שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן לב
נשאלתי מק"ק לבוב היות שרי המדינה נתנו פקודה על ראשי הקהלה שמה לקנות עבורם ספרי תורות לצורך בתי המשפט להשביע את היהודים עת נתחייבו שבועה בדיניהם ושאלו ממני אם נכון לעשות כן ע"פ דין ודת של תורה:
תשובה אמרינן (חגיגה י"ג ע"א) א"ר אמי אין מוסרין דברי תורה לעמים, דכתיב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, וכבר עוררתי על זה בהגהותי לש"ס כי בתוס' (ב"ק ל"ח ע"א) ד"ה קראו הביאו הגירסא כאן המלמד תורה לגוי עובר בעשה והנה הרמב"ם השמיט דין זה בספרו הי"ד, ומפני זה רצה הרב בעל באר שבע בקונטרס באר מים חיים סי' י"ד להחליט דדברי ר' אמי אלו אינם מעקר הדין, וסיים דלשון אין מוסרין דברי תורה, מורה דאינו מדבר רק מסודות התורה, אבל לא מלמוד המקרא והתלמוד דרך פשט דאין בזה איסור ע"ש, אולם נעלם במחכ"ת דגי' התוס' המלמד תורה לגוי, וא"כ משמע פשטות התורה, והרב הנ"ל בעצמו הביא גירסת התוס', ולא התעורר על שינוי וחילוף הגירסאות, והרב החסיד מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל סימן ע"ה חלק על הרב באר שבע ותקע מסמרות במאמר זה של ר' אמי וכתב כי הרב יש"ש ב"ק והאגודה והמזרחי והחסיד בעל של"ה ובעל שיטה מקובצת ב"ק כלם כאחד הביאו דברי ר' אמי להלכה, והקשו מדבריו על הא דהביאו שם בב"ק, דלמדו תורה לסרדיוטות אשר שלחה המלכות ע"ש, והוסיף עוד הרב דבר שמואל שם לומר דמפ"ז השמיט הרמב"ם דין זה מאיסור לימוד תורה לגוי, כיון דכבר הזכיר פ"א מה' תלמוד תורה הדין דאסור ללמוד דברי תורה לנשים, וכן בה' עבדים הזכיר דאין מוסרין דברי תורה לעבדים, וגם בלמוד תורה לעמים שייך טעם של הרמב"ם דמוציאים דברי תורה לדברי הבאי, ואולם לפי טעם זה היה מותר למסור להם תורה שבכתב כמו בנשים דכ' הרמב"ם ומובא בש"ע יו"ד ה' תלמוד תורה סי' רמ"ו דוקא תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב אע"ג דאסור לכתחלה, אינו כמלמדה תפלות, וכמדומה שראיתי בשיטה מקובצת בפרק ב' דכתובות דגם לענין איסור לימוד תורה לעבד, חילק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, ואין ספרו ת"י אולם דברי הרמב"ם דאוסר לכתחלה נסתרו ממשנה ערוכה (נדרים ל"ה ע"ב) הנודר הנאה מחברו וכו' אבל מלמד הוא את בניו ובנותיו מקרא, וכבר התעורר בזה הרב תוס' יו"ט שמה במקומו, ועיין טורי זהב יו"ד ה' תלמוד תורה סי' רמ"ו ס"ק ד' שכתב ראי' דתורה שבכתב מותר מפרשת הקהל דמפורש הקהל את אנשים ונשים וטף, וזה ירושלמי מפורש רפ"ק דחגיגה שהקדימו בזה, מדדריש ר' אליעזר בן עזרי' אנשים באו ללמוד נשים לשמוע, ולא נקט נשים ללמוד כמו באנשים, מכלל דאסור למסור דבר תורה לנשים, היינו בפירושי הכתובים ע"פ הלכות המקובלות, אבל שמיעה דברים ככתבם ליכא איסור, (ובמכילתא פ' בא לא נזכר בדרשת ראב"ע לא אנשים ולא נשים, רק טף למה באים כדי ליתן שכר למביאיהן להרבות שכר עושי רצונו, ובמדרש ובתנחומא ראיתי הגירסא אנשים ונשים באו ללמוד), עכ"פ כיון דבנשים מותר בתורה שבכתב, אפשר להתיר גם בנכרים ללמוד תורה שבכתב:
ואולם מצד אחד יש לאסור, דהנה התוס' הקשו בחגיגה שם, כיון דקי"ל אינו ישראל העוסק בתורה חוץ משבע מצות שלו חייב מיתה, א"כ בלא"ה אסור ללמדם ד"ת, משום לפני עור לא תתן מכשול, ותרצו דמיירי דיש נכרי אחר המלמדו דבכה"ג לא שייך לפני עור, כמ"ש (ע"ז ו' ע"ב) דלא אסור רק בקאי בתרי עברי דנהרא ע"ש, ולטעם זה אסור ללמדם אפילו תורה שבכתב, דעכ"פ איכא מכשול, דע"י שיודע בלשון הקודש, שוב בקל יוכל להבין ג"כ הלכות בעל פה, וראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' שכ"ז, דברים תמוהים שכ' עקר האיסור בלמוד תורה לנכרי, משום לפני עור, והיכי דיש כומרים המלמדים אותו לשון עברי, מותר לישראל ללמדו עכ"ל, והוא נגד הסוגיא דהרי בש"ס נקט האיסור מקרא דכתיב לא עשה כן לכל גוי, להורות איסור אף במקום דיש נכרי המלמדו ולא שייך לפני עור, ומ"מ אסור מטעם הקרא, ויש לכווין זה בלשון המשיב שכ' גם לדבריך דלא שייך רק לפני עור, משמע דאינו מודה לו בזה, משום דאיכא עוד טעם הראשי על איסור הלמוד, דמוכח כן מן המקרא, ואפשר דדעתו דאינו אסור מקרא זה רק הלכות בע"פ, ואפילו אם תאמר דבקרא זה יש אזהרה על תורה שבכתב ג"כ, אבל לשון הקודש לחוד, לא הוי בכלל איסור, רק משום לפני עור יש, דע"י ידיעת הלשון יבא להבין בדברי תורה ובהלכות, לכן ביש כומר המלמדו גם לפני עור ליכא, והנה לאו דלפני עור שייך אף במקום דהוא מזיד, ורוצה לעבור על האיסור, בכל זאת אסור להכשילו ולסייע לו, והלכה רווחת אצלנו דגם לישראל מומר אסור להאכיל איסור בידים, ועיין רמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ה המטמא הכהן שניהם מזידים, המטמאו עובר על לפני עור:
והנה אף אם נחליט דגם במלמדו תורה שבכתב או אף לשון (לשון) עברי לבד, עדיין לא נמלט מן לאו דלפני עור, והא דמותר לעסוק בשבע מצות שלו, היינו בלשון אחר שאינו לשון הקודש, דאל"ה עדיין לא פלטינן מן האיסור דמכשילו, דעי"ז יוכל ללמוד שארי דברי תורה, מ"מ כל זה במלמדו, אבל במוכרי ספרים, ליכא איסור למכור ספרי ישראל בגופן שלנו לנכרי, דלא נאסר רק הלומד ד"ת, ולא המוכר ספרי תורה, ואף דנוכל לבא לידי מכשול מ"מ קי"ל (ע"ז ז' ע"א) דעל לפני דלפני לא נצטוינו, וכאן נהי דע"י מכירת הספרים יבא לכלל למוד הלשון, ואח"ז להבין הכוונה הוי לפני דלפני, ועוד אותן השרים הקונים ספרים אלו, אינם קונים לעצמם רק לשלחם למקומות המשפט, ושרים הללו ממקומות המשפט אינם קונים לצורך למוד, רק להשביע היהודים אצלם, אין לך לפני דלפני גדול מזה:
ובחפשי בספרים מצאתי מובא בשם שו"ת יד אליהו סי' מ"ח דכתבי הקודש אסור למוכרם לגוי אא"כ יכול לקנותם אצל אחר, והנה ספר זה אינו ת"י לעיין בו עכ"פ למדתי מדבריו דעקר האיסור משום לפני עור, ומפ"ז התיר באפשר לקנות אצל אחר, ועיין ג"כ ברכי יוסף חיו"ד סימן רפ"א דאסור למכור ספרים לקראים משום דמביאים לידי גניזה, ושם הביא מעשה רב דעשו בירושלים על פי עמודי העולם ומכרו להם ספרים שנפסלו ע"ש, והנה שם ליכא לפני עור דהרי לא נזהרו הקראים מלמוד התורה, אבל באומות דאסורים בלמוד התורה אף ספרים שנפסלו אסור למכור להם דשייך איסור שמכשילם על ידי כך, ואם הי' שכיחי בלבוב מוכרי ספרים מן האומות אשר יש בגנזי ספריהם העומדים למכור גם ספרי תורות, לא שייך בכה"ג לפני עור לשיטת התוס', אבל כפי אשר ידענו לא נמצאו בלבוב מוכרי ספרים כאלו מן האומות אסור לישראל למכור להם, ואף אם נמצאו במדינת אשכנז הרבה פריצים מבני עמנו, אשר אין משגיחים להוראות חכמים, ומוכרים גם ספרי תורות לעמים, אבל במדינתנו לא שכיח כזאת:
ולא עוד רק דפרטו התוס' חגיגה שם דוקא באיכא נכרי אחר המלמדו בכה"ג ליכא לפני עור, משמע דאם יש ישראל (אחד) [אחר], אשר אינו משגיח ע"ד חז"ל ומלמד תורה לעכו"ם, עכ"ז אסור דהרי ס"ס נתעביד איסור ע"י ישראל, ועיין ג"כ משנה למלך פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב שהביא דברי הרב פני משה, דרצה להתיר בכה"ג ביש ישראל אחר, ודחה דבריו מכח דברי התוס' הנ"ל, דוקא בגוי אחר המלמדו ליכא לפני עור, ועוד יש להתעורר מדברי התוס' (שבת ג' ע"א) ד"ה בבא דרישא שכתבו אף במקום דיכול עכו"ם ליטול בעצמו וליכא לפני עור, מ"מ אסור מדרבנן משום דמסייע לו, והרא"ש שם הוסיף כיון דקי"ל קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, מכ"ש גדול שלא יסייע לו, וע' ספר המצות להרמב"ם מ"ע ר"ה שכתב בכלל מ"ע דהוכח תוכיח שצונו להוכיח החוטא שלא יחטא וכו' אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שיחטא ע"ש, וא"כ אף ביוכל לקנות ספרים ממקום אחר, מ"מ יש איסור משום דמסייע עוברי עבירה שוב נתישבתי דדברי הרמב"ם מדוקדקים שכתב ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שיחטא, דוקא ישראל אסור לסייעהו, אבל בנכרים לא שייך רק לפני עור לבד, ובמקום דליכא לפני עור, אין כאן שום איסור משום מסייע, ועיין ג"כ בהרב הש"ך יו"ד סי' קנ"א ס"ק ז' שכתב כן בהדיא דוקא בישראל שייך איסור אבל בנכרים היכי דליכא לפני עור לא שייך מסייע ע"ש, והנה בנ"ד דליכא איסור לימוד, דהרי אינו מלמד רק מוכר ספרים לעמים ולפני עור ליכא משום דהוי לפני דלפני, דהרי אינם קונים הספרים ללמוד בהם, ואף למי שנשתלח להם ספרים אלו אינם מבינים בהם, רק דהוי לצורך שבועת היהודים ליכא שום צד איסור:
ועוד יש להתיר מטעם שכ' התוס' והשיטה מקובעת (ב"ק ל"ח ע"א) ד"ה קראו דהא דלמדו תורה עם הסרדיוטות אלו משום אימה דאין מחוייבין למסור נפשם ולסכן עצמם על זה, ה"נ בנ"ד באה הפקודה מן הממשלה, אשר אנו חייבים להקשיב ולהאזין פקודותיה, ונהי דבזמנינו סכנה ליכא מ"מ מצינו דבאיסורים החמורים יותר מענין שלנו, התירו חז"ל משום איבה ע' יו"ד ססי' ק"מ שהתירו המסחר ביום אידם דהוי ג"כ לתא דע"ז ובכ"ז כיון דאיכא איבה הקילו, ועיין ט"ז וש"ך יו"ד ססי' קנ"ד בענין מילדות דבשכר התירו משום איבה, כ"ש בזה דאין לך איבה גדולה מזה, אם יודע להם דעינינו צרה בהם ואנו מונעים מהם דבר תורה אין ספק שאין כאן חשש איסור:
ואולם הדין מבואר באו"ח סימן קנ"ג וביו"ד סימן ע"ר דאסור למכור ס"ת ואפילו אין לו מה לאכול, רק לישא אשה או לצורך פדיון שבויים, וגם בנ"ד צריכים הקהל לחפש דוקא אחד מי שיצטרך למכור מחמת ענינים כאלו, ואולם בש"ך יו"ד סי' ע"ר הביא דספרי יחידים מותר למכור ועושה מהדמים מה שירצו, ובש"ע או"ח סי' קנ"ג יש פלוגתא בזה, אכן המג"א ס"ק ך"ב העיד דנהגו למכור ספרי תורות של יחידים, אפילו הקדישם לקרות בהם ברבים, וא"כ מותרים היחידים למכור ס"ת כאלו לצורך מקומות המשפט, אולם בתנאי שלא ימכרו אותם בהכרזה על ידי ליציטאטציע שנהגו במקומות המשפט, דזה הוי גנאי לס"ת, כמ"ש בשו"ת חכם צבי סי' קכ"ג דאם בעבד עברי אסור למכרו על אבן המקח כ"ש ס"ת:
ושוב לא נשאר לי לבאר רק מה שספרו לנו חז"ל במ"ס, דבשעה שתרגמו החכמים התורה ליוני היה חושך שלשה ימים, וביותר מבואר במדרש תנחומא פ' תשא, ובפסיקתא רבתי, על קרא אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם התורה ולהיות קורין בה יונית, והם אומרים אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין? א"ל הקב"ה לאומות אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא מי שמסטירין שלי אצלו הם בני ואיזה זו המשנה אשר ניתנה על פה, אר"י בר שלום, א"ל הקב"ה מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם? שנאמר אכתוב לו רובי תורתי וא"כ כמו זר נחשבו, והנה ענין זה נמצא ג"כ בירושלמי פ"ב דפיאה, ובמדרש רבה פ' תשא, ומובא (תוס' גיטין ס' ע"ב) מסיים כי על פי הדברים האלה כרתי ברית זו המשנה והתלמוד שהם מבדילין בין ישראל לבין האומות אבל במקומות הללו אינו מבואר כל כך, כמו בתנחומא ופסיקתא, ופירושו דעי"ז דהתורה נעתקה ליוונית, הם אומרים דהמה ישראל, דגם הנוצרים והישמעאלים אומרים דגם הם מאמינים בתורת משה, ומכנים עצמם עם ישראל, ורק ע"י התורה שבע"פ, אנו מבררים שקרותם כי תורה שבע"פ מלמד אותנו, כי אין דברי התורה דברים ככתבם רק תתפרש באופן אחרת ע"פ המקובל והנמסר לנו, ומפני זה היה קשה לחז"ל העתקת התורה בלשון יוני, ואע"ג דבשעת נתינת התורה ניתנה בשבעים לשון, כמ"ש (סוטה ל"ב ע"א) ואמרו (שם ל"ה ע"ב) א"ל ר"ש לדבריך איך למדו אומות של אותו הזמן תורה ופרש"י הלא לא נצטוו לכותבה בשבעים לשון, אלא לבא וללמדה כל הרוצה שלא יהא פתחון פה לאותן האומות, לומר לא היה לנו מהיכן ללמדה ע"ש, ושם אמרו שגרו נוטירין שלהם וקלפו הסיד ועד"ז נתחתם גזר דינם שהיה להם ללמד ולא למדו ע"ש, הרי דתחלת נתינת התורה היה בכל לשון למען ילמדו גם הם, וא"כ מה קול הרעש במה שנעתקה בזמן תלמי המלך, וצ"ל כיון שנחתם אז גזר דינם ע"ז, ואמרו (ע"ז ב' ע"ב) ראה והתירן אפילו מקיימין שבע מצות אינם מקבלין שכר, שוב ההעתקה בזמן אחרון אך למותר, כיון שלא הועילה מאומה, דהרי לא יקבלו שכר כמצוה ועושה, אדרבה ע"י שידעו את התורה, הם מחזיקים בדעתם, כי המה עם ישראל, וגם להם התורה למורשה, ומפ"ז היה רע בעיני החכמים בימי תלמי העתקת התורה, אבל עכשיו כי התורה נעתקה אצלם בכל לשון, ויודעים אותה ידיעה שלימה ע"כ האיסור לימוד תורה לנכרים, רק על תורה שבע"פ לבד, וראיות הרב בעל דבר שמואל נעשו לפ"ז מסופקות, דע"כ ר' אמי שהיה כבר אחר העתקת התורה ליוונית, לא דבר רק מביאורי התורה ע"פ ההלכות, דתורה שבכתב כבר ידוע להם, ואין כאן איסור רק משום לפני עור לבד, דעי"ז יוכל ללמוד גם תושבע"פ, ועכ"פ ע"פ כל הדיעות אין איסור במכירת ס"ת למקומות המשפט מפני דיש איבה, וגם אינם קונים ללמוד מתוכה:
צבי הירש חיות.