שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן לה
וע"ד אשר שאל ממני לפרש לו דברי הש"ס (פסחים ל"ה ע"א) מתניתין דלא כר' יוחנן בן נורי דתניא ריב"נ אוסר באורז ודוחן וכו' איבעיא להו וכו' ת"ש דאמר ריב"נ אורז מין דגן הוא וכו' ומדוע לא הביאו מיד דברי ריב"נ דס"ל בהדיא כן ומדוע נקטו בראשונה הך דריב"נ אוסר באורז ודוחן דלא הוי ראי' גמורה:
תשובה גם הצל"ח התעורר שמה בקו', ולתרץ זה צריך אני להעתיק דברי הרמב"ן מובא ברא"ש סוף ה' חלה על הך דעשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כ' הא מתניתין חזינא לפרושי ולברורי משום דקשה היא ועמוקה מדקתני ואדם יוצא י"ח בפסח, ע"כ דמה"ת כשל חיטין וכו' אע"ג דמרבינן בגוה אורז טובא ע' (זבחים ע"ח ע"א) מתניתין אפילו רובא אורז, ואפ"ה כל דאיכא טעמי' דחיטי לא בטלי וכיון דהכי הוא איכא למידק דהרי קי"ל כזית בכא"פ בטעמו וממשו דאורייתא, הא כל דליכא כזית בכא"פ אינו מה"ת, ונהי דטעמא לא בטל איך יוצא י"ח הא עקרא אורז, ואשכחן בתלמוד א"י דקא מפרש משום גרירה וה"ג כמה דאת אמרת אין לך בא לידי חמץ אלא ה' מינים בלבד, ודכותי' אין לך נגרר עם כלם אלא חיטין ושעורין לבד ר' אילא בשם ר"ל לא שנינו אלא מן החיטין ומן האורז, אין נגרר אלא עם החיטין בלבד, ש"מ השתא טעמא דמשנתינו, אע"ג דעיסת אורז לאו לחם הוא, מיהו כי מערב לה בהדי דגן, ואית בה דגן גזרו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה וקסברו בני א"י דהאי דינא ליתא בכוסמין ובשבולת שועל אלא בחיטין ושעורין לבד וכו', דהכי קים לי' וכו' ודכוותי' אין לך נגרר עם כלן לבא לידי חימוץ אלא חיטין ושעורין וכו' ור' אילא בשם ר"ל סבר אין לך גורר אלא החיטין את האורז, אבל שעורין אין גוררין האורז, ולא חיטין גוררין מין אחר ואלו היה מין אחר נגרר או מין גורר הוה תני מין אחר גורר ונגרר עכ"ל הנה הביא לנו רבינו הרמב"ן בשם הירושלמי ענין חדש, אף על גב דבאורז עצמו א"י י"ח בפסח, בכ"ז אם עשאו עיסה מן החיטין [ואורז] אזי החיטין גוררין שיהיו האורז גם כן כחיטין, אולם דוקא בחיטין ואורז, אבל בחיטין ודוחן לא, דאין דוחן נגרר ועפ"ז נכונה סוגיא שלנו, דמשנתינו דחשבה כל המינים שיוצאים בהם י"ח בפסח, ולא הזכירה אורז ודוחן, אתיא דלא כריב"נ דס"ל אורז מין דגן וכו', ואם היה מביא מיד ברייתא דריב"נ דס"ל אורז מין דגן וחייבים על חימוצו כרת, היה אפשר לומר דכריב"נ נמי אתיא משנתינו, והא דלא חשבה אורז בהדי אינך, משום דמשנתינו באורז לחודא מיירי, ובזה ריב"נ מודה דא"י י"ח, אולם בתערובות חיטין ואורז, בכה"ג החיטין גוררין את האורז, ובזה האופן מדבר ר"י היכי שהחמיץ כגון ע"י גרירת חיטין חייבים על חימוצו כרת ויוצאין י"ח בפסח, וכן לא היה מספיק הך ברייתא דר"י בן נורי אוסר באורז ודוחן אע"ג דשם נזכר ג"כ דוחן, ודוחן אינו נגרר עם החיטין, בכ"ז שם לא נזכר חיוב כרת רק איסור לבד, ויוכל להיות דקרוב להחמיץ הוה, אבל לא חמץ גמור כבעיית הש"ס, וא"כ מכל אחת מברייתות אלו אין להוכיח דמשנתנו דלא כריב"נ, אולם מזה דפשטו בני הישיבה בעייתם, דהך ברייתא דאוסר באורז ודוחן דקרוב להחמיץ היינו קדים ומחמיץ, מברייתא שניה דריב"נ דאורז מין דגן, והרי שם נזכר רק אורז לבד, ויוכל להיות דריב"נ מתערובות אורז וחיטין, ומפ"ז חייבים על חימוצו כרת, אבל הך ברייתא דאוסר באורז ודוחן, ע"כ בלי תערובות מיירי דהרי בדוחן לא מהני גרירה ומזה דפשטו בני ישיבתם ברייתא ראשונה מברייתא שניה ע"כ קים להו דברייתא דריב"נ דאורז מין דגן בלי תערובות מיירי, ושוב ע"כ משנתינו דלא חשבה אורז ודוחן בין המינים שא"י י"ח ע"כ דלא כריב"נ וז"ב ונכון:
