אור ברסלב
שות מוהרץ סימן לג

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן לג

סימן לב

לכבוד ידידי ה"ה הרב המופלג בתורה וביראה החכם המפואר הגביר המפורסם מוה' מרדכי דוב נ"י פריעדענטאהל מברעסלוי:

אתמול האירו אותיותיו לנגדי, ובנדון אשר רצה רו"מ ליישב קו' המפרשים בשו"ת בשמים ראש סי' קנ"ד, ובס' מעיין החכמה להגאון מוה' נח חיים צבי ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל בסוף ה' כלאים ובפ"ט מה' טומאת מת דספק דאורייתא אינו רק מדרבנן לחומרא ומה"ת כל ספק מותר, וא"כ איך יפרנס קרא מפורש סוף שופטים רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית, דמשמע ספק עץ מאכל אסור, וכתב רו"מ כמו דקי"ל פ"א דערלה דנוטע לסייג ולקורות מותר דכ' ונטעתם כל עץ מאכל, ה"נ כיון דכתיב עץ מאכל ג"כ נוטע לסייג ולקורות מותר להשחית, ושוב קרא קמ"ל לקולא אפילו רואים עץ מאכל, ובכל זאת אם אנו מכירין כי לא נטעוהו לכך רק לסייג ולקורות מותרים להשחיתו, והנה רו"מ קיצר בדבר ויש להטעימם ע"פ דברי הירושלמי מובאים בר"ש ריש ערלה וז"ל מ"ט דרבנן בששינה סדר נטיעתן, לעצים ברוצף, לקורות במשפה, לסייג מקום הסייג מוכיח ע"ש, הרי דיש היכר בעץ מאכל מסדר נטיעתו וסייגו, אם נטעו אותו לאכילה, או לסייג וקורות, ולזה רומז הכתוב דבכה"ג דנטעו לקורות מותר אף עץ מאכל להשחיתו, ואולם חוץ מזה דדוחק הוא לפרש הקרא אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, היינו דלא נטעוהו למאכל, והעקר חסר מן הספר, הנה קשה יותר מדוע לא זכרו בש"ס ובפוסקים דעץ מאכל שנטעו לסייג ולקורות מותר בהשחתה, ובש"ס (ב"ק צ"א ע"ב) דרשו חז"ל כי לא עץ מאכל זה אילן סרק, ולמה לא הוציאו מזה נוטע לקורות וסייג דהוי חידוש יותר, וכבר כתב המהרי"ק בתשובה דאין לנו לחדש דרשות מעצמנו שלא נזכרו בתלמוד ע"ש שורש קל"ט ובס' יד מלאכי סי' קמ"ד, ואפילו נחליט דרשות לחדש דרשות מעצמנו, היכי שמצינו דרשות כדומה לזה בתלמוד, אולם בהך דערלה לא דרשו מקרא דעץ מאכל להוציא הנוטע לסייג ולקורות, דאדרבא עץ מאכל כל עץ מאכל במשמע, ואולם עקר הדרשה מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל, שתהיה הנטיעה לשם עץ מאכל, אבל נוטע לסייג ולקורות לא היתה נטיעה לשם עץ מאכל, אבל במצור דכתיב סתם עץ מאכל ולא נזכר עניין נטיעה בזה, פשיטא דגם נוטע לקורות לא יצא מכלל עץ מאכל, דאין משגיחין על כוונת הנטיעה רק על מצבו עתה, ומפ"ז מפורש הדין ברמב"ם פ"ז מה' מלכים ה"ט, דאילן שהזקין מותר להשחיתו, אע"ג דנטעו אותו למאכל בתחלה, מ"מ כיון דעתה נזקן ואינו עץ מאכל מותר להשחיתו, ורק בערלה גלי קרא ונטעתם, דמשגיחין על כוונת הנוטע ועיין ירושלמי ריש ערלה ורמב"ם פ"י מה' מעשר שני ה"ב דתליא במחשבת הנוטע וז"פ:

והנה לפי פשטות הש"ס (ב"ק צ"א ע"ב) לק"מ לשיטת הרמב"ם דס"ל ספק מותר מה"ת, וכאן לא אסרה תורה רק ודאי עץ מאכל דכתיב אשר תדע אבל ספק אסור, ובאמת גם כאן ספק עץ מאכל ספק אילן סרק מותר, ואשר תדע דרשו זה עץ מאכל, היינו להתיר אילן שהזקין, ועדיין נושא פירות קצת, דאע"פ דעץ מאכל הוא כתבה התורה אשר תדע, להורות אם ידעת דעדיין עושה פירות קצת, כיון דידעת דאינו עושה פירות כראוי לו, שוב מותר להשחיתו, ומדוקדק לשון הרמב"ם שם שכ' אילן שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, ומנ"ל לרמב"ם דגם בכה"ג מותר, ואע"ג דנלמד מדברי הגמרא שם דקלא דטעין קבא וכו' שאני זיתים דחשיב בכל זאת מנ"ל להש"ס זה, אבל מפשטות התורה מוכח, כיון דאשר תדע בא להתיר עץ מאכל בהזקין, א"כ אם אינו עושה פירות כלל הוי בכלל אילן סרק, וע"כ דהיתר אשר תדע מורה אע"ג דעדיין עץ מאכל, רק שאינו עושה פירות כבתחלה מותר, אבל לא בא הקרא לאסור הספק, והנה גם לשיטת רש"י קשה דס"ל דספק בכ"מ אסור מן התורה, א"כ למה הצריכה התורה כאן לכתוב אשר תדע לאסור הספק, הרי בכ"מ ספק אסור, ואפשר לומר דקרא זה כלל גדול בתורה, ומכאן ילפינן לשאר מקומות לאסור כל ספק, אולם רש"י ז"ל פי' (ב"ק שם) ד"ה עץ דהוה לי' לכתוב רק אשר לא מאכל הוא ומשמע דדרשות הש"ס משום דתיבת תדע מיותר, ובאמת לשיטתו בכ"מ, שוב אין כאן יתור תיבה, דאשר תדע בא לאסור הספק, וצ"ל דלרש"י א"צ לקרא לאסור הספק דממילא מחמירין באיסור תורה, ואם התורה ציוותה לעשות משמרת למשמרת בדברים המותרים לגמרי מן התורה, מכ"ש דיש להחמיר בספק, ואשר תדע בא ללמוד היתר בעץ מאכל, בסמוך למצור ולא נמצא אילן סרק סביב, עכ"פ בין לרש"י בין להרמב"ם לק"מ דחז"ל דרשו לקרא בליכא עץ מאכל ברור בסמוך להעיר או בעץ מאכל ברור רק דהזקין:

ודע דק"ל לשיטת רש"י ב"ק שם דכ' דה"ל לכתוב רק אשר לא מאכל הוא, א"כ משמע דמיותר תיבת תדע, ושני פעמים עץ, ובאמת אין לנו למודים רק על שני דברים על עץ מאכל היכי דליכא אילן אחר, וכן אילן סרק, וא"כ עץ אחד עדיין מיותר וצ"ע, ואולם בשמ"ק מובא בשם הראב"ד וז"ל רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא עץ עץ קא דריש ע"ש, ולא הוכיח מאומה מן תיבת תדע, משום דהראב"ד הסכים לדעת הרמב"ם בסוף ה' כלאים דספק מה"ת אינו רק מדרבנן לחומרא, וא"כ צריכין אשר תדע לגופי' לאסור הספק, ולא דריש רק מן שני פעמים עץ:

והנה לשיטת רש"י וקדמוני המפרשים מובא בשמ"ק ב"ק, דעץ מאכל ג"כ מותר אם לא נמצא סמוך למצור אילן סרק, אם כן איך יפרש דברי התנחומא פ' פנחס אמר לו הקב"ה אמר לא תשחית את עצה ואלישע אמר כל עץ טוב תפילו, אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה וכו' שנא' לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים אלו אילנות טובות ע"ש, ולשיטת רש"י אפשר דכאן לא הי' אילני סרק בקרוב, לכן צוה להפיל כל עץ טובה, וצ"ל דפשטות לשון המקרא כל עץ טובה תפילו וכו' וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים, מורה אפילו על אותן אילנות שאינם נחוצים למצור, צוה להפיל, ומפ"ז חישב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר המשנה, ציווי זו דאלישע להוראת שעה, והתנחומא סובר דנגד עמון ומואב לא הזהרו בלאווי אלו:

וראיתי גם בראשונים בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א נדון זה, קצתם כתבו כיון דגלי תורה ממזר ודאי ולא ממזר ספק זה כלל גדול בתורה, לשאר מקומות דג"כ הדין כן ורבים סוברים כיון דגלי תורה כאן ספק להיתר מכלל דבכ"מ אסור והנה כפי דעתי לא התעוררו הקדמונים מתורת כהנים אשר מבואר שמה פ' אמור לה יטמא על הודאי מטמא ואין מטמא על הספק, ראינו דמיעטה התורה ספק, ואולם בשאר מקומות אמרינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ופרש"י (חגיגה ד' ע"א) למה לי קרא מהיכא תיתי לחייבו ע"ש, ומהך דחגיגה אין להוכיח דרש"י סובר דספק מה"ת לקולא, דשאני הכא דמייתי חולין לעזרה, וכן מהך (יומא ס"ד ע"א) ד"ה יקרבו כל הראשין דכ' רש"י ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור תורה למיזל לחומרא, דכתיב בם כי איתנהו בעינייהו משמע דאל"ה הוי אסור מה"ת, דשם אליבא דר"א נאמר, ואולם מלשון הת"כ שהבאתי יש הוכחה, וכן ק"ל מהך (ע"ז ס"ז ע"א פסחים מ"ד ע"ב) לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, והנה התורה ציותה להגעיל כל כלי מדין, והיינו כיון דהי' בהם בני יומן, הצריכו להגעיל כלם, ראינו דהתורה אסרה ספק, ואולם משם אין ראי' דכיון דבשלו עכ"פ בהם איסור מקרי אתחזק איסורא דבכה"ג מודה הרמב"ם, כמו דמודה הרמב"ם דמביא אשם תלוי בחתיכה משתי חתיכות, אמת דיש חילוק בין אתחזיק איסורא לחזקת איסור, דאתחזק איסורא יש איסור ודאי שם, משא"כ חזקת איסור נהי דהיה פעם איסור אבל עתה עדיין בספק אם יש שם איסור, וכ"כ הפוסקים הא דאמרינן (חולין מ"ג ע"ב) ישב לי קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ומקשה הש"ס מ"ש מחתיכה משני חתיכות, ומשני התם אתחזיק איסורא, ואע"ג דבנקיבת הושט הוי ספק בשחיטה, דבהמה בחזקת איסור עומד, מ"מ לא הוי איסור ברור כמו חתיכה מב' חתיכות דעדיין האיסור לפנינו, בכ"ז כתבו הפוסקים דגם בחזקת איסור מודה הרמב"ם, כמ"ש הגאון כו"פ סי' ק"י לתרץ קושית הרשב"א מהך דלמדין דאזלינן בת"ר מפרה אדומה וראשו של עולה, דבכלם אתחזק לטמא, ולחיוב קרבן, ובכה"ג לא נפטר בספק ע"ש, וא"כ כיון דהוחזקה הקדירה באיסור, שוב נאסרו כלם מספק דעל כל אחד יש ספק דילמא נשתמש בה היום, ואולם קו' הרשב"א לק"מ דהקשה (פסחים מ"ד ע"ב) איך ילפינן טעם כעיקר מן געולי נכרים, דילמא ציותה תורה להגעיל משום בשר בחלב, דבזה לכ"ע טע"כ דאורייתא, אבל לפי הנ"ל ניחא אפילו לשיטת הרשב"א ס"ס מותר לכ"ע, וכאן יש ס"ס על כל כלי וכלי שמא לא נשתמש בה רק שאר איסורים ואת"ל דנשתמש בה בשר בחלב שמא אינה בת יומא וזה הוי ס"ס טובה ולא הוי שם חד, ואפילו בשם אונס חד ס"ל להרשב"א דהוי ס"ס עיין יו"ד סי' קכ"ב דהביאו בשם הרשב"א דמפ"ז סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן משום ספק דלמא לא נשתמש היום ואת"ל דנשתמש דלמא בדבר הפוגם, ואפילו אתחזיק איסורא ס"ל הרשב"א דאמרינן ס"ס, ואע"ג דהעלו הפוסקים דבאתחזיק איסורא ל"א ס"ס, ע' ש"ך יו"ד סי' ק"י, מ"מ כבר חילק הגאון בעל נו"ב מהדו"ק חאהע"ז סימן מ"ג היכי דחזקת איסור עומדת נגד שני הספיקות אזי ס"ס אלים, אבל היכי דחזקה אינה עומדת רק נגד ספק אחד בכה"ג חזקה מרעא לספק אחד ולא נשאר רק ספק אחד ואסור ע"ש, וגם בנ"ד חזקת איסור של הכלים תתנגד לשני הספיקות, וע"כ דגם בשאר איסורים אמרינן טעם כעיקר וז"נ:

והנה ראיתי בכו"פ שהביא ראי' להרמב"ם דספק מותר מה"ת מהא דאמרו בירושלמי פ"ק דר"ה ופ"ק דחלה, דאין עושין שני ימים יום כיפור משום סכנת נפשות, ולר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה א"כ אפשר להתענות שני ימים יום כיפור ולא לאכול רק חצי שיעור, וליכא איסור תורה עכ"פ אלא ודאי דכל ענין ספק יו"כ אינו רק דרבנן וחצי שיעור גם כן אסור מדרבנן ע"ש, ונעלם במחכ"ת הגדול דהירושלמי לשיטתו הולך דס"ל דמודה ר"ל ביום כיפור דחצי שיעור אסור מן התורה כיון דלא נזכר שמה לשון אכילה ע' רפ"ו דתרומות וז"ל מודה ר"ל באיסורי הנאה ומודה ריש לקיש ביום כיפור ע"ש:

צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה