה ג' ע"ב) דאמרינן ביצה ספק טריפה הוי דבר שאין לו מתירין ע"ש שהניח בצ"ע, והנה הרב הצ"צ סי' ס"ט כתב ליישב קו' זו דמטעם ביטול ברוב עדיין אין זה היתר גמור, רק עכ"פ ספק איסור, אבל אם מצא אח"ז כשרה אגלאי למפרע דלא פגע בשום ספק איסור והוה אמינא דמקרי דשיל"מ, וקמ"ל דמפ"ז לא נקרא דשיל"מ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי ע"ש, ויש להוסיף דהרשב"א המחדש הדין דספק טרפה לא הוי דשיל"מ, אזיל לשיטתו דס"ל דיבש ביבש אשר נתבטל ברוב אסור לאוכלם ביחד ע"ש במרן ב"י יו"ד סי' ק"ט וע"כ דס"ל דל"א איסור נהפך להיות היתר, ולשיטתו כל יבש ביבש בביטול ברוב, היינו דבכל חתיכה אשר נוטל לתוך פיו, אמרינן איסורא ברובא אשתאר, ובחתיכה אחרונה אמרינן דכבר אכל האיסור וההיתר נשתייר ע"ש, ולפ"ז ביטול ברוב אינו ודאי היתר, ושייך שימתין עד שיתברר ההיתר של ביצה זו ע"י מה שיהיה נודע לנו מזה (שתטול) [שתטיל] ביצים, ונלע"ד עפ"ז ליישב ג"כ קו' הש"ך דנקט בש"ע בשם י"א והרי גמרא ערוכה היא, ונראה דהנה כבר ביארתי בתשובה, הא דמביא הש"ס (ביצה שם) רישא דברייתא דביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכו', והרי עקר קו' הש"ס מזה דספיקה אסורה, והנה ידוע דיש לנו שני טעמים בזה דדשיל"מ לא בטל, אחד טעם רש"י משום עד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר, וטעם שני משום דהוי מין במינו מצד העצם ומצד שם היחס עתיד להיות כמוה דהרי עתיד להיות היתר, הוי מב"מ דגלי תורה ולקח מדם הפר ומדם השעיר דלא נתבטל בכה"ג המיעוט ברוב, והנ"מ בין שני טעמים אלו, דאם מטעם עד שתאכלנו לא שייך זאת רק במידי דאכילה דאין לנו בו רק אכילה אחת ואם יאכלנו היום לא יאכלנו למחר, ושייך סברא זו, אבל באיסור טלטול והנאה אשר עומד לטלטל ולהנות כמה פעמים שוב לא שייך עד שתאכלנו דהרי רוצה להנות היום וגם למחר, ומה אמרת מוטב שימתין עד למחר הרי גם מחר ישתמש בו וגם היום וכבר נודע סברא זו אשר הוליד הגאון בעל נו"ב ומוזכר קודם לזה בהרב פ"י, ואולם לטעם דשיל"מ משום מב"מ, גם בטלטול שייך זה, כיון דלא נתבטל משום מב"מ אסור לטלטל, ועוד יש נ"מ בספק איסור דלטעם עד שתאכלנו שייך גם בספק איסור, אבל מטעם מין במינו לא שייך בספק דהרי לא נתערב רק עומד בעינו היה לנו להתיר ספק דרבנן, והנה באיסור דרבנן שנתערב מין במינו, כ' התוס' פ' ג"ה דציר דגים דרבנן מודה ר' יהודה דמין במינו בטל, וא"כ גם בתערובות איסור דרבנן בדשיל"מ לטעם עד שתאכלנו יהיה אסור, ולטעם הר"ן דדשיל"מ הוי כמין במינו, ובאיסור דרבנן גם ר"י מודה דמין במינו בטל ע'ן צל"ח ריש ביצה שביאר זה בארוכה, ומפ"ז לא היה יכול להקשות מספיקה אסורה דהיה יכול להשיב דאע"ג דספיקא דרבנן מחמיר משום דהוה דשיל"מ ועד שתאכלנו בספק איסור יאכלנו בודאי היתר והביא הך רישא דביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכו', וגבי' טלטול לא שייך טעם עד שתאכלנה, וע"כ טעמא דהר"ן עקר משום דתערובות מב"מ בעצם ועתיד להיות מותר הוה מב"מ וזה שייך גם בטלטול אולם לטעם זה ספק דרבנן מותר אפילו בדשיל"מ, דמ"ש משאר ספק דהרי אינה בתערובות רק עומדת בפ"ע, ולפ"ז לק"מ קו' הש"ך כאן מדוע הביא המחבר סברת הרשב"א זו בשם יש מי שאומר אחרי שמוכרח כן מסוגיית הש"ס, מדוע לא מוקי בביצת ספק טרפה שנתערבה ולפי הנ"ל ניחא דהרי לפי הס"ד עתה רוצה הש"ס להוכיח מזה דאסור התערובות בטלטול ע"כ א"א לומר הטעם משום עד שתאכלנה באיסור כו', דלא שייך בטלטול, וע"כ משום טעם הר"ן דהוי מין במינו כמ"ש, וא"כ שוב א"א לאוקמי בספק טריפה שנתערבה דהדרה קו' צ"צ לדוכתא דממ"נ לא שייך דשיל"מ, אם תהיה אסורה, ג"כ מותר מטעם תערובות, ועקר תירוצו הוא דמ"מ שייך עד שתאכלנו בספק היתר - דהרי אף בתערובות עדיין איתא לאיסור עכ"פ - יאכלנו בודאי היתר, דז"א דהרי השתא לס"ל טעם זה דעד שיאכלנו, ואולם לפי מסקנת הש"ם דתירץ ר' אשי כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן באלף לא בטל, וכ' הצל"ח אע"ג דמקשה הש"ס על ספק, ומתרץ לענין ביטול כמו שהתעורר רש"י, וכ' דר' אשי רוצה להוכיח דע"כ הטעם דמחמירין דשיל"מ משום עד שתאכלנה, וזה שייך ג"כ גבי' ספק, דהרי ראינו דשיל"מ אפילו בדרבנן באלף לא בטל, וע"כ לאו מטעם הר"ן דהוי מב"מ, דהרי באיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל, וע"כ מטעם עד שתאכלנו, וזה שייך גם בספק עכ"ל הצל"ח, והא דאסור בטלטול דל"ש לאסור לטעם עד שתאכלנה ע"כ צ"ל לפי המסקנא נקטינן בשני הטעמים לחומרא, דבספק מחמירין משום עד שתאכלנו, ובטלטול מחמירין משום טעם הר"ן דהוי מין במינו וז"פם, ושוב לפי המסקנא יוכל להיות דגם ספק טריפה חשוב דשיל"מ מטעם עד שיאכלנו בספק דמטעם ביטול יש שם עכ"פ חשש ספק, אולי יאכל האיסור אשר באיסורו עומד דלשיטתו לא נתהפך להיתר מוטב יאכלנו בודאי כתירץ הצ"צ, וא"כ אינו מוכרח דין זה מן הש"ס וזה ברור:
וגם זה שכ' הפוסקים דחמץ לא מקרי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה, נ"ל דתליא בשני הטעמים, דמטעם עד שתאכלנה שייך בחמץ דהרי יוכל לאכול את תערובות החמץ בהיתר אחר הפסח ולטעם דהוי מב"מ זה דוקא אם יעמוד תמיד במצב ההיתר, אבל היכי (דיחזיר) [דיחזור] לאיסורו, שוב הוי מין באינו מינו בשם היחס, דזה היתר גמור, וזה עתיד להיות איסור, והנה הטעם דספק חדש בזה"ז אסור, אע"ג דאינו רק דרבנן משום דשיל"מ, אע"ג דיאסר לשנה הבאה, היינו חדש סתם אבל חדש זה דהותר פ"א לא יאסר בשום פעם, וא"כ גבי' חמץ קי"ל בנפסל לאכילת כלב קודם פסח, שוב מותר בפסח, וגם חמץ זה אם יעמוד עד פסח יהיה נתקלקל במשך השנה, ויהיה מותר גם בפסח השני וצ"ל דיש חמץ אשר אינו מתקלקל כמו חיטים ושעורים שצמחו, או שאר משקים חמוצים אשר אפשר להתקיים זמן ארוך, ומפ"ז מקרי חמץ נאסר לשנה הבאה, והנה (פסחים ו' ע"א) אמרו פת שעיפשה אם רבתה מצה מותרת, ומקשה הש"ס ניזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה וכו' והקשה הצל"ח כמו דדעת הרבה הפוסקים דגם כל דפריש מרובא פריש לא אמרינן בדשיל"מ, כמ"ש התוס' והר"ן ומבואר במג"א סי' תקי"ג בעכו"ם המביאים ביצים ביו"ט אסור להשתמש מהם, ה"נ י"ל מפ"ז לא הולכין בתר בתרא משום דחמץ הוי דשיל"מ, ובתר בתרא לא עדיף מרוב, וכ' דרב לטעמי' אזיל דס"ל חמץ אחר הפסח אסור, אבל להרמב"ם והרי"ף דס"ל דחמץ הוה דשיל"מ מפ"ז השמיטו דין זה, והנה לכאורה דבריו תמוהים דהרי בפת אשר עיפשה ואינו ידוע אם חמץ או מצה, ולא הוי בתערובות כלל רק הוא בעין גמור, שוב גם לאחר הפסח אסור, דדוקא בתערובות מותר לאחר הפסח דלא קנסו בתערובות, אבל בעין גם לאחה"פ אסור, וצ"ל דעקר הקנס לאחר הפסח משום דעבר ב"י וב"י, וזה שייך בודאי חמץ אבל כאן דאין ידוע אם חמץ או מצה, ואם אזלינן בתר בתרא, מוכיח דהוא מצה, ובכה"ג בודאי מותר לאחה"פ דהרי לא עבר ב"י וב"י ושוב הוי דשיל"מ, ומפ"ז מחמירין בפסח, ואולם לא היה להרב הצל"ח לדון דוקא לשיטת הרמב"ם והרי"ף ת"ל דלכ"ע בכה"ג הוי חמץ דשיל"מ דעקר טעם החולקים על הרמב"ם דחמץ לא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה, והנה פת זה שעיפשה כבר בפסח הנה לשנה הבאה לא יאסר, דקי"ל דחרכו קודם זמנו מותר לאחר הזמן, ולענין פסח הבא שוב יהיה מותר דהוי חרכו קודם זמנו, וצ"ל דכאן לא נתעפשה לגמרי עד שאין ראוי לאכילת כלב, דא"כ אין מקום לזה שאמרו לא צריכא דעיפושא מרובה מ"ד מוכחא מלתא דחמץ הוא, ואם עיפושה מרובה כ"כ עד שנפסל מאכילת כלב, א"כ גם אם חמץ הוא יש להתיר שמא נתעפש עוד קודם זמן איסור, א"ו דאין עיפושו מרובה כ"כ ועדיין ראוי לאכילה, וא"כ גם לשנה הבאה יכול להתקיים וא"כ יאסור לשנה הבאה ומפ"ז הצריך לומר דרק לשיטת הרי"ף והרמב"ם הוי דשיל"מ, ובכ"ז דברי הצל"ח אינם מדוקדקים דהרי כבר בארתי, דטעם זה דחמץ נאסר לשנה הבאה, אינו רק א"א דטעם דשיל"מ דלא בטל, משום דהוי תערובות מין במינו, וא"כ בחוזר ונאסר לשנה הוי כמו מין באינו מינו בשם היחס, אבל לטעם דדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר, א"כ אינו מועיל מה דיאסר לשנ' הבא', דהרי בכל זאת שייך עד שתאכלנו באיסור, וא"כ כאן בפת שעיפשה דמיירי בבעין ולא בתערובות, בל"ז לא שייך חומרא דדשיל"מ משום מין במינו, דהרי לא נתערב רק עומד בעינא, וע"כ צריכין לבא כאן דחומרא דחמץ משום עד שתאכלנו, ולטעם זה שוב אין נ"מ אם חוזר ונאסר או לא, ולא הצריך הצל"ח לפרש רק לשיטת הרי"ף והרמב"ם, הרי כ"ע מודים בכה"ג אף אם חוזר ונאסר לשנה הבאה יש להחמיר בחמץ:
נחזור לראשונות לפלוגתת הרא"ש והרשב"א אם איסור נהפך להיות היתר ע"י ביטול ברוב או לא, וכתבנו לחלק ברובא דאיתא קמן, נתהפך ואין כאן שום איסור משא"כ ברובא דליתא קמן, דלא ניתר רק משום דכל דפריש מרובא פריש, ובכה"ג האיסור עומד במקומו, והנה (חולין י"א ע"א) אמרינן רובא דאיתא קמן, כגון סנהדרין ותשע חנויות לא קא מיבעי' לי, כי קא מיבעי לי רובא דליתא קמן, וכבר התעורר הרב בעל יד המלך בה' שבת, הנה רוב זה דרוב בהמות כשרות נחשב לרובא דליתא קמן, ורוב זה בנתערב חתיכה אחת מטריפה בין שתי חתיכות כשרות, נחשב רובא דאיתא קמן, ומה חילוק יש בין אם הי' הבהמות בחדר אחד, ובין אם הם בעולם וידענו דהרוב בהמות המה כשרות, ומועטים טריפות, אולם החילוק בזה בשתי חתיכות כשרות ואחת טריפה, מבורר הדבר מי היא הכשרה ומי הטריפה, אבל כאן נהי דרוב כשרות בעולם, בכ"ז על כל בהמה ובהמה יש לדון אולי היא טריפה, וכל אחת ואחת עומדת בספק, דומה לזה שכ' התוס' (חולין שם) דגבי פרה אדומה אע"פ שחיתה י"ב חודש מ"מ בשעתה לא נתבררה חזקת כשרותה, ה"נ רוב זה לא נתברר בפרטות מי הכשרה ומי הטרפה, ועפ"ז הבנתי ג"כ מה שכ' המרדכי סוף חולין בשם רבינו משולם ביבמה שרקקה דם וזב שראה שכבת זרע דאמרינן אי אפשר לזרע בלי צחצוח זיבה, ואי אפשר לרקיקת דם בלי רוק והקשה דיתבטל ברוב, ותירץ דבדבר שבא בתחלתו לעולם ע"י תערובות לא שייך בי' ביטול ע"ש ולא כתב שום טעם לחלק בזה, אכן לפי האמור למעלה ניחא, ידענו דהש"ס (בכורות ך"ג ע"א) מחלק בין טומאת משא דכמאן דאיתא דמיא, דהרי הטומאה המועטת נישא כמו הרוב, ואולם כבר כתבנו בשם התוס' דענין זה אינה רק דרבנן ומה"ת אין כאן שום טומאה דהרי נתהפך המועט להרוב, אבל ברובא דליתא קמן עדיין המיעוט בעולם ועומד באיסורו ומפ"ז אס"ד דציפרי מצורע אסור שוב אין לשלחו לכתחלה ולגרום כל דפריש מרובא פריש, והנה רובא דאיתא קמן היינו כי לפנינו איסור מבורר וג"כ היתר מבורר, ואולם ביבמה שרקקה דם ושכבת זרע של זב, נהי דידענו דיש כאן רוב רוק ורוב זרע, בכל זאת אין כאן רובא דאיתא קמן אחר שאין מבורר מי הבטל ומי המבטל, ועל כל טיפה וטיפה יש לספק אם הוא רוק או דם אחר שמעורבים, והוה כרובא דליתא קמן, ובכה"ג המיעוט לא נתהפך לרוב בין לקולא בין לחומרא, ורק כל דפריש מרובא פריש שייך בזה, אבל היכי דהמיעוט ביחד עם רוב, הוה כטומאת משא דלא שייך ביטול מה"ת, ורק ברובא דאיתא קמן אינה רק מדרבנן וז"ב לדעתי:
והנה הרב הכו"פ והנו"'ב מהדו"ת חיו"ד סי' ? כ' לתרץ דלא יסתרו דברי המרדכי אהדדי דהרי באו"ח סי' ש"ך וביו"ד סי' ק"ב מובא שם גבי' ענבים בגיגית דבטל אע"פ דהוה דשיל"מ משום דלא ניכר בפ"ע מקודם, וכ' לתרץ דגבי' יבמה שרקקה דם אין המבטל ניכר, אבל כאן ההיתר הי' ניכר מקודם ועמד בפ"ע רק האיסור לא היה ניכר ובכה"ג מקיל המרדכי דאף דשיל"מ בטל ע"ש, והנה לדידי קשה מהך (נדרים נ"ז ע"ב) בצל של שביעית שנטעה בשמינית ורבו גדוליו על עקרו, ובעי גדולים מעלים את העיקר או לא, והרי שמה לא נכרו הגדולים בפ"ע ומ"מ ר"ל דיבטלו את העקר, וא"ת דבצל אפשר להכיר העקר והגדולים בפ"ע, הנה חוץ מזה דבכה"ג אין אפשרות ביטול דהרי ניכר איסור לא בטל, ועוד היכי בעי להקשות מן ילדה שסיבכה בזקנה אע"פ שהוסיפה מאתים אסור, דהנה הפרי שהוסיפה יותר ע"י הזקנה לא ניכר בפרי. ומפ"ז בדין הוא דלא בטל, דא"י מי הבטל ומי המבטל, משא"כ בבצל דנכרו הגדולים והעקר שייך שפיר ביטול וצ"ל דהיכי דהאיסור וההיתר לא הי' ניכרים בשום פעם, ושניהם תחלת ביאתם לעולם בתערובות, בכה"ג לכ"ע לא שייך ביטול ברוב, כמו ביבמה שרקקה דם, וכן היכי דהיתר המבטל היה ניכר מקודם בפ"ע, רק דהאיסור לא היה ניכר בפ"ע בכה"ג בטל לכ"ע אף דשיל"מ, ובענין הך דבצל או ילדה שסיבכה בזקנה דהאיסור כגון בצל של שביעית, ופירות של ערלה וניכר מקודם ואח"כ נתרבה ההיתר אשר לא היה ניכר מעולם, ועתה בא בתערובות עם האיסור, זה היא בעיית הש"ס, אם מבטלין גידולים את העקר או לא היינו אם ניכר האיסור מקודם בפ"ע ואח"כ בא המבטל ההיתר בתערובות עם מיעוט איסור אם חשוב זה תחלת בא לעולם בתערובות דלא בטל או לא כיון דאיסור היה ניכר ועפ"ז לק"מ קו' התוס' בנדרים שם דמה בעי הש"ס הרי הוה זוז"ג דקי"ל דמותר, אבל לפי הנ"ל ניחא כבר כ' בשם הר"ן פ' כל הצלמים דזוז"ג מטעם ביטול אתינן עלה, ובענין דאין מועיל ביטול גם זוז"ג אינו מועיל, וא"כ זה בעצמו בעיית הש"ס דאם נחשב גדולי היתר כתחלת בא לעולם בתערובות, לא שייך בזה ביטול וז"ב:
ולפי טעם זה שהסברתי לעיל דברי המרדכי דתחלת ביאתם לעולם בתערובות, נחשב כרובא דליתא קמן ול"ש נהפך המועט להרוב, ושוב שייך טומאת משא כמאן דאיתא דמי' ועפ"ז יתיישב לנכון קו' הרב משנה למלך פ"א מה' מטמאי משכב ומושב הי"ד, דלפי סברת המרדכי א"כ איך כתבו הב"ח והש"ך יו"ד סי"ד, דאם יש סמ"ך בשאר אברים וגידין ועצמות נגד אבר יוצא בטל בששים, והקשה הרי דבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובות ל"ש ביטול, ולפמ"ש ניחא דוקא ביבמה שרקקה דם וכן בזב דהוי כמו טומאת משא דהרי רקקה דם ורוק, וכן בזב ג"כ ראה זיבה וש"ז יחד, ובכה"ג ניחא דל"ש ביטול, אחר שלא נתברר ההיתר והאיסור בפ"ע קודם, אבל כאן בחלב אבר יוצא נהי דנחשב כרובא דליתא קמן, מ"מ כל ענין אכילה ושתיה מצד עצמו, לא נחשב כטומאת משא כיון דכל פעם ופעם זא"ז יורד לבית הבליעה, ועל כל משהו שייך כל דפריש מהיתרא פריש, וכל דפריש מרובא פריש שייך אף בתחלת ביאתו לעולם בתערובות דהרי מ"מ רובא איתא ורק מיעוט מהפך לרוב ל"א שיהי' מותר אף בטומאת משא, ועיין משנה למלך דכ' ג"כ לחלק בזה בין אכילה לבין יבמה שרקקה דם, אולם לא כ' מזה אשר הזכרנו למעלה בטעם דברי המרדכי ושיטתו וגם הניח דברי חכמי אשכנז בצ"ע ולמ"ש ניחא כל הנ"ל:
ודע לפי מה שראיתי בב"י בשם הרא"ש סי' ק"ט והרב כו"פ סי' ק"ט שהביאו ראיות שונות, אם יבש ביבש שנתבטל ברוב מותר לאכלן פ"א ביחד ותליא אם איסור נהפך להיות היתר, והרי גמרא ערוכה היא (זבחים ע"ג ע"ב) דמקשה הש"ס נכבשונה דניידי, ומשני גזירה שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקרבו, וע' רש"י שם, והרי כיון דהי' הרוב והמיעוט בב"א שוב נהפך המיעוט לרוב, ומה איסור יש אם יקרבו בב"א ג"כ ליכא איסור, דהרי כבר שב להיות היתר וצ"ל כיון דבעודם בתערובות היה האיסור קבוע וכמחצה על מחצה דמי, ובשעת דכפו לנייד כבר לא הי' המיעוט והרוב ביחד, ואין כאן רק כל דפריש מרובא פריש אבל עדיין לא נהפך המיעוט לרוב, וכבר כתבתי למעלה דמן תירץ הש"ס מוכח איפכא אבל מדוע לא דברו הפוסקים מסוגיא זו, ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ:
צבי הירש חיות.