ודע דדברי רמב"ן אלו תמוהים דפתח בקו' ונהי דטעמא לא בטל, מ"מ איך יוצא ידי חובתו בפסח, ומסיים בלשון גזרו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה, דמשמע דאינו רק גזירה דרבנן, ואיך יוצא י"ח בפסח, ושמחתי מאוד כי מצאתי ברמב"ן הלכות חלה הנספח לאלפס דפוס פרעשבורג שם גירסא הנכונה גוררו לעשות הכל לחם תחת גזרו, וברא"ש שלפנינו נפל ט"ס. והנה לשיטת הירושלמי דטעמא דחיטין ואורז משום גרירה, י"ל קו' התוס' (מנחות ך"ג ע"ב) ד"ה אלא דהקשו דכיון דמצה מתובלת אין טעם שוה ויש בו בתבלין טעם מצה מדוע לא יצא י"ח, והרי בעושה עיסה מן החיטין ומן האורז אע"ג דרובא [אורז] יוצא י"ח ע"ש, אבל לפי הנ"ל דכיון דכאן בתר מבטל אזלינן ואורז אפשר להיות כבטל ע"י גרירה שיש בה טעם דגן, ומפ"ז יוצא שם ידי חובתו וז"נ:
אולם איפכא הו"ל להקשות למ"ד בתר בטל אזלינן מהך מתניתין דעושה עיסה מן החיטים ומן האורז דיוצא ידי חובתו, והרי אי אפשר לחיטין להיות כאורז ושוב הוי מין באינו מינו, ומדוע יוצא י"ח אע"ג דטע"כ דאורייתא מ"מ כיון דאין אפשרות לחיטין להיות כאורז, ואולם לפרש"י שם ד"ה דלכי מעפשא הוה כתבלין כלומר יצאה מתורת מצה בתבלין עי"ז וה"נ מצה הוי כאורז דלכי מעפשא יצאה מתורת מצה:
ומה שהתעורר רו"מ ע"ד רבינו יונה כת"י מובא בשער המלך פ"א מה' חמץ ה"ה כ' בזה"ל ואע"ג דכל האיסורין בששים הכא בחמץ שאני, דהוי דבר שיש לו מתירין, דהא לאחר הפסח מותר מן התורה, ומדרבנן ע"י תערובות מיהא וכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטל, כדמסיק ר' אשי שלהי ביצה, ור"י דסובר בששים פליג על ר' אשי עכ"ל והרב בעל שעה"מ הרבה לתמוה, דהרי דשיל"מ אינו חידוש ר' אשי, רק ברייתא בנדרים פ' הנודר מן הירק ועוד מדוע לא הביא מריש מסכת (ביצה ג' ע"ב) דדשיל"מ ע"ש, ונ"ל דהנה רבים מהפוסקים ס"ל דדוקא לענין היתר אכילה שייך ביטול כיון דהיתר הוא רוב אינו אוכל את איסור בב"א ואינו ראוי להצטרף אבל לענין בל יראה ובל ימצא דהוי מצורף ממילא לא שייך ביטול ע' או"ח טור וש"ע סי' תמ"ב, וגם בש"ס (בכורות כ"ג ע"א) טומאת משא כמאן דאיתא דמיא, דהא נושא בודאי הטומאה ומה הועיל ביטול ברוב ע"ש, א"כ שוב איך תערובות חמץ הוי דבר שיל"מ הרי אסור לאחר הפסח ג"כ, ואי בתערובות לא קנסו, דז"א דאם היה תערובות חצי זית בכה"ג לא עבר על ב"י וב"י אפילו בפסח, ואם בתערובות שיעור שלם, שוב כמאן דאיתא דמיא ועובר על ב"י אפילו בתערובות באלף, וכיון דעבר על ב"י בפסח, שוב לאחר הפסח אסור מטעם קנס, ומה מועיל כאן תערובות, לענין ב"י וב"י הרי מצורף ממילא כמ"ש רמ"ך סי' תמ"ב, וע"כ צ"ל דהך דטומאת משא כמאן דאיתא אינו רק דרבנן דכיון דנתבטל ברוב, שוב נהפך האיסור להיתר, ואין לנו כאן שום חמץ, וכ"כ התוס' בכורות שם ד"ה נבלה דכתבו בסוף דבריהם דמסתברא דטומאת משא דרבנן דהרי נתבטל ברוב ע"ש, וע"כ מוכח כן מהא דמקשה הש"ס ולבטל מים ומלח לגבי' עיסה, והרי שם לענין תחומין מיירי, ולענין משא הלחם והמים כרגלי המשאיל והרי במשא לא שייך ביטול דעכ"פ יש בלחם מים ומלח של תחומין אחרים ונושאים אותם ביחד, אלא ודאי כל ענין טומאת משא דאין מועיל ביטול, אינו רק מדרבנן, ותחומין עיקרו אינה רק מדרבנן ולא גזרו על ענין משא דלא יתבטל דהוי גזירה לגזירה, וא"כ נכונים דברי רבינו יונה דחמץ בפסח לא בטל משום דהוי דשיל"מ, דלאחר הפסח תהיה תערובות ומותר, ואע"ג דלענין ב"י לא שייך תערובות דהא ישנו ביחד בבית, מ"מ אמרינן בסוף ביצה דמפ"ז לא נבטל מים ומלח בעיסה משום דהוי דשיל"מ, ול"ל לר' אשי טעם זה ת"ל, דהוי כמו טומאת משא ולא שייך ביטול, וע"כ דכל ענין טומאת משא אינו רק דרבנן, ומה"ת בטל ברוב לגמרי ונהפך להיתר, וא"כ שוב בתערובות אינו עובר בב"י וב"י דעל תערובות לא גזרו והוי דשיל"מ וז"נ:
אולם קו' התוס' מהך דעשה עיסה מן החיטין ומן האורז במקומה עומדת, דעד כאן שייך אפשר למהוי כוותי', דוקא מעצמו במשך הזמן בלי מעש', כמו נבלה שתהא כשחוט' לכי מעפשא, ואם הנבלה תהיה מונחת זמן ארוך תהי' נפסלת מאכילת כלב, אבל באפשר להיות כוותי' ע"י מעשה כמו בנ"ד, אפשר לאורז להיות כחיטין ע"י תערובות חיטין, בכה"ג לא חשיב אפשר למהוי כוותי', וראי' לזה מהך דמנחות דלא אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, והרי טעמו וממשו לכ"ע מה"ת ולוקין, ולשיטת רבינו חיים, מובא ברא"ש סוף ה' חלה ובטור יו"ד סי' צ"ח, כל שיש בתערובות כזית בכא"פ אפילו אם לא אכל רק כזית מן התערובות, בכל זאת לקי דהיתר נהפך לאיסור, א"כ אפשר לשחוטה שתהיה נבלה ע"י קבלת טעם מנבלה, אע"כ דכל דצריך להיות כמותו ע"י מעשה לא מקרי עי"ז אפשר להיות כמותו, אכן בתוס' לעיל ד"ה ור' יהודא כתבו דתרומה בחולין שאינם מתוקנים דאפשר להיות כוותי' ע"י שיפריש תרומה, א"נ אפילו במתוקנים אפשר להיות כוותי' ע"י שאלה בתרומה ביד בעה"ב ע"ש, והרי שם אפשר להיות כמוהו ע"י מעשה, ועיין רש"י ד"ה לעולם אליבא דר"י דגרסו דגם חולין אפשר להיות כקדשים ע"י שיקדישנו, וע"כ דל"ב מידי דממילא והנה כל ענין כחו ותקפו של דבר שיש לו מתירין דלא בטל, לא אתמר רק בנדרים ושם ג"כ לא הוי כאיסור מוקצה ונולד, דההיתר יבא ממילא במשך הזמן רק ע"י מעשה בשאלה לחכם, ולדעת הר"ן (נדרים נ"ב ע"א) גם דשיל"מ הוי ענין זה דכיון דאפשר למהוי כוותי', נחשב מין במינו גם בשם המקרה נוסף על מה שהוא מין במינו מצד העצם עכ"פ מדוע לא אפשר לשחוטה שתעשה נבילה הרי בקבלת טעם נהפך לטעמו וממשו וצ"ל כיון דהתוס' ורוב הפוסקים ס"ל טעם כעקר בשאר איסורי תורה לאו דאורייתא, ואינו חייב רק באוכל כזית מן האיסור בתוך שיעור פרס היתר, שוב לא נחשב אפשר למהוי כוותי' דהרי אוכל מן האיסור עצמו דוקא בעינן, ועל ההיתר אע"פ שקיבל טעמא מהאיסור לא לקי, והנה ראיתי במשנה למלך ספ"ז מה' מעילה ה"י דהחליט בפשיטות דביטול לא שמענו אלא איסור שנתבטל בהיתר, אבל אם הרוב הוא איסור ומיעוט היתר לא שמענו דהיתר נהפך לאיסור ביבש ביבש, ואף דאיכא למ"ד היתר מצטרף לאיסור לחייב בעונשין היינו בתערובות לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בכלו, אבל ביבש לא שמענו ע"ש, והנה לא הביא שום ראי', ובאמת מפורשים דבריו כאן דאמרינן אי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, ואע"ג דשם לענין טומאה מיירי, בכל זאת אם היה נעשה במקצת מקרי אפשר למהוי כוותי' כמ"ש רש"י לקמן במצה מתובלת דמצה אפשר להיות תבלין היינו שלא יהיה עליה שם מצה, וכאן אפשר למהוי כוותי' לענין איסור מלקות על האיסור, והחליטו בכאן דאין אפשרות להיתר להיות איסור:
וגם הלום ראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' ג' שהוכיח באמת דל"א חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים, מהך דמנחות דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, והרב בעל כסא דהרסנא מפקפק ג"כ בקצת מהערות אשר דברנו למעלה, ולעיל בסי' ב' כ' לענין סברת הר"ן בדשיל"מ כי תליא בהך דר' חנינא במנחות הנ"ל דכל דאפשר להיות כמוה אינה בטלה ורבנן פליגי, והנה לא יצא כדי חובה בזה, וקצר במקום שהיה לו להאריך, לכן אמרתי לברר הדברים, הר"ן בנדרים נותן הטעם הא דדבר שיש לו מתירין לא בטל דוקא במינו ולא באינו מינו, ואם מטעם עד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר שייך ג"כ בא"מ כמו במינו, וכתב טעם חדש ונכון, הנה רבנן ור' יהודה פליגי אם מין במינו בטל או לא, וראיות ר"י דהרי כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, והשיבו רבנן התם עולין הוא דאין מבטלין זה את זה, ופירושו דכל ענין תערובות איסור והיתר, יש להם שם העצם מה שהוא לו בטבע, כגון בשר עם בשר, חלב עם חלב וכדומה, ואולם בערך ויחס המצב שלהם ע"פ דין התורה, הנה התורה התירה בשר שחיטה ואסרה בשר הנבלה, ונתערבו יחד הוי מין באינו מינו זה שם איסור עליו וזה שם היתר, ובזה פליגי רבנן ור"י דבקרא נאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר אע"ג דדם הפר מרובה, בכ"ז לא נתבטל ומכאן הוכיח ר"י דכל מב"מ לא בטל, ורבנן סברי דוקא בשווים בשם העצם דזה דם וגם זה, וגם שווים בשם המקרה במה שמתיחס לד"ת, דזה נזרק על המזבח וגם זה, אבל בשאר מב"מ אמת דשווים מצד העצם, אבל לא מצד היחס במה שנוגע לד"ת, וזה אסרה התורה וזה התירה ונעשה עי"ז מבא"מ, אולם בעקר הדבר כ"ע מודה דמב"מ לא בטל, דקרא כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר רק רבנן הולכין בתר שם היחס והמקרה ור"י בתר שם העצם, אכן לא תימא דרבנן לא אזלי בתר שם עצם כלל, אלא היכי דשווים בשם העצם, וגם אפשר להיות כמותו בשם היחס, כמו כל דבר שיש לו מתירין הדומים בעצם, ויוכל להיות שוה גם בשם היחס דאם ישאל על נדרו, או במוקצה אם יעבור יום האיסור, שוב שניהם שווים גם בערך להד"ת דשניהם היתר, ובכה"ג שוב מב"מ לא בטל, דכל דאפשר להיות כמוהו בשום פעם נחשב עתה כאלו מינו עמו, וזה למד הר"ן מסוגיא (מנחות ך"ג ע"ב) דתני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זו בזו, ר"ח אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרו עולין הוא דלא מבטלי, היינו משום דשווים בשם היחס, אמל מב"מ בטל דנחשבו ע"י ערכם לד"ת מבא"מ דזה אסור וזה מותר, ומה רבותא דנבלה ושחוטה ואי אליבא דר"י הא כל מב"מ לא בטל, והיינו דהוא אזיל בתר שם העצם, ונבלה ושחוטה שווים בזה, ומדוע יתבטל כאן, ומשני הש"ס לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מב"מ לא בטל ה"מ היכי דאפשר להיות כוותי', אבל היכי דלא אפשר למהוי כוותי' בטל, ולא תימא דר"י אזיל רק אחר שם העצם ואין משגיח על היחס כלל רק הוא מודה דשם היחס ג"כ מלתא היא אלא שם העצם עקר, וצריכים להשגיח שיהיה אפשרות לעתיד להיות דומה בשם היחס, אבל אם אין אפשרות להשוות בשום פעם בשם היחס, שוב גם שם היחס מלתא הוא דיהיה נחשב עי"ז למין באינו מינו, ופליגי ר' חסדא ור' חנינא אם בתר בטל או בתר מבטל אזלינן, דנבלה ושחוטה הוי מב"מ בשם העצם, ומבא"מ בשם היחס, ומפ"ז אם בתר בטל אזלינן אינה בטלה הנבלה בשחוטה, דהרי נבלה אפשר להיות כשחוטה כי מעפשא, ועתיד להיות שוה גם בשם היחס הוי מב"מ, משא"כ שחוטה בנבלה א"ב דהרי אין אפשרות לשחוטה להיות נבלה בשום פעם שוב בכה"ג הולכין אחר שם היחס ג"כ להיות נקרא עי"ז מבא"מ ובטל שפיר, ומדר"י נשמע לרבנן דגם הם משגיחים על שם העצם, דאם שווים בעצם, ואינם שווים ביחס, בודאי הוי מבא"מ רק אם שווים בעצם ועתידים להיות שווים ביחס, עכ"פ אזי מצטרף מה שהם דומים בעצם, לשם היחס העתיד, להיות נחשב עכ"פ עי"ז מב"מ שלא להתבטל, כנ"ל לפרש דברי הר"ן ועיין ג"כ שו"ת בית אפרים חאו"ח סי' ט"ו: ואין להקשות לפ"ז מדוע החליט הר"ן גבי' פת שאפאה עם הצלי וגבי' תחומין כיון דשניהם יש להם מתירין עתה וא"צ להמתין אחר עבור זמן איסור, בכה"ג אף מין באינו מינו לא בטל, והרי כמו לר"י אם שווים בעצם, צריך להיות בשם היחס אפשר למיהווי כוותי' ה"נ לרבנן בשווים עתה בשם היחס צ"ל עכ"פ בשם העצם אפשר למהווי כוותי', ז"א דמן המבואר במנחות בשם העצם המה תמיד אפשר למהוי כוותי' דהרי במשך הזמן יהי' מעופשים לגמרי, וסופם להיות עפר, ועיין רש"י מנחות שם דמצה סופו להיות תבלין, היינו שיתבטל מלהיות עליו שם מצה, ה"נ אין לך דבר שעומד בפני הזמן המכלה הכל, וסופו במשך הזמן שיהיה עפר או עכ"פ נתבטל ממה שהי' עתה, עכ"פ למדנו מדבריו כיון דעקר הא דדשיל"מ לא בטל משום דנחשב אפשר למהוי כוותי', הנה לאו דוקא באין מחוסר מעשה, רק אפילו באפשר להיות כמותו ע"י מעשה כמו בנדרים דנחשב דשיל"מ ע"י שיכול לשאול, גם כן חשוב אפשר למהוי כוותי' להיות נחשב עי"ז מב"מ שיהי' דומים בשם היחס ג"כ, וכן מבואר בר"ן עצמו חי' אלפסי פ' כל הצלמים על המשנה זורעין תחתיה ירקות דהחליט דכל היתירא דזה וזה גורם מטעם ביטול אתינן עלה, והא דילדה שסיבכה בילדה שנטעה לסייג ולקורות אינה בטלה, היינו זה (שנמעה) [שנטעה] לסייג ולקורות כיון דחישב עליה לאכילה אסורה, שוב היתר יוכל להיות איסור ואפשר למהווי כוותי' דדמיא לשחוטה שאי אפשר להיות נבלה ע"ש, וגם שם אין אפשר להיות כמותו ממילא במשך הזמן, רק ע"י שיהיה נמלך עליהם לאכילה ונחשב אפשר למהוי כוותי', ולפ"ז שוב יוקשה איך מקשה הש"ס (זבחים ע"ח ע"א) לר"ל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מן הך דעושה עיסה מן החיטין ומן האורז, דיוצא ידי חובתו בפסח, אע"ג דרובא אורז, דשאני התם דנגרר האורז אחר החיטין ונעשה כלה חיטין כמ"ש בירושלמי וכבר הקשה זאת להרמב"ן, ומ"ש דה"פ דגמרא דאם נותן טעם ברוב לאו כלום, איך אפשר שיגרור את האורז המרובים, כיון דאפילו נותן טעם נתבטל ברוב לדעת ר"ל, מכ"ש שאין אפשרות שיהפך המיעוט את הרוב להיות כמותו ע"י גרירה ודבר שנתבטל מעצמו איך גורר אחרים עכ"ל, אולם חוץ מזה בהא דחיטין גוררין הוא ענין טבעי לחיטין ואורז שיהי' חיטין גוררין והאורז נגררין ומה ענין זה לנתינת טעם, ועוד איך מקשה לר"ל דהא מיירי בפיגול ונותר וטמא דהם מין באינו מינו מצד שם היחס דזה איסור פיגול וזה איסור טמא והלכה כרבנן דמב"מ בטל, מטעם דלא משגיחין על שם העצם רק על שם היחס אבל כאן דחיטין ואורז הם היתר בהיתר ואפשר להיות כמוהו, היכי דיהיה חיטין מרובים מן אורז דבכה"ג לכ"ע חיטין גוררין את האורז, ובכה"ג לא נתבטלו החיטין באורז לכ"ע:
לכן נלע"ד הנה כל הפוסקים החליטו דדבר שיש לו מתירין דלא בטל אינו רק דרבנן ומן התורה אין לך דבר דלא נתבטל, עיין משנה למלך פ"ז מה' מעילה ואולם לפי שיטת הר"ן הנה מין במינו קרא כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, ומה הקשו על התוס' סוף (מעילה ך"א ע"ב) בהך דפרוטה בכיס זה הקדש דמפ"ז לא בטלה הפרוטה דהוי דשיל"מ, אע"ג דדשיל"מ דלא בטל אינו רק מדרבנן, וכאן לענין מעילה מיירי, הרי שם פרוטה ופרוטה הוי מין במינו, ועתיד להיות חולין ע"י פדיון, ונחשב גם לענין שם היחס מב"מ, ומפ"ז לא בטל, וא"כ אולי התוס' בשיטת הר"ן אזלו, ואיך הרעישו העולם ע"ד התוס' אלו, וצריכים לומר דאם הם שווים בשם העצם, וגם בשם היחס הם שווים עתה, כמו אם שאלה אשה מחברתה קמח לעיסתה, דהוי מב"מ בשם העצם, קמח בקמח וגם בשם היחס דהרי מותר להוליך העיסה כרגלי שניהם, בכה"ג אינו בטל מן התורה, והוי דומיא דקרא דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, אולם באינו שוה בעצם כמו פת שאפאה עם הצלי או אשה ששאלה מים ומלח, נהי דשניהם המה היתר עתה בכ"ז הוי מבא"מ ומה"ת בטל דגם על העצם אנו רואין לרבנן ואם המה שווים בעצם, ועתיד להיות שוה בשם היחס, כיון דאינו שוה עתה דשיל"מ זה ג"כ אינו רק דרבנן, אולם לר' יהודה אשר אינו משגיח רק על שם העצם, ונהי דעל שם היחס צריך להיות דוקא אפשר למהוי כוותי', הנה כל שאפשר להיות כוותי' בשום פעם שוב לדידי' אינו בטל מה"ת, דהא ראינו פלוגתת ר' חנינא ור' חסדא לענין נבלה בטלה בשחוטה רק לר' יהודה אתמר ושם לענין דאורייתא מיירי:
ודע דקשה לי על זה דקי"ל יו"ד סי' צ"ט בהג"ה דהיתר בהיתר כגון מים שנפל בו חלב ונתבטל, מותר לבשל בשר במים זה, וכתב הש"ך דוקא היתר והיתר, אשר בהפגשם יחד נעשה איסור כמו שעטנז בכה"ג לא בטל. אבל היתר בהיתר סתם בטל, והרי מפורש בתורה ולקח מדם הפר ומדם השעיר, ומזה מוכח דהיתר בהיתר לא בטל, וראיתי בכו"פ שם דהתעורר בזה, וכ' דעכ"פ ל"א חתיכה נעשה נבלה, ואינו אוסר רק לפי חשבון החלב שיש בו, וא"כ יש סמ"ך בבשר נגד החלב אשר בו ע"ש, ואולם מה נעשה בנפל חלב הרבה למים, ואח"כ נפל הרבה מים על חתיכת בשר קטנה, דאף לפי חשבון אין כאן ששים בבשר נגד החלב, ובכה'"ג בודאי אסור, כיון דלא נתבטל החלב לגמרי, דהיתר בהיתר לא בטל, ושוב יאסור הבשר, וכל כי האי גוונא ה"ל לפרש ולא לסתום, ועיין שו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קפ"ו, דהוכיח דהיתר בהית' בטל ממשנה פ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר אח"כ לערבן עם הפשתן הרי אע"ג דצמר רחלים בגמלים כבר נתבטל, שוב אינו חוזר וניער את האיסור משום דנתבטל מקודם ועיין שו"ת תפארת צבי חיו"ד סי"ט, וכן הביא ראי' בלח ולח שנתבטל קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח והרי קודם פסח היה היתר ועי"ז מותר לבטל אפילו לכתחלה כיון דהיתרא הוא, וא"כ נימא היתר בהיתר לא בטל, והנה הגאון בעל נו"ב השיב שם, דכיון שהגיע ערב פסח ואז הוא זמן איסור ונתבטל בסמ"ך ואז נחשב תערובות היתר באיסור ונתבטל בסמ"ך שפיר ואינו חוזר וניער בפסח דהרי עוד ערב פסח היה שם איסור על החמץ ונתבטל, ואולם מה יעשה בסוגיא (סוכה ט' ע"ב) העושה סוכתו תחת אילן דמוקי הש"ס בשחבטן ופרש"י דמבטל ברוב דמדאורייתא ברובא בטל, וכן הוא באו"ח סי' תרכ"ו וע' ט"ז ומג"א דהקשו איך מבטלין איסור לכתחלה, ותרצו דקודם יו"ט שאינו אסור עדיין, נתקן ע"י ביטול ברוב, ושם יקשה שפיר דהרי היתר בהיתר לא בטל, וברגע זו שהגיע חיוב סוכה הוי כמבטל אז האיסור, ומכל הנ"ל מוכח דלא כהר"ן והיתר בהיתר ג"כ בטל, ורק עולין שאני דגלי קרא בנתערב דם הזריקה משני קרבנות דאינו בטל, אבל היתר בהיתר לא יצא מכלל ביטול:
ולשיטת הר"ן בחידושי ע"ז פ' כל הצלמים שהבאתי למעלה דס"ל דענין היתר זה וזה גורם, הוא משום דנתבטל האיסור בהיתר ועיין מג"א ה' פסח סי' תמ"ה ס"ה ולפ"ז יובנו דברי התוס' (חולין ס"ט ע"א) ד"ה תלתא דהקשו הרי זוז"ג הוא, ומדוע לא הקשו מקודם על הך בן פקוע הבא על בהמה דעלמא, אותו הולד אין לו תקנה, והרי הוא זוז"ג, אלא ודאי דע"כ זוז"ג מטעם ביטול הוא, וכי שייך זוז"ג דוקא באיסור והיתר, אבל הכא שני הבהמות היתר הם, ורק זה טעון שחיטה וזה אין טעון שחיטה, א"כ בהיתר והיתר לא שייך ביטול, אולם לקמן בהאי איבעי' דמה לחוש לזרע שם הו"ל איסור והיתר, ושפיר הקשו התוס' דמקרי זוז"ג וע' ר"ן חי' חולין שם דכ' באמת דבן פקוע הבא על בהמה דעלמא מקרי היתר בהיתר, ול"ש דין דזוז"ג והיינו דהר"ן לשיטתו אזיל דס"ל בפ' כל העלמים דזוז"ג מטעם ביטול, וגם ס"ל בחי' נדרים דהיתר בהיתר מקרי עולין דדמיא לדם הפר ודם השעיר ואין מבטלין, ומפ"ז ל"א זוז"ג בהיתר בהיתר וז"ב:
ודע הא דאמרינן (פסחים קט"ו ע"א) הלל הי' כורך בב"א ואוכל ביחד לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו וקאמרו בש"ס דס"ל מצות אין מבטלות זו את זו, והנה שם כ' התוס' ד"ה אלא דמהאי קרא ליכא למשמע דמצות אין מבטלות דש"ה דגלי קרא, ונ"ל דהנה כיון דכ"ע מודה דעולין אין מבטלין זו את זו, דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, ולדעת הר"ן היכי דשניהם היתר מיד כמו בפת שאפאה עם הצלי, או בתחומין שוב אפילו מבא"מ מקרי היתר והיתר ולא בטל, וזה הטעם איתא ג"כ במצות שאין מבטלות זו את זו, אע"פ דהם מבא"מ, מ"מ כיון דשווין לגמרי בשם היחס דזה מצוה וזה מצוה הוה מין במינו ולא בטל, וזה הטעם דהלל דהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד ואוכלן אע"ג דאי אפשר שלא ירבה אחד על חברו ויבטלו ברוב, מ"מ במצות מקרי מב"מ מה דשווין בשם יחס והוי כמו עולין וזה שהותנו שם בגמרא דוקא דאורייתא ודאורייתא ודרבנן דרבנן. אבל דאורייתא ודרבנן כיון דאין שווין בשם היחס הוי מבא"מ, ועפ"ז מיושב קושיית התוס' (מנחות ך"ב רע"ב) ד"ה מכאן לעולין דהקשו דמנ"ל דטעמא דקרא דם השעיר משום עולין, דלמא משום מצות אין מבטלות זא"ז, אבל לפי הנ"ל ניחא, עקר הא דס"ל להלל דמצות אין מבטלין היינו משום דלמד מקרא זה דכ' ולקח מדם הפר ומדם השעיר, וכמו דשם לרבנן כיון דשווין בשם היחס ששניהם עולין למזבח מקרי מב"מ הנה בשתי מצות מקרי מב"מ ע"י דשווים במה שיש להם יחס למצות התורה וזה אמת:
וזה הענין ג"כ דעת ר' אלעזר (זבחים ע"ט ע"א) כשם שאין מעות מבטלות זא"ז, כך אין איסורין מבטלים זא"ז, והיינו דגם באיסורין נפרדין אחר שכלם עכ"פ איסורין דמיא לעולין שאין מבטלין זא"ז, כיון דשווים בשם היחס במה שנוגע לדת של תורה, הה"ד מצות והה"ד איסורין, בכלם לא שייך ביטול, ואנן קי"ל כרבנן דשם היחס עקר במה שנוגע לענין ביטול ומה דהקשה הש"ס לר"ל מהך דעשה עיסה מן החיטין ומן האורז היה ס"ד כשיטת הר"ן כיון דשווין בזה דשניהם איסור הם, ואפשר להיות כמוהו, דבמשך הזמן יפסל מן אכילת כלב, ולא יהיה עליהם שם פגול ונותר, להך דעשה עיסה מן החיטין ומן האורז, דג"כ שניהם היתרים ואפשר להיות כמוהו, ומפ"ז לק"מ קו' התוס' שם דהקשו תימא מדוע לא מקשה מכל התורה כלה, דקי"ל טעם כעקר דאורייתא, ולפי הנ"ל ניחא דבודאי מין באינו מינו בודאי טע"כ דאורייתא דהרי יהיב טעמא, אבל בעיסה מן החיטים ומן האורז חשיב מב"מ דשווים בשם היחס דהמה היתר בהיתר, ומשני הש"ס אלא מין באינו מינו בטעמא, אע"ג דמשגיחין רק על שם היחס בכ"ז גם שם העצם מלתא היא, דלא נתבטל ולא כדעת הר"ן שהחליט דכיון דשווין בשם היחס כמו בפת שאפאה עם הצלי ולענין תחומין אף מבא"מ לא בטל, וע' ג"כ שו"ת שער אפרים סי' נ"א סי' נ"ג וסי' נ"ד מה שהאריך בזה להקשות על שיטת הטור והמחבר יו"ד סי' צ"ח דאיסורים מבטלים זה את זה, והוא נגד הלכה דפסקינן (זבחים צ"ט ע"א) דאיסורין אין מבטלין זא"ז, וכ"פ הרמב"ם פ"ח מה' פסולי המוקדשין בפגול ונותר וטמא שכללן זה בזה חייב משום דאיסורין אין מבטלין זה את זה ע"ש וע' כו"פ שם, ואף דאפשר לחלק דהטוה"מ מיירי במין באינו מינו בנתערב כזית חלב וכזית דם, משא"כ הש"ס והרמב"ם מיירי במין במינו דז"א כיון דשניהם מין במינו בשם היחס, דהרי שניהם אסורים הם וג"כ בשם העצם אפשר למהוי כוותי', ברבות הזמן יתבטלו מהיות עוד חלב ודם דבמשך הימים יתעפשו שוב גם זה מקרי מין במינו, ומפ"ז הקשו שפיר, אף דיש לחלק דשם בפגול נותר וטמא, שווים עתה בשם היחס ושם העצם, משא"כ כאן בנדון שני זיתי חלב ודם שנפלו לנ"ט זיתים מים, הם עתה בשם העצם מין בשאינו במינו, בכ"ז כיון דאנן קי"ל דמב"מ בטל ברוב, ושם היחס עקרי אם רק בשם העצם עתיד להיות כמותו, אין חילוק בין אם שווים עתה, או עתידים להיות שווים, דאם אפשר לחלק ביניהם א"כ היכי אמרינן כשם שמצות אין מבטלין כך איסורין מדהלל דכורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד, והרי הלל מיירי במין בא"מ, והך דר"ל במב"מ מיירי, א"ו דלדידן דקי"ל כרבנן, כל ששווים בשם היחס, ועתיד להיות שוה בשם העצם, מקרי תמיד מב"מ, ותו אין להאריך בזה:
צבי הירש חיות